פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת וישלח וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו
אחיו ארצה שעיר שדה אדום. ענין הפרשה הזאת לפי הסוד הרמוז בה הוא רמז
להשפעה הבאה מיעקב אל הארץ העליונה והמלאכים אשר לפניו הם למודי יי' וכבר
רמזתים. והנה הם לפני יעקב מה שאין כן במלאכים הנזכרים למעלה ושלחם ארצה
שעיר שדה אדום. ארצה היא הארץ העליונה. ור"ל ארץ ה"א השנייה של שם בן ד'
אותיות. שעיר כד"א ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג' כא'). שדה היא שדה של
תפוחים המשפעת לארץ הנזכרת. אדום היא האדומה ממדת הדין והנה יעקב הנזכר בא
דרך הנצחים ויסוד עולם אל הארץ הנזכרת:
ויצו אתם לאמר כה תאמרון
לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר
עד עתה מלת כה רומז לכנסת ישראל כד"א כה תברכו. לאדוני כד"א אלהי ואדני
לריבי (תהלים לה' כג') והרמז למדת הדין. ובאמרו עבדך רמז כי הוא משפיע
אליה. ויהיה מלת עבדך נאמרת בלשון ארמית ופירוש בו עושך. עם לבן פירשתיו.
ואחר מלשון אחרית כי שם פוסק המעיין:
ויהי לי שור וחמור צאן ועבד
ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך.
אמר כי היו לו חמשה דברים. שור כד"א ופני שור מהשמאל. חמור הוא חמורו של
אברהם אבינו ע"ה הנוער במשמרה ראשונה. ומפני שאמר על עצמו עם לבן גרתי
שרמז כי עיקר קבלתו מן החסד בבואו אל הארץ הנזכר הוצרך להקדים השור לחמור
כי עיקר קבלתה מן הגבורה הנרמזת לשור. והצאן רמז לתפארת ישראל שנאמר ואתנה
צאני
צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד' יז'). עבד ושפחה הרמז ללימודי יי' זכר
ונקבה בראם. להגיד לאדוני ר"ל להמשיך כד"א ונגד ונפק. ועל הדרך הזה יש
לפרש ופי יגיד תהלתך. למצוא חן בעיניך. מלת חן מלשון תחנה הרומז בכל מקום
לשכינה כד"א ואתחנן. ואמר בעיניך כי הראיה מכח מדת הדין כאשר רמזתי:
וישובו המלאכים אל יעקב
לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע
מאות איש עמו. הולך לקראתך. על דרך אלי תבא וכבר פירשתיו. וארבע מאות איש
עמו. ירמוז על ארבע מאות כחות אלהיות הנאצלות ממדת הדין ונקראים בתי דינין
של מעלה. וכשמתאחדין ביעקב מתהפכין לרחמים:
ספר הזוהר [אדרא
רבא קכ"ט א'] מהאי מצחא נהרין ארבע מאות בתי
דינין. <תרגום - מאותו המצח מאירים ארבע מאות בתי
דינים>. כד
אתגליא האי רצון כלהו משתככן קמיה. <וכשמתגלה הרצון הזה
כולם נשקטים
לפניו>. הה"ד דינא יתיב כלומר יתיב באתריה ולא אתעביד. <זה
שכתוב
"דינא יתיב" כלומר שנשאר במקומו והדין אינו עושה>. ותאנא
שערא לא קאים
בהאי אתר משום דאתגלייא ולא אתחפיא ואיסתכלון מאריה דינא ואשתככון ולא
איתעביד. <ולמדנו שלא נמצא שערות במקום הזה משום שמתגלה
ואינו מתכסה
כדי שיסתכלו בעלי הדין ויהיו נשקטים והדינים לא יעשו>:
ויירא יעקב מאד ויצר לו
ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר ואת הגמלים
לשני מחנות. כבר ידעת כי היראה מכח מדת הדין ועל כן ויצר לו. והוצרך לזה
בבואו מן השדה הנזכר אל עשו אחיו להשפיע אל הארץ הנזכרת כפי ענינה. והנה
חצה כל אשר אתו לשני מחנות להשפיע לה ויין וחלב משני זרועות עולם והבן כל
זה:
ויאמר אם יבא עשו אל המחנה
האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. רמז כי
עיקר קבלתה היא ממדת הגבורה כי ממנה יונקת תחלה. ולזה רמז באמרו והכהו
והבן זה מאד. והמחנה האחרת רומז למדת החסד וזהו לפליטה. ובעבור כי הם
נקראים אב ואם על כן כינה הראשון לנקבה והשני לזכר דוגמא לדבר יש דרך ישר
לפני איש ואחריתה דרכי מות (משלי). כד"א רגליה יורדות מות (משלי). והבן
זה:
ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם
ואלהי אבי יצחק יי' האומר אלי שוב לארצך
ולמולדתך ואטיבה עמך. בהצטרך יעקב הנזכר להשפיע למטה שיתף עמו זרועות עולם
הנרמזים באלהי אברהם ואלהי יצחק שלא יראה כקציצה בנטיעה על כן לא אמר אלהי
אבי אברהם ויצחק. גם פשט הכתוב רמז לנו רמז גדול כי בתחלה קרא אל אלהי
אבותיו אשר לו הגדולה והגבורה ואחרי כן לתפארת ישראל שנאמר יי' האומר אלי.
דוגמא זה אמר פעם אחרת האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק ואחרי
כן אמר האלהים הרועה אותי. והנה קרא לכל הכחות ודבור קטונתי לכל הכחות
הנזכרים ולעולם בהמשכת הכל ויחודו. ודע והבן כי כפי הבקשה והמקום אשר
הבקשה נאצלת משם תהיה כוונת המתפלל כמו שאמרו רבותינו ז"ל מפני מה אין
ישראל נענין לפי שאינן יודעין להתפלל בשם ופירש החכם רבי עזרא ז"ל והוא
הנכון בשם הראוי לאותו ענין ושלא תהא המחשבה זזה מייחוד הכל. והבן זה מאד
כי יש בכל ענין שם שמורה עליו. יש ממונה על הסליחה והתפלה והרחמים. יש
ממונה על הדמעה. יש על הפגעים והצרות. יש על שאלת בנים. יש על המזונות. יש
על הגבורה. יש על החסד. ואם אין אדם יודע לכוין בתפלתו באותו השם הממונה
על מה שצריך לו מי גרם לו שלא יפיק רצונו סכלותו ומיעוט השגתו וחושב בדעתו
מחשבה רעה שהשם יתעלה מנע ממנו חפצו ורצונו ואינו אלא סכלותו כענין שנאמר
אולת אדם תסלף דרכו וגומר (משלי יט' ג'). וחטאתיכם מנעו הטוב מכם (ירמיה
ה' כה'). אמנם כשיהיה בקי בהן ובשמותיהן ויצטרך לבקש לפני השם בקשה או
שאלה וישים דעתו וכוונתו אל השם הממונה על שאלתו לא די שיפיק חפצו ורצונו
אלא שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה. משל לאוצר מלא כל טוב שיש בו כמה חדרים
כל חדר מיוחד לדבר אחד. בחדר זה מאכל. בזה משתה. בזה זהב. בזה מרגליות.
בזה מלבוש. כשאדם צריך לאכול ואינו יודע החדר שהמאכל בה אפשר שימות ברעב
והחדרים מלאים כל טוב לא מפני שמנעו ממנו בקשתו אלא שאינו יודע באי זה חדר
הוא הדבר הצריך לו. ואמרו רז"ל במדרש תילים אם אתה עונה לי מוטב ואם לאו
אני קורא לישראל סבא. וכן אמרו עוד הרוצה להחכים ידרים. להתעשר יצפין.
שנאמר מצפון זהב יאתה (איוב לז' כב') וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום.
כתב החכם רבי עזרא ז"ל לא אמרו יתפלל בדרום אלא ידרים כלומר יכוין לבו
למדת הדרום לאור הבהיר. ועל זה היו שלמים נדרים ותודה נשחטים בדרום.
והרוצה להתעשר יצפין למדת הצפון אשר משם העושר עד כאן לשונו ז"ל:
ספר הזוהר [אדרא
רבא ק"ל ב'] תאנא כד הוה רב המנונא סבא בעי לצלאה
צלותיה אמר לבעל החוטם אני מבקש לבעל החוטם אני מתחנן. היינו רזא דכתיב
ותהלתי אחטם לך. והענין בעבור שהיה צריך למדת הדין על כן היה אומר לבעל
החוטם לא אמר אל החוטם רק בקש מעילת העלות יתעלה שישפיע ברכתו למדת הדין
הצריכה אליו שתהיה בקשתו נעשית על ידה דוגמא לדבר זה אמרו רז"ל עמוד מכסא
הדין ושב על כסא רחמים ולפעמים
להפך והכל בכח עילת העלות יתעלה המשפיע להם כענין שאמרו רז"ל אין הרוכב
טפילה לסוס אלא הסוס טפילה לרוכב. הרוכב על הסוס הוא מושל בו להנהיגו
כרצונו כך אין פעולה למדות זולתי רצון הרוכב עליהם כד"א כי תרכב על סוסיך
וגומר(חבקוק ג' ח'). כי רצונו הוא רצונם. וכן הוא אומר בטחו ביי' עדי עד
כי ביה יי' צור עולמים (ישעיה כו ד'). פירוש עדי עד נצחי וקיום עד אין סוף
כי ביה יי' כלומר מיוחד צור העולמים בכל מדה שיש לו. הן במדת הדין הנרמזת
בשם יה כענין שנאמר יסור יסרני יה (תהלים יז' טז). כי יד על כס יה. אם
עונות תשמר יה (תהלים קל' ד'). ובראשית רבה אשרי הגבר אשר תיסרנו יה
(תהלים צד' יב'). השם אינו אומר אלא יה. כמי שעומד לפני הדיין והדיין דן
אותו. והן במדת רחמים שהוא השם הגדול בן ארבע אותיות מיוחד הוא בכולן
וכולן מיוחדים בו זהו שנאמר כי ביה יי' צור עולמים (ישעיה כו' ד'). ועל
כרחינו אנו צריכין לומר אחרי ראותינו שהעולם מתנהג לפעמים ברחמים ופעמים
בדין שאין השינוי מעילת העלות יתעלה רק פעם פועל בזה ופעם פועל בזה כמו
האומן בכליו ואי אפשר לעולם להתקיים בלתי המדות. כי לולי מדת החסד לא היתה
תקנה לאדם אחר חטאו ולולי מדת הגבורה לא היה עונש לחוטא וכן בכל המדות אל
הפעולות הנאצלות מהן אף כי כולן אדוקין זה בזה ורוח אחד לכל:
ספר הזוהר [אדרא
רבא קל"ב א'] תאנא אי עתיקא דעתיקין קדישא
דקדישין לא איתתקן בהדין תיקונין לא אשתכחו עילאין ותתאין וכולא הואי כלא
הואי:
<תרגום -
למדנו אם עתיק העתיקים קדוש הקדושים שהוא אריך אנפין לא היה
מתתקן באלו תיקונים לא היו נמצאים העליונים והתחתונים והכל היה כלא
היה>:
שוב לארצך ולמולדתך כענין
שנאמר בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל' טו'). שובה
יי' רבבות אלפי ישראל. לארצך היא ארץ העליונה שהיא ליעקב. ולמולדתך ר"ל
שנולדה ממנה כמו ומולדתך אשר הולדת אחריהם הפך ממולדתך הנאמרת באברהם.
ואטיבה כענין אני אעביר כל טובי. עמך כענין ונבקשנו עמך. וכבר פירשתיו:
קטונתי מכל החסדים ומכל
האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי וגומר. בעבור כי
כל הכחות של מעלה חוץ מעילת העלות יתעלה משפיעין ומקבלין ובהשפעם צריכין
לקבל על כן הוצרך יעקב לתפילה זו והבן זה. ועל כן הזכיר חסדים ואמת והבן.
כי במקלי הוא המקל לבנה וכבר פירשתי סודו ובו עבר הירדן כאשר נפרש לפנינו:
הצילני נא מיד אחי מיד עשו
כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים. כבר
פרשתי ענין ההצלה בפסוק והיה המחנה הנשאר לפלטה. כי ירא פירשתיו בויירא
יעקב. והכני פרשתיו בפסוק אל המחנה האחת והכהו. ובמלת אם רמז למדת הדין של
מעלה הנקראת כך. בנים כד"א בנים אתם ליי' אלהיכם והבן כל זה:
ואתה אמרת הטיב אטיב עמך
ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב. רמז
בשני הטובות לשני יניקות שהיו צריכין עתה ליעקב הנזכר. ולמי אלה לפניך.
כד"א אלה אלהיך ישראל. גם אלה תשכחנה (ישעיה מט' טו'). אלה עשן באפי
(ישעיה סה' ה'). על אלה חשכו עינינו (איכה ה' יז). והם דברי עשו הרשע.
אמנם יעקב השיבו כפי מדתו הילדים אשר חנן וגומר. ובסכום המנחה לא נתגלה לי
בו עדיין סוד רק אתה רואה כי הנקבות היו יותר מן הזכרים רמז כי עיקר קבלתם
מן הגבורה והוזכרו בתחלה כי עיקר קבלתם בתחלה והבן כל זה. ומכאן תוכל
להבין כי יעקב הוצרך לשלוח המנחה קודם ראיית פני אחיו לפי סדר ויחוד
המרכבה עליונה כד"א גם הנה עבדך יעקב אחרינו וזהו פירוש אכפרה פניו במנחה
כתרגומו והבן זה בסוד והקריב את אשר לחטאת ראשונה. ואמר אולי ישא פני רמז
לפנים המאירים:
ויקחם ויעבירם את הנחל
ויעבר את אשר לו. הנחל הוא הירדן הנרמז ליסוד עולם
כי משם ירד בנחל. וידעת כי דרך הצדיק יתפשטו המעיינות למדת הדין של מטה.
ויעבר את אשר לו. רמז לתפארת ישראל אשר ליעקב והבן כל זה הענין היטב ותבין
ממה שאמרו בעלי הקבלה האומרים כי כל ספירה מבקשת ומתפללת לאשר עליה לאור
באור החיים עד הנותן בלתי מקבל כענין שאמר בלויתן הידוע הירבה אליך
תחנונים אם ידבר אליך רכות (איוב מ' כז') והבן. גם מן המנחה ששלח יעקב
לעשו תתבונן על סוד העזאזל כי על כרחו הקטיגור נעשה סניגור. ועוד נרמוז
הענין הזה בגזירת האל:
ויותר יעקב לבדו ויאבק איש
עמו עד עלות השחר וירא כי לא יכול לו ויגע בכף
ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. כבר ידעת כי המלאך הזה הוא שרו של עשו.
ולפי הפשט רמז הענין הזה על דור השמד. וכן אמרו רז"ל בבראשית רבה נגע
בצדיקים שהם עתידים לצאת ממנו זה דורו של שמד. כי המאורע הזה רמז לדורותיו
אחריו כענין שאמרו רז"ל כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. אבל על דרך הסוד
כבר הודעתיך כי איברי האדם הם ענפים מן המרכבה עליונה ומרמ"ח אצילות שיש
באדם העליון נגלו רמ"ח מצות עשה ורמ"ח מלאכים הנקראים לבעלי הקבלה מלבוש
השכינה ושמם כשם רבם וכמו כן שס"ה ענפים של דין יש באילן העליון משם שס"ה
ימים ושס"ה גידין. וגיד הנשה יש לו חמשה ענפים מימין וחמשה ענפים משמאל
ובין כלם עשרה כנגד עשר כתות של
טומאה הסובבים המרכבה שנאמר סביב רשעים יתהלכון (תהלים יב' ט') והגיד הזה
סמוך לברית ששם ישיבת אלו הכתות והנה האוכל אותו מושך עליו רוח הטומאה כי
אבר מחזיק אבר. ולשון הנשה ר"ל גיד המשכה ומנשה עבודת השם יתעלה וזהו על
כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כי הם הנזהרים מכחות הטומאה. והנה
איברי יעקב אבינו ע"ה כולם היו תקיפים ולא יכול בהם שרו של עשו הבא מרוח
הטומאה רק בגיד הנשה מצא מקום לחול שם. ויש מן האחרונים שכתבו כי עונש
האוכל גיד הנשה ולא עשה תשובה להתגלגל בקדישה הנקראת זונה נשכחה זהו וחיתם
בקדשים (איוב לו' יד') מדה כנגד מדה. וברוך יודע האמת. ויש עוד לרבותינו
ז"ל ענין מופלג בזה הספור רמזו בותקע כף ירך יעקב. אמרו בספר הזוהר
[בראשית כ"א ב'] בלשון זה והוא צולע על ירכו דא איהו
נצח ישראל.
<תרגום - "והוא צולע על ירכו". ירכו פירושו ספירת נצח של
ז"א הנקרא
ישראל>. ירכו כתיב ולא ירכיו. <כתוב
"ירכו" בלשון יחיד ולא ירכיו
בלשון רבים>. דא דרגא רביעאה דלא אתנבי מתמן בר נש עד
דאתא שמואל
נביאה. <זה יורה שהוא מדרגה רביעית דהיינו נצח שאיש לא
יתנבא משם עד
שבא שמואל>. ועל דא כתיב וגם נצח ישראל לא ישקר. <ועליה
כתוב "גם
נצח ישראל לא ישקר">. כדין איתתקן דרגא דהוה חלשא מכד
אסתכן יעקב מן
ממנא דעשו. <אז נתתקן מדרגת הנצח שהיתה חלשה מעת שנסתכן
יעקב אבינו על
ידי המלאך הממונה על עשו>. דאגע בכף ירכו כד אתא לגבי
יעקב נטל תוקפא
מההוא פנות ערב בדינא תקיפא. <שנגע בכף ירכו כשבא שרו של
עשו ליעקב
לקח יעקב התחזקות מאותו פנות ערב הוא שרו של עשו בדין תקיף>.
ויעקב
הוה אתכלל ביה ולא יכיל ליה. <ויעקב היה נכלל בו ועל כן
לא יכול
לו>. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו. <"וירא
כי לא יכול לו
ויגע בכף ירכו">. נטל תוקפא דדינא מתמן. <ולקח
יעקב התחזקות משם
כלומר כשהמלאך נגע בכף ירכו בהתאבקותו עם יעקב כדי להפילו לקח יעקב כח
וחיזוק מאותו הירך בכדי לדחות המלאך משם בכח אותו תוקף הדין>.
בגין
דירכא איהו לבר מגופא ויעקב גופא הוה וגופא הוה כליל ברזא דתרין דרגין
ברזא דאיקרי אדם. <משום שהירך הוא מחוץ לגוף כי יעקב הוא
ספירת תפארת
המכונה גוף וגופו זה כלול בסוד ב' המדרגות שהם דכר ונוקבא בסוד שהוא נקרא
אדם>. דכיון דנטל תוקפא לבר מגופא מיד ותקע כף ירך יעקב.
<וכיון
שיעקב לקח חיזוק מבחינת מחזה ולמטה שהוא מחוץ לגוף שלו מיד ותקע כף ירך
יעקב>. ולא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל. <ולא
נתנבא איש משם
עד שבא שמואל ותיקן את הנצח>. ועל דא נצח ישראל כתיב ביה
כי לא אדם
הוא. <ועל כן כתוב אצל נצח ישראל כי לא אדם הוא>.
ויהושע איתנבי
מהודו של משה שנאמר ונתת מהודך עליו. <ויהושע נתנבא
מספירת הוד של משה
שכתוב בו "ונתת מהודך עליו">. ודא דרגא חמישאה נצח ירכא
שמאלא דיעקב.
<הוד הוא מדרגה חמישית, נצח הוא ירך שמאל של יעקב>.
ובגין כך אתא
דוד וכליל בימינא. <ועל כן בא דוד וכלל אותו
בימין>. דכתיב נעימות
בימינך נצח ימינך נצח לא כתיב אלא בימינך. <שלא כתוב
נעימות ימינך נצח
אלא בימינך נצח שזה יורה שמקודם דוד לא היה הנצח בימין>.
מאי טעמא
דאתחלש ירכא דיעקב ובגין דאיתרבי ביה סטר מסאבו ונקיט תוקפא מיניה.
<ושואל מהו הטעם שנחלש ירך יעקב, ומשיב משום שיתגבר בו צד
הטומאה ולקח
חיזוק ממנו>. ואתעכב עד שמואל ועל דא אתא לאדכרא דדא
איהו ירכא דישראל
דכתיב וגם נצח ישראל. <ונתעכב התיקון עד שמואל ועל כן בא
שמואל להזכיר
שזה הוא ירך ישראל שכתוב "וגם נצח ישראל">. ועל דא כל
מילוי הוי בדינא
בשירותא ובסופא. <ועל כן כל דבריו של שמואל היו בדין
בהתחלה
ובסוף>. ותו קודשא ב"ה כליל ליה לבתר בהוד. <ועוד
כלל אותו הקב"ה
גם בספירת הוד>. אימת לבתר דמשח מלכין. <ושואל
אימתי כלל אותו
הקב"ה בהוד, ומשיב בעת שמשח המלכים שאול ודוד>. ועל דא
הוה שקיל שמואל
כמשה ואהרן מה משה ואהרן בתרין סטרין דלעילא אוף הכא שמואל לתתא בגוונא
דאינון תרין סטרין. <ועל כן שקול שמואל כמשה ואהרן, מה
משה ואהרן היו
נבדלין לב' צדדים של מעלה כך שמואל למטה היה כמוהם בב' צדדים ימין
ושמאל>. ומאן אינון נצח והוד. <ומי הם
אלו ב' צדדים הן נצח
והוד>. בגונא דמשה ואהרן לעילא. <כמו
משה ואהרן של מעלה>. ועל
דא שקיל הוה שמואל כמשה ואהרן. <ועל כן היה שקול שמואל
כמשה
ואהרן>. דוקא שמואל דהא שית עקרין כולהו אחידן דא בדא. <דוקא
שמואל שעל ידי שמואל שש קצוות התפארת נכללו זה בזה>.
ומשה ואהרן
ושמואל אוף הכי אחידן. <ומשה ואהרן שהם בחינת ימין ושמאל
נאחזים
ומיוחדים בימין ושמאל שלמטה מחזה שהוא שמואל כך אחוזים יעקב משה
ויוסף>:
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך
כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים
ותוכל. תמצא
שינוי השם באברהם ויעקב ולא ביצחק כי מדתו דין ואינו מעביר ראשון ראשון
כמו החסד והרחמים:
ובספר הבהיר אותו כח שניתן
ליעקב אבינו ע"ה שמו ישראל והרמז לישראל סבא.
וטעם יש לי כל ידעת פירוש מלת כל אשר ליעקב. וטעם וישתחו ארצה שבע פעמים
יתכן שירמוז לשבעה קצות וסוד השתחויה ארמוז בקריאת שמע בגזירת האל וזה עד
גשתו עד אחיו כלומר שהפך מדת הדין למדת רחמים. ומה שהעיר אותי על זה הוא
מה שמצאתי לרבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה אמרו שם וישתחו ארצה שבע
פעמים. למה שבע אמר לו הריני רואה עצמך כאילו נתון לפנים משבעה רקיעים
ויושב ודן ואני נדון לפניך ואתה מתמלא עלי רחמים. אמר לו רבי חנינא ברבי
יצחק לא זז משתטח והולך משתטח והולך עד שהכניס מדת הדין במדת רחמים:
וישב ביום ההוא עשו לדרכו
שעירה. אמר כי נסע עשו לשעיר כי שם מקומו. ויעקב
לסכות כדאמר בספר הבהיר מאי ניהו סכות אמר ליה בית דכתיב בחכמה יבנה בית
(משלי כד' ג'). ומנלן דסכות הוי בית דכתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית.
והרמז לסוכת דוד. ובמקומו יתבאר בגזירת האל. ועוד יש בפסוקים אלו ענין
מופלא רמוז בסוד יום הכפורים ובמקומו יתבאר בגזירת האל:
ויצב שם מזבח ויקרא לו אל
אלהי ישראל. דרשו רבותינו ז"ל במגלה מניין שקראו
הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל. ר"ל כי אלהי ישראל הרומז
לשכינה קרא ליעקב אל הרומז למדת רחמים. ובבראשית רבה הביאו הסוד הזה בלשון
אחר אמר לו אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. ר"ל השכינה אמרה ליעקב
הנזכר אתה אלוה בעליונים אלו ה' ספירות אחרונות. ואני אלוה בתחתונים שהיא
מנהגת העולם השפל שנאמר והוא ישפוט תבל בצדק (תהלים ט' ט'):
ותצא דינה בת לאה אשר ילדה
ליעקב לראות בבנות הארץ. פשט הפרשה ידוע. עוד
נרמוז בו סוד גדול. כבר רמזתי לך כמה פעמים כי כשבני אדם מקלקלין מעשיהם
אז כחות הטומאה מתפשטין בהיכלי קדש וכבר ידעת סוד דינה וסוד שכם בן חמור
הנוער במשמרה ראשונה שכחות מדת הדין מושלים בעולם. וטעם החוי מלשון נחש
הקדמוני. זהו סוד ויענה כמה דאת אמר ונחלתי שמתם לתועבה (ירמיה ב' ז') הפך
לא תביא אתנן זונה וגו'. וזהו כי נבלה עשה בישראל. וסוד לא נוכל לתת את
אחותינו לאיש אשר לו ערלה והמשכיל יבין. וטעם אך בזאת פירשתיו:
ויבן שם מזבח ויקרא למקום
אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני
עשו אחיו. אמר נגלו לשון רבים רמז לכחות הכתרים שהיו בבית אל כאשר רמזתי
זהו כי אלהים קדושים הוא. אך יש אלהים שופטים בארץ (תהלים נח' יב'):
ואלה תולדות עשו הוא אדום.
כשתתבונן בתולדות עשו תמצא כי רוב תולדותיו היו
על ידי ממזרות כי ממדה שגברה עליו יוצאין כמו שאמרו רבותינו ז"ל בספר
הזוהר (זהר חדש מ"ו טור ג') מחשבה רעה בגין דאקרי איהי רעה דרגא דאיהי רעה
בגין כך איקרי מחשבה רעה. <תרגום - מחשבה רעה נקראת היא
משום שהמדרגה
שעליה היא רעה, ומשום זה נקראת מחשבה רעה>. הכא קיימין
כל רעותין
בישין וכל הרהורין בישין וכל זנותין וכל בישין דעלמא. <כאן
נמצאים כל
הרצונות הרעים וכל ההרהורים הרעים וכל מעשי זנות וכל הרעות שבעולם>.
ואיהי קיימא לכל רעותין אילין דאסתאב בר נש בהו. <והיא
עומדת על כל
הרצונות האלו שיטמא האדם בהם>. וזהו אמרו אשר מצא את
הימים במדבר כי
שם מקומו. ומכאן תבין רמז אחר באיסור העריות והבן:
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ
אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. דע כי בפרשה זו
נרמזו ענינים מופלאים בספר הזוהר וכשתתבונן בהם תבין מאמר רבותינו זכרונם
לברכה מלמד שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן. והבן כי בכל המלכים נאמרה
מיתה חוץ מן האחרון כמו שאמרו רבותינו ז"ל שיתף מדת רחמים עם מדת הדין ועל
כן הזכיר שם המלך ואשתו ואף כי בדברי הימים תמצא מיתה במלך האחרון רמז על
סוד שמיטין ויובלות. ועוד כי שם כתב הדד וכאן הדר. ובמלה אלה רמז לאלה
תשכחנה. ומלכים מגזרת מלכות. בארץ אדום רמז למדת הדין. לפני מלך מלך לבני
ישראל. מדת רחמים הרמוזה לישראל סבא:
ספר הזוהר [אדרא
רבא קכ"ח ע"א] תנא רזין דרזייא כד פתח רבי שמעון
ית פומיה ארעא אזדעזעת וחברין אתחלחלו וארכובתהון דא לדא נקשן. <תרגום
- למדנו סודי סודות כשפתח רבי שמעון פיו נזדעזע הארץ והחברים נתחלחלו
וארכובותיהם נקשו זה לזה>. גלי ברזא פתח ואמר ואלה
המלכים וגומר.
<גילה בסוד ופתח ואמר כתוב "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ
אדום לפני מלך
מלך" וגו'>. זכאין אינון צדיקייא דאיתגלי להון רזי דרזין
דאורייתא דלא
איתגלי לקדישי עליונין. <אשריהם הצדיקים שנתגלו להם סודי
הסודות של
התורה שאינם מתגלים לקדושים עליונים דהיינו למלאכים>.
מאן ישגח בהאי
ומאן יזכה בהאי. <מי ישגיח בזה ומי יזכה בזה הכתוב "ואלה
המלכים">. דהוא סהדותא על מהימנותא דכולא. <שהוא
עדות על האמונה
של הכל>. צלותא ורעוא יהא דלא איתחשב לחובא לגלאה דא. <תפלתי
תהיה
לרצון שלא יהיה נחשב לחטא לגלות זה>. ומאן יימרון
חברייא דהא קרא קשיא. <ומה יאמרו החברים שהרי מקרא קשה
הוא>. דלא
הוה ליה למיכתב הכי. <שהרי לא היה צריך לכתוב כך>.
דהא חזינן כמה
מלכין הוו עד דלא ייתון בני ישראל ועד לא יהא מלכא לבני ישראל. <כי
ראינו כמה מלכים שהיו לאדום מטרם שבאו בני ישראל ומטרם שהיה מלך לבני
ישראל>. ומה איתחזי הכא. <ומה מראה לנו
כאן>. אלא רזא דרזין
הוא דלא יכלין בני נשא למנדע ולאשתמודע ולמירחש בדעתייהו בהאי. <אלא
סוד הסודות הוא שלא יכולין בני אדם לדעת ולהוודע ולעיין בדעתם בזה>.
תאנא עתיקא דעתיקין טמירא דטמירין עד דלא זמין תקוני מלכא ועטורי עטורין
שירותא וסיומא לא הוה. <למדנו עתיק של כל העתיקין הצפון
מכל צפון מטרם
כשהכין תקוני המלך ועטרי עטרות ראשית וסיום עוד לא היה דהיינו הכנת הכלים
והאורות היתה בטרם החכמה העליונה והתחתונה>. והוה מגליף
ומשעיר ביה
ופריס קמיה חד פרסא ובה גליף ושעיר מלכין. <והיה מחוקק
ומשער בחכמה
ופרש לפניו גבול אחד ובו חקק ושיער מלכים>. ותיקונוי ולא
אתקיימו.
<ותיקוניו לא נתקיימו>. הה"ד ואלה
המלכים וגו' לפני מלוך מלך
וגו'. <זה שכתוב "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני
מלוך מלך לבני
ישראל">. מלכא קדמאה. <ופירושו לפני
שמלך מלך ראשון לבני
ישראל>. וכלהו דגליפי בשמהן אתקראו ולא אתקיימו עד דאנח
לון ואצנע
לון. <וכולם שנחקקו נקראים בשמותיהם ולא נתקיימו עד שעזב
אותם והצניע
אותם>. לבתר זימנא דהוה מסתלק בההוא פרסא ואתתקן
בתיקונוי. <ולאחר
מכן היה מתעלה בגבול ההוא ונתתקן בתקוניו>. [אדרא
רבא קל"ה
א'] תאנא בצניעותא דספרא עתיקא דעתיקין. <תרגום
- למדנו בספרא
דצניעותא עתיקא דעתיקין דהיינו א"ק>. עד לא זמין תיקונוי
באני מלכין
ומשעיר מלכין ולא הוו מתקיימין. <עד שלא הזמין ולא תיקן
את פרצופי
האצילות היה בונה מלכים ומשער שיעור המלכים ולא היו מתקיימים>.
עד
דאנח לון ואצנע לון לבתר זמנא. <עד שעזב אותם והצניע
אותם לזמן
אחר>. הה"ד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. <זה
שכתוב "ואלה
המלכים אשר מלכו בארץ אדום">. באתר דכל דינין קיימין
תמן. <פירוש
ארץ אדום בכל מקום שכל הדינים נמצאים שם>. וכלהו לא
אתקיימו עד דרישא
חיורא עתיקא דעתיקין איתתקן. <וכולם לא נתקיימו עד שראש
הלבן עתיק
העתיקים נתתקן היינו גולגלתא באריך אנפין>. כד איתתקן
תקין כל תיקונין
דלתתא תקין כל תיקונין דעילאה. <כשנתתקן תקן כל התקונים
שלמטה ותקן כל
התקונים שלמעלה>. מהכא אוליפנא כל רישא דעמא דלא איתתקן
הוא בקדמיתא
לית עמא מתתקנין. <ומכאן למדנו כל מנהיג עם שלא נתתקן
תחילה אין עמו
מתתקנים>. [ואי איהו מתתקן כלהו מתתקנן]
. <ואם הוא מתתקן
כולם מתתקנים>. ואי איהו לא מתתקן בקדמיתא לא יכלין עמא
לאיתתקנא ביה.
<ואם הוא אינו מתקן עצמו תחילה אין העם יכולים
להתתקן>. מנלן
מעתיק יומין. <מאין לנו זה מעתיק יומין>.
דעד לא אתתקן הוא
בתיקונוי לא אתקיימו כל אינון דבעא לתקנא וכולהו עלמין אתחרבו. <שכל
עוד שהוא לא נתתקן בתקוניו לא נתתקנו כל אלו שצריכים להתתקן וכל העולמות
נחרבו>. [אדרא רבא קמ"ב ע"א] חסד
ימינא, וגבורא שמאלא אתבסם
דא בדא ואיקרי אדם כליל מתרין סטרוי. <תרגום - חסד ימין
גבורה שמאל
נמתקת הגבורה בחסד ונקרא אדם הכלול מב' צדדים>. ובגין כך
בכולהו
כתרין. <ומשום זה בכל הספירות (יש ימין ושמאל)>.
עד לא זמין
תיקוני מלכא עתיקא דעתיקין חרב עלמין ובנא עלמין. <בטרם
שהוכנו תקוני
המלך היה עתיק דעתיקין מחריב עולמות ובונה עולמות>.
ואתתקן תיקונין
לאתקיימא ההוא נוקבא ולאתבסמא. <ומתקן תקונים לקיים את
אותה הנוקבא
ולהמתיקה>. ולא אתקיימו עד דנחית חסד עילאה ואתקיימו
ואתבסמו תיקוני
נוקבא בהא אמה מקרי חסד. <ולא נתקיימה עד שירד החסד
העליון ונתקיימו
ונמתקו תקוני הנוקבא ביסוד הזה שנקרא חסד>. הה"ד ואלה
המלכים אשר מלכו
בארץ אדום. <זה שכתוב "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ
אדום">. אתר דכל
דינין משתכחין תמן ואינון תיקוני אתתא. <הוא המקום אשר
כל הדינים
נמצאים שם ואלו תקוני האשה>. אשר היו לא כתיב אלא אשר
מלכו דלא אתבסם
עד דאיתתקן כולא ונפק חסד. <ולא כתוב אשר לא היו אלא אשר
מלכו שלא
נמתקו עד שהתקין הכל ויצא החסד הזה שהוא עטרת היסוד ששם נגלה החכמה>.
הה"ד וימת וימת דלא אתקיימו ולא אתבסמו דינא בדינא. <וזה
שכתוב וימת,
וימת בכל המלכים כי לא נתקיימו ולא נמתקו להיותם דין בדין>:
וימלך באדום בלע בן בעור
וגו'. וימלך באדום מקום הדין בלע בן בעור כד"א
בלע המות (ישעיה כה' ח') והוא בלעם בן בעור והבן זה עירו מקום אצילותו
דנהבה דין הבה ולא נתקיים בו העולם כי לא היה בו שלימות האדם העליון
ותקונו:
ספר הזוהר [אדרא
רבא קל"ה א'] וימלך באדום בהאי יקירא הוא אתר
דכל דינין מתקטרין תמן ותליין מתמן. <תרגום - "וימלוך
באדום" הוא סוד
יקר, הוא מקום שכל הדינים נקשרים שם ותלוים משם>. בלע בן
בעור תנא הוא
גזירת דינא תקיפא דתקיפין דבגיניה מתקטרין אלף אלפין מארי דיבבא ויללא.
<"בלע בן בעור" (הוא המלך הראשון הוא הדעת) למדנו שהוא
גזרת דין הקשה
שבקשים שעל ידו מתקשרים אלף אלפים בעלי יבבה ויללה>.
דנהבה מאי דנהבה
כלומר דין הב כד"א לעלוקה שתי בנות הב הב. <"ושם עירו
דנהבה" מהו
דנהבה כלומר דין הבה כמאמר לעלוקה שתי בנות הב הב>.
וכיון דסליק
לאתישבא לא קאים ולא הוה יכיל למיקם. <כיון שמלך הדעת
עלה להתישב
במדרגתו ולא היה יכול לעמוד בה>. מאי טעמא משום דאדם לא
איתקן מאי
טעמא דתיקוניה דאדם ודיוקניה כליל כלא ויכיל כלא לאתישבא ביה. <מהו
הטעם הוא משום שאדם לא נתתקן ומאותו הטעם של תקון האדם, בצורתו כלול הכל
והכל יכול להתישב בו>. ובגין דתיקונא דאדם דא לא אשתכח
לא יכילו למיקם
ולאתישבא ואתבטלו. <ומשום שתקון זה של אדם לא נמצא בהם
לא יכלו ז'
המלכים לעמוד ולהתישב ונתבטלו>. אתבטלו סלקא דעתך והא
כולהו באדם
כלילן. <וכי יעלה על דעתך שנתבטלו והרי כולם נכללו
באדם>. אלא
אתבטלו ואסתלקו מההוא תיקונא עד דייתי דיוקנא דאדם. <אלא
שנתבטלו
ונסתלקו מאותו התקון עד שיבוא תקון האדם>. וכד אתי האי
דיוקנא אתגלפו
כלהו ואתחזרו לקיומא אוחרא. <וכשבאה צורת האדם הזה נחקקו
כולם וחזרו
לקיום אחר>. מנהון איתבסמו ומנהון אתבסמו ולא אתבסמו
ומנהון לא אתבסמו
כלל. <מהם נתבשמו, מהם נתבשמו ולא נתבשמו, ומהם שלא
נתבשמו כלל>.
ואי תימא והכתיב וימת דאתבטלו לגמרי. <ואם תאמר הרי כתוב
"וימת" משמע
שנתבטלו לגמרי>. לאו הכי הוא אלא כל מאן דנחית מדרגא
קדמאה דהוה ביה
קרי ביה מיתה. <ומשיב אינו כן אלא כל מי שיורד ממדרגה
הראשונה שהיה בה
נקראת בו מיתה>. כד"א וימת מלך מצרים דנחת מדרגא דהוה
ביה. <כמו
שנאמר "וימת מלך מצרים", שפירושו שירד ממדרגתו הקודמת שהיה עומד בה>.
מכאן יש להבין כי מה שאמרו רז"ל בבראשית רבא בונה עולמות ומחריבן לאו
דווקא מחריבן אלא כאילו מעמידן לצד אחד עד תיקון פרצוף האדם העליון שנכללו
בו מדת הרחמים עם מדת הדין. וענין המיתה הוא רמז לעולם ההוא שנחרב מפני אש
יי' כד"א להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא והבן זה מאד. והמלך האחר שמו
יובב בן זרח מלשון יבבא. ואמר בן זרח כי אצילותו ממדת יום הרמוז ממזרח.
והיה מבצרה כד"א כי זבח ליי' בבצרה (ישעיה לד' ו') מלשון השחתה ובצירה.
ואל תממה באמרו במלך השלישי מארץ התימני כי ידעת כי השכינה בתו של אברהם
אבינו ע"ה:
וימת חושם וימלוך תחתיו
וגו' בן בדד. כמו ישב בדד ועל כן הכה את מדין בשדה
שנהרג בו הבל. ועירו עוית כמו שאמרו רז"ל יורד ומתעה וכו':
וימת שמלה וימלך תחתיו שאול
מרחובות הנהר. הנהר הזה אינו מקום המים
העליונים כי לא נרמזה מדת חסד עד המלך האחרון רק הרמז לבינה כד"א ונהר
יוצא מעדן. וכן מוכיח מלת רחובות כד"א ברחובות תתן קולה (משלי א' כ')
והרמז לחמשים שעריה הנקראים רחובות:
ספר הזוהר [אדרא
רבא קמ"ב א'] ואי תימא אי הכי דדינא כלהו והכתיב
מרחובות הנהר. <תרגום - ואם תאמר אם כן שהם כולם דינים
והרי כתוב
"וימלך תחתיו שאול מרחובות הנהר">. והאי לא אתחזי דינא
תנא כלהו דינא
בר מחד דאתקיים בתראה. <ולא נראה שיהיה דין כי למדנו
שכולם דין חוץ
מאחד שהוא המלך האחרון שנתקיים>. והאי שאול מרחובות הנהר
דא חד עטר
דאתפשט ונפק מרחובות הנהר. <ואותו שאול מרחובות הנהר הוא
צד אחד
שנתפשט ויצא מרחובות הנהר>. דדא היא בינה דמתפתחן מינה
חמשין תרעי
לסטרי עלמא דנהרין ובוצינין. <שזה הוא הבינה שמתפתחים
ממנה חמישים
שערים לצדדי העולם שמאירים ובוערים>. הדא הוא דאמרינן
שאול מרחובות
הנהר. <זה שאמרנו שאול מרחובות הנהר>.
והנה על המלכים הראשונים
שמתו רמז הכתוב כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו וגו'. המה ראו כן תמהו
נבהלו נחפזו רעדה אחזתם וגו'. ועל האחרון רמז באמרו כאשר שמענו כן ראינו
בעיר יי' צבאות וגו' (תהלים מח'):
ספר הזוהר [אדרא
זוטא רצ"ב א'] וימת וימת עברו יחדו נבהלו נחפזו
דלא אתקיימו באתרייהו. <תרגום - וימת, וימת שמתו כל
המלכים שכתוב עברו
יחדו נבהלו נחפזו משום שלא נתקיימו במקומם>. בגין
דתיקונין דמלכא לא
איתתקנו. <משום שעוד לא נתתקנו התקונים של המלך>.
וקרתא קדישא לא
אזדמן. <והעיר הקדושה דהיינו המלכות לא נזדמנה>.
הה"ד כאשר שמענו,
כולהו לא אתקיימו והאי אתקיימת. <זה שכתוב כאשר שמענו כי
כולם לא
נתקיימו והמלכות נתקיימה>:
וימת בעל חנן בן עכבור
וימלוך תחתיו הדר וגו' ושם. המלך הזה האחרון לא מת
ובו נכללו כל הראשונים ובא עם בת זוגו והנה הדר כמו פרי
עץ הדר ובת זוגו היא מהיטבאל בת מטרד הרמז למדת הדין של מעלה הטורדת האדם
ומענישו כי עיקר קבלתה ממנו. ענין אחר מטרד רמז לחכמה עליונה. ונקראת כך
כי הכל נטרדים מהשגתה שנאמר נתיב לא ידעו עיט (איוב כח' ז') והרמז לשלשים
ושתים נתיבות. בת מי זהב הרמז לזרועות עולם שהם סוד המים העליונים. והאש
הגדולה הנקרא זהב. ותפש סדר הבנין אף כי לפי הקבלה הוא להפך. ומלת פעו
מלשון כיולדה אפעה (ישעיה מב' יד') ובלשון רבותינו זכרונם לברכה פעיתא דא:
ספר הזוהר [אדרא
רבא קמ"ב א'] וימלוך תחתיו הדר. מאי הדר דא חסד
עילאה. <תרגום - "וימלוך תחתיו הדר" מהו הדר הוא חסד
עליון>. ושם
עירו פעו כדקא פעי בר נש וזכי לרוח קדישא. <"ושם עירו
פעו" היינו שעל
ידו פועה אדם שזוכה לרוח הקודש>. ושם אשתו מהיטבאל. בכאן
אתבסמו דא
בדא ואקרי. <"ושם אשתו מהיטבאל" כאן נמתקו זה בזה
והמלכות נקראת
אשתו>. אשתו מהיטבאל דלא כתיב בכולהו מהטיבאל אתבסמותא
דא בדא.
<"אשתו מהיטבאל" מה שלא כתוב בכולם שם אשתו, "מהיטבאל"
מורה על
התבשמות זה בזה>. בת מטרד תיקונין דמסטר גבורה. <"בת
מטרד" על שם
התקונים שבה מצד הגבורה>. בת מי זהב אתבסמו ואתכללו דא
בדא מי זהב
רחמי ודינא על כן אתדבקת איתתא. <"בת מי זהב" היינו
שנמתקו ונתכללו זה
בזה מי זהב הרחמים והדין. על כן נתדבקה האשה בזכר>. עוד
שם (אדרא זוטא
רצ"ב א') וימלוך תחתיו הדר. הדר ודאי כד"א פרי עץ הדר. <תרגום
-
"וימלוך תחתיו הדר" הדר ודאי דהיינו יסוד שנקרא עץ הדר כמו שכתוב "פרי עץ
הדר">. ושם אשתו מהיטבאל, כד"א כפות תמרים וכתיב צדיק
כתמר יפרח.
דאיהי דכר ונוקבא. <"ושם אשתו מהיטבאל" כמו שכתוב "כפות
תמרים" שהוא
היסוד מטעם שכתוב "צדיק כתמר יפרח" שהתמר צריך זכר ונקבה על מנת
לפרוח>. האי איקרי בת מטרד בת מההוא אתרא דמתטרדין כלא
לאתדבקא ואיקרי
אב. <ואשתו נקראת בת מטרד בת מאותו המקום שהכל טרודים
להשיג שנקרא
אב>. וכתיב לא ידע אנוש ערכה וגו'. <וכתוב
"לא ידע אנוש ערכה ולא
תמצא בארץ החיים">. דבר אחר בת מאמא דמסטרהא אתאחדן
דינין דטרדין
לכולא. <דבר אחר בת מהבינה שמצדה מתעוררים דינים
המטרידים הכל>.
בת מי זהב דינקא בתרין אפין דנהירא בתרי גווני בחסד ובדינא. <"בת
מי
זהב" משום שיונקת משני צדדים המאירים בשני אפנים בחסד ובדין>.
דעד לא
איברי עלמא לא הוו משגחין אפין באפין. <שטרם שנברא העולם
לא היו
משגיחים פנים בפנים>. ובגין כך עלמין קדמאין אתחרבו
ועלמין קדמאין בלא
תיקונין איתעבידו. <ומשום זה עולמות הראשונים נחרבו
ועולמות הראשונים
נעשו בלא תקון>. וההוא דלא הוה בתיקונא איקרי זיקין
ניצוצים.
<ואותו המלך שלא היה בתקון נקרא זיקים ניצוצים>.
כהאי אומנא מרזבא
כד אכתש אומנא דפרזלא אפיק זיקין לכל עיבר. <כאותו אומן
נפח כשמכה
בפטיש הברזל מוציא ניצוצות לכל צד>. ואינון דנפקין להטין
ונהרין
ודעכין לאלתר. <ואותן ניצוצות יוצאים להטים ומאירים
ומתכבים מיד>.
ואילין איקריין עלמין קדמאין. <ואלו נקראים עולמות
הראשונים>.
ובגין כך אתחרבו ולא אתקיימו עד דאיתקן עתיקא קדישא ונפיק אומנא
לאומנותיה. <ומשום כך נחרבו ולא נתקיימו עד שנתתקן עתיקא
קדישא ויצא
האומן לאומנותו>. ועל האי תנינן במתניתא דילן דניצוצא
אפיק זיקין לתלת
מאה ועשרים עיבר. <ועל זה למדנו בברייתא שלנו שהמאור
הוציא זיקים לשלש
מאות ועשרים צדדים>. ואינון זיקין עלמין קדמאי איתקריין
ומיתו לאלתר.
<ואלו הנצוצות נקראים עולמות העליונים ומתו מיד>.
לבתר נפק אומנא
לאומנותיה ואתתקן בדכר ונוקבא. <ואחר כך יצא האומן
לאומנותו ונתתקן
בדכר ונוקבא>. האי זיקין אתדעכין ומיתו והשתא אתקיים
כולא. <ואלו
הניצוצות שנכבו ומתו והנה עתה נתקיים הכל>. עד כאן. והבן
מזה המאמר
טעם איסור שתי אחיות בחייהן מה שאין כן בשאר העריות. ועל כן יש לך לדקדק
מאד בספורי התורה. וכבר העירותיך על זה כי אין הבדל בין פרשה זו ובין פרשת
עשרת הדברות ושמע ישראל:
ובספר הזוהר [ואתחנן
רס"ה א'] א"ר שמעון אלמלא ידעין בני נשא מלין
דאורייתא לינדעו דהא לית מלה או אות באורייתא דלא אית ביה רזין עילאין
ויקירין. <תרגום - אמר רבי שמעון אם היו בני אדם יודעים
דברי תורה היו
יודעים שאין מלה בתורה או אות בתורה שאין בה סודות עליונים ויקרים>.
ואמרו רז"ל בפסוק כי לא דבר רק הוא מכם דברים שאתם אומרין רק הוא הוא
חייכם. משל למלך שצד צפור ונתנו ביד עבדו אמר לו הוי זהיר בצפור זה לבני
אם אבדת לא תאמר צפור באיסר אבדת אלא נפשך. כי הוא חייכם: