פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת בלק וירא בלק בן צפור. ועתה לכה נא ארה לי
את העם הזה וגו'. אמרו רז"ל בספרי [גם בזוהר שמות כ"א ב']
ולא קם
נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ומאי ניהו בלעם. אבל יש הפרש
בין נבואת משה לנבואת בלעם. משה לא היה יודע מה מדבר עמו ובלעם היה יודע
שנאמר נאם שומע אמרי אל. משה לא היה יודע מתי מדבר עמו ובלעם היה יודע
שנאמר יודע דעת עליון. משה לא היה מדבר עמו אלא מעומד שנאמר ואתה פה עמוד
עמדי. ובלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משל לטבחו של מלך יודע
כמה הוצאות יוצאות למלך על שלחנו. וכתב הרב הגדול ז"ל בפירוש המאמר הזה
וזה לשונו כבר הודיע אותנו מעלת משה רבינו ע"ה בשני מקומות בפסוק וארא אל
אברהם ובפסוק אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה וגו' אבל עתה לא דבר על
משה שידע הוא את השם כענין שנאמר הודיעני נא את דרכיך ואדעך שלא אמר הכתוב
אשר ידע את יי' פנים אל פנים אבל אמר אשר ידעו כי ידבר על ביאור הנבואה.
יאמר כי למשה רבינו ע"ה תהיה מבוארת כמדבר אל חברו פנים בפנים שמודיעו
דבריו וכוונתו עד שיכיר בפניו שהבין דבריו וכוונתו באמירה ובהכרת רצונו
בפניו. ואמרו כי לבלעם היה זה בעת שנבא לכבוד ישראל שעמד על דברי השם ועל
רצונו וחפצו בכל הענין העתיד לבא על ישראל ואעפ"כ יש הפרש בין נבואת משה
לנבואת בלעם כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו ובאיזו מצוה יצונו אבל היה
מוכן בכל עת לדבור והיה הקב"ה מצוה אותו כפי הרצון לפניו. אבל בלעם היה
מכוין ומחשב בדבר אשר חפץ והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח אולי
יקרה יי' לקראתו כאשר הוא מפורש בכאן ויודע שאם יחול עליו בענין ההוא אשר
חשב ידבר עמו ולא מדבר אחר. ומשה לא היה יודע מתי מדבר עמו כי לא היה לו
עת קבוע לדבור אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכוין לדבור היה מדבר עמו כמו עמדו
ואשמעה מה יצוה יי' לכם. וכן בכל עת שיהיה הרצון לפניו יתברך יקראנו מאהל
מועד וישמע את הקול מדבר אליו אבל בלעם היה מכוין את השעה שיהיה לו הדבור
בה ולא תנוח עליו הרוח אלא באותה שעה אולי היא השעה אשר יזכירו רז"ל
בברכות וסנהדרין שהיה מקלל בה ובה היה חל עליו הרוח ולא בעת אחרת לעולם.
וכן ענין העמידה מעלה במשה והנפילה בבלעם פחיתות שלא יסבול נבואה כענין
שנאמר אם יוספים אנחנו לשמוע את קול יי' אלהינו עוד ומתנו קרב אתה ושמע.
ואמרו משל לטבחו של מלך על המדה הראשונה וכוונתם בזה לומר שהטבח יודע
בהוצאת השולחן של מלך והשר שלו שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו לא ידע
בהוצאת השלחן והמשל הזה יורה שדעת חכמים ז"ל לומר שהיה בלעם יודע בעצמו
אחרי כוונתו שהשי"ת יאמר לו מה אקוב לא קבה אל וכל הענין ואח"כ ישמע הדבור
במלות ההם אשר חשב בלבו ועתה בשביל ישראל ישמע בהם גם הדיבור ולפיכך היה
מתפאר בעצמו עתה לומר נאם שומע אמרי אל. וראיתי הענין הזה שנוי שאמרוהו
בסגנון אחר באגדה של במדבר רבה ואין לי להאריך והכלל כי כוונתם לומר כי
נבואת בלעם לומר שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היה לנו נביאים
היינו עובדים להקב"ה. אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים שהיה במחזה שדי
כמו שביארתי וכן אמר בויקרא רבה אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא
בחצי דיבור כד"א ויקר אלהים אל
בלעם אבל לנביאי ישראל בדבור שלם ויקרא אל משה. וחצי הדבור תבין ענינו ממה
שכתבנו למעלה. והנה כולל נבואתו בפעם הזאת שאין השם חפץ בקללתינו וכי אנו
עם לבדד חלק יי' ועמו לא נתערב בגוים ולא נחשב בעמים ואחריתנו טובה בדרך
ישר עכ"ל הרב ז"ל. ומן הנראה בעיני עוד בסוד הענין רמזנוהו במקום אחר על
פעולות הנאצלות מזרועות עולם כי ממדת הדין של מעלה עזה יבאו כשפים ומעשה
שדים ובכלל הענינים הנקראים שם בטומאה והנה בלעם היה מתנהג במדה ההיא זהו
שנאמר וקסמים בידם. ואמרו רז"ל בספר הזוהר [במדבר קי"ט א]
מה אקוב
לא קבה אל תא חזי כגוונא דאית לעילא אית לתתא אית ימינא ואית שמאלא.
<תרגום - "מה אקוב לא קבה אל" בוא וראה כעין שיש למעלה יש
למטה יש
ימין ויש שמאל>. ישראל ושאר עמין ישראל לימינא בקדושא
דמלכא קדישא.
שאר עממין לשמאלא לסטרא דרוח מסאבא. <יש ישראל ושאר עמים
ישראל נאחזים
בימין בקדושת המלך הקדוש ושאר עמים נאחזים בשמאל בצד הרוח הטומאה>.
וכולהו לתתא מכלהו דרגין לשמאלא. <וכולו למטה מכל
המדרגות של
השמאל>. וכולהו דרגין אחידין דא לדא עד דתליאן מן רישא. <וכל
המדרגות אחוזות זו בזו מלמטה עד שתלויות בראש של השמאל דהיינו
במלכות>. וכגוונא דרישא נטיל בההוא גוונא נטיל שמאלא
דאיהו תתאה.
<ובאותו אופן שהראש נוסע למעלה כמו כן נוסע גם כן השמאל
שהוא
למטה>. מאי טעמא. <מהו הטעם>.
בגין דאחיד ביה. <משום
שאחוז בו>. ובגין כך שאר עממין בההוא סטרא מסאבא דלהון
הכי אתדברו.
<ומשום זה שאר העמים באותו אופן צד הטומאה שלהם כך הם
מונהגים>.
ובלעם הוה אשתמש בכולהו כתרין תתאין והוא הוה חמי דהאי תתאה דאיהו זנבא לא
יכיל לאתדברא אלא ברישא. <ובלעם היה משתמש בכל המדרגות
התחתונות והוא
היה מסתכל במדרגה התחתונה שהיא הזנב שאינה יכולה להתנהג אלא על ידי
הראש>. בגיני כך אמר מה אקוב לא קבה אל דאיהו רישא. <משום
זה אמר
מה אקוב לא קבה אל שהוא הראש>. בגין דאיהו רישא עילאה לא
אשתכח בדינא
באינון יומין. <משום שאותו ראש העליון אינו נמצא בדין
באלו
הימים>. ואע"ג דהא אוקימנא האי מלכותא קדישא נטיל שמא
כגוונא דכולא
והאי טב וחסד דהאי עלמא. <ואף על פי שהשם אל העמדנוהו
שהוא חסד עליון
הרי מלכות הקדושה לוקחת שם הזה כעין של הכל והיא טוב וחסד בעולם>.
ובגיני כך איקרי אל אלא דאיהו זועם בכל יום דאשתכח ביה דינא. <ומשום
זה נקראת אל אלא שהוא זועם בכל יום שמצוי בו דין>. ותא
חזי אל שדי הא
אוקימנא בצדקה דעלמא דביה סיפוקא דעילא ואיהו אמר לעולם די. <ובוא
וראה "אל שדי" העמדנו שהוא צדקה בעולם שבו ספוק שלמעלה והוא אמר לעולם
די>. האי אל הוא דאזדווג בהדי ובגיני כך אל שדי אל דשדי.
<כי אל
זה שהוא מלכות נזדווגה עמו שדי משום זה נקרא אל שדי דהיינו אל דשדי>.
ועל דא מה אקב לא קבה אל. <ועל כן "מה אקוב לא קבה
אל">. ובגיני
כך כגוונא דאתער רישא הכי ודאי אתער תתאה. <ומשום זה כמו
שמתעורר הראש
שהוא המלכות כך מתעורר הזנב דהיינו רוח הטומאה>. פתח ר'
אלעזר ואמר
קולה כנחש ילך השתא בהאי גוונא ישראל בגלותא איהי ודאי אזלא כנחש.
<פתח רבי אלעזר ואמר "קולה כנחש ילך" (ירמיה מו' כב') כי
עתה שישראל
הם בגלות ודאי שהמלכות הולכת כנחש>. חויא כד איהו בדינא
כפיף רישא
לעפרא וסליק זנבא כדין זנבא שליט ומחי רישא דאכפפיה לתתא. <הנחש
שהוא
בדין כופף ראשו לעפר ומעלה זנבו ואז הזנב שולט ומכה ראשו שנתכופף
למטה>. ועם כל דא מאן דמדבר ליה לזנבא ומאן נטיל ליה. <ועם
כל זה
מי מנהיג את הזנב ומי מסיע לו>. האי רישא. <אותו
הראש>. אעפ"י
דאיהו כפיף לעפרא הוה מדבר ליה למטלטלי. <אף על פי שהוא
כפוף לעפר הוא
מנהיג מסעותיו>. בגין דא. <משום זה
"קולה כנחש ילך">. השתא
שאר עמין דאינון אחידאן בזנבא סלקין לעילא ושלטין ומחיין ורישיה כפיף
לעפרא כד"א נפלה ולא תוסיף קום. <עתה שאר העמים שהם
נאחזים בזנב עולים
למעלה ושולטים ומכים והראש כפוף לעפר כמו שאמר הכתוב "נפלה לא תוסיף קום"
(עמוס ה' ב')>. ועם כל דא האי רישא מדבר לזנבא ונטיר ליה
כמה דאת אמר
שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. <ועם כל זה
הראש מנהיג את
הזנב ושומר אותו כמו שאמר הכתוב "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא
נטרתי" (שה"ש א' ו')>. אילין שאר עמין דאינון זנבא. <שהם
שאר
העמים שהם הזנב>. אתא ר' יהודה ונשיק ידוי אמר אלמלי לא
שאילנא מלה
דעלמא אלא דשאילנא דא ורווחנא ליה די לי. <בא רבי יהודה
ונשק ידיו אמר
אם לא הייתי שואל דבר בעולם אלא מה ששאלתי זה והרווחתי אותו די לי>.
דהשתא ידענא שאר עמין ושולטנותא דלהון והיך מתברכאן. <כי
עתה ידעתי
בחינת שאר עמים ואיך מתנהגת השליטה שלהם ואיך מתברכים>.
זכאה חולקייהו
דישראל דעלייהו כתיב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. <אשרי
חלקם של
ישראל שעליהם כתוב "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה'
ד')>. הנה רמז כאן בביאור כי דבקות אומות העולם במקום
הפחד והגבורה
ופעולותיהם והנהגתם מרוח מסאבא. גם רמז כי הכחות של מעלה אדוקות זו בזו
ומקבלין זה מזה עד עלת העילות יתברך המשפיע להם וכפי רצונו כך היא פעולתם
וכשראה בלעם כי אין פעולה למדת הדין בלתי רצון המושל עליהם אמר מה אקוב לא
קבה אל כמאמר רז"ל כי לא נמצאו בדין באותם הימים זהו שנאמר עמי זכור נא מה
יעץ וכו' (מיכה ו' ה') שאלמלא כעס הקב"ה באותן הימים לא נשתייר משונאיהם
של ישראל שריד ופליט זהו לא זעם יי' והבן כי המשיל כנסת ישראל של מעלה
בעודה בגלות לנחש כשהראש כפוף והזנב למעלה כן כחות הטומאה שולטין בה
והולכת קדורנית כד"א ישליו אוהלים לשודדים וגו' (איוב יב' ו') השודדים הם
כחות הטומאה השלוים באהל הידוע זהו ובטוחות למרגיזי אל (שם) מרגיזי אל
ודאי כי הם מקטרגים לאשר הביא אלוה בידו. כבר ידעת כי אומה הרשעה הזאת
נמשלת לחזיר שנאמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ' יד'). ואמרו רז"ל כי החזיר
לעולם מראה ידיו ואומר ראו שאני טהור זהו לאשר הביא אלוה בידו (איוב יב'
ו') וזה נאמר על סמאל הרשע והכת שלו על זה רמז שלמה המלך מעיין נרפש ומקור
משחת צדיק מט לפני רשע (משלי כה' כו') כשהצדיק מט ונאסף לפני הרשע אז
המעיין היוצא מבית השי"ת מלא רפש וטיט היון הרחמן יצילנו מאותו עונש:
ובספר
הזוהר [במדבר קי"ח ע"א] אמרו רבותינו ז"ל ר' יהודה
הוה שכיח
קמיה דר' שמעון א"ל ישראל ממאן אתר מתברכאן. <תרגום -
רבי יהודה היה
מצוי לפני רבי שמעון אמר לו ישראל מאיזה מקום הם מתברכים>.
אמר ליה
ווי לעלמא דלא משגחין ולא מסתכלין בני נשא ביקרא דמלכא עילאה. <אמר
לו
אוי לעולם שאינם משגיחים ובני אדם אינם מסתכלים בכבוד מלך העליון>.
תא
חזי בשעתא דאשתכחון ישראל זכאין קמיה קב"ה והוו עלמין שלימין כחדא אילנא
עילאה קדישא דמזונא דכולא ביה. <בוא וראה בשעה שישראל
נמצאים זכאים
לפני הקב"ה היו העולמות שלימים כאילן אחד עליון קדוש שבו מזון הכל>.
הוה מתברך מאתר דכל ברכאן כנישין ביה וביה אתנטע ואשתילו שורשוי.
<והוא היה מתברך ממקום שכל הברכות מקובצים שם ובו הוא
נטוע והושתלו
שורשיו>. וישראל לתתא הוו מתברכאן ואשתילו שורשוי מאתר
דכל אינון
ברכאן נפקין ביה ולא מתעכבי למיפק. <וישראל למטה היו
מתברכים ושתלו
שורשיהם ממקום שכל אלו הברכות יוצאות בו ואינן מתעכבות לצאת>.
הה"ד
יברכך יי' מציון וכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו'. <זה
שכתוב
"יברכך יי' מציון" (תהלים קלד) וכתוב "כטל חרמון שירד על הררי ציון"
(תהלים קלג')>. ודא הוא נהירו דעלמא דכתיב מציון מכלל
יופי אלהים
הופיע. <וזה הוא אור של העולם שכתוב "מציון מכלל יופי
אלהים הופיע"
(תהלים נ')>. הופיע נהיר כד"א הופיע מהר פארן. <הופיע
פירושו מאיר
כמו שכתוב "הופיע מהר פארן">. ודא נהירו דכולא עלמין. <וכשמאיר
הוא מאיר לכל העולמות>. וכד הוא איתער כולא הוה בחביבותא
כולא הוה
ברחימותא כולא הוה בשלימו. <וכשהאור הזה מתעורר הכל הוא
בחביבות הכל
הוא באהבה הכל הוא בשלמות>. כדין שלמא דכולא שלמא דעילאי
ותתאי.
<אז שלום בכל שלום למעלה ולמטה>. הה"ד
יהי שלום בחילך שלוה
בארמנותיך. <זה שכתוב "יהי שלום בחילך שלוה בארמונותיך"
(תהלים
קכב')>. והבן שהזכיר כאן שלשה דברים זו למעלה מזו והברכה
נשפעת מזו
לזו. הראשונה נקראת אתר דכל ברכאן כנישין ביה ורמז בו על הספירה הראשונה
מעיין הברכה והקדושה. כי שם הברכה מצויה בלי הפסק. ואח"כ הזכיר אילנא
עילאה קדישא דמזונא דכלא ביה והרמז למדת רחמים מפני שהמדה ההיא היא גוף
האילן ועיקרו שואבת מן הספירה הראשונה כמו שרמזנו ואמר בו קדישא דכתיב
והיה מחניך קדוש. והשלישי הוא אמר דכל ברכאן נפקין ביה והרמז בו לשכינה
ואמר בו נפקין ביה כי שם מתערב הכל שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת
א' ז') ובאחדות אלו הכחות כלם ישראל מקבלין ברכה שאינה פוסקת שנאמר יברכך
יי' מציון (תהלים קלד'). וכתיב כי שם צוה יי' את הברכה (תהלים קלג').
וידעת כי ציון רמז לרחמים וירושלם למדת הדין זהו שלום יהי שלום בחילך
שהשלום יהיה מחובר בחיל אז יהיה שלוה בארמנותיך (תהלים קכב') והכוונה היא
כי ישראל דביקותם במדת רחמים ובשכינה כד"א אשרי העם שככה לך אשרי העם שיי'
אלהיו (תהלים קמד') מהו שככה כד"א וחמת המלך שככה (אסתר ז' י') שכיך
מרוגזא. דבר אחר שכיך ברוגזא הה"ד ואם כבה את עושה לי. אשרי העם שיי'
אלהיו רחמי דרחמי וזהו שנאמר כי חלק יי' עמו וכבר הזכרתי זה. וכבר
העירותיך בפרשת ואלה המלכים על שם בלעם ומשם משכיל:
וטעם
לינו פה הלילה כי לא נדבר עמו ביום כמשה רבינו ע"ה על כן תמצא כתוב
בענייניו שם אלהים ויבא אלהים אל בלעם רק בעת ברכת ישראל שהזכיר השם
המיוחד ואיספקלריאה
המאירה כי משם יבורכו ישראל כאשר רמזתי:
ויקם
בלעם בבקר ויחבוש את אתונו וגו'. באברהם כתיב ויחבוש את חמורו ובבלעם
כתיב אתונו כל אחד לפי מדתו ובמדרש רות אמרו ז"ל אלהים אחרים דא חמור
ואתון כיוונו לחמורו של אברהם ואתונו של בלעם. וכבר פירשתיו. ומכאן תבין
מאמר רבותינו ז"ל שבא בלעם על אתונו:
ותרא
האתון את מלאך יי' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו וגומר. בעבור כי ראיית
המלאכים מן העטרה על כן וחרבו שלופה בידו. וכתב הרב הגדול ז"ל מלאכי השם
השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העינים כי אינו גוף נתפש במראה וכאשר יראו
לנביאים או לאנשי רוח הקדש כדניאל ישיגו אותן במראות הנפש המשכלת כאשר
תגיע למעלת הנבואה או למדרגה שתחתיה אבל שיושגו לעיני בהמה אי אפשר על כן
תוכל לפרש ותרא האתון כי הרגישה בדבר מפחיד אותה לעבור והוא המלאך אשר יצא
לשטן לו כענין ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א' טז') שיאמר על ההשגה לא
על הראות וכאשר אירע לה הנס ושם לה השם יתברך הדבור אמרה לבלעם ההסכן
הסכנתי לעשות לך כה אבל לא ידעה למה עשתה כן כי לאונסה נעשה בה כך ולפיכך
לא אמרה לו הנה מלאך השם עומד לנגדי כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל ואם
נאמר כי המלאכים הנראים בדמות אנושי כאשר הזכרתי בפרשת וירא יושגו אף
לעיני הבהמות אם כן איך לא יראנו בלעם ולא הוכה בסנוירים אלא יתכן שהוסיף
בהשגת עיניה מי שהוסיף בה השגת הדבור וראתה כאדם. ולא הזכיר בה הכתוב ויגל
י"י את עיני האתון כאשר הזכיר באדוניה כי הענין כולו באתון נס גדול כבריאה
חדשה בנבראים בין השמשות אינו נקרא גלוי עינים לבד אבל רבותינו ז"ל לא
יזכירו בנסים רק פתיחת פיה. וטעם הנס הזה להראות לבלעם מי שם פה לאדם או
מי ישום אלם להודיע כי השם יתברך פותח פי הנאלמים וכל שכן שיאלם כרצונו פי
המדברים כי הכל בידו ולהזהירו שלא ילך אחרי נחש וקסם ויקללם בהם כי מנחש
היה וקוסם עד כאן לשון הרב ז"ל. ואנו לא נוכל להכחיש דברים הנוראים הנראים
לעין תמיד וגם רבותינו ז"ל אמרו מלאך המות בא לעיר כלבים צועקים. וטעם
שבעת המזבחות כתב הרב הנזכר כי בלעם רצה לדבק אליו רצון מאת השם בקרבנות
האלו ולכך העלה עולות מספר כולם ורצה שיתעסק בלק עצמו בהם ולכך אמר ויעל
בלק ובלעם פר ואיל במזבח זה שוחט וזה זורק עד כאן לשון הרב ז"ל. וזה טעם
המזבחות בה"א הידיעה ותמצא כי האבות כלן לא הקריבו רק ז' מזבחות וזה הרשע
מגודל רשעו ותאותו לקלל את ישראל נתכון להסכים לצייורו ומחשבתו כל הכחות
כדי שיתקיים חפצו במה שירצה לעשות. וטעם ויקר כמו ויקרא וכבר פירשנו טעם
חצי הדבור ונכתב בחסרון האל"ף כי לא תמצא ענינם בשלימות כי אם בחסרון. וכן
יחזקאל הנביא ע"ה בראותו רוח סערה אמר וארא ולא אמר ואראה כי כל נביאים
שהבינו בסבה ההיא לא נאמר שראו ראייתם תשלום אלא בגירעון וזהו סוד ויוקים
ואנשי כוזבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב (ד"ה א' ד' כב') ונתפרש הפסוק הזה
כתעלומות חכמה לכחות הטומאה המתפשטין בעולם:
וישם
יי' דבר בפי בלעם וגו'. בשעת הברכה עלה האיש הזה להנבא במדת רחמים
כמשה רבינו ע"ה ועל כן הזכיר השם המיוחד בברכת ישראל כי עד עתה הזכיר בו
שם אלהים ובשם המיוחד יבורכו ישראל ועד עתה כשהיה שומע במדת הדין היה חושב
למצא בהם עילה בעון אשר חטאו כענין ויהפך להם לאויב (ישעיה סג' י') ותבא
להם רעה במדת הדין לא ינצלו ממנה וזה טעם וירא בלעם כי טוב בעיני יי' לברך
את ישראל כי יי' צוה הטוב בברכה והמשכיל יבין ודווקא בשעת הברכה נתנבא
ממדת רחמים אבל אח"כ חזר לקדמותו צריך לקסמים כשאר הקוסמים ועל כן קראו
הכתוב בלעם הקוסם (יהושע יג' כב'):
וישא
בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. דע כי בהיות בלעם הרשע
מעלה נפשו בעליונים היה צריך לראות ולהסתכל במי שכוונתו עליו להרע או
להטיב והיה מדביק וקושר מחשבתו למעלה והיה ממשיך כח עליון על מי שהיה
מסתכל זהו שנאמר עליו אשר מחזה שדי יחזה נופל גלוי עינים כי גלוי עינים
ממש היה צריך לו זהו ויקחהו שדה צופים שהיה צופה בהם כדי להמשיך עליהם
כוונתו ומחשבתו הרעה. אבל יי' יתברך היודע ומבין כל הכוונות ראה רוע שיעור
כוונתו ומחשבתו לקלל את ישראל והפכה לטובה שנאמר ויהפוך יי' אלהיך לך את
הקללה לברכה. ותתבונן מכאן עד היכן מגיע כח המחשבה וההרהור אם לטב אם לרע.
על כן אמרו רבותינו ז"ל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני
וכענין רבי יוחנן דלו לי גבינאי ונתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות כי בהיות
החסיד הקדוש והטהור מדביק מחשבתו בעליונים כל דבר וענין שהיה חושב בו
ומכיון עליו באותה שעה היה מתקיים מיד אם טוב אם רע ועל דרך סוד התפלה
וסוד הקרבנות שהוא דבקות והתקרבות העליונים. אמנם טעם היות כח עין הרע
נמצא יותר בתלמידי חכמים הוא לפי שכוונתם ומחשבתם בחכמה אחרונה והיא
השופטת ומענשת ולפעמים נשמת הנענש נטלת ממנו על ידי כך:
וישא
משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם וגו'. כבר ביארנו כי
כוונת בלעם היתה לטורדם במדת הדין וזהו אמרו מהררי קדם
כי המקום ההוא נתיחד לכחות הטומאה וכן אמרו ז"ל במדרש רות (זוהר חדש פ"א
ט"ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה דהוה נהיר שפירו דלהון
כנהירו עילאה. <תרגום - "ויראו בני האלהים את בנות האדם
כי טובות הנה"
שהיופי שלהם היה מאיר כאור עליון>. כיון דאולידו בנים
נטיל לון קב"ה
בטורא דחשוכא דאיקרון הררי קדם וכפית לון בשלשלאות דפרזלא. <כיון
שהולידו בנים לקחם הקב"ה והכניסם בהרי חושך הנקראים הררי קדם וקשר אותם
בשלשלאות של ברזל>. ואינון שלשלאין משקעין עד גו תהומא
רבא ותמן
אולפין חרשין לבני נשא. <ושלשלאות אלו מושקעות עד תוך
התהום הגדולה
ושם לומדים כישוף לבני אדם>. בלעם מתמן נטיל חרשוי
ואוליף מינייהו
מאינון טורין. <בלעם לקח משם כשפיו ולמד מהם בהרים
האלו>. הה"ד מן
ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. <זה שכתוב "מן ארם
ינחני בלק מלך
מואב מהררי קדם">. וטעם ובגוים לא יתחשב כטעם כי חלק יי'
עמו וכבר
פירשתי וזהו טעם תמות נפשי מות ישרים הם ישראל הנקראין ישורון. ואולי יהיה
מלת ישרים כענין כי ישר דבר יי' וכל מעשהו באמונה (תהלים לג' ד') והמשכיל
יבין:
לא
הביט און ביעקב וגו'. בזה הפסוק פירש טעם הענין כלו ואמר כי האון והעמל
לא הביט ביעקב ופירש הטעם כי יי' אלהיו עמו הרומז לתפארת ישראל ותרועת מלך
בו הרמז לשכינה ונקרא תרועה כענין אחותי רעייתי או תרועם בשבט ברזל (תהלים
ב' ט') ועל כן תרגם אנקלוס ושכינת מלכיהון ביניהון. וזהו כי לא נחש ביעקב
וגו' והבן אומרו כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו'. וזו היא אחת מן הראיות
שהביאו רז"ל על כי מעלת הצדיקים לעולם הבא גדולה ממלאכי השרת וכן פסוק עין
לא ראתה אלהים (ישעיה סד' ג') מוכיח והעד חנוך בן ירד. ועוד הביאו רז"ל
ראיה מן הפסוק שאמר אז תתענג על יי' (ישעיה נח' יד') כבן המתחטא לפני
אביו. ובבראשית רבא אמר רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון רבי מאיר אומר מי
גדול השומר או הנשמר ממה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך (תהלים צא' יא')
הוי אומר הנשמר גדול מן השומר. ורבי יהודה אומר מי גדול הנושא או הנשוא.
ממה דכתיב על כפים ישאונך (שם) הוי אומר הנישא גדול מן הנושא. רבי שמעון
אומר מי גדול המשלח או המשתלח וכו'. ובביאור אמרו רז"ל בחולין חביבין
ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת. גם הרב ז"ל אמר על הפילסופין בלשון
הזה ומדוע יתפארו על קבלותינו בעשותן הנפש דקה ולתאר אותה במלות וספורין
מלאכיים כי לא ראינו יחוסה בחבוריהם רק לגלגל השכל או לבעלי העיון שלהם
לכת המלאכים. ואנחנו על קבלה אמתית מאבות קדושים שלא הספיקו בילדי נכרים
מעלים אותה ומדקדקים ענינה מאלה עד להרבה עד שאמרו רז"ל עליה דבר כאלו
נוטה שלא נבראת אמרו בבראשית רבה עם המלך במלאכתו ישבו שם עם מלך מלכי
המלכים הקדוש ברוך הוא ישבו נפשותיהן של צדיקים שבהן נמלך וברא את העולם
וכו' עכ"ל. והאמת היא כי אין שר ומלאך שיגיע למעלת הצדיקים באותו העולם.
ואולי תקשה על דבריהם ז"ל ממה שאמר הפסוק ונתתי לך מהלכים בין העומדים
האלה (זכריה ג' ז') הרי שלא הבטיחו רק להיות מעלתו בין המלאכים הנקראים
עומדים. דע כי רז"ל נתעוררו על זה בסוד סתרי תורה כי יש צדיקים גמורים
צרורים בצרור החיים ואף כי הן באותו השלמות ואותה המעלה הקדוש ברוך הוא שם
אותן להיות מגן וצנה על זה העולם וכשרואין ישראל בצער הקדוש ברוך הוא עושה
להם מחילות תחת כסא הכבוד והצדיקים עומדים ומגינים עליהם לפני המקום
והקדוש ברוך הוא אומר מאריה דאגדתא ליהוי פרונקא מי שמתחנן על בני העולם
הוא יעשה השליחות והקדוש ברוך עושה להם כנפים כמלאכי השרת ושטין על העולם
לעשות נסים לישראל זהו ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה כמו שהמלאכים
יורדין בזה העולם לעשות נסים לישראל ואחר כך חוזרים למקומן כענין אברהם
ומנוח כן הצדיקים ג"כ ז"ל. וזהו מעלה יתרה על מעלתם להיותם קרובים למלכות
ומבטלין הגזרות בשליחות הש"י כענין שנאמר צדיק מושל ביראת אלהים וזהו
מהלכים בין העומדים כאדם ההולך ממקום למקום ואינו מתקיים במקום אחד כך הם
באים למטה לבטל הגזרות ושבים למעלה בשליחות בוראם:
ונאם
הגבר שתום העין. היה בעל מום כי ראוי היה לכך כענין ויתגודדו כמשפטם
(מלכים א' חי' כח') ולדעת רז"ל היה גם חגר ברגליו. אמרו סוטה בלעם חגר
ברגלו אחד היה שנאמר וילך שפי. דרשו שפי מלשון בוקא דאטמא דשף מדוכתיה.
ובספר הזוהר [פקודי רל"ז א'] אמר תא חזי אית מאן דעבד
חרשין ולא
אצלח בידוי דהא לעובדין אילין גבר מתקנא איצטריך. <תרגום
- בוא וראה
יש מי שעושה כשפים ואינו מצליח בידו כי לעבודות אלו צריך איש מתוקן>.
תא חזי מבלעם דאיהו הוה מתקנא לאינון חרשין דיליה לאצלחא בידוי. <בוא
וראה מבלעם שהוא היה מתוקן לאלו כשפים שלו להצליח בידו>.
דכתיב ונאם
הגבר שתום העין. <שכתוב "ונאם הגבר שתום העין">.
כלא חד דחד עינא
סתים תדיר וחיזו דעינוי לא הוה באורח מישור מומא הוה ביה בעינוי. <שתום
העין וסתום העין הכל אחד כי עין אחת שלו היתה סתומה תמיד ומראה עינו לא
היה בדרך ישר מום היה לו בעיניו>. וכבר רמזתי טעם זה
הענין בפסוק
מכשפה לא תחיה:
וישב
ישראל בשטים וגו'. ותקראנה לעם וגו'. ויצמד ישראל וגו'. מדרש רות
(זוהר חדש פ"א ט"ג) אין לך נשים מתעסקות בנחש וכשוף כבנות מואב מאי כתיב
ועמד ישראל לבעל פעור ויאכל העם כיון דהוו אכלי מידי בחורשייהו מיד הוו
סגדין לון לטעותהון. וכבר הזכרנו זה המאמר בפסוק מכשפה לא תחיה. ונראה
מכוונתם כי לא היו שולטין עליהם רק על ידי כשפים. ואל תתמה איך יעבור אדם
על דעת בוראו על ידי כשוף שהרי בביאור אמרו רבותינו ז"ל בעירובין ג' דברים
מעבירים האדם על דעתו ועל דעת המקום רוח רעה ודקדוקי עניות והרשות וכשפים
בכלל רוח רעה הם. וסוד הענין כי אין הבורא יתברך ויתעלה משנה סדר פעולות
מדותיו בעבור האדם רק אם יהיה ראוי לכך כרבי חנינא שאמרו עליו שאני רבי
חנינא דנפיש זכותיה. ואולי תאמר אחרי שהיו כמו אנוסין למה נענשו ונ"ל
להשיב כי לא היה להם להתערב עמהם לאכול מזבחיהם. והרב רבי אלעזר מוורמשא
כתב כי אין חטא המכושף גדול כשאר החטאים ואם איננו כן יש לו סוד והמשכיל
ידום כי אין להרהר אחר מדת הדין ועבודת פעור ידעת ממה שאמרו בו רז"ל
וכוונתם היתה בעבודה ההיא כנגד פערה פיה לבלי חק (ישעיה ה' יד') ובעבודתה
מתחזק בה רוח הטומאה ונמשכה על עובדיה על דרך הבא ליטמא פותחין לו. וכדי
שלא תכלה אותם מדת הדין כהרף עין אמר משה הרגו איש את אנשיו כמו שעשה בעגל
שנאמר הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו וגו' והכל לרוות צמאונה ולסלקה
מעליהם ראיה לדבר כי כשהרג פנחס זמרי נעצרה המגפה וזה טעם אמרו קח את כל
ראשי העם והוקע אותם ליי' נגד השמש וישוב חרון אף ה' כי מדת הדין מתרצה
בהם. וטעם ראשי העם לפי פשוטו לדון את החוטאים כתרגומו וכן אמרו רז"ל
במדרש שיר השירים הושב להם בתי דינין. אבל על דרך האמת רמז לנו רמז גדול
כי כשמדת הדין חלתה בעולם אינה מתרצה רק בטובים שבהם וכן אמרו רבותינו ז"ל
במדרש שיר השירים כשישראל חוטאים אין הקב"ה נפרע אלא מגדוליהם שכן אמר
הקב"ה למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם ליי'. משל למה הדבר דומה למלך
שמרד עליו לגיון אמר המלך מה יש לי חשבון עם האסטרטיוטות שאין אפסונותיו
כלום אלא דבר קל אלא אהדוף את הגדולים שהוא נוטל שלשים דינר בכל יום.
ומכאן תבין סוד ז' בני שאול המוקעים בענין הגבעונים. מדרש רות (זוהר חדש
ע"ח ט"א) אלימלך יכיל הוה למיקם ולאגנה על דריה זכאה הוה. <תרגום
-
אלימלך היה יכול לקום ולהגן על הדור כי צדיק היה>. בשעתא
דאתער קודשא
בריך הוא בדינא על עלמא אשגח ברישהון דעמא ובעא לחפיא על אלימלך.
<בשעה שנתעורר הקב"ה על העולם בדין הביט בראשיהם של העם
ורצה לכסות על
אלימלך>. בקדמיתא מה כתיב וילך איש סתם ולא כתיב מאן
הוא. <בתחילה
מה כתוב איש סתם ולא כתוב מי הוא שרצה לכסות עליו>. מיד
קם מקטרגא
ואמר ושם האיש אלימלך דאתרשים איהו ואשתמודע הכא הוא וכל ביתיה. <מיד
קם המקטרג ואמר ושם האיש אלימלך שהוא רשום ונודע הוא וכל בני ביתו>.
מכאן אוליפנא דלית לך דיינא בכל דרא ודרא דלא אתרשים ואשתמודע לגבי עילאה.
<מכאן למדתי שאין שופט דור ודור שלא יהיה רשום ונודע
למעלה>. וכד
איתער דינא על עלמא איהו איתדן בקדמיתא. <ובשעה שנתעורר
דין על העולם
הוא נדון בתחילה>. ובענין עגלה ערופה אבאר יותר בגזירת
השם ודע כי
השי"ת נתכוון לטובת ישראל באומרו והוקע אותם כי מאחר שמדת הדין נתמנית
ליפרע מן הרשעים כביכול שאפילו הקדוש ברוך אינו יכול להחזירה עד שתעשה
פעולתה כענין שאמר ירמיה ולא יוכל יי' עוד לשאת מפני רוע מעלליכם (ירמיה
מד' כב'). ובביאור אמרו רז"ל בספר הזוהר [נשא קכ"ב א']
ענין זה
בתר דשארי דינא תקיף חיליה מאן יעבר ליה מעלמא ויסלק ליה דהא כיון דשארי
דינא לא איסתלק עד שישתלים. <תרגום - אחר שכבר שרה הדין
נתחזק כחו מי
יעבירו מן העולם ויסלקו כי כבר שרה הדין אינו מסתלק עד שיושלם>.
סימן
לדבר לא תחסום שור בדישו וידעת כי השור רמז למדת הדין וכשהוא דש ומכלה
העולם אין לחסום פיו. ועל כן יונה הנביא ע"ה לא פתח פיו בתפילה עד
שהטילוהו בים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק כי לא תהיה לנו פליטה מפני
אבשלום (שמואל ב' טו' יד') נטל בעל הכוס להדיח את כוסו וכו'. ובספרי אמרו
ואפקוד עונה עליה כיון שאני פותח את הפנקס מיד אני גובה את הכל. ועוד אמרו
במדרש שובה ישראל עד יי' אלהיך (הושע יד' ב') אמר להן הקדוש ברוך הוא עשו
תשובה עד שלא נשב למדת הדין ואינו יכול מה לעשות אלא עד שאני עומד במדת
רחמים עשו תשובה ??אני מקבל אתכם. ומכאן תבין מאמרם כשהגזר דין של מעלה
נחתם בדם שאינו נקרע לעולם רוצה לומר במדת הדין קשה. מדרש רות (זוהר חדש
ע"ח ט"ב) אמר ר' אושעיא ומעין יוצא מבית יי' והשקה את נחל השטים באותו זמן
עתיד הקדוש ברוך הוא לטהר את כל העולם כלו ומפני שנחל
שטים מרבה ניאוף יצא מעיין מבית יי' לרפא אותו נחל: