פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת חקת זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמר. דע
כי סוד פרה אדומה נעלם מאד ואמרו רבותינו ז"ל לא נגלה אלא למשה רבינו ע"ה
שנאמר ויקחו אליך לך לבד אני מגלה טעם פרה. ואין כוונת המאמר הזה שלא יהיה
נודע מטעם המצווה כלל רק ענין אחד יש בו שלא נגלה רק למשה רבינו ע"ה והוא
מה שאמרו רבותינו ז"ל מזה ומזין עליו טהורין ונוגע טמא ועל זה אמרו
רבותינו ז"ל על כולם אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז' כג')
אך בסוד הפרה באדמומיתה בתמימותה ובשריפתה בחוץ וסוד המים הנתנין באפרה
וטעם טהרתה את הטמאין בכולם נבאר טעמם
כמו שאמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר. וכתב הרב הגדול ז"ל כי מפני היותה
נעשית בחוץ יראה לאומות העולם כאילו היא נזבחת לשעירים על פני השדה והאמת
שהיא להעביר רוח הטומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ ולכך אמר זאת חקת התורה
כלומר נחקקת מן התורה והיא תורה שבעל פה על כן פרה אדומה ממדת הדין:
ספר
הזוהר [פקודי רל"ז א'] פרה אדומה תמימה בגין לאכפייא
כל אינון
סיטרי מסאבי דלא ישלטון. <תרגום - "פרה אדומה תמימה"
שהיא כדי להכניע
כל אלו צדדי הטומאה שלא ישלטו>. אמר ליה רבי אבא והא פרה
קדישא איהי
דכייא איהי ואמאי. <אמר לו רבי אבא והרי הפרה הקדושה היא
טהורה ולמה
שריפתה תכניע כל צדדי הטומאה>. אמר ליה הכי הוא ודאי. <אמר
לו כך
הוא ודאי>. ואוקמוה כללא דארבע מלכוון הות דכתיב פרה
כד"א כי כפרה
סוררה סרר ישראל. <והרי העמידוהו שהפרה כלל ד' מלכויות
היתה שכתוב
"פרה" כמו שנאמר "כפרה סוררה סרר ישראל" (הושע ד' טז')>.
אדומה דא
מלכות בבל דכתיב אנת הוא רישא די דהבא. <"אדומה" זו
מלכות בבל שכתוב
"אנת הוא רישא די דהבא" (דניאל ב' לח') שהזהב אדום>.
תמימה דא מלכות
מדי. <"תמימה" זו מלכות מדי>. אשר אין
בה מום דא מלכות יון דאינון
קרבין לאורחי מהימנותא. <"אשר אין בה מום" זו מלכות יון
שהם קרובים
לדרך האמונה>. אשר לא עלה עליה עול דא מלכות אדום דלא
סליק עול.
<"אשר לא עלה עליה עול" זו מלכות אדום שלא עלה עליה
עול>. ורזא
דמלה אף על גב דכמה מילין אתייהיבו למדרש בקראי כולא חד. <וסוד
הדבר
הזה הוא אף על פי שכמה דברים נתנו לדרוש בכתובים הכל סוד אחד>.
והבן
אומרו על מלכות יון דאינון קרבין לארחי מהימנותא אמר על הפלוסופים קדומים
הנוטה בקצת דבריהם לדברי רבותינו ז"ל. וגם בזכריה בארבע מראות אמר עליה
במרכבה השלישית סוסים לבנים (זכריה ו' ג'). והנה טעם היותה אדומה גם נקבה
הרמז למדת הדין. וטעם תמימותה ואשר לא עלה עליה עול לחלוק כבוד למדת הדין
כענין הנאמר בעגלה ערופה אשר לא משכה בעול:
ונתתם
אותה אל אלעזר הכהן וגומר. טעם אל אלעזר הכהן פירש הרב ז"ל להעשות
לפניו ואפילו על ידי זר אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא
יחשבו מחשבה רעה כאומות העולם והשטן. ובספר הזוהר אמר [שם רל"ז
ב]
ובגין כך אתיהבת לסגן ולא לכהנא רבא. וטעם והוציא אותה אל מחוץ למחנה תבין
מסוד העזאזל. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נוכח פני אהל מועד
וגו'. כבר פירשתי טעם אלעזר ולא אהרן וטעם ההזאה הזאת שבעה פעמים תבין
מסוד ז' קצוות וידוע כי אהל מועד משכן השכינה המקבלת ממדת הדין של מעלה
העזה הנרמזת בדם הפרה האדומה. וטעם ואת עורה ואת בשרה ואת דמה ואת פרשה
ישרוף רמז כי הכל הוא חלק מדת הדין מנפש ועד בשר יכלה והכחות הנאצלות משם
מתפרנסות ממנה. וסוד עץ ארז ואזוב רמוז מדברינו הרומזים להקדוש ברוך הוא
ולכנסת ישראל כי הארז הוא הארז הגבוה מכל עץ לא דמה אליו ביופיו ואגודת
האזוב עמו כטעם האתרוג עם הלולב. והבן זה. וטעם שני תולעת ידוע מגוונו:
וכבס
בגדיו הכהן ורחץ בשרו וגו'. והשורף אותה יכבס בגדיו וגו'. זה ידוע
ממה שקדמנו בעבור שנתעסק בפרה שכחות הטומאה מתפרנסות משם וזה טעם הנחתה
מחוץ למחנה שנאמר ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה משום והיה
מחניך קדוש:
הנוגע
במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים כבר כתבנו כי סבת טומאת המת הוא מצד
מלאך המות שהטיל בו זוהמא והמטמא בו צריך טהרה. אמנם מי שמת בנשיקה מת על
פי יי' כפי הדבקה בשכינה ואין רוח הטומאה שולט במיתתן לפיכך אין האויר
נפסד לפי ששמרו נשמתן ולא נתפתו ביצר הרע ונשארו טהורות ולבנות כמו שנופחו
מפי יי' יתברך ועל כן יציאתם גם כן היא על פי יי' יתברך ושם נדבקין וזהו
שאמרו רז"ל במשה רבינו ע"ה כשבא סמאל ליטול נשמתו של משה לא הניחו לקרב
אליו וכן כששאלו אליהו ז"ל ולא כהן הוא מר ואמר להם צדיקים אינם מטמאין.
וטעם שבעת ימים תבין מוספרה לה שבעת ימים. וטעם היות ההזאה שלישי ושביעי
ידוע מעתה כי הימים האלו הם רומזים לתפארת ישראל ושכינת עוזו ושהם גוף
האילן ואמצעיתו כשתתחיל למנות מתחלת הבנין שנאמר חסד יבנה (תהלים פט' ג').
וטעם את מקדש יי' טמא כתב הרב הגדול ז"ל על דרך האמת יתכן שיהיה רמז למקדש
העליון וכבר רמזתי סודו. והבן אומרו טמא. והתעורר למה נקראו המים האלה מי
נדה:
זאת
התורה אדם כי ימות באהל וגו'. כבר ידעת כי הגוי בעודו בחיים טמא ומטמא
בעבור הטומאה השוכן בו וכשמת נעדר ממנו אותו הרוח על כן אינו מטמא באהל כי
העיקר אצלינו קברי גוים אינן מטמאין באהל שנאמר אדם כי ימות ואין אומות
העולם קרויין אדם. אבל ישראל הן הפך זה כי בחייו שורה בקרבו רוח קדושה
וכשמת טמא ומטמא ויש בזה סוד גדול כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי
מהרוח הקדושה אז באה ושורה בו וכל אשר בתוכו טמא ומטמא ומטעם זה נהגו
לשמור גופי המתים שלא יכנס בקרבם רוח רעה כי הם תאבים להשלמת יצירתם
והבן זה מאד. מדרש רות (זוהר חדש עח ט"ד) הגוף מן הגוי בחייו טמא ובמותו
טהור למה בשביל שיתאבד נשמתא דיליה והגוף ישוב אל העפר כשהיה. היהודי
בחייו טהור ובמותו טמא למה בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה ונשאר נפש הבהמית
בגוף ועל זה נקרא היהודי במותו טמא והגוי טהור. למה הדבר דומה לתרין
אילנין חד קדישא וחד מסאבא. מה הוי קדישא ומה הוי מסאבא. <תרגום
- מי
הוא הקדוש ומי הוא הטמא>. מה דעביד איבא הוי קדישא. <מי
שעושה
פירות הוא הקדוש>. ומה דלא עביד איבא הוה מסאבא ודין
הוא. <וזה
הוא>. דיעביד צל לעבודה זרה ועם כל דא הן נטועין בארץ
ולחד אילנא אית
מיין ולחד אילנא אית מיין ועם כל דא אילנא חד יעביד איבא ואילנא חד לא
יעביד איבא. כדוגמא דא אינון בני ישראל ובני עשו תרין אילנין דאינון
נטיעין. <שהם אילנות>. רוח דקדושה ורוח
דמסאבא דא הוא אילנין
ואינון בארעא חדא. <שהם בארץ אחת>.
דאינון מן גופא אחונא עמנא.
<שהם מצד הגוף אחים עמנו>. ולחד אית
מיין ויעביד איבא דא היא
אורייתא קדישא דישראל שנמשלה למים שנאמר הוי כל צמא לכו למים אין מים אלא
תורה ועל גופא דישראל אמר עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ
וירית. <ויורש>. גנתא דעדן וירית גופא
קדישא מלעילא ונהנה נשמתו
מאור השכינה. ואת אמרת דלא אית איבא באילנא דמסאבו. <ואתה
אומר שאין
פירות באילן הטמא>. למה אמר עץ עושה פרי למינו עיין
באיבא דאילנא דעבד
צל לעבודה זרה דיעביד איבא דלא אכלין מיניה וידפנו הרוח שנאמר כי אם כמוץ
אשר תדפנו רוח. ואית לאילנא דא דמסאבו מיין ולא יעביד איבא אלא דא דאמר
אשר תדפנו רוח דא אורייתא דלהון. ועוד נרמז בפסוק זה ענין מופלג כי
כשממקלקלין הצינורות של מעלה משתנין סדרי בראשית כענין וישח אדם וישפל איש
(ישעיה ה' טו') ואז כחות הטומאה נכנסין באהל של מעלה. ראתה גוים באו מקדשה
אשר צויתה וגו' (איכה א' י') ועל אותה שעה כתיב רגליה יורדות מות (משלי ה'
ה') נגע צרעת כי תהיה באדם. אוי להם לבריות מעלבונה הגורמים לה העדר הברכה
זהו אדם כי ימות באהל והבן זה מאד:
וכל
אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו'. השדה שנזכר הוא שדה שנהרג בו קין
ושם נופלים החללים ואמרו רבותינו ז"ל חרב הרי הוא כחלל כי הוא המיוחד לעשו
שנאמר על חרבך תחיה ומשם רבוי הטומאה. וממלת על פני תבין טעם למאמר
רבותינו ז"ל שאמרו מגע בית הסתרים אינו מטמא והוא כטעם מאמר פטור היזק
הטמון באש שנאמר הקמה מה קמה בגלוי וכו':
ולקחו
לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי. הנך רואה כי
בהתערב המים חיים עם העפר מטהרין הטמאין וקודם לכן בעוד האפר לבדו מטמא כל
העוסקים בו והנה המים חיים הרומזים למים העליונים מסירין הטומאה מן האפר
כי הם עיקר הטהרה שנאמר עולם חסד יבנה (תהלים פט' ג'). וטעם חיים פירשתי
בסוד הטבילה. זהו שנאמר מי יתן טהור מטמא (איוב יד' ד'). בספר הזוהר
[פקודי רל"ז ב'] מי יתן טהור מטמא. <תרגום
- "מי יתן טהור
מטמא">. רזא דא הכי הוא דא הוא טהור מטמא טהור דנפק
מטמא. <סוד זה
כך הוא שזו הפרה היא טהור מטמא טהור היוצא מטמא>. דהא
בקדמיתא טמא
והשתא דאיתעביד ביה דינא ויהיבת ליקידת אשתא בנורא דדליק ואתעביד עפר השתא
איהו טהור מטמא טהור דנפק מטמא. <כי מתחילה היתה טמא
ועתה שנעשה בה
דין וניתנה לשריפת אש באש בוערת ונעשית עפר עתה היא טהור מטמא טהור היוצא
מטמא>. ובגין כך כל אינון דאשתדלי בה כלהו מסאבי דהא הכי
הוא ודאי.
<ומשום זה כל אלו שעסקו בה כולם נטמאים כי כך הוא
ודאי>. וכיון
דאתעביד אפר כדין עד דיתכנש ויסתלק מתמן מסאב לכולהו. <וכיון
שנעשית
אפר אז מטרם שתאסף ותעלה משם מטמאה לכולם>. כד"א וכבס
האוסף את אפר
הפרה את בגדיו וטמא. <כמו שאמר הכתוב "וכבס האוסף את אפר
הפרה את
בגדיו וטמא">. אפר מאי טעמא. <"אפר" מה
הטעם>. כד"א ועשותם
רשעים כי יהיו אפר. <כמו שנאמר "ועשותם רשעים כי יהיו
אפר" (מלאכי ג'
כא')>. וכיון דאתיהב על האי אפר מים כדין איהו טהור
מטמא. <וכיון
שניתן על אפר זה מים אז הוא טהור מטמא>. ורזא דמלה מי
חטאת מאי חטאת.
<וסוד הכתוב "מי חטאת" מהו חטאת>. כמה
דאת אמר לפתח חטאת רובץ.
<כמו שנאמר "לפתח חטאת רובץ">. ובגין
דאיהו חטאת ודאי. <וכיון
שהיא חטאת ודאי רובץ>. בקדמיתא כתיב והוציא אותה אל מחוץ
למחנה ובגין
כך אתיהבא לסגן ולא לכהנא רבא ודא הוא טהור מטמא. <בתחילה
כתוב
"והוציא אותה אל מחוץ למחנה" משום זה ניתנה עשיתה לסגן ולא לכהן גדול וזו
היא טהור מטמא>. בקדמיתא טמא והשתא טהור. <מתחילה
טמא ועתה
טהור>. וכל סטר רוח מסאבא כיון דחמי דא עריק ולא יתיב
בההוא דוכתא.
<וכל צד רוח הטומאה כיון שרואה זה הוא בורח ואינו יושב
במקום זה>.
מי חטאת ודאי מי נדה כולהו מסאבו. <"מי חטאת" ודאי מי
נדה הכל
טומאה>. ועל דא שלטא רוח קדשא ורוח מסאבא אתכפייא ולא
שלטא כלל.
<ועל כן שולט רוח הקודש ורוח הטומאה נכנע ואינו שולט
כלל>. ודא
הוא דינא דרוח מסאבא מחוץ למחנה בגין דאיהו רוח מסאבא. <ודין
זה שנעשה
ברוח הטומאה הוא מחוץ למחנה משום שהיא רוח הטומאה>.
וכתיב והיה מחניך
קדוש. <וכתוב "והיה מחניך קדוש">. והנה
כשמזה על הטמא בורחת ממנו
הטומאה בראות הדין הנעשה בפרה סוררה ורוח טהרה שורה עליו ומטהרתו. וטעם
ויקח אזוב וטבל במים כבר פירשתי כי האזוב רמז לשכינה:
והיתה
להם לחקת עולם ומזה מי הנדה יכבס בגדיו וגו'. רז"ל אמרו כי המזה
טהור ומזה שהוזכר הנה ר"ל נוגע וטעם היות הנוגע טמא אמרו רז"ל כי לא נגלה
רק למשה רבינו ע"ה:
ויבואו
בני ישראל וגו' ותמת שם מרים ותקבר שם. כבר ידעת כי משה ואהרן
ומרים מתו בנשיקה ומיתתם היתה על ידי שכינה כמו שפירשתי וזה רמוז במלת שם
שפירשתי בויתיצב עמו שם. ומשם יפרד. וכן באהרן כתיב וימת אהרן שם בראש
ההר. ובמשה וימת שם משה. ואולי כי לזה רמז שמה קברו את אברהם וכו'. ואמרו
רז"ל למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה קרבנות מכפרין אף
מיתת צדיקים מכפרת וסוד הענין ארמוז בעגלה ערופה וגם בענין פעור בגזירת
השם. וטעם אל מקום הרע הזה ידוע מדברינו בסוד המדבר כי הוא מקום מדת הדין
קשה וזהו לא מקום זרע וגו':
וירם
משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים וגו'. כוונת משה רבינו ע"ה
בהכותו פעמים כדי להמשיך הברכה לתפארת ומשם לשכינה. ובענין החטא כתב
הרמב"ן ז"ל החטא במשה ואהרן איננו מתפרסם בכתוב אבל הענין סוד גדול מסתרי
התורה כי בראשונה אמר הנני עומד לפניך שם על הצור כי שמו הגדול על הצור
בחורב שהוא כבוד יי' האש האוכלת בראש ההר ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת
אבל בכאן לא פירש לו כן והסכימו שניהם להכות בצור בשם י"י פעמים והנה זה
חטא ועל כן אמר לא האמנתם בי לשום אמנה בשמי ובאמונה יעשה הנס ונאמר מריתם
פי כי מרו את רוח קדשו הנקראת בכל מקום פי ולכך אמר מעלתם בי ואין מעילה
אלא שקור וכן החטא מפורש מוזכר בכתובים. וכן אמר המשורר ההופכי הצור אגם
מים חלמיש למעיינו מים (תהלים קיד' ח'). וכן תוכל להתבונן זה מתפלת משה
רבינו ע"ה שאמר יי' אלהים אתה החלות וגו' שהתחנן לשם הנכבד יתברך שימחול
לו עכ"ד הרב ז"ל. והנני מוסיף לך ביאור על רמיזותיו דע כי הצור רמז לעטרה
ובהיות השם הגדול עליו הוא ייחוד דו פרצופין ולא היה צריך להכות אלא פעם
אחת רמז שהשתים אחד כי כח העטרה בא מן התפארת ויש כח ויכולת בעטרה להוציא
מים והם לא עשו כן אלא הכו פעמים אחד כנגד העטרה ואחד כנגד התפארת שיתן כח
בעטרה ויעשה הנס וזה היה חטאם שלא נתנו כח באמונה לעשות הנס. והנה עונשם
שלא נכנסו לארץ מדה כנגד מדה. ובספר הזוהר (שלח קנ"ז א') תא חזי משה הוה
שמשא ובעא לאעלא לארעא. <תרגום - בוא וראה משה היה בחינת
השמש ורצה
להכנס לארץ>. אמר ליה קב"ה משה כד אתי נהירא אתכליל
סיהרא בגויה.
<אמר לו הקב"ה משה כשבא אור השמש הרי נכללה הלבנה
בתוכו>. השתא
דאנת שמשא היך יקומון שמשא וסיהרא כחדא. <עתה כשאתה הוא
השמש איך
יעמדו השמש והירח יחד>:
וישמע
הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וגו'. כבר ידעת
טעם סמיכות זה הפסוק למיתת אהרן כי במות אהרן נסתלקו ענני כבוד זהו ויראו
כל העדה ואמרו רז"ל אל תקרי ויראו אלא ויראו. ובספר הזוהר [וילך
רפ"ג
ב'] אמר משה אהרן ומרים בזכותהון יהב להון קב"ה מתנן עילאין.
<תרגום - משה אהרן ומרים בזכותם נתן להם הקב"ה מתנות
עליונות>. כל
יומוי דאהרן לא אעדו ענני יקר מישראל. <כל ימיו של אהרן
לא סרו ענני
כבוד מישראל>. והא אוקמוה בגין דאהרן דרועא חדא דישראל
הוה. <והרי
העמדנו משום שאהרן זרוע אחת של ישראל היה>. והיינו דכתיב
כי בא ישראל
דרך האתרים כבר נש דאזיל בלא דרועא וסמיך גרמיה לכל אתר. <היינו
שכתוב
"כי בא ישראל דרך האתרים" כאדם ההולך בלא זרוע וסומך עצמו לכל מקום>.
וכדין וילחם בישראל בגין דהוו בלא דרועא ימינא. <ואז
"וילחם בישראל
וישב ממנו שבי" משום שהיו בלי זרוע ימין>. ועל דא
איצטריכו ישראל למדר
נדר הה"ד וידר ישראל נדר וגו'. <ועל כן הצטרכו ישראל
לנדור נדר כמו
שכתוב "וידר ישראל נדר">. עשה מלת אתרים מלשון ארמי
מקומות:
וידר
ישראל נדר לאמר אם נתן תתן את העם הזה וגו'. בעבור כי מדת הדין היא
הלוחמת מלחמות ישראל נתנו לה את חלקה בחרם כראוי לה כמה שרמזנו טעם למה
היתה יריחו חרם ועוד מפני שהיתה תחלה לכבוש הארץ רצה הקדוש ברוך הוא שלא
תהיה מדת הדין מתוחה כנגדם והבן גם כן למה הוצרך יהושע למרגלים אחרי שחומת
העיר היתה עתידה ליפול מאיליה כי על ידיהם נסתלקת זוהמת המרגלים. וטעם
ביאתם בבית האשה הזונה ושמה רחב כד"א ורחבה ונסבה (יחזקאל מא' ז') וסוד
תקות חוט השני (יהושע ב' חי') והבן כל זה וזהו שנאמר ויש תקוה לאחריתך נאם
יי' (ירמיה
לא' טז'). רוצה לומר כי המדה הנקראת אחרית דבקה בקו האמצעי על ידי תקות
חוט השני. ותקוה הוא מלשון קו ועל כן אמר בבנין ירושלם וקו ינטה על ירושלם
(זכריה א' טז') הפך נטה קו לא השיב ידו מבלע (איכה ב' ח') רמז לקו האמצעי
המשפיע לירושלים של מעלה. וטעם היות נקרא תפארת ישראל קו. אמרו קצת
המקובלים הטעם כי חשבון הג' נעלמים שיש בשם הגדול עם הכ"ו שהוא חשבון
הנגלה יעלה בגימטריא ק"ו כי כשתחשוב נעלם ה"ה במלוי יו"ד יהיה נעלם כל השם
ל"ו ואם תחשוב נעלם הה"א במלוי ה"א יהיה נעלם כל השם כ"ו כחשבון הנגלה.
ואם תחשוב נעלם הה"א במלוי א' יהיה נעלם כל השם י"ח. וכשתצרף כל הג'
נעלמים ל"ו וכ"ו וי"ח יעלו כלם לחשבון פ' והנגלה בעצמו כ"ו נמצא שעולה בין
הכל ק"ו:
וישלח
יי' בעם את הנחשים השרפים וגו'. כבר בארנו כי השם יתברך מנהיג עולמו
על ידי מדותיו ומדת הדין היא הנפרעת מן החטאים הרמוזה בנחש ועל כן נדונו
בנחשים השרפים:
ויאמר
יי' אל משה עשה לך שרף. כתב הרב הגדול ז"ל והנראה בעיני בסוד הדבר
הוא כי מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס תסיר הנזק במזיק ותרפא החלי
במחליא כמו שהזכירו בויורהו יי' עץ וכן במלח אלישע במים וידוע בכל בעלי
הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם עד כי נשוכי הכלב השוטה
וכן הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם דמות המזיק או הכלב וימותו
כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר מזה במסכת יומא וכן ישמרו הרופאים מהזכיר
בפניהם שם הנושך שלא יזכירו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד
ממנה כלל עד שתמית אותם. וכבר הזכירו דבר זה מנוסה מפלאות התולדת כי נשוך
הכלב השוטה אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי הכלבים ואם
תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל וכשתחזירם לכלי זכוכית
וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מבוארים וזה אמת הוא בפלאי
כחות הנפש. וכשיהיה כל זה כך ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא
יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל וצוה הקדוש ברוך הוא למשה לעשות
להם דמות שרף הוא הממית וידוע כי הנחשים הם אדומי עינים רחבי הראש שגופן
כעין הנחשת בצוארם ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת
כי הוא דמות נחש שורף ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף.
והכלל כי צוהו השם יתברך שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו וכשהיה
האדם מביט בכוונה אל הנחש נחשת שהוא כעין המזיק היה חי להודיעם כי השם
יתברך ממית ומחיה. אלה דברי הרב ז"ל ונכונים הם לפי הפשט. אמנם נראה בעיני
שיש בזה סוד נשגב וכבר רמזנוהו אמרו ז"ל בספר הזוהר [אדרא רבא
ק"ל
ב'] ותאנא כד הוה רב המנונא סבא בעי לצלאה צלותיה אמר לבעל
החוטם אני
מבקש לבעל החוטם אני מתחנן והיינו רזא דכתיב ותהלתי אחתם לך. וזה המאמר
הוא דומה למאמר רז"ל עמוד מכסא רחמים ושב על כסא דין או להפך לפי צורך
השעה. והנה ישראל שבסבת חטאם מדת הדין חלתה בהם היו צריכין לשוב אליה שלא
תכלה אותם כרגע ולעולם בהמשכת הכל וייחוד הבנין כמו שרמזתי עוד ועל כן
כשהיו ישראל מסתכלים שם היו מתעוררים ונזכרים מחטאם ושבים בתשובה ומכוונים
באותה המדה שפגעה בהם ובה היו מתרפאין כענין ימחץ וידיו תרפינה (איוב ה'
חי'). והנה היה הנחש הזה דומה במקצת לכלי בית המקדש. והבן כל זה:
אז
ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים וגו'. כבר
ידעת כי מלת באר רומזת לכנסת ישראל בפסוק והאבן גדולה על פי הבאר ורמז כאן
להעלותה בשם הגדול יתברך וזהו אמרו את השירה הזאת וידעת פירוש מלת זאת.
ובעבור שלא אמר כאן את השירה הזאת ליי' כמו שאמר בשירת משה שרמז שם
להעלותה בשם המיוחד על כן אמר עלי באר ענו לה כלומר שתתעלה למעלה ואמר כי
הבאר הנזכרת חפרוה שרים והרמז לזרועות עולם. כרוה נדיבי העם הרמז לג' אבות
העליונים ולשון כרוה כדי לקבל השפע והברכה הנאצל עליה דרך צדיק יסוד עולם
המקבל מן הנצחים שהם השוקים העליונים זהו במחוקק במשענותם. וכבר ידעת כי
המחוקק רומז לצדיק שנאמר ומחוקק מבין רגליו ובמשענותם רמז לנצח והוד והנה
שסדר הכל מלמעלה למטה ואח"כ סדר הכל מלמטה למעלה באמרו וממדבר מתנה וממתנה
נחליאל. ובספר הבהיר מנלן דכל מדה ומדה מאלה השבעה איקרי נחל דכתיב וממתנה
נחליאל אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל. וכולן הששה הולכין על דרך אחד אל הים
ומאי ניהו אותו דרך אחד מכריע בנתים דכתיב לפניו ילך דבר (חבקוק ג' ה')
וכולן הולכין לאותו צינור ומאותו צינור אל הים והיינו דכתיב וממתנה נחליאל
ממקום שנתן דהיינו המוח נחליאל ומנחליאל במות דמתרגמינן רמתא ומאי רמתא
סגול"ה שאחר הזרקא. ומבמות הגיא אשר הוא מזומן ומאי הוא אותו אשר בשדה
מואב אל תקרי מואב אלא מאב אותו אב שנאמר עליו עקב אשר שמע אברהם בקולי
ומאי הוא אותו השדה אותו שהוא בראש הפסגה וגם נשקפה על פני הישימון
ומתרגמינן שמייא ועל אותו צנור נאמר מעיין גנים באר מים חיים ונוזלים מן
לבנון (שה"ש ד' טו') ומאי ניהו
לבנון הוי אומר זה חכמה:
ספר
הזוהר [וילך רפ"ו א'] אמר ר' אלעזר זמינין אינון
ישראל למימר
שירתא מתתא לעילא ומעילא לתתא ולקשרא קשרא דמהימנומא. <תרגום
- אמר
רבי אלעזר עתידים הם ישראל לומר שירה ממטה למעלה וממעלה למטה ולקשור קשר
של אמונה>. דכתיב אז ישיר אז שר לא נאמר אלא ישיר את
השירה הזאת מתתא
לעילא. <שכתוב "אז ישיר" אז שר לא נאמר אלא "ישיר את
השירה הזאת"
מלמטה למעלה>. עלי באר ענו לה סק לאתריך לאתחברא בבעליך
דהא עד השתא
בגלותא אשתכחת עמנא. <"עלי באר ענו לה" עלי למקומך
להתחבר בבעלך שעד
עתה בגלות נמצאת עמנו>. באר חפרוה שרים דאולידו לה אבא
ואמא הא לעילא.
<"באר חפרוה שרים" שהולידו אותה אבא ואמא זה
מלמעלה>. כרוה נדיבי
העם אילין אבהן דאקרון נדיבי עמים. <"כרוה נדיבי העם"
אלו הם האבות
שנקראים נדיבי עמים>. כרוה אתר לאזדווגא מלכא בברכאן. <"כרוה"
שהאבות כרו מקום שידווג המלך בברכות>. ובמה. <ובמה>.
הוא
זווגא. <הוא ע"י זווג>. במחוקק דא הוא
יסוד. <"במחוקק" זה
יסוד>. במשענותם דא נצח והוד הא מלעילא לתתא. <"במשענותם"
זה נצח
והוד עד כאן מלמעלה למטה>. וממדבר מתנה וממתנה נחליאל
ומנחליאל במות.
<ממדבר עולה למתנה וממתנה עולה לנחילאל ונחליאל
במות>. הא קשרא
שלימתא קשרא דמהימנותא קשרא קיימא דכלא ביה. <זהו הקשר
השלם קשר של
אמונה קשר שקיום הכל בו>. בההוא זמנא כתיב והיה יי' למלך
על כל הארץ
ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. <בעת ההיא כתוב "והיה
יי' למלך על כל
הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד" (זכריה יד' ט')>: