פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת נשא נשא את ראש בני גרשון וגו'. צו את בני
ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש מזכר עד נקבה תשלחו
וגו'. המצוה הזאת פשטה ידוע כי הוא לכבוד השכינה השרויה בתוכם זהו אשר אני
שוכן בתוכם וידעת פירוש אני. עוד יש לפרש שהוזהרו ישראל באזהרה זו שלא
יכניסו כחות הטומאה בהיכל הקדש כמה דאת אמר לא תביא אתנן זונה וכתיב ותבאו
ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה:
איש
או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו'. והתודו את חטאתם אשר עשו וגו'. יש
לרז"ל בספר הזוהר [נשא קכ"א ב'] בפסוקים אלו ענין
גדול אמר שם תא
חזי כתיב וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה. <תרגום
- בוא וראה
כתוב "וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה">. חבר
הקיני מבני
בנוי דיתרו הוה. <חבר הקיני היה מבני בניו של
יתרו>. כמה דאת אמר
ויאמר שאול אל הקיני. <כמו שנאמר "ויאמר שאול אל
הקיני">. אמאי
איקרי קיני הא אוקמוה. <למה נקרא קיני כבר העמדנו>.
וכתיב את
הקיני ואת הקניזי וגו'. <וכתוב "ואת הקיני ואת
הקניזי">. ואיתמר
דעבד קינא במדברא כעופא דא בגין למילעי באורייתא. <ולמדנו
שעשה קן
במדבר לעסוק בתורה כמו עוף הזה>. ואתפרש מן מאתיה נפרד
מקין אתפרש
מההוא עמא דהוה בקדמיתא ואיתדבק ביה בקודשא בריך הוא. <ופרש
מן העיר
ונפרד מקין ונפרד מהעם ההוא (המדיינים) שהיה בהם תחילה ונתדבק
בקב"ה>.
נפרד מקין. <ועל כן נפרד מקין>. זכאה
בר נש דזכי באורייתא למיזל
לאיתדבקא באורחוי. <אשרי האדם שזכה בתורה ללכת ולהתדבק
בדרכיו>.
דכד בר נש אזיל באורחוי דאורייתא משיך עליה רוחא קדישא עילאה. <כי
כשהאדם הולך בדרכי התורה מושך עליו רוח קדוש עליון>. כמה
דאת אמר עד
יערה עלינו רוח ממרום. <כמו שנאמר "עד יערה עלינו רוח
ממרום" (ישעיה
לב' טו')>. וכד בר נש סטי אורחוי משיך עליה רוח אחרא
מסיטרא אחרא
דאיהו מסיטרא דמסאבא. <וכשהאדם מטה דרכיו מן התורה מושך
עליו רוח אחר
מצד האחר שהוא צד הטומאה>. ומסיטרא דמסאבא איתער מסיטרא
דנוקבא דתהומא
רבה דתמן מדורי רוחין בישין דנזקי לבני נשא ואיקרון נזקי עלמא. <וצד
הטומאה מתעורר מצד נקב התהום הגדול ששם משכנות הרוחות הרעות המזיקות לבני
אדם ונקראים מזיקי העולם>. דהא מסטרא דקין קדמאה אשתכח. <שהם
נמצאים מצד קין הראשון>. ויתרו בקדמיתא כומרא דעבודה זרה
הוה.
<ויתרו היה מתחילה כומר לעבודה זרה>.
ולההוא סטרא הוה פלח ומשיך
עליה רוחא מההוא אתר. <ולצד ההוא היה עובד ומשך עליו רוח
מאותו
מקום>. ואף על גב דאיקרי קני לבתר נפרד מקין ודאי
ואיתדבק ביה בקודשא
בריך הוא. <ואף על פי שנקרא קיני לאחר שנפרד מקין ונתדבק
בקב"ה>.
מאי משמע דכל מאן דאיתדבק ביה בקודשא בריך הוא ועביד פקודי אורייתא כביכול
הוא קיים עלמין עלמא דלעילא ועלמא דלתתא. <זאת אומרת שכל
מי שנדבק
בקב"ה ועושה מצוות התורה כביכול מקיים העולמות עולם העליון ועולם
התחתון>. והא אוקמוה ועשיתם אותם כתיב. <וכבר
העמידוהו "ועשיתם
אותם" כתוב>. וכל מאן דעבר על פקודי אורייתא כביכול פגים
לעילא פגים
לתתא פגים לגרמיה פגים לכל עלמא. <וכל מי שעבר על מצות
התורה כביכול
פוגם למעלה פוגם למטה פוגם את עצמו פוגם כל העולמות>.
ועל דא איש או
אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו'. <ועל כן "איש או אשה כי
יעשו מכל
חטאת האדם" וכו'>. תא חזי כתיב והמה כאדם עברו ברית. <בוא
וראה
כתוב "והמה כאדם עברו ברית" (הושע ו' ז')>. אדם עבר על
פיקודא חד
דאורייתא גרים ליה לגרמיה מותא וגרים לכל עלמא פגים לעילא פגים לתתא.
<אדם עבר על מצוה אחת שבתורה גרם לעצמו מיתה וגרם לכל
העולם פגם למעלה
ופגם למטה>. וההוא חובא תלויה עד דקאים קודשא בריך הוא
עלמא כמלקדמין
ויתעבר ההוא פגימו מעלמא. <ואותו עוון תלוי עד שיקיים
הקב"ה העולם
כבתחילה ויהיה נעבר הפגם ההוא מן העולם>. היינו דכתיב
בלע המות לנצח.
<זה שכתוב "בלע המות לנצח" (ישעיה כה' ח')>.
בגיני כך אשר יעשו
מכל חטאת האדם. <ומשום זה כתוב "כי יעשו מכל חטאת
האדם">. האדם
כתיב אדם קדמאה. <מה שכתוב האדם רומז על אדם
הראשון>. למעול מעל
בי"י. <"למעול מעל ביי">. מאן דיניק
מרחמי ינקא מן דינא הוא גרים
פגימו. <כי מי שיונק מרחמים ויונק מן הדין הוא גורם
פגם>. ועל דא
רחמנא לישזבן מחייבי עלמא ולפגימו דלהון. <ועל כן הרחמן
יצילנו מרשעי
העולם הזה ומן הפגם שלהם>. כמה זכאין מסתלקי בגינייהו בר
כל מה דגרמי
לעילא ותתא.
<כמה צדיקים מסתלקים בשבילם חוץ מכל מה שגורמים למעלה
ולמטה>. אלא
אף על גב דאבאיש עלמא אית ליה תשובה. <אלא אף על פי שעשה
רע לעולם יש
לו תשובה>. דהא כתיב איש או אשה וגו' וכתיב והתודו את
חטאתם אשר עשו
והשיב. <שכתוב "איש או אשה "וכו' וכתוב "והתודו על חטאתם
אשר עשו
והשיב">. אלא ודאי דא מהנייא להו בגין דעביד תשובה
כביכול הוא עביד
ליה ממש. <אלא ודאי מועיל להם כיון שעשה תשובה כביכול
הוא עושה אותו
ממש (כפי המילה תשובה שמשיב הה' אל הו')>. דההוא מאן
דפגים לעילא
אתקין לתתא אתקין לגרמיה. <שההוא מי שפגם למעלה תקן למטה
תקן
לעצמו>. ובמה. <ובמה>.
בתשובה. <בתשובה>. תשובה אתקין
כולא אתקין לעילא אתקין לתתא אתקין לגרמיה אתקין לכל עלמא. <תשובה
מתקנת הכל מתקנת למעלה מתקנת למטה מתקנת את עצמו ומתקנת כל העולם>.
פתח רבי יהודה ואמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד
יי' אלהיך. <פתח רבי יהודה ואמר "בצר לך ומצאוך כל
הדברים האלה באחרית
הימים ושבת עד יי' אלהיך">. מכאן תשובה מעליא מכולא מקמי
דישרי דינא
בעלמא. <מכאן שתשובה טובה מהכל בטרם שישרה הדין
בעולם>. בתר דשרי
דינא תקיף חיליה מאן יעבר ליה מעלמא ויסלק ליה. <אחר
שכבר שורה הדין
נתחזק כחו ומי יעבירו מן העולם ויסלקו>. דהא כיון דשרי
דינא לא איסתלק
עד דאשתלים. <כי כיון שכבר שורה הדין אינו מסתלק עד
שיושלם>. בתר
דאישתלים ועביד תשובה אתקין עלמין כולהו. <אחרי שנשלם
הדין ועשה תשובה
מתקן כל העולמות>. מאי משמע דכתיב ומצאוך כתיב ושבת עד
ה' אלהיך.
<זה משמע משכתוב "ומצאוך כל הדברים וכו' ושבת עד יי'
אלהיך">.
ולבתר כי אל רחום י"י אלהיך וגו'. <ואחר כתוב "כי אל
רחום יי' אלהיך"
וכו'>. באחרית הימים מאי איכא הכא. <"באחרית
הימים" מה הענין
לכאן>. אלא לאכללא כנסת ישראל איהי בגלותא ואשתכחת בעקו
דלהון ולא
שבקת לון לעלמין. <אלא שהוא לכלול כנסת ישראל שהיא בגלות
ונמצאת עמהם
בצרה ואינה עוזבתם לעולם>. ובגיני כך קודשא בריך הוא אף
על גב דשרי
דינא בעלמא בעו דיהדרון ישראל בתשובה לאוטבא לון בהאי עלמא ובעלמא דאתי.
<ומשום זה הקב"ה אף על פי שהשרה דין בעולם רוצה שישראל
יחזרו בתשובה
להטיב להם בעולם הזה ובעולם הבא>. לית לקמיה מאן דקאים
קמיה תשובה.
<ואין לך דבר העומד בפני תשובה>. תא חזי
אפילו כנסת ישראל תשובה
אקרי. <בוא וראה אפילו כנסת ישראל שהיא מלכות נקראת
תשובה>. ואי
תימא תשובה עילאה. <ואם תאמר תשובה עליונה שהיא
בינה>. בכל אתרא
לא שכיח. <היא אינה מצויה בכל מקום>.
אלא דא איקרי תשובה.
<אלא זו המלכות נקראת תשובה>. כד אהדר
רחמי לקבלה והיא תבת על כל
אינון אוכלוסין וינקא לון. <כשחזרו הרחמים שהוא ז"א
כנגדה והיא שבה אל
כל ההמונים שלה להניק אותם>. ותשובה מעלייא. <ותשובה
הכי טובה
היא>. כד אתמסר נפשה לגבה ונטיל לה בזמנה דאיהי בתשובה
כדין כולא
אתתקן לעילא ותתא ואיתתקן הוא וכל עלמא. <כשהחוטא מוסר
נפשו אליה והיא
לוקחת אותה בזמן שהוא בתשובה אז מתתקן הכל למעלה ולמטה והוא נתתקן וכל
העולם>. חייבא חד בעלמא קלקולא לכמה אחרנין בגיניה ווי
לחייבא ווי
לשכניה. <רשע אחד בעולם כמה אחרים נזוקים בשבילו אוי
לרשע אוי
לשכנו>. תא חזי יונה בגין דלא בעא למיהך בשליחותא דמריה
כמה בני נשא
איתאבידו בגיניה בימא. <בוא וראה יונה משום שלא רצה ללכת
בשליחות
אדונו כמה בני אדם היו נאבדים בשבילו בים>. עד דכולהו
אהדרו עליה
ודאינו ליה בדינא בימא. <עד שכולם חזרו עליו ודנו אותו
בדין להשליכו
לים>. וכדין אשתזיבו כולהו קב"ה חס עליה לבתר ושזיב כמה
אוכלוסין
בעלמא. <ואז ניצולו כולם והקב"ה חס עליו אחר כך והציל
המון רב
בעולם>. אימתי כד אהדר לותיה מגו עקתיה. <מתי
היה זה כשחזר בתשובה
לאדונו מתוך צרתו>. הה"ד קראתי מצרה לי וכתיב מן המצר
קראתי יה ע"כ.
<שכתוב "קראתי מצרה לי אל יי' ויענני" (יונה ב' ג') וכתוב
"מן המצר
קראתי יה ענני במרחב יה" (תהלים קיח' ה') עד כאן>. והנה
לפי כוונתם
הפסוקים רומזים לכל בעל תשובה והאדם הנזכר הוא אדם הראשון. ואמר למעול מעל
בי"י כענין מי אשר חטא לי וזהו בי"י ממש כי התחתונים הם בדמות העליונים
ועל כן נאמר במעשה בראשית למינהו על הנבראים התחתונים שרוצה לומר למין
יה"ו השם הנזכר בספר יצירה שבו נברא העולם והמעילה שהזכיר הכתוב כי יהיה
מקום ההוא לשריפת אש במחשבתו כד"א אדם כי ימות באהל. אוי להם לבריות
מעלבונה של פסוק זה כשהאדם מת באהל מועד ונאסף הצדיק אז כל הבא אל האהל
יטמא כי כחות הטומאה שולטין שם עליונים למטה ותחתונים למעלה שמוני נוטרה
את הכרמים (שה"ש א' ו') ואולם מאמר אליהוא אם חטאת מה תפעל בו וגו' (איוב
לה' ו') אינו סותר דברינו כי בעילת העילות המבורך על כל ברכות ותהלות אין
בו שנוי יתעלה ויתברך:
ובספר
הבהיר כל הרוחות סתומות חוץ מפאת צפון שהיא פתוחה לטוב ורע. לטוב
והא כתיב והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א' ד')
ואין אש אלא חרון אף דכתיב ותצא אש מלפני יי'. אמר להם לא קשיא כאן
כשישראל עושין רצונו של מקום כאן כשאין עושין רצונו של מקום. בזמן שאין
ישראל עושין רצונו של מקום אש קרובה. בזמן שעושין רצונו מדת רחמים מגלגלת
וסובבת הדא הוא דאמרינן נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז' חי'). משל למלך
שרוצה לרדות את עבדיו וליסרם עמד הגמון אחד שאל על מה. אמר לו על כך וכך
שעשו אמר לו לא עשו עבדיך מעולם זה ואני ערב לך ואתה תבדוק אחריהם בין כך
ובין כך שככה חמת המלך. ואטר והתודו את חטאתם כי צריך להתוודות בפיו ממש.
כד"א ומודה ועוזב ירוחם (משלי כח' יג') כי הוידוי הוא חלק למדת רחמים
והתשובה מועלת להחזיר הענין לקדמותו להסיר כחות הטומאה מבית אל ולהשקותו
מי החסד והרחמים. ובעבור כי ראיתי דעות זרות אומרים כי אין צריך לבעל
תשובה רק עזיבת ניחום וידוי קבלה ואינו צריך לענות נפשו לקבל ייסורין
דוגמת החטא שעשה יסכר פי דוברי שקר אמנם כוונת התורה השלימה ודעת רבותינו
זכרונם לברכה הנמשכים אחריה היא כי צריך כל בעל תשובה ללקות ולהתענות
להצטער לפי ההנאה שקבל לפום צערא אגרא ולפום ההנאה צערא. ויש לך להתבונן
במה שרמזתי לך כבר כמה פעמים כי האדם וצורתו ותבניתו ואיבריו הם דוגמת
האדם העליון והנה כל החוטא באחד מאיבריו פגם דוגמת האבר ההוא למעלה ועל כן
צריך לתקנו בתשובה ובעבור כי כל החטאות הנעשים בכוונה הלב חוטא בהן על כן
צריך לכל בעל תשובה לשוב בלבו אל השם יתעלה כי הוא חוטא בלב הידוע שנאמר
זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך (ירמיה ד' חי') ואמרו רז"ל זה הקדוש ב"ה
שנקרא לבן של ישראל ועל כן צריך לקחת אותו להכניע רום גאותו ויאמר לו מה
תלך אחרי ההבל ומה תעשה ליום הדין אשר יקראו סופרי המלך ויבהילוך לתבוע
ממך החשבון ואח"כ יחשוב על אותו האבר שחטא אם חטא באשה או בבת אל נכר או
הוציא זרע לבטלה הנה חטא ביסוד עולם ובחותמו של מקום הנקרא אות ברית קדש
וכפר בבריתו של אברהם אבינו שהמקום ברחמיו עלינו הסיר משם כחות הטומאה
בהעבירו הערלה והזרע היוצא משם הוא זרע קודש היוצא תוך אות יו"ד של מקום
והנה חללו בתוך הטומאה או בערוה או בבת אל נכר או בהוצאת זרע לבטלה כי מן
הצדיק פורחות הנשמות ממקור החיים והמוציא זרע לבטלה טמא בחותמו של מקום
בנותנו כח ועזר לאל אחר אשר קבל כח מן המקום ההוא בסוד כחות הטומאה והערלה
שהוסרו משם והוא החזירם עליו ונטמא בהם. התבונן מכאן סוד טומאת הרואה קרי
בחלום וכבר נמצא בספרי החסידים שהיו מתודים עליו. אם נכשל באשת איש הנה
שקר בצדיק חי עולמים ובאמונתו כי צדיק באמונתו יחיה וכל שכן אם הטריח קונו
על נפש לא טוב כי בסוד החטאה הגדולה אין נפש אמונין באה כשם שהבעילה איננה
בכשרות כך הנפש ועל כן אסור לבא בקהל:
ובספר
הזוהר [לך לך צ"ג ב'] בזאת אני בוטח מה ההוא בזאת דא
הוא את
קיימא דהיא זמינא תדיר לגבי בר נש ואתרמיזא לעילא. <תרגום
- "בזאת אני
בוטח" הוא אות הברית המזומן תמיד באדם ונרמז למעלה במלכות הנקראת
זאת>. ובגיני כך איתמר בזאת כד"א זאת אות הברית. <ומשום
זה נאמר
בזאת כמו שכתוב "זאת אות הברית">. תא חזי בגין דהאי זאת
לא נטר דוד
מלכא כדקא חזי מלכותא איתערת מיניה כל ההוא זמנא. <בוא
וראה משום שדוד
המלך לא שמר כראוי זאת זו הוסרה ממנו המלכות כל אותו הזמן>.
והכי
אוליפנא האי זאת אתרמזא במלכות דלעילא ואיתרמיזת בירושלם קדישא. <וכך
למדנו זאת זו נרמזה במלכות שלמעלה ונרמזה בירושלים עיר הקדש>.
בשעתא
ההיא דדוד עבר עליה נפק קלא ואמר דוד במה דאתקטרא תשתרי לך טרדין מירושלם
ומלכותא איתעדי מינך. <בשעה זו שעבר דוד עליה במעשה דבת
שבע יצא קול
ואמר דוד במה שנקשרת הותרת שיגרשו אותך מירושלים והמלכות תסיר ממך>.
והכי הוה במה דעבר ביה איתפס. <וכן היה במה שעבר בו
נתפס>. ומה
דוד מלכא הכי שאר בני עלמא על אחת כמה וכמה. <ומה דוד
המלך כך, שאר
בני העולם על אחת כמה וכמה>. מאי האי דאמר דוד והראני
אותו ואת נוהו
מאן יכיל למיחמי לקדוש ברוך הוא. <מה זה שאמר דוד
"והראני אותו ואת
נוהו" מי יכול לראות את הקב"ה>. אלא הכי תנינן בההיא
שעתא דאיתגזר
עליה האי עונשא. <אלא כך למדנו באותה שעה שנגזר עליו
אותו העונש
מאבשלום>. ודוד ידע דעל מה דלא נטיר האי אות כדקא יאות
איתענש בהאי.
<ודוד ידע שמשום שלא שמר אות הזה כראוי נענש בזה>.
דכלא בהדיה
אחידא ולא איקרי צדיק. <כי הכל מיוחד באחד ואינו נקרא
צדיק>. הוה
בעי בעותיה ואמר והראיני אותו. <היה מתפלל תפלתו ואמר
"והראני
אותו">. מאי אותו דא אות קיימא קדישא דאיטריד מינאי. <מהו
אותו זה
אות ברית קודש שנאבד
ממני>. מ"ט דתרין אילין מלכותא וירושלם בהאי אחידא. <מהו
הטעם
שחשב שנאבד ממנו משום ששנים אלו המלכות וירושלים נאחזים באות ברית>.
ובגיני כך אותו ואת נוהו. <ומשום זה קשר תפלתו "אותו ואת
נוהו">.
דתיהדר מלכותא דהאי אות. <שהתפלל שתחזור המלכות הקשורה
באות הזה>.
ונחזור לדברינו הבא על בת נכר הנה טמא ברית קדש בכחות הטומאה זהו סוד ובעל
בת אל נכר (מלאכי ב' יא') שחבר אלהותו של מקום באלהים אחרים וכיוצא בזה
לכל החטאות באבר אשר חטא שם צריך לשוב ולהצטער. והבן מאמר רז"ל גלות מכפרת
עון שילך למקום שאין מכירין אותו ויכרת ממקומו דוגמת עונש כרת הנפש הנכרת
משרשה מדה כנגד מדה וירפא מחליו וימצא צרי למכתו בקבולו בגופו וברצונו
דוגמת העונש הראוי לנשמתו מאהבה כי אינו דומה מקבלן בעל כרחו למקבל
מרצונו. ואמרו רז"ל אשרי אדם שיגיע לו יסורין וכובש כחו ואינו קורא תגר
אחר מדת הדין בשעה שבאו ייסורין אל איוב אילו כבש כחו ולא קרא תגר אחר מדת
הדין למדה מעולה ומשובחת היה בא וכשם שעומדים עכשיו ואומרים אלהי אברהם
אלהי יצחק וכו' כך היו אומרים אלהי איוב. ובפרק קמא כל השמח בייסורין
הבאין עליו מביא ישועה על העולם שנאמר בהם עולם ונושע (ישעיה סד' ד').
ובזה יש ספרים מחוברים לחכמים לעונשי העבירות ואין אנו בביאורן. אמנם
כתבתי זה למחות דעות זרות האומרים כי התשובה היא לבקש מחילה ולא ישוב בדרך
ההוא עוד חלילה כי לעולם לא יקרב אל התשובה ומעלתה רק בהשיב אשמו בכל אבר
ואבר זהו והשיב את אשמו בראשו. ודע כי התשובה קורעת כל שטרי חובות שבעולם
כי היא למעלה מכל שרי הקטיגור והשבים אליה לא יראו מפחד רעה והסוד הנמרץ
והנפלא כי יי' צבאות יעץ ומ"י יפר וידו הנטויה ומ"י ישיבנה (ישעיה יד'
כז') וכתיב ולפני זעמו מ"י יעמוד ומ"י יקום בחרון אפו (נחום א' ו') כי
התשובה נקראת מי שנאמר שאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אלה (ישעיה מ' כ').
את מ"י נועץ ויבינהו (שם יד') ממש. כי מ"י אל בשמים ובארץ. ונקראת בלשון
מי כדבר שאינו מושג זהו סוד מ"י פעל ועשה (ישעיה מא' ד') והענין הוא כי כל
גזר דין של מעלה נמלכין בבינה למעלה ובנצח ובהוד למטה הנקראים צבאות
וכשהצדיק עולה מחשבתו למעלה במקום הנקרא בטול נדרים היה מבטלה. ואמרו
רבותינו ז"ל בפסוק סכותה בענן וגו' (איכה ג' מד') רבי חנינא בר פפא בעא
קמיה רבי שמואל אמר לו בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהו דכתיב סכותה
בענן לך אמר לו שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים כההיא דאמר רבי יוסי
בן חלפתא עתים הם לתפלה מן הדין קריא ואני תפלתי לך יי' עת רצון (תהלים
סט' יד') אבל התשובה נמשלה לים מה ים לעולם פתוח אף שערי תשובה לעולם
פתוחין והבן מה שאמרו רבותינו ז"ל שאפילו כנסת ישראל נקראת תשובה בשעת
שמתעלית לקבל מלמעלה ולהשפיע למטה. אמנם חכמי הקבלה קראו לבינה לבד תשובה
משני טעמים האחד לפי שהכל שב אליו ביובל הגדול ועוד שהנחת הרוח הזך הפנימי
הבא מהחכמה ומאין סוף יתברך הוא שם תדיר בלא הפסק. ולשון תשובה מלשון
בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל' טו') וכשברא הקב"ה את העולם קדם לבריאת העולם
התשובה שהיא מן הדברים שנבראו קודם שנברא העולם שנאמר בטרם הרים יולדו
וגו' (תהלים צ' ב') והטעם לפי שגלוי וידוע לפניו מה שעתיד להיות לכך הקדים
לו התשובה שאם ישוב מחטאו אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה שנאמר הלא אם
תטיב שאת. זהו מה שאמרו ז"ל כשברא הקב"ה את עולמו עלה במחשבה לברא אותו
במדת הדין ראה שאינו מתקיים בו הקדים מדת רחמים ושתפה עם מדת הדין. ומדת
רחמים היא הסליחה והסליחה על ידי התשובה. לכך הקדים לו לאדם התשובה כדי
שימחול לו על ידה ועל כן נקראת בשמו של מלך זהו שאמרו רבותינו ז"ל גדולה
תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד יי' אלהיך (הושע יד' ב') כי
כאשר האדם מיישר מעשיו ומזכך נפשו ומטהר מחשבותיו והוא שטעם טעם חטא וכובש
יצרו לכבוד י"י יתברך והוא בכחו ובמקומו ובזמנו וידביק רוחו ונשמתו בקונו
ויפרוש מן העבירות בעבורו יתברך עליו אמרו רבותינו ז"ל מקום שבעלי תשובה
עומדין צדיקים עצמם אינם עומדין לפי שלא נצטערו כאותן שטעמו טעם חטא וכבשו
יצרם לכבוד יוצרם ונדבקו בקונם זהו שנאמר עד יי' אלהיך עד כסא הכבוד:
דבר
אל בני ישראל לאמר איש איש כי תשטה אשתו וגו'. טעם פרשת הסוטה וסודה
פירשוה רבותינו ז"ל בספר הזוהר [נשא קכ"ד א'] כמו
שנפרש בגזירת
האל. ונתעוררו רבותינו ז"ל על סמיכת פרשה זו לפרשה של מעלה ואמרו מאי האי
לגבי האי. <תרגום - מה לפרשת סוטה אצל פרשת מעילה>.
אלא כמה דכתיב
למעול מעל ביי'. <אלא כמו שכתוב שם "למעול מעל ביי" כתוב
גם כאן
"ומעלה בו מעל">. ור' אלעזר אמר איש איש. <ורבי
אלעזר אמר "איש
איש">. מאי איש איש דהא בחד סגי. <מדוע
פעמים איש איש באחד היה
די>. אלא הא אוקמוה. <אלא כבר
העמידוהו>. אבל איש איש משמע
איש דאיהו איש וקיים קרא דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך
בארו. <אבל איש איש פירושו איש שהוא איש שקיים הכתוב
(משלי ה' טו')
"שתה מים מבורך ונוזלים מתוך כדו" (שלא נתן עינו באשה אחרת)>.
כדין
הוא איש בעלמא איש לגבי אתתא. <אז הוא איש בעולם איש אל
אשתו>.
כוונת המאמר הזה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין
את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ומעלה בו מעל הא
בחד סגיא אמאי תרי. <"ומעלה בו מעל" הרי באחד היה די למה
ב' פעמים
"מעל">. אלא חד לעילא וחד לתתא חד לכנסת ישראל וחד
לבעלה. <אלא
אחד למעלה ואחד למטה אחד לכנסת ישראל ואחד לבעלה>. בגיני
כך והביא
האיש את אשתו אל הכהן. <משום זה "והביא האיש את אשתו אל
הכהן">.
אמאי אל הכהן. <למה אל הכהן ולא לשופט>.
רזא דמלה בגין דכהנא
שושבינא איהו דמטרוניתא. <סוד הדבר הוא משום שהכהן
שושבינה של
המלכה>. הכא אית לאיסתכלא הא כתיב ושחט את בן הבקר לפני
יי'. <כאן
יש להסתכל הרי כתוב "ושחט את בן הבקר לפני יי">. ושחט
אחרא ולא כהנא.
<ושחט דהיינו אחר ולא הכהן>. דכהנא אסיר
ליה בדינא בגין דלא יפגם
ההוא אתרא דאחיד ביה. <משום שהכהן אסור לו לפעול בדין
כדי שלא יפגם
אותו מקום שהכהן אחוז בו>. ואת אמרת והביא האיש את אשתו
אל הכהן למידן
דינהא. <ואתה אומר "והביא איש את אשתו אל הכהן" לדון
הדין שלה>.
אלא ודאי כהנא לדא בגין דאיהו שושבינא דמטרוניתא. <אלא
ודאי רק הכהן
ראוי לזה משום שהוא שושבינה של המלכה>. וכל נשי עלמא
מתברכן בכנסת
ישראל. <וכל נשי העולם מתברכים מכנסת ישראל>.
וכהנא קאים לאתקנא
מילין דמטרוניתא ולעיינא בכל מה דאיצטריכא. <והכהן עומד
לתקן דברי
המלכה שהיא המלכות ולעיין בכל מה שהיא צריכה>. בגיני כך
כהנא לדא ולא
אחרא. <משום זה רק הכהן ראוי לזה ולא אחר>.
ואי תימא דאיהו עביד
דינא לא הכי דהא לאסגאה שלמא קא אשתדל בהאי ולאסגאה חסד. <ואם
תאמר
שהכהן עושה דין אינו כן אלא כדי להרבות שלום הוא משתדל בזה ולהגדיל
החסד>. דאי ההיא איתתא אשתכחת זכאה כהנא אסגי שלמא בהו. <כי
אם
האשה ההיא נמצאת נקיה הכהן מרבה שלום בהם>. ולא עוד אלא
דמתעברא בברא
דכר ואיתעביד שלמא על ידוי. <ולא עוד אלא שמתעברת בבן
זכר ונעשה שלום
על ידו>. ואי לא אשתכחת זכאה איהו לא עביד דינא. <ואם
אינה נמצאת
נקיה אין הכהן עושה דין>. אלא איהו שמא קדישא דאיהי קא
משקרת ביה ההוא
עביד דינא וההוא בדיק לה. <אלא שם הקדוש ההוא שהיא שיקרה
בו הוא עושה
דין והוא בודק אותה>. ותא חזי כהנא לא עייל גרמיה להאי
אלא כד היא
יהבת גרמה קמיה לזכאה. <בוא וראה הכהן לא הכניס עצמו לזה
אלא כשהיא
נותנת עצמה לפניו להשקותה כדי שתזכה>. זמנא ותרי שאיל לה
כיון דאיהי
בעייא לאשכחא זכאה כדין כהנא עביד עובדא בגין לאסגאה שלמא. <פעם
ושתים
שואל אותה וכיון שהיא רוצה להמצא נקיה אז עושה הכהן מעשה כדי להרבות
השלום>:
והביא
את קרבנה עליה עשירית האיפה. אמר עליה כי הקרבן בא בשבילה וזהו
קרבנה לשמה עשירית האיפה. כבר ידעת סוד עשירית האיפה. וטעם היותה קמח
שעורים שתהיה סערת יי' חימה יוצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול (ירמיה
כג' יט') כענין צליל לחם שעורים (שופטים ז' יג') הנאמר בגדעון ומזה הטעם
הוא קמח ולא סולת. ויש מפרשים כי הקמח רומז ליסוד עולם ועל כן כתוב הוא
בלשון זכר. וטעם לא יצוק עליו שמן מפורש בכתוב כי מנחת קנאות היא ואפשר כי
הוא טעם גם להיותה שעורים כי מנחת קנאות הוא ולשון קנאות מלשון אל קנא
וזהו מזכרת עון מעוררת העון. והנה הקרבן הזה מתעלה למדת הדין זהו מאמרם
בסוטה כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה והבן זה מפסוק אדם ובהמה
תושיע י"י (תהלים לו' ז'):
ולקח
הכהן מים קדושים בכלי חרש וגו'. הטעם בלקיחת המים והעפר בסוד מי אפר
הפרה כי הצורך במים שאם תהיה נקייה יתגברו מימי החסד ותתעבר מכחן וזהו מים
קדושים והצורך בעפר כי אם תהיה טמאה תתגבר מדת הדין עליה לדונה. וזהו
שאומר אשר יהיה בקרקע המשכן הרמז למ"ח (למי חטאת) שהיה בסוף המרכבה עליונה
וטעם כלי חרס ידוע מפסוק וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר כי אין לה טהרה רק
בשבירה:
ספר
הזוהר [נשא קכ"ה א'] במיין בדיק כהנא לאיתתא ובשמא
קדישא.
<תרגום - במים בדק הכהן את האשה ובשם הקדוש>.
ומן העפר אשר יהיה
בקרקע המשכן. <"ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן">.
מאן העפר הא
תנינן כתיב והכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. <מהו העפר
הרי למדנו
כתוב "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר">. הכל היה מן
העפר אפילו גלגל
חמה כל שכן בני נשא דאישתכחו מיניה. <הכל היה מן העפר
אפילו גלגל חמה
כל שכן אדם שנמצא ממנו>. אמר רבי יוסי אילו כתיב ומן
העפר ולא יתיר
הוה אמינא הכי. <אמר רבי יוסי אילו היה כתוב ומן העפר
ולא יותר הייתי
אומר כך (שהפרוש הוא
מן העפר שהוא מלכות)>. אבל כיון דכתיב אשר יהיה בקרקע
המשכן משמע
דאחרא הוא. <אבל כיון שכתוב "ומן העפר אשר יהיה בקרקע
המשכן" משמע
שהוא עפר אחר>. אלא כתיב יתן כעפר חרבו. <אלא
כתוב "יתן כעפר
חרבו" (ישעיה מא' ב')>. אילין מאריהון דתריסין ובלסטראין
מארי דדינא
קשייא. <אלו בעלי מגינים ובעלי בליסטראות בעלי דין
הקשה>. משמע
דכתיב בקרקע המשכן דאחידן לתתא. <זה משמע משכתוב בקרקע
המשכן הנאחזים
למטה>. ועל דא יקח הכהן ונתן אל המים. <ועל
כן "יקח הכהן ונתן אל
המים">. וטעם ופרע ראש האשה רומז אל הענין המכוון להמציא
מקום למדת
הדין לחול עליה אם היא טמאה כטעם וראשו יהיה פרוע לרוח הטומאה השופעת עליו
ולהתרחק ממדה זו אמרו רבותינו ז"ל ופרע את ראש האשה תאנא דבי רבי ישמעאל
מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש:
מנחת
הזכרון מנחת קנאות היא. זהו רמז למה שרמזתי לך למעלה כי הקרבן הזה
הוא לה לרחמים אם היא נקייה ועל כן הכתוב קראה מנחת זכרון כד"א ה' זכרנו
ואם לאו הוא לה לדין וזהו מנחת קנאות וזהו אמרו למעלה הוא. ובכאן היא
והבן. מי המרים המאררים עניינם ידוע:
ספר
הזוהר [נשא קכ"ה א'] מי המרים המאררים. <תרגום
- "מי
המרים המאררים">. אילין מי ימא דאינון מרירין. <אלו
הם מי הים שהם
מרים>. מאי היא. <מה הם>.
דא ימא קדישא. <הם הים הקדוש
היא המלכות>. בשעתא דאשתכחת דינא קשייא כדין איקרון מי
המרים המאררים.
<בעת שנמצאת בדין קשה אז נקראים מי המרים המאררים>.
ובגיני כך מיא
דימא לתתא אינון מרירין. <ומשום זה מי הים התחתון הם
מרים>. תא
חזי האי ימא קדישא כמה נהרין מתיקין עיילין בגווה. <בוא
וראה הים
הקדוש הזה כמה נהרות מתוקים נכנסים לתוכו>. ובגין דאיהו
דינא דעלמא
מימוי מרירן. <ומשום שהוא דין של העולם מימיה
מרים>. בגין דאחיד
ביה מותא על כל בני עלמא. <משום שאחוז בו המות של כל בני
העולם>.
ואע"ג דאינהו מרירן כד מתפשטי מתיקין. <ואע"פ שהם מרים
כשמתפשטים הם
מתוקים>. לזמנין ימא דבלע כל שאר מימין איקרי ימא דקפא. <לפעמים
מי הים בולעים כל שאר מימות ונקראים ימא דקפא>. ובלע כל
אינון אחרנין
ושאיב לון בגויה. <ובלע לכל אלו מימות האחרים ושואב אותם
בתוכו>.
לזמנין דשרען מיא ונגדאן מההוא ימא כל מה דנגיד לתתאי. <לפעמים
נפתחים
המים ונמשך מהים ההוא כל מה שנמשך לתחתונים>. ובכמה
גוונין קיימא הא
ימא. <ובכמה אופנים עומד הים ההוא>.
המים המאררים בשעתא דאתי
חיוייא ואטיל בה זוהמא. <המים המאררים הם נקראים בשעה
שבא נחש והטיל
זוהמא>. כדין המים המרים המאררים. <אז
המים המרים המאררים>.
ועל דא כהנא עבד עובדא לתתא ואומי אומאה ואיתעביד דינא. <ועל
כן הכהן
עשה מעשה למטה והשביע השבועה ונעשה הדין>:
וכתב
את האלות האלה וגו'. הבן מכאן כמה גדולה אהבת בין איש לאשתו שאמרה
תורה שימחה שמו על המים כי זיווגן רומז לייחוד דו פרצופין והמשים שלום
ביניהם כאילו בונה פלטרין של מעלה. וטעם אמן אמן פירשתי בסדר ויהי בשלח
מלת אמן. ורז"ל פירשו טעם הכפל אמן מאיש זה וכו'. אם אסתאבת אמן אם עתידה
לאסתאבא אמן. ואולי יורה לששה קצוות:
ספר
הזוהר [נשא קכ"ד ב'] כהנא כתיב ליה אתוון סריטין
דנהירין דינא
בדינא ורחמי ברחמי רחמי בדינא ודינא ברחמי. <תרגום -
הכהן כותב את השם
והאותיות שבמים היו נשרטים ומאירים את הדין בדין ורחמים ברחמים ורחמים
בדין ודין ברחמים>. אי אשתכחת זכאה אתוון רחמי אשתארו
ודינא סלקין.
<אם נמצאת נקיה האותיות של הרחמים נשארים ואותיות הדין
מסתלקים>.
לא אשתכחת כדקא יאות רחמי סלקין ודינין אישתארון וכדין דינא איתעביד.
<ואם לא נמצאת כראוי אותיות הרחמים עלו ואותיות הדין
נשארו ואז נעשה
הדין>. וזהו מאמרם בספרי ומחה אל מי המרים מגיד שהכתב
עושה המים מרים
והבן טעם היות הבדיקה נעשית בענין זה:
ולקח
הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות וגו' וקמץ הכהן מן המנחה וגו'. בתחלה
צריך שינתן המנחה ביד האשה ומידה יקחנה הכהן. והכוונה שתסכים למה שהכהן
עושה ומקבלת עליה הדין אם נטמאה ועל כן ואמרה האשה אמן אמן. ומכאן תבין
עונש במי שמזכה עצמו במה שאין בו ונשבע כמה ענשו גדול ומכאן רמז שאין החרם
חל רק בהסכמת הנענש ובמעמדו:
ואם
לא נטמאה האשה וטהורה היא וגו'. הטעם כי מימי החסד פועלים בקרבה
והוולד הנוצר הוא דוגמת תפארת ישראל הנאצל מזרועות עולם והנה המים האלו
משתנים כמו שמוצאין האשה לדין ולרחמים:
ספר
הזוהר [נשא קכ"ה א' וב'] תא חזי אי אשתכחת זכאתא
אילין מיא
עיילין בגווה ואתהפכאן מתיקין ונקאן גרמה. <תרגום - בוא
וראה אם נמצאת
נקיה אלו המים נכנסים בתוכה ומתהפכים להיות מתוקים ומנקים אותה>.
וקיימין בגווה עד דאיתעברה. <ועומדים בתוכה עד
שמתעברת>. כיון דמתעברא
הוה מתקני משפרי בשפירו לעוברא במעהא ונפיק ברא שפירא נקי בלא מומא בעלמא.
<כיון שנתעברה היו המים מייפים ביופי את העובר שבמעיה
ויצא בן יפה
ונקי מכל בלי שום מום שבעולם>. ואי לא אשתכחת זכאה אינון
מיין עיילין
בגווה וארחא ריח דזוהמא. <ואם לא נמצאה נקיה המים האלו
נכנסין בתוכה
והיא מריחה ריח של הזוהמא של הנחש>. ואינון מיין אתהפכאן
לחיוייא
במעהא במה דקלקלא איתפסת ואיתחזי קלנא לכולא. <והמים
האלו מתהפכים
לנחש במעיה ובמה שקלקלה נתפסת ונראה חרפתה לכל>. והא
אוקמוה חברייא.
<וכבר העמידו החברים>. תא חזי כל אינון
נשי דעלמא באתרייהו קיימי
ועל דא ההוא אתר ממש דאינהו קיימי ביה אתדנו. <בוא וראה
כל נשי העולם
עומדות ונדונות במקומן ועל כן אותו מקום ממש שהם נמצאים ממנו בה
נדונו>. זכאה חולקא דישראל דקב"ה איתרעי בהו ובעי לדכאה
להו.
<אשרי חלקם של ישראל שהקב"ה רצה בהם ורצה לטהר
אותם>:
איש
או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' מיין ושכר יזיר וגו'. מצות הנזיר
דומות לכהנים כי הוא נכנס בגדר החסד ועל כן נקרא קדוש. בכהנים כתיב יין
ושכר אל תשת וכן בנזיר. וסוד ענבים לחים ויבשים הלחים רומזים למדת הדין
הקשה שנאמר ודם ענב תשתה חמר והיבשים למדת הדין רפה היבשה לפעמים משפע
העליון. בכהנים כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא ובנזיר כתיב על נפש מת לא יבא
בכהן כתיב וראשם לא יגלחו (יחזקאל מד' כ') ובנזיר ותער לא יעבור על ראשו.
והנה הוא מעין דוגמה של מעלה ועל כן כתיב קדוש יהיה. וטעם תער לא יעבור על
ראשו הוא הפך והעבירו תער על כל בשרם כי הנזיר כחותיו הם ממדת החסד
ושערותיו רומזים לצינורות עליונות ולכחות אלהיות הנאצלות ממדת החסד ולפיכך
אסור להשחיתן הלא תראה כי בהשחתתן חוזרין וצומחין רמז שהשם יתעלה מאציל
אצילותו ונותן מהודו ואינו חסר. והבן כי שמשון בהתגלחו אבד כחו בעבור
היותו נזיר כי ה' יתעלה סר מעליו שנפסקו ממנו צינורות השכינה שמשם ניזונין
עליונים ותחתונים. אמנם בלוים באה המצוה בהפך כדי לכלות הקוצים מן הכרם כי
צריך לבער כחות הטומאה שלא ישלטו:
ספר
הזוהר [נשא קכ"ז ב'] קדש יהיה גדל פרע שער ראשו. <תרגום
-
"קדש יהיה גדל פרע שער ראשו">. משום הא דכתיב ושער רישיה
כעמר נקי
דבהאי דמי לגוונא דלעילא. <משום זה שכתוב ושער ראשו כעמר
נקי שבזה הוא
דומה לאופן של מעלה>. אמר רב יהודה בר רב בשערי ממש
אישתמודע דאיהו
קדישא דכתיב קווצותיו תלתלים. <אמר רבי יהודה בר רב
בשערות ממש ניכר
שהוא קדוש שכתוב על הקב"ה "קווצותיו תלתלים">. תני ר'
שמעון אלמלא
ידעין בני נשא מאי קא אמרי בהאי שערא. <למד רבי שמעון
אלו היו יודעים
בני אדם מה שאומרים בשערות>. והני מילי אשתמודעו למריהון
כמה דאיהו
רזא דרזין בחכמתא עילאה. <ואלו דברים היו נודעים לרבונם
כמו שהוא
למעלה בסוד הסודות בחכמה עליונה>. זהו שנאמר זכו נזיריה
משלג צחו מחלב
(איכה ד' ז'). ומן הטעם הזה אין לגוים נזירות כי הוא הפך מדתם אף כי הגוים
נודרים נדרים ונדבות כישראל. וקרבנות הנזיר כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל
לשלמים וסל מצות וכו' והנה הזכר לעולה למדת החסד והנקבה לחטאת למדת הדין
והשלמים לתפארת ישראל המשים שלום בעולם והמנחות והנסכים ביארנו טעמם
במקומם. וטעם ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים כי אין ראוי לנהוג מנהג
בזיון בכחות החסד רק לבערם עם אש הקרבן. ויש מן המקובלים האחרונים שאמרו
כי טעם גלוח הנזיר הוא לרמוז כי אחר כלות ימי נזרו שהרמז לאלף השביעי
שיפסקו הצנורות של מעלה המריקים ברכות למטה הרמוזים בשער ונשגב יי' לבדו
כמו שנבאר בסוד שמיטין ויובלים בגזירת השם זהו סוד ביום השביעי יגלחנו
יומו של הקב"ה אלף שנים זהו הנראה לי בטעם הנזיר בככ הפסוקים. אמנם יש
מחכמי הקבלה מפרשים כי מצות הנזירות רומז לכלה הכלולה מן הכל ועל כן סתם
נזירות שלשים יום רמז למה שנאמר כירח יכון עולם (תהלים פט' לח') ונאסר
ביין שאין פוסקין יינות באשה שלא תהיה מדת הדין קשה וזה טעם כי יפליא
וידעת לשון הפלאה מלשון נפלינו אני ועמך (שמות לג' טז') היפלא מיי' דבר
(בראשית חי' יד') וכבר פירשתיו. וטעם תער לא יעבור על ראשו שלא להפסיק
צנורות השכינה. גם הוזהר מליטמא למת שלא יכנסו כחות הטומאה בהיכלי קדש
שנאמר כלך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד' ז'):
כה
תברכו את בני ישראל וגו'. דע כי כנסת ישראל נקראת בתורה כה ולפי שהיא
פתח למעלת רוח הקדש וממנה נכנסין הנביאים על כן כתוב בתורה כה אמר ה' וזהו
כה יהיה זרעך וכבר פירשתי. כלומר מן המדה הזאת תזכה לזרע והיא בתו של
אברהם אבינו ע"ה כי בה יפיק שאלתו כל שואל לשנות כח המזלות כי היא פתח
עינים לכל הבקשות וזהו סוד וחסידיך יברכוכה (תהלים קמ"ה י') מלא כי מדת
חסידות היא להמשיך עד כה כי אינו חיוב רק עד הצדיק שנאמר ברכות לראש צדיק
(משלי י' ו') וזהו סוד כי בכה ארוץ גדוד (תהלים חי' ל') מלא כלומר במדת כה
הנלחמת
במלחמותיו של דוד ועל כן אמר הנה כה תברכו את בני ישראל כלומר הזהרו במדה
הזאת הנקראת כה פן תמלא אף וחמה ממדת הפחד והגבורה כי אז היא המחרבת
מדינות ומשלחת מכות בכל בני העולם ועל כן תמשכו אליה רחמים וברכות פן
תחריב העולם כדי שגם אתם תתברכו מברכותיה כי כפי השפע הבא אליה מן המעלות
אשר לפניה כך היא מנהגת העולם. ואמרו רז"ל מהיכן זכו ישראל בברכת כהנים ר'
יהודה אמר מאביהם כה יהיה זרעך ר' נחמיא אמר מיצחק ואני והנער נלכה עד כה
רבנן אמרי מיעקב כה תאמר לבית יעקב וכנגדן כה תברכו אימתי אני מגדל בניך
ככוכבים ר' אלעזר ור' יוסי ברבי חנינא חד אמר כשאגלה אליהם בכה כה תאמר
לבית יעקב וחד אמר כשאגלה על מנהיגיכם בכה כה אמר ה' בני בכורי ישראל.
ועתה אפרש ברכת כהנים. כבר ביארנו כי האדם כלול מן העליונים ועשר אצבעות
שביד האדם רומזים לעשר ספירות בלימה ועל כן הם ה' כנגד ה' כדאיתא בספר
יצירה עשר ספירות בלימה ה' כנגד ה' לכן כשהכהן הוא מלאך יי' צבאות הוא
מדביק נפשו למעלה ומייחד השם בלבו ובפיו והוא נושא את כפיו לרום השמים
ומראה כוונתו רצויה ומחבר ומייחד הי' ספירות בנושאו עשרה אצבעות לרום
השמים ומורה כי בי' ספירות נבראו שמים וארץ והוא כלול מהם ומברך את ישראל
והקב"ה מסכים להם הברכות זהו מאמרם ז"ל שאסור להסתכל כשהכהן פורש ידיו
שהשכינה שורה בין ידיו ועוד שהברכה אינה שרויה כי אם במקום נסתר כמו שאמרו
רז"ל ונטיל ברכאן בחשאי וכבר פירשתי זה. והטעם שהוזכרה ברכה זו בהקמת
המשכן פירש הרב הגדול ז"ל כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם (תהלים
קלג' ג') והענין כי מן המשכן העליון יתפשט שפע הברכה בתחתונים:
יברכך
יי' וישמרך. כתב הרב הגדול ז"ל ועל דרך האמת כי הברכה מלמעלה
והשמירה שתשמור אותה כטעם זכור ושמור. ועוד יאר השם הגדול את פניו המביטים
בך וכן אמר בספרי ר' נתן אומר זה מאור השכינה ויחנך שתשא חן בעיניו כענין
שאמרו עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל שעה ועוד ישא השם פניו אל
השמים מעל וישם לך שלום הכל בביתך. וכן אמרו בספרי ר' נתן אומר זה שלום
מלכות בית דוד ושמו את שמי הגדול על בני ישראל ואני אברכם כי אני המדבר
הנני עכ"ל הרב ז"ל. והנני מוסיף לך ביאור על רמיזותיו אמר כי הברכה מלמעלה
למטה כלומר מהשם הגדול לכנסת ישראל הרמוזה במלת וישמרך. וזהו אמרו שתשמרו
אותה וגם בפסוק שני רמז כן כלומר שיאירו פנים המאירות לשאינן מאירות והחן
הרמוז בויחנך הוא החן הגדול ואחרי הארת הפנים וייחוד הפרצופין אמר בפסוק
שלישי ישא השם הרומז לתשובה פניו שאינן מאירות אל השמים וישם לך שלום הכל
בביתך כי השלום שלם בביתו שיהיו כל המדות נשלמים במדת הכל בביתך. ואני
אכתוב לך מה שנראה שהוא דעת חכמי הקבלה כבר ידעת כי מדת הדין נקראת שומר
ישראל ותרגום משמרת מטרת מלשון מטרוניתא והרמז למדה הנקראת מטטרון ובעבור
כי היא השופעת לעולם אמר יברכך כי היא השופעת לעולם. וסדר הברכות לפירוש
הזה מלמטה למעלה מתחיל בכנסת ישראל ואח"כ במדת רחמים באומרו יאר יי' פניו
אליך רמז לפנים המאירים. וכן אמרו רז"ל יאר יי' פניו אליך יתן לך מאור
פנים ועוד עולה לתשובה ואמר ישא יי' פניו אליך הוא המלך העליון המושך משך
חכמה מפנינים נמצא שהכהן הוא מעלה נפשו מעילוי לעילוי. והנראה מדעת רז"ל
בספר הזוהר כי מלת פניו רומזת למדת הדין והם פנים שאינן מאירים ופירוש ישא
כלומר יסלקנה ממך. וכן פירש רש"י יכבוש כעסו. וזהו וישם לך שלום אמנם מלת
אליך מכרעת לפירוש הראשון:
ספר
הזוהר [אדרא רבא קמ"א ע"א] בשעתא דאיתעבד סומקא כתיב
ישא יי'
פניו אליך כלומר סליק ולא אשתכח רוגזא בעלמא. <תרגום -
בשעה שנעשה
אדום כתוב "ישא יי' פניו אליך" כלומר שיסתלק ולא ימצא רוגז בעולם>.
ובסיפרי אמרו רז"ל ישא יי' פניו אליך רבי אומר יעביר כעסו ממך. ודע כי
הכהן נוטל ידיו מן הלוי והלוי משרתו כאשה לבעלה. ובמדרש רות (זוהר חדש פ"ז
ט"א) כהן העולה לדוכן ממי נוטל ידיו הוי אומר מן הלוי דאיהו מסיטרא דשמאלא
למיהוי ימינא מתקדשא מגו שמאלא. ובספר הבהיר הזכירו בברכה זו ענינים אחדים
ראוי לנו להזכירם זהו לשונם מאי דכתיב יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו וגו'
ישא ה' וגו' זהו שמו של הקדוש ב"ה מפורש והוא שם בן י"ב אותיות דכתיב יי'
יי' יי' מלמד ששמותיו של הקב"ה ג' חיילים וכל חיל וחיל דומה לחבירו ושמו
כשמו וכולן חתומין באות יו"ד ה"א וא"ו ה"א והיאך תצרף יו"ד ה"א וא"ו ה"א
כ"ד פעמים והיינו חיל אחד יברכך יי' וישמרך גם השני והם כ"ד שמותיו של
הקב"ה גם השלישי והם כ"ד מלמד שכל חיל ראשיהם ושריהם כ"ד תצרף כ"ד שלשה
פעמים ויהיו ע"ב שמותיו של הקב"ה והיינו ע"ב שמות היוצאים מן ויס"ע ויב"א
וי"ט ומי הם אלו השרים מלמד שהגבורה שר על כל הצורות הקדושות מצד שמאל של
הקב"ה והוא גבריא"ל ומימינו שר על כל הצורות הקדושות והוא מיכא"ל ובאמצע
הוא האמת והוא אוריא"ל שר על כל הצורות הקדושות וכל שר כ"ד צורה ואין חקר
לגדודיו דכתיב היש מספר לגדודיו
(איוב כה' ג'). שהשם יוצא משלשה פסוקים. ויס"ע ויב"א וי"ט האותיות מפסוק
הראשון ויס"ע בסדר הפסוק נסדרות בשם. ואותיות הפסוק השני בהפך הפסוק
הראשון נסדרות בשם ואותיות הפסוק השלישי שהוא וי"ט בסדר הפסוק נסדרות בשם
ובכל אחד מאלו הפסוקים ע"ב אותיות. ובכל שם ושם שלשה אותיות. אלו הן ע"ב
שמות היוצאים ומתחלקין לשלשה חלקים כ"ד בכל חלק וחלק ועל כל כ"ד שר גבוה
עליהם ועל כל חלק וחלק יש לו רוחות ארבע לשמור מזרח ומערב צפון ודרום
ומתחלקין ששה לכל רוח נמצא לכל רוח אחד כ"ד צורות וכן לשני וכן לשלישי
וכלן חתומין ביי' אלהי ישראל אלהים חיים חי שדי רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו
יי' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ישב רבי אהילאי ודרש יי' מלך יי' מלך
יי' ימלוך לעולם ועד זהו שם המפורש שניתן בו רשות לצרף ולהזכיר דכתיב ושמו
את שמי על בני ישראל ואני אברכם והוא שם של י"ב כשם של ברכת כהנים שהם
שלשה והם שתים עשרה וניקודו כן:
י_פ_ע_ל
י_?ו_ע_ל י_פ_עו_ל:
כל
השומרו ומזכירו בקדושה ובטהרה מתקבלין כל תפלותיו ולא עוד אלא שנעשה
אהוב למעלה ואהוב למטה נחמד למעלה נחמד למטה ונענה ונעזר מיד עד כאן. ומה
שעלה בידינו מזה המאמר כי שלשה שמות דברכת כהנים בכל פסוק שם אחד כל אחד
נקרא שר לחלק הג' משם של ע"ב אותיות כי כשמחלק שם של ע"ב אותיות לשלשה
חלקים כנגד שלשה שמות אשר בו יבאו כ"ד שמות בכל חלק וחלק ובעבור ששה מלות
בברכת כהנים שהם ברכה שמירה אורה חנינה נשיאת שלום על כן צריך אתה לכפול
כל שם ושם מן הג' הנזכרים ששה פעמים ובכל שם ארבע אותיות והנה ארבע פעמים
ששה הם כ"ד והם הכ"ד שהזכרנו שהם חיל אחד. והטעם שנחלק שם של ע"ב אותיות
לג' חלקים כנגד שלשה פסוקים הם כנגד שלשה אבות העליונים ועל כן אמרו כי
גבריאל שר על הצורות שמצד שמאל שהוא מצד הגבורה. ומיכאל מימין שהוא מן
החסד והאמת באמצע והוא המכריע ואלו שלשה שמות שהוזכרו בברכת כהנים כשתחברם
יחד יהיו י"ב והוא שם בן י"ב ובמקדש היו הכהנים מברכים את ישראל בזה השם
והמקובלין בו היו מבליעין אותו בנעימת אחיהם הכהנים ובכל ברכה היו מזכירין
שם בן ד' אותיות שלשה פעמים שהוא שם בן י"ב וקבלת ניקודו ידוע אצל
המקובלים כי כל אחד הובדל מחברו בניקודו. גם דע כי שם של כ"ב אותיות יוצא
מחמש תיבות ראשונות שבברכת כהנים שיש בהם כ"ב אותיות והם יברכך ה' וישמרך
יאר ה'. וכחו ופעולתו לנס. והבן על מה שהזכיר על פסוק ה' מלך כי הפסוק
ההוא מעיד על שלשה ההויות שיש לבורא יתברך ומה שאמר כי כל השמות חתומין
בשם המיוחד רמז כי הוא מקור הכל וממנו אצילות הכל:
אמנם
בספר הזוהר [בראשית צ"ד א'] אמר בפסוק ה' מלך סוד
גדול אומר
שם יי' מלך לעילא ה' מלך באמצעיתא יי' ימלוך לתתא. <תרגום
- יי' מלך
למעלה יי' מלך באמצע יי' ימלוך למטה>. ר' אחא אמר יי'
מלך דא עלמא
עילאה דאיהי עלמא דאתי. <רבי אחא אמר יי' מלך זה עולם
העליון שהוא
עולם הבא>. ה' מלך דא תפארת ישראל. <יי'
מלך זה תפארת ישראל>.
י"י ימלוך דא ארון הברית. <יי' ימלוך זה ארון
הברית>. אתא זמנא
אחרא דוד ואהדר מתתא לעילא ה' מלך עולם ועד. <בא דוד
בזמן אחר והחזיר
אותם ממטה למעלה ואמר יי' מלך עולם ועד>. ה' מלך לתתא. <יי'
מלך
פירושו למטה בעולם התחתון מלכות>. עולם באמצעיתא. <עולם,
פירושו
באמצע ז"א>. ועד לעילא דתמן וויעודא. <ועד,
פירושו למעלה בבינה
ששם הויעוד>. וקיומא באשלמות כולא מלך לעילא מלך לתתא. <להורות
שנשלמה ההנהגה בכל השלימות מלך למעלה מלך למטה>. והנה
לפי כונתם השלשה
שמות הנזכרים בפסוק ה' מלך הם השלשה ראשונים שבי"ג מדות ומה שפירשו בפסוק
ה' מלך עולם ועד אחרי שקבלה נקבל דבריהם כי מלת ועד קשה לי לפרשה רק על
השכינה כי שם מתוועד הכל ולפי מה שפירשו רז"ל בספר הבהיר על שלשה שמות
הנזכרים בברכת כהנים כי הם ג' אבות העליונים נוכל לפרש כי הברכה ראשונה
נאמרה על החסד ואמר בו יברכך כי הוא המברך שנאמר עולם חסד יבנה (תהלים פט'
ג') כי היא תחלת הבנין ואמר בו וישמרך לענין נעוץ סופו בתחילתו או יהיה
פירוש וישמרך מהכתר השני כי כשיפרוש המלך ימינו עליו ינצל מכל דבר רע.
ואמר אחרי כן יאר יי' פניו למדת הגבורה והרמז לפני הכעס שיהיו מאירין
באצילות הברכה שתתפשט בהם וכן נראה מספר הזוהר [אדרא רבא קל"ג
ב']
אמר שם יאר יי' פניו אליך פניו דלבר. <תרגום - "יאר יי'
פניו אליך
היינו הפנים שבחוץ>. דכד נהירין מתברך עלמא. <כי
כשהם מאירים
מתברך העולם>. ותא חזי פניו דלבר אית זמן דנהירין ואית
זמן דחשוכן.
<בוא וראה הפנים שבחוץ יש זמן שמאירים ויש זמן
שחשוכים>. ובגיני
כך כתיב יאר פניו אתנו סלה. <ומשום זה כתוב "יאר פניו
אתנו סלה"
(תהלים סז' ב')>. מכלל דלא הוו תדירין אלא כד אתגליין
תרין תפוחין
דלעילא. <מכלל שאינו מאיר תמיד אלא כשנתגלו שני התפוחים
למעלה>.
ואח"כ אמר ישא השם פניו אליך
וישם לך שלום כנגד מדת התפארת שהוא נקרא שלום והפנים האלו הם פנים המאירים
וחתם בשלום כי הוא השלום הנזכר ולזה נראה שכוונו רז"ל וישם לך שלום ר' נתן
אומר זה שלום מלכות בית דוד נמצא לפירוש הראשון סדר הברכה ממטה למעלה
מעלין בקדש ולא מורידין ולפירוש השני מלמעלה למטה להריק ברכות על ישראל
וכן נראה מדעת רז"ל בספר הזוהר שאמרו כהנא שריא מעילא לתתא לאמשכא ברכאן
תדיר מלעילא לתתא ובענין ק"ש נבאר זה בגזירת האל. והפירוש הראשון הוא דעת
החסיד ר' יצחק בן הרב ז"ל שהיה נגלה לו אליהו ז"ל כי נגלה לרבי דוד אב ב"ד
ולמד לו חכמת הקבלה ומסרה לבנו הראב"ד וגם לו נגלה והוא מסרה לבנו ר' יצחק
סגי נהור שלא ראה מעולם וגם לו נגלה והוא מסרה לב' תלמידיו האחד ר' עזרא
שפירש שיר השירים והאחד ר' עזריאל ואחריהן נמשכה להרמב"ן ז"ל והדעת השני
חדשתיו מלבי מכח דברי רז"ל וכולן דברי אלהים חיים הם. אמנם הנראה מדעת הרב
הגדול ז"ל ואחריו נטו רוב חכמי הקבלה שהשם הראשון והשני רומז למכריע ראשון
והשלישי לבינה שכתב הרב ז"ל כי הברכה למעלה וכו'. ר"ל כי הברכה באה מהשם
הגדול יתעלה לגולות תחתיות עד שומר ישראל הרמוז במלת וישמרך. וגם ביאר השם
שיאירו פנים המאירות לשאינן מאירות ויחנך הוא החן הגדול וזהו שאמרו רז"ל
עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני. ואחרי ייחוד הפרצופין והארת הפנים
ישא יי" פניו אל השמים מעל ר"ל לתשובה וישם לך שלום שיהיו כל המדות נשלמים
במדת הכל. והבן אומרו ואני אברכם כי השכינה אומרת ואני אברכם כי כך שמה
ושלום וברכה באין לעולם על ידה בהסכמת השם הגדול יתעלה וזהו ושמו את שמי
כלומר שמי הגדול וגם שם אני על ישראל ואז נהיה מבורכים בשמים ובארץ:
ויהי
ביום כלת משה וגו'. נכתב כלת חסר ו' לרמוז לכלה הכלולה מן הכל השרויה
במשכן וסוד משיחת הכלים פירשתי:
ויביאו
את קרבנם לפני יי' שש עגלות צב ושני עשר בקר וגו'. ממה שכתבתי בסוד
ברכת כהנים תבין כי ראויין היו הנשיאים להביא שש עגלות צב כנגד ששה מלות
הנזכרות בברכות כהנים. וי"ב בקר ידוע לי"ב שבטים שהיו כנגד שנים עשר גבולי
אלכסון הנקרא שנים עשר צנורות שיש להקב"ה אשר רוח החכמה מתפשטת ומשתלחת
בהם אל האבות וכנגדן הזכיר בשיר השירים שנים עשר מיני בשמים בפסוק שלחיך
פרדס רמונים והבאים אמריו. ובעבור כי כוונת הקרבן היא להסתפק ממנו כל מדה
ומדה על כן הקריבו נשיאי ישראל י"ב עזים וי"ב אלים ושנים עשר כבשים ושנים
עשר שעירי עזים רמז לצנורות הנזכרים שהם י"ב. ובקר זבח השלמים עשרים
וארבעה פרים הוא החיל השמאלי הנזכר שחפצו בפרים והוא עשרים וארבעה. אלים
ששים עתודים ששים כבשים ששים כנגד ששים המה מלכות (שה"ש ו' ח') ששים
גבורים סביב לה (שה"ש ג' ז') ששים אותיות שבברכת כהנים ששים מסכתות שיהיה
המזבח מקבל חלקו מכולן גם היו מביאין כלים מכסף וזהב כד"א תורי זהב נעשה
לך עם נקדות הכסף (שה"ש א' יא') שתהיה כנסת ישראל ששורה במשכן כלולה מן
הכל. ומן הנראה קערת כסף לאברהם מזרק ליצחק הכף לרחל הנתונה ליעקב ועל כן
משקלה עשרה זהב ומליאה קטרת לייחד המדות בה ועל כן היא מזהב גם קרבנותיהם
היו עולה וחטאת ושלמים כנגד שלשה אבות העליונים הכוללים הכל:
ובבא
משה אל אהל מועד ידבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על
ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו. כבר ידעת סוד נבואת משה רבינו
ע"ה ועל כן האריך הכתוב מעל הכפורת אשר על ארון העדות וכו' כי הכפורת רומז
למדת רחמים והוא על ארון העדות וכבר ביארנו זה. מבין שני הכרובים וידבר
אליו כתב הרב ז"ל נכפל וידבר אליו להגיד מה שאמרו שהיה הקול בא מן השמים
אל מעל הכפורת ומשם מדבר עמו כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע
מבין שני הכרובים כדרך ודבריו שמעת מתוך האש ועל כן היו שניהם זהב. וכן
אמר הכתוב ונועדתי לך שם. לדבר אליך שם. ונקדש בכבודי כי יהיה שם בית מועד
לדיבור עכ"ד. וכבר הודעתיך דעת הרב ז"ל בכרובים בפרשת תרומה ומשם תבין
כוונתו: