פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת אמור ויאמר י"י אל משה אמור אל הכהנים בני
אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. כבר
הודעתיך כי הכהנים הם ממדת החסד ועל כן הם המכפרים כי בחסד יכופר עון
(משלי טז' ו') והנה הזהירם הכתוב שלא יטמאו למתים. גם רבה בהם הכתוב מצות
יתרות שלא יפגמו מדתן וזה טעם להזכירו בני אהרן כלומר איש החסד אוהב שלום
ורודף שלום כאשר העיד עליו הכתוב תומיך ואוריך לאיש חסידיך וזה טעם לדברי
רז"ל שאמרו בני אהרן ולא בנות אהרן שהנשים לא הוזהרו מלטמא כי כחם ידוע
ומכאן תבין טעם לא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין:
כי
אם לשארו הקרוב אליו וגו'. הותר להטמא באלה כי זהו לעשות חסד עם המתים
המוטלים עליו. ומטעם זה אפילו כהן גדול מטמא למת מצוה. ושים לבך מפני מה
הקדים האם לאב מה שלא עשה כן בשאר המתים שהזכיר בהם הזכר תחלה וכבר
העירותיך על זה. וטעם לא יקרחו קרחה פירשתי בהשחתת הפאות כי אסור להשחית
הכחות האלוהיות הנאצלות ממדת החסד כי כמו שעושין למטה כך גורם למעלה גם
טעם ובבשרם לא ישרטו שרטת תבין מאיסור כתובת קעקע. ופירוש הטעם בכולם הוא
קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם לעשות מן הקדש חול כי את אשי יי'
וגו' אף כי לפעמים תמצא פעולה בפעולות הכהנים ענינים שהם למדת הדין זהו
בעבור כי אצילות האש הוא מן המים כענין שאמרו רז"ל המים הרו וילדו אפלה.
ובספר הזוהר מיא אעדו ואולידו חשוכא דוגמא לדבר שהודעתיך מענין העגל כי לא
היה ראוי להעשות לענין המכוון רק ע"י אהרן:
וטעם
אשה זונה וחללה כי הכהנים הם תחלת הבנין ועל כן נאמר בכהן גדול והוא
אשה בבתוליה יקח. מוסף על זה כי הנשים האלו קבלו מצד הטומאה ואין ראוי
לכהן שהוא מצד החסד והטהרה להשפיע בהן רק בבת זוגו. ואלו הד' נשים שהם
אלמנה וגרושה וחללה זונה נקראין לבעלי הקבלה ד' חיות של טומאה כנגד ד'
חיות הקודש שמשם רוחות הטומאה באין לעולם. וזהו אמרו את אלה לא יקח (ויקרא
כא' יד') אלה עשן באפי (ישעיה סה' ה') וכבר פירשתיו:
וקדשתו
כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני וגו'. אמרו
רז"ל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו'. הטעם כי הוא ראש לבנין
כאשר פירשתי ועל כן אחריו לוי וישראל אחריהם. וצריכין לקרות בין כלם לפחות
עשרה פסוקים כנגד עשרה מאמרות ובשבת קורין ז' כנגד ז' ימי בראשית שהשבת
מקבל מכלם ואמרו רז"ל הכל עולין למנין ז' ואפילו אשה וכו'. הטעם כי הוא
רמז לכלה הכלולה הנקראת שבת. ביום טוב חמשה כנגד ה' ספירות הראשונות. ביום
הכפורים ששה עם המכריע לכפר ואם אין שם לוי כהן קורא במקומו כי הגדול
בחלוף הקטן. אמנם אם אין שם כהן נתפרדה חבילה. חבילה ודאית. ואמר עוד קדוש
יהיה לך אחרי אמרו וקדשתו והכוונה קדשתו ויהיה לך גם כן קדוש בעבור שאני
מקדשכם וכשהוא מקריב הקרבן לרצון מזבחי אז הוא מקדש ומקריב אתכם אלי. וטעם
באש תשרף מדה כנגד מדה כאשר הכחישה מעשה אביה תדון במדת הדין קשה:
והכהן
הגדול מאחיו וגו'. אף כי כל הכהנים הם מקבלים מן החסד יש בהן אחד
פנימי יותר מכולן ועל כן נצטוה למצות יתרות. וטעם את ראשו לא
יפרע פירשתי בענין המצורע כי כפי המדה השופעת לאדם צריך להתנהג:
כי
כל איש אשר בו מום לא יקרב וגו'. כבר העירותיך על מאמר רבותינו ז"ל
שהמום פוסל בכהנים ולא בלוים והשנים פוסלים בלוים ולא בכהנים נמצא כשר
בכהנים פסול בלוים כשר בלוים פסול בכהנים. המום רמז למדת הדין והזקנה למדת
החסד. והבן מאמרם נגלה בסיני כזקן מלא רחמים ועל הים כאיש מלחמה. והבן
אמרו כי אני יי' מקדשם רמז להקב"ה ושכינת עוזו:
אמור
אליהם לדרותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו'. אחר שהזכיר פסול
המום הזכיר פסול הטומאה כי ענין אחד הם ואמר מלפני אני יי' בעבור כי
הקרבנות באים לד"פ (אולי ד' פרצופין) כי זה בא להכניס כחות הטומאה בהיכלי
קדש ועל כן נכרת משם מדה כנגד מדה. ואמר הכתוב בבעלי מומים לא תקריבו אלה
לי"י הבן מלת אלה כי כבר פירשתיה. גם הודעתיך כי כל אבר ואבר מן הקרבן
מתעלה לעיקר מוצאו. ואם חס ושלום היה הקרבן חסר משלימתו אינו לרצון. וטעם
איסור הסירוס ידוע לכל משכיל כשיעיין בו:
ולא
יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי אני יי'. רמז באומרו אני יי' כי
הקרבנות הם לד"פ. וטעם והיה שבעת ימים תחת אמו פירשתי בענין המילה כי הוא
כדי שתעבור עליו השבת הכלה הכלולה מן הכל. ויש לפרש כי צריך שיעברו על
הקרבן ז' ימים רמז לשבעת ימי בראשית. וטעם תחת אמו ידעת כי הבינה נקראת אם
שנאמר כי אם לבינה תקרא (משלי ב' ג') והיא אם הבנים שמחה (תהלים קיג ט').
ועל כן צריך שתהיה אצילותה בכל שבעה קצוות ומאז יהיה לרצון כי כבר עברו
עליו כל ימות עולם. וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד יתבאר בסוד שילוח
הקן בגזירת האל. אף כי יש לבעלי הקבלה האחרונים ענינים אשר אנו מסופקים
בהם בסוד העבור אם נוהג בבהמות והביאו ראיות עצומות לדבריהם מרמז הכתובים.
ולפי דבריהם אם חטאו איש ואשתו או אם ובנו יתגלגלו שם ולכן חסה התורה
עליהם שלא לעקרן ביום אחד שאף כי הם בגוף בהמה עדיין יש ניצוצות שכל בהם
ומכאן תבין טעם גדול לצער בעלי חיים:
דבר
אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם
את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. מנחת העומר באה מן השעורים
והרמז למדת הדין ובאה בתחלת הקציר ומתיר את החדש שנאמר וקלי וכרמל לא
תאכלו עד עצם היום הזה. ומודה כדי לתת למדת הדין חלקה הראוי לה בסוד החטאת
הקודם לעולה וקודם לכן אסור לאכול מן החדש שלא תקטרג ועולתה קפצה פיה.
ואמר אשר אני נותן לכם כי הוא הנותן. וקצרתם את קצירה של מדת הדין ועל כן
אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי קצירת העומר בלילה רמז למדת לילה על כן הוא
קלוי באש שנאמר אביב קלוי באש כי במנחת העומר הכתוב מדבר. וטעם הבאתו אל
הכהן שתתעלה מדת הדין למדת רחמים. וטעם והניף את העומר לפני יי' לרצונכם
בסוד ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך. והסוד שלא ישלוט בנו מקטרג וכבר
פירשתיו ויש מפרשים כי העומר רמז לשכינה שהיא ראשית תבואתו של הקב"ה שנאמר
קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה (ירמיה ב' ג') בה"א רמז לה"א אחרונה של שם.
וסוד הקרבתו לשם יתעלה כסוד והקרבתם אשה ליי' הרמז לשכינה הנקראת אשה כי
מאיש לוקחה זאת. והרמז לעונתן של תלמידי חכמים וזהו מאמר רבותינו זכרונם
אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שבזכות מצות העומר שלום נעשה בין איש לאשתו
וכו'. ובעבור כי בפסח זמן דין תבואה כמו שאמרו רז"ל בפסח על התבואה אמר
הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות כי בהתחבר חתן
וכלה ברכה ושפע באה לעולם. והמקדים לאכול קודם הקרבת העומר הוא נרגן מפריד
אלוף ואינו רוצה לזכות משלחן גבוה רק מרוח הטומאה וסופו לבא לידי חסרון
ככר לחם דוגמת חטאו ועל פת לחם יפשע גבר (משלי כח' כא') וטעם הקרבנות
הקרבים עם העומר ידוע מסוד הקרבנות. גם סוד הנסכים פירושו וכתיב ונסכה
בה"א. ר"ל נסך הה"א שנייה של שם בן ד' אותיות. וסוד נסוך המים והיין רמז
לזרועות עולם כדאמרינן בספר הבהיר ובלא מחיר יין וחלב אמרו רז"ל אמר ר'
אלעזר בשעה שמנסכין מים בחג תהום אומר אבע מימיך קול שני ריעים אני שומע.
כתב החכם רבי עזרא ז"ל צריך אתה להבין מי הם שני ריעים האלו וקבלנו כי שני
מלאכים היו עומדים שם בשעת ניסוך המים והיין וכבר ידעת מפני מה היה מים
ויין והיו ממונים מלאכים אלו למתק הפירות וליתן בהם טעם כך קבל הרב רבינו
יעקב החסיד בירושלם מר' נהוראי איש ירושלם טעם ניסוך המים והיין עכ"ד ז"ל:
וספרתם
לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה וגו'. כתב הרב הגדול
ז"ל והנה מספר הימים מיום התנופה כמספר השנים מיום השמיטה עד היובל והטעם
בהם אחד ועל כן תספרו חמשים יום שתספרו ז' שבתות מ"ט יום ויקדש יום החמשים
כמו שנאמר ביובל והנה טעם הפרשה שיתחיל לספור בתחלת קציר שעורים ויביא
ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויביא קרבן עליו וישלים מספרו בתחלת קציר חטים
כעלות גדיש בעתו (איוב ה' כו') ויביא ממנו סלת חטים מנחה לשם ויביא קרבן
עליו עד כאן לשונו ז"ל וזה הענין בכללו יתבאר בסוד שמיטין ויובלות בגזירת
האל. כי הם רמז לחמשים שערי בינה וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו
מעט מאלהים (תהלים ח' ו') ובעבור כי השער הנו"ן נעלם אין אנו מונין אותו
ולבסוף זכו לתורה הנדרשת במ"ט פנים טמא ובמ"ט פנים טהור:
ממושבותיכם
תביאו להם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה
בכורים ליי'. כתב הרב הגדול ז"ל צוה שתהיינה חמץ כי בהם תודה לשם כי חקות
קציר שמר לנו וקרבן התודה יבא על לחם חמץ ואולי כי איסור החמץ מפני שירמוז
אל מדת הדין כי נקרא חמץ כאשר יקרא היין אשר יקהה חומץ והלשון נגזר מלשון
מעול וחומץ (תהלים עא' ד') כי נגזל טעמם ולא יאכלו וכן כי יתחמץ לבבי
(תהלים עג' כא') יכעוס ויאבד טעמו ממנו ובעבור כי הקרבנות לרצון השם הנכבד
לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים וכן לא יבואו מן
הדברים המתוקים לגמרי כגון דבש רק מן הדברים המזוגים כאשר אמרו בבריאת
העולם שיתף מדת הדין במדת רחמים ובראו. והנה בחג שבועות שהוא יום מתן תורה
יביא קרבן כדין תודה כי הוא יום העצרת והמשכיל יבין. וזהו סוד מה שאמרו
רז"ל לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה שאינו בטל כי בו מצה וחמץ
כענין העולם הבא עכ"ל ז"ל. כוונת הרב ז"ל הוא כי העולם הבא רמז למכריע שני
ובעבור שאינו מלא רחמים כראשון שנאמר לפניו ילך דבר (חבקוק ג' ה') על כן
אמר כי הוא כלול ובו חמץ ומצה. והטעם הנכון אצלי אכתבהו בפרשת פנחס בגזירת
השם. וכתב החכם רבי עזרא ז"ל ומה שאתה צריך לידע מפני מה לא נאמר אשה
בעצרת כמו שנאמר בפרשת תמיד ובראש חודש ופסח וסוכות וכן בראש השנה וביום
הכפורים לא נאמר בהם אשה כי אם עולה לריח ניחוח ובשעירי המוספים לא נאמר
בהם חטאת כמו שנאמר בשאר שעירי המוספים וכל זה כי בעצרת וראש השנה ויום
הכפורים אין הכוונה בקרבן לאשים כי אם למעלה מהם וכן הדין נותן. ועצרת לא
נאמר בו חטאת לפי שאין בו יצר הרע עליו נאמר יתמו חטאים מן הארץ (תהלים
קד' לה') ע"כ דבריו ז"ל. וענין ז' כבשים והפר הקרבים על הלחם תבין טעמו
מסוד הקרבנות ותמה אני על דברי החכם רבי עזרא ז"ל שאמר כי בשעירי עצרת לא
נאמר בו חטאת כי אמת הוא כי בשעיר המוספים לא נאמר בו חטאת בפרשת פנחס אבל
בכאן נאמר:
ובקצרכם
את קציר ארצכם לא תכלה וגו'. פשטו ידוע ויתכן לפרש סודו כסוד
איסור השחתת הפאות והבן זה:
דבר
אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה
מקרא קדש. כבר בארנו למעלה במקומות רבים כי הקב"ה יתעלה ויתברך מנהיג
עולמו ע"י מדותיו הן לרחמים הן לדין זהו שנאמר הרועה בשושנים (שה"ש ו' ג')
מנהיג עולמו בשש קצוות ועל כן נקראת כנסת ישראל שושנה שהיא כלולה מו'
קצוות וכל מזמור שיש בו על שושנים הרמז בו לכנסת ישראל והבן זה. וכשהוא
מרחם על בריותיו מרחם עליהם בדרך אחד מדרכי הרחמים וכן בשעת הכעס להפך ע"י
מדת הדין לכך ישראל נוהגין לומר בראש השנה ויגולו רחמיך על מדותיך וזהו
ענין תקיעת שופר שנרמזין בה מדותיו של הקב"ה רחמים ודין והתרועה והשברים
דין והתקיעה רחמים ואנו מזכירים ומעוררים מדותיו של הקב"ה להליץ טוב
בעדנו. והתקיעה היא לעולם בראשונה ובאחרונה שהיא כנגד שני המכריעים שלא
לקצץ בנטיעות גם להיות התרועה כלולה בהם כדי שיתגוללו רחמיו עלינו בשובנו
מחטאינו ויהפוך מדת הדין למדת רחמים וזהו אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט'
טז') מלשון וידע אדם ר"ל לחבר כנסת ישראל בהקב"ה כענין שכון ארץ ורעה
אמונה (תהלים לז' ג'). ואם נפרש תרועה לשון חבור וריעות יהיה הכוונה ליחד
הכחות העליונים. אמנם יש מפרשים לשון תרועה מלשון תרועם בשבט ברזל (תהלים
ב' ט') רוע התרועעה (ישעיה כד' יט') והרמז למדת הדין ועל כן תמצא שהכתוב
מזכיר התקיעה בציון הרומז למדת רחמים והתרועה בירושלם שנאמר תקעו שופר
בציון והריעו בהר קדשי (יואל ב' א'). זהו טעם למאמרם כי שופר של מקדש שהיו
תוקעין בו בראש השנה היה פיו מצופה זהב ושל תעניות היה פיו מצופה כסף לפי
צורך הימים. וכבר ידעת גווני זהב וכסף. ודע כי הקול היוצא מן השופר הוא
כלול בסוד רוח מים ואש וכן אמר בספר הזוהר רוח דנפק מגו שופר כלול באשא
ומיא ונעשה מהם קול אחד בלי פירוד ובהתעוררות זה הקול מלמטה מתעלה למעלה
ומתיחד באחדותו ודוחה את המקטרג ומסתתמים טענותיו והפתח נפתח והתפלה נכנסה
והמלך קם מכסא הדין ומרחם על בניו. ואל תתמה היאך בהתעוררות קול אחד למטה
פועל למעלה כי הוא יתברך ויתעלה המוציא מציאות הוייתו מלמעלה למטה עד אפס
מקום. וכאשר התעוררות רוצה לעלות מסוד מציאותו עולה כענין רוח האדם המכניס
והמוציא את ההבל וכנסתו הוא סיבת יציאתו כי אינו יוצא עד שיכנס קודם כך
הוא יתברך אין סוד התעוררות המציאות יוצא מלמעלה עד שיעלה מלמטה לשוב
למקום תולדתו ושאז התעוררות מעלה יוצא כמתחלה:
דוגמא
לדבר זה אמרו רז"ל בספר הזוהר וכבר הבאנו אותו למעלה בענין שתי
תורים או שני בני יונה (פנחס רמ"א א') ואי תימא היאך יתפשט מהאי יונה או
משפנינא דא לכמה סיטרין חיילין דלית להון שיעור.
<תרגום - ואם תאמר איך נתפשט מהיונה או מן התור לכמה
צדדים צבאות שאין
להם שיעור>. או מבעירא חדא אוף הכי. <או
מבהמה אחת גם כן>. תא
חזי חד שרגא דאתמלי מיניה כל עלמא. <בוא וראה נר אחד כל
העולם מתמלא
אור ממנו>. תוב אעא דקיק דליק לרברבא. <ועוד
עץ דק מדליק עץ
גדול>. ואמרו רז"ל במדרש תלים ר' יהודה בר נחמן בשם ר'
לוי אמר כיון
שעלה הקב"ה יושב על כסא דין כיון שתוקעין בשופר בראש השנה הוא עולה והופך
מדת הדין למדת רחמים וכשמריעין הוא עולה בדין שנאמר עלה אלהים בתרועה
(תהלים מז' ו') וכשהשופר עולה בתקיעה י"י בקול שופר (שם) ברחמים שנאמר י"י
י"י אל רחום וחנון. וכבר ידעת כי ראש השנה יום דין לכל העולם דאמרו
רבותינו ז"ל בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין העולם עומד בדין מדת הדין
עומדת על שמאלו ומדת רחמים עומדת מימינו ומריבות זו אם זו מדת הדין אומרת
שפוט עולמך בדין שלם להם לרשעים כפעלם. ומדת רחמים אומרת אם עונות תשמור
יה י"י מי יעמד תהלים קל' ג') מדת הדין אומרת הוא רשע בעונו ימות (יחזקאל
ג' חי') ומדת רחמים אומרת אמרת כי לא אחפוץ במות הרשע מדת הדין בפשע יעקב
כל זאת (מיכה א' ה') ומדת רחמים אומרת לא עתה יבוש יעקב (ישעיה כט' כב').
מדת הדין אומרת פוקד עון אבות על בנים ומדת רחמים אומרת לא יומתו אבות על
בנים. מדת הדין אומרת אף אני אעשה זאת לכם ומדת רחמים אומרת למעני למעני
אעשה (ישעיה מח' יא') מדת הדין אומרת כי ערוך מאתמול תפתה (ישעיה ל' לג')
ומדת רחמים אומרת בטרם הרים יולדו וגו' (תהלים צ' ב') מדת הדין אומרת לכן
הרחיבה שאול נפשה (ישעיה ה' יד') ומדת רחמים אומרת עץ חיים היא (משלי ג'
חי'). מדת הדין אומרת כי לא אוסיף עוד ארחם (הושע א' ו') ומדת רחמים אומרת
כי ירחם יי' את יעקב (ישעיה יד' א') מדת הדין אומרת אלה לחרפות (דניאל יב'
ב') ומדת רחמים אומרת אלה לחיי עולם (שם). וסוד הענין כי הוא יתברך ויתעלה
סידר ותיקן כל הדברים על דרך אמת ומשפט ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא
ואע"פ שהדיין יודע האמת לא ידין בלתי תובע ונתבע ועדים כדוגמא זה הוא
יתברך ויתעלה מינה התובע שהוא השטן לתבוע הדין על בני העולם והעדים הם
עיני יי' הרואים ומשגיחים במעשה בני אדם בסתר ובגלוי והוא יתברך הדיין שדן
דין אמת והתובע הזה אינו תובע כי אם אמת ומשפט דין ועושה פקידותיו אשר
הופקד עליו משנברא העולם ועל כן אמרו רבותינו ז"ל והנה טוב מאד זה מלאך
המות כי אינו דובר שקרים רק תובע דרכי האמת והקב"ה יתברך ויתעלה הואיל
והפקידו על ענין זה אינו רוצה שיצא ריקם מלפניו כי כל הנענשין ובני מיתה
בידו ניתנו. אמנם קודם שינתנו לידו יש כח בתשובה להקל הדין או לבטלו לגמרי
כפי העון וכפי גודל התשובה. <:
ספר
הזוהר [פקודי רל"ז ב'] תא חזי ביומא דראש השנה עלמא
איתדן
וביה דינא קדישא. <תרגום - בוא וראה ביום ראש השנה נדון
העולם ובו דין
קדוש>. קדוש ברוך הוא יתיב ודן כל עלמא. <והקב"ה
יושב ודן כל
העולם>. ואיהו סטר אחרא קאים מסיטרא דא. <וסטרא
אחרא ההוא עומד
מצד זה>. וכל אינון דאיתדנו למותא אשגח עלייהו ואתרשימו
קמיה.
<וכל אלו שנדונו למיתה משגיח עליהם ונרשמים לפניו>.
ובשעתא דישראל
מתערי רחמי עלייהו בההוא קול שופר. <ובשעה שישראל
מעוררים רחמים בקול
שופר ההוא>. כדין אתערבבו כולהו. <אז
נתערבב לו הכל>. דלא
ידעי ולא משגחי באינון דאיתדנו עד לבתר כל אינון דלא מהדרי בתשובה.
<שאינו יודע ואינו משגיח באלו שנדונו עד לאחר שכל אלו
אינם חוזרים
בתשובה>. ואגזר עלייהו מותא ודאי. <ונגזר
עליהם מיתה ודאי>.
נפקין פתקין מבי מלכא ואתמסרו ליה. <יוצאים פתקים מבית
המלך ונמסרו
לו>. כיון דאתמסרו ליה לא אהדרו פיתקין עד דיתעבד דינא. <כיון
שנמסרו לו אינם חוזרים עד שנעשה הדין>. וישראל כולהו
בעיין לאסתמרא
מיניה. <וישראל כולם צריכים להשמר מן המקטרג>.
כל שכן חד בר נש
בלחודוי. <כל שכן אדם לבדו>. וכל שכן
דהא ברזא עילאה דלעילא
דבעינן לאסתמרא. <וכל שכן בזה הסוד העליון של מעלה
צריכים להשמר>.
ולמיהב ליה בכל ירחא וירחא כד סיהרא בעי לאתחדתא חד שעיר. <ולתת
לו
בכל חודש וחודש כשהלבנה צריכה להתחדש שעיר אחד>. בגין
דלא יקטרג
חדתותא ויטול חולקיה כדקא חזי ליה. <כדי שלא יקטרג על
ההתחדשות ויקח
חלקו מן השעיר כראוי לו>. זה המאמר מוכיח שבראש השנה השם
הגדול מתייחד
במדת הדין של מטה ודן בה העולם אמנם חכמי הקבלה חולקין בזה ואומרין כי
בראש השנה מדת הדין מתעלה ברחמים והקב"ה דן בה את העולם. וכן נראה שהוא
כוונת הרב ז"ל שכתב וזה לשונו ולא הוצרך להזכיר השופר כי השופר רמז ביום
והתרועה בו והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה ומפני זה הזכיר הכתוב
התרועה שכבר קבלה ביד רז"ל וכל ישראל רואים עד משה רבינו ע"ה שכל תרועה
פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה
ולמה הזכיר הכתוב התרועה ולא הזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום
הכפורים אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר והתרועה כשמה. ומפני שהיא כלולה
מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה לכך אמר יודעי תרועה כי בצדקה ירומו כי
תפארת עוזמו אתה והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה. אבל בראש השנה מתייחד
במדת הדין ומנהיג עולמו וביום הכפורים במדת רחמים הוא מאמרם מלך יושב על
כסא דין ראש השנה יום דין ברחמים יום הכפורים יום רחמים בדין. ומכאן תבין
סוד ערבוב השטן שאמרו רז"ל שהרמז למדת הדין. ונ"ל מכח זה המאמר שהיו"ד
ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים אינו בעבור הבינוניים לבד התלויים עד
יום הכפורים כי אף אותן שנידונו בראש השנה למיתה גזר דינם אינו נחתם עד
יום הכפורים וכן הוא אומר מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו ומרבה אף לרשעים:
ספר
הזוהר [נח ס"ד א'] בראש השנה אתערותא קדמאה איהו
בעלמא.
<תרגום - בראש השנה התעוררות הראשון חוזר ובא
בעולם>. מאי אתערותא
קדמאה. <מהו התעוררות הראשון>. דא בי
דינא דלתתא דאיתער למידן
עלמא. <זה בית דין שלמטה שנתעורר לדין העולם>.
וקב"ה יתיב על עלמא
בדינא ודאין עלמא. <והקב"ה יושב על כסא הדין ודן את
העולם>. ושלטא
האי בי דינא למידן עלמא עד יום הכפורים. <ובית דין זה
שולט לדון העולם
עד יום הכפורים>. דנהרין אנפהא. <שאז
פניה מאירים>. ולא אשתכח
חיויא בישא דלטורא בעלמא. <ונחש המקטרג אינו נמצא
בעולם>. דאיהו
אתעסק במה דאתיין ליה שעיר דאיהו מסטרא דרוחא מסאבא כדקא חזי ליה.
<שהוא מתעסק באותו שעיר שמביאין לו שהוא מצד רוח הטומאה
כראוי
לו>. ובגין דאתעסק בההוא שעיר לא קריב למקדש. <ומשום
שמתעסק באותו
שעיר אינו קרב למקדש>. ושעיר דא דא שעיר דראש חודש. <ושעיר
הזה
הוא כמו שעיר החטאת של ראש השנה>. ומתעסק ביה ואנהירו
אנפהא דמקדשא.
<כי מתעסק בו ועל כן מאירים הפנים של המקדש>.
ועל דא ישראל משבחן
וחדיין קמיה קב"ה ואתעבר חובייהו. <ועל כן ישראל כולם
משבחים ושמחים
לפני הקב"ה ומעביר עוונם>. זה המאמר מוכיח כדברי הרב ז"ל
כי ראש השנה
יום דין ברחמים. ומכאן תבין מפני מה נקבע יום זה באחד לחדש כי כשהקב"ה
קובע זמן לעשיית המצוה אין ספק כי יש באותה המצוה ענין הראוי לאותו הזמן
או שיש לאותו הזמן עניין הראוי לאותה המצוה לקיים בה העולם והבן זה מאד:
ותבין
סוד הקרבן הקרב בראש השנה כי הוא דוגמת שעיר ראש חודש וכבר ביארנוהו
במקומו ובעבור כי הוא יום דין על כן אנו מתפללין המלך המשפט המלך הקדוש
רוצה לומר התשובה הנקרא כך המשפט רוצה לומר כי התשובה מתנדנת בעולם במדת
הדין. אמנם הראב"ד ז"ל פירש המלך שהוא המשפט והכל רמז לתשובה. ואנו עומדים
לפני יי' בתפלה לבל ישפוט וידין אותנו במדת הפחד כי אם במדת החסד והרחמים.
וסוד שלשה ספרים הנפתחים בראש השנה רמז לשלשה אבות העליונים שהמלך פועל
בשלשתן אברהם כנגד צדיקים גמורים יצחק כנגד הרשעים יעקב כנגד הבינוניים כי
המדה שאדם מחזיק היא הנמשכת אליו להעלותו ולייחדו. וכתב החכם ר' עזרא ז"ל
צריך אתה לדעת כי שש קצוות הידועים שהם מלאכת שמים וארץ הכל נקרא ספר כי
הם בנין אותיות וכתיבה וזהו כל הכתוב לחיים בירושלם (ישעיה ד' ג') ר"ל
ירושלים של מעלה ונקרא כמו כן כסא וזהו מאחז פני כסא (איוב כו' ט') ולכך
אמר מספרך אשר כתבת (שמות לב' לב') ועל ספרך כולם יכתבו (תהלים קלט' טז').
ימחו מספר חיים (תהלים סט' כט') כל הנמצא כתוב בספר (דניאל יב' א'). ודע
כי בהיות הקטיגור תובע דין מלפני המלך יתברך בראש השנה לתת חשבון על כל מה
שעשו ישראל כל השנה שעברה אז הלבנה מתכסית מכל חיילי מעלה כמטרוניתא
העומדת כבושה על מעשה בנה יחידה בבאו לדין לפני המלך לפיכך היא מתכסית
בכסה ליום חגינו (תהלים פה' ד') כי המו מעיה ונכמרו רחמיה על בנה ועל אותה
שעה רמז ודוד עלה במעלה הזתים עולה ובוכה וראש לו חפוי (שמואל ב' טו' ל')
כדי להתכסות מכל גדודי מעלה בעלותה ליראות כי יריאה פן יכבו את גחלתה
ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו ללכת לצוד ציד מכל החטאות ולהלשין בו
לאביו וילך עשו בשדה של תפוחים לצודד החטאות והלבנה נתכסית והיא שמעה מיד
חזרה ואמרה אל יעקב בנה לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים הם סוד
שני שעירי יום הכפורים ואעשה מטעמים לאביך הם סוד התפלות שהביא יעקב אל
אביו ועשו בא מצידו להלשין ליעקב ולקטרג עליו אז ויחרד יצחק חרדה גדולה
והסוד בחרדה הזאת נרמז בסמאל ונקבתו כי בחמתו יצאה משם ויש להשמר ממנה שלא
יתפתה אחר חלק שפתיה וירא כי לא נעשתה עצתו מגזם ליום הכפורים שהוא יום
דין הנפשות ויעקב מכין מנחה לאחיו ועל כרחו הקטיגור נעשה סניגור כאשר
יתבאר בגזירת השם:
וזהו
מאמר רבותינו ז"ל שני גדיי עזים טובים מאי טובים אמר ר' ברכיה אמר רב
חלבו טובים לך וטובים לבניך שהם מתלכלכים בעונות כל ימות השנה ומביאים שני
שעירים ביום הכפורים והן מתקרבין
ומתכפר להם. ואף כי התקיעה לא נזכרה בפירוש בכתוב נרמזה במלת זכרון ובמלת
יום כי היום והזכרון הוא לתרועה ולפיכך הוא מקרא קדש והוא אלהי יעקב והבן
זה. תקנו רבותינו ז"ל לומר מלכיות זכרונות ושופרות בראש השנה. מלכיות כדי
שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. וכבר
בארתי לך בסוד התפלה כי אין להכנס לפני המלך יתברך בלתי השכינה שנאמר בזאת
יבא אהרן אל הקדש וזהו מאמרם ובמה בשופר. והנה במלכיות רמז לתשובה הנקרא
מלך. זכרונות לתפארת ישראל שנאמר יי' זכרנו. שופרות לשכינה. והנה הם כסוד
ג' שמות ראשונות של י"ג מדות ותקנו בכל אחד מהם י' פסוקים כנגד י' ספירות
כי הבנין כלול בהם. וכתב הרב הגדול ז"ל ועשרת ימים שבין ראש השנה ליום
כפורים ירמוז לי' ספירות בלי מה כי ביום הכפורים יתעלה בהם שנאמר ויגבה
יי' צבאות במשפט (ישעיה ה' טז') כידוע בקבלה וגם יש אות בשמים שהחדש הזה
מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט ליי' (משלי טז' יא'):
כי
כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה
כל מלאכה וגו' והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. יש שפירשו כי אין חלוק בין
והכרתי והאבדתי ולזה נוטה דעת רז"ל שאמרו לימד על הכרת שאינו אלא אובדן של
נפשות. אמנם יש מפרשים כי ונכרתה ר"ל שאינה שבה אל המקום אשר חוצבה משם
אבל לאחר שקבל את דינו ומת בחצי ימיו תהיה נשמתו בתענוג הכבוד אך לא
במקומו הנזכר אמנם והאבדתי ר"ל שהיא נאבדת מכל הנאת שכינת כבודו של מקום.
ומצאתי סיוע לזה הדעת מדברי רז"ל במדרש רות (זוהר חדש צ' ט"א) אמר שם ר'
סימאי ו??' אסי חד אמר נחית ליה קב"ה לארץ התחתונה. <תרגום
- ר' סימאי
ור' אסי אחד אמר שהקב"ה מורידן (את הנשמות) לארץ התחתונה>.
וחד אמר
באבדון מאן דנחית תמן אתאביד מכל וכל עליהם כתיב והאבדתי את הנפש ההיא.
<ואחד אמר שמורידן לאבדון שכל מי שיורד שם נאבד מכל וכל
ועליהם כתוב
"והאבדתי את הנפש ההיא":
ספר
הזוהר [וילך רפ"ה ב'] בגיהנם אית מדורא בתראה תתאה
מכולהו
וההוא מדורא הוי מדורא על מדורא דאיקרי ארץ עיפתה. <תרגום
- בגיהנום
יש מדור אחרון תחתון מן כולם והמדור ההוא כפול מדור על מדור הנקרא "ארץ
עיפתה" (איוב י' כב)>. מהו עיפתה. <מהו
עיפתה>. כד"א רבוע
יהיה כפול ומתרגם מרובע יהא עיף. <כמו שאמר הכתוב "רבוע
יהיה כפול"
ותרגומו רבוע יהיה עיף>. אוף הכא עיפתה כפולה. <אף
כאן עיפתה
כלומר כפולה>. וההוא איקרי שאול תחתית. שאול הוא מדור חד
תחתית היא
מדורא תתאה. <ומדוע ההוא נקרא שאול תחתית, שאול הוא מדור
אחד העליון,
תחתית הוא מדור תחתון>. ובגיני כך אקרי ארץ עיפתה תחתית
ואקרי אבדון.
<ומשום זה נקרא ארץ עיפתה תחתית ונקרא גם כן אבדון>.
ועל דא כתיב
שאול ואבדון. <ועל כן כתוב שאול ואבדון>.
וכולהו מדורין לא אכפילו
ולא עייפן בר מהאי. <וכל המדורים לא נכפלו ולא עיפים חוץ
מזה>.
ותנא מאן דנחית לאבדון דאיתקרי תחתית לא סליק לעלמין. <ולמדנו
מי
שיורד לאבדון שנקרא תחתית אינו עולה לעולם>. וההוא איקרי
גבר דישתיצי
ואתאביד מכולהו עלמין. <ואדם ההוא נקרא איש שכלה ונאבד
מכל
העולמות>. ותנא לההוא אתר נחתין לההוא גבר דמבזי לאתבא
אמן.
<ולמדנו למקום ההוא מורידים לאותו איש המבזה לענות
אמן>. ועל אמן
סגיאין אתאבידו מיניה דלא חשיב להו דיינין ליה בגיהנם. <ועל
אמנים
רבים שנאבדו ממנו שלא החשיב אותם דנים אותו בגיהנם>.
ונחתין ליה בההוא
מדורא תתאה דלית ליה פתחא ואתאביד ולא סליק מתמן לעלמין. <ומורידים
אותו באותו מדור התחתון שאין לו פתח ונאבד ואינו עולה משם לעולם>.
ועל
דא כתיב כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. <ועל כן
כתוב "כלה ענן
וילך כן יורד שאולה לא יעלה" (איוב ז' ט')>. והא כתיב
מבטן שאול שועתי
שמעת קולי. <והרי כתוב (יונה ב' ג') "מבטן שאול שועתי
שמעת קולי" (שכן
עולה משם)>. וכתיב מוריד שאול ויעל. <וכתוב
"מוריד שאול ויעל"
(שמואל א' ב' ו')>. אלא הכא שאול והתם תחתית. <אלא
כאן שאול שממנו
עולים ושם תחתית שמשם אינו עולה>. ואוקימנא הא דהדר ביה
הא דלא הדר
ביה. <והעמדנו כאן שחזר בו היינו שעשה תשובה שם שלא חזר
בו>:
כתב
הרב ז"ל ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות
אחרי המיתה ובמתן שכר בעולם הנשמות כי באמרו יתעלה ונכרתה הנפש ההיא מקרב
עמה ונכרתה הנפש ההיא מלפני יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה ושאר
הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון ולכך מפרש הנפש ההיא
עוונה בה כי העון אשר בה הוא יכריתנה. וטעם זה הענין כי נשמת האדם נר י"י
אשר נופחה באפינו מפי עליון שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים והנה היא בעוונה
לא תמות ואינה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סבת הויה והפסד כמורכבים אלא
קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים
הנפרדים ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצוות יהיה קיומה אבל יאמר כי
בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן האילן שממנו יהיה שורשו והוא מה שאמרו
רז"ל מקרב עמה ועמה שלום כי הכרת הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנשמות שלא
חטאו והם עמה שהם בשלום. וכבר פירשתי כי כל יעדי התורה בהבטחות או בהתראות
כולן מופתיות מן הנסים הנסתרים בדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם. ולכן
תזהיר בכרת שהוא ענין ניסי ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי עכ"ל. ועוד כתב ז"ל
בליקוטיו כי עונש הכרת הוא לעולם הבא אחרי תחיית המתים כי דיני גיהנם שיש
לנפש החוטאת בזמן הזאת אין בו הכרתה כלל שנאמר ולא ישא אלהים נפש וחשב
מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב' יד' יד') והבן כוונתו היטב:
דבר
אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות ליי'. סוד
הסוכה יש מחכמי הקבלה שפירשו כי היא רומזת לחכמה העליונה שהיא חופף להקב"ה
והיא בית נתיבות לכל הספירות כי היא מקפת הכל. ובעבור כי הבי"ת רומזת
לחכמת אלהים כמו שפירשתי בפרשת בראשית על כן הכשר הסוכה בג' דפנות שכן הב'
מוקפת מג' רוחותיה והכשר רוחב הדופן ז' טפחים דכתיב וימיני טפחה שמים
(ישעיה מח' יג') טפח לכל רקיע והם ז' רקיעים. וטעם לגובה י' טפחים ידוע
נמצא הכשר הדופן ע' טפחים רמז לע' הידועים. אמנם הנראה מכוונת הרב הגדול
ז"ל כי הסוכה רומזת לחכמה אחרונה. ולכן היא דירת עראי כי היא דלה ברחבה
וגובהה ובמחיצותיה. ואולי כי בזה נחלקו ר' יהודה וחכמים בסוכת דירת עראי
ובדירת קבע וגם רבותינו ז"ל רמזו כן בפסוק כל האזרח בישראל ישבו בסכת חסר
כתיב רמז לסכת דוד הנתונה לישראל לבד כי הם תחת כנפי השכינה להיותה צל על
ראשם להצילם מרעתם כענין שחותמין בלילי שבתות פורש סוכת שלום עלינו ועל כל
עמו ישראל וכבר פירשתי זה. ומכאן תבין סוד הנזכר בתחילת עבודה זרה שאמרו
מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' והבן זה:
שבעת
ימים תקריבו אשה לי"י ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה
לי"י עצרת היא וגו'. כתב הרב הגדול ז"ל ועל דרך האמת כי ששת ימים עשה י"י
את השמים ואת הארץ וביום השביעי הוא שבת ואין לו בן זוג וכנסת ישראל היא
בת זוגו והנה היא שמיני עצרת כי שם נעצר הכל. וצוה בחג המצות שבעה ימים
בקדושה לפניה ולאחריה כי כלם קדושים ובתוכם י"י ומנה ממנו מ"ט יום
והשבועות כימי עולם וקדש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתיים
כחולו של מועד בין הראשון והשמיני והשמיני בחג הוא כיום מתן תורה שהראה את
אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו חכמים בכל מקום חג השבועות
עצרת שהוא כיום השמיני של חג שקראו הכתוב כן וזהו מאמרם שמיני רגל בפני
עצמו לענין פז"ר קש"ב ותשלומין דראשון הוא כי הוא אצילות הראשונים ואיננו
באחרות שלהם ולכך יזכיר הכתוב בפרשת כל הבכור חג המצות וחג השבועות וחג
הסוכות שבעת ימים ולא הזכיר השמיני עצרת כי שם אמר יראה כל זכורך והנה זה
מבואר עכ"ד ז"ל. וצריך להתבונן ולהעמיק על מחלוקת שנחלקו רז"ל ר' יוחנן
אמר תשלומין דראשון ר' אושעיא אמר תשלומין זה לזה. ונראה מדברי הרב ז"ל כי
ז' ימים מסוכות רומזים לשמיטות העולם שכל אחת מנוחה לחי העולמים. ולפי
היות כל יום אחד קדושה אחת בפני עצמה אומר בכל יום ויום הלל גמור. ונוטלין
בו המינין לרמוז שבכל אלף שביעי שהוא רמוז לאחד מן הימים שההויות יהיו
קיימין שהלולב ומיניו רומז להם וביום השמיני אין לולב ומיניו. כי בכולן
היובל נוהג. ומוחלקין בקרבנות ומתמעטים הפרים בכל אחד רמז לתוספת טובה
שתהיה בכל אחת מאשר לפניה ויתמעטו האומות וכוחותיהן בכל אחת מהשמיטות כנגד
הפרים ושריהן שמתמעטין בכל שמיטה ושמיטה עד יום השמיני שהוא היובל ובפסח
אין לולב ומיניו כי הימים רומזים מה שהלולב ומיניו ירמזוהו. ויום ראשון
שבזה ושבזה רמז לבינה. נמצא יום ראשון של פסח ומנין מ"ט יום ושבעה שבועות
ויום מתן תורה כיום ראשון של סוכות וימי חול המועד ושמיני עצרת רק שימי
חול המועד שבזה ושבזה נחלקים כי בפסח נרמזים למים העליונים ובסוכות
לשמיטות ולכך יקראו החכמים חג השבועות בכל מקום עצרת כי הוא כיום שמיני של
חג שקראו הכתוב כן. ולשון עצרת כתרגומו כנישו. כי באותה המידה נאסף ונעצר
הכל. והיא הסעודה הקטנה שהזכירו ז"ל שהיא עצורה להב"ה ומיוחדת אליו ועל כן
לא נזכרה בפרשת כל הבכור כי שם כתיב יראה כל זכורך. ואמרו רז"ל אמר רבי
יהושע בן לוי ראויה היתה העצרת של חג להיות רחוקה חמשים יום כשם שעצרת של
פסח רחוקה חמשים יום. משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנות נשואות למקום
קרוב אית ביומיא דיזלון וייתון אמר המלך יזלון וייתון ואי לית ביומיא
דיזלון וייתון אמר המלך אני ואתם נשמח יום אחד. כך בפסח על ידי שיוצאין
מהחורף אל הקיץ לפיכך היא רחוקה ממנו חמשים יום דאית ביומייא דיזלון
ויימון אבל בחג על ידי שישראל יוצאין מהקיץ לחורף טרחות דרכים קשה לפיכך
אינה רחוקה ממנו חמשים יום דלית ביומייא דיזלון וייתון. אמר הקב"ה אני
ואתם נשמח יום
אחד לפיכך ביום השמיני עצרת. הכא את אמרת עצרת תהיה לכם ולהלן אומר עצרת
ליי' אלהיך אמר רבי אלכסנדרי משל למלך שבאת לו שמחה כל שבעת ימי המשתה אמר
המלך לבנו בני יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחין ועכשיו
אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה אלא תרנגול אחד וליטרא אחד
מבשר. כך אמר הקב"ה כל שבעת ימי החג ישראל עסוקין בקרבנותיהן של אומות
העולם. דאמר רבי פנחס כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבים בחג כנגד
שבעים אומות תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה (תהלים קט' ד') אנו בתפלה וכיון
שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל יודע אני שכל ז' ימי החג הייתם
עסוקין בקרבנותיהן של אומות העולם ועכשיו אני ואתם נשמח יום אחד ואיני
מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד איל אחד וכיון ששמעו ישראל כך מיד התחילו
מקלסים להקב"ה ואמרו זה היום עשה י"י נגילה ונשמחה בו (תהלים קיח' כד').
אמר רבי יוחנן אוי להן לאומות העולם שאבדו ואינן יודעין מה אבדו. בזמן
שהיה בית המקדש קיים היה המזבח מכפר עליהם. האידנא מאי מכפר עלייהו. והיו
הפרים הקרבים בחג שבעים רמז לכל האומות שנאמר שבחוהו כל האומים כי גבר
עלינו חסדו (תהלים קיז ב'). זהו בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים
(שה"ה א' ו') כד"א בני אמי על כחות האומות ורמז באמי לרוח אלהים חיים.
והבן כי בעצרת של פסח כתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ליי'
אלהיך אמר כי הוא עצרת אבל הוא ליי' ולא לישראל אבל בחג הסוכות אמר עצרת
תהיה לכם כי היא שלנו. והסוד הוא כי השביעי רמז לצדיק והוא שלו אבל השמיני
רמז למלכות והוא שלנו. כי השכינה שורה בישראל. ומלת עצרת יש לפרשה עוד
לשון מלכות כמו זה יעצור בעמי וכמו יורש עצר (שופטים חי' ז'). והנה עצרת
של פסח ועצרת של חג הסוכות הוא זכור ושמור. ובמתן תורה נתאחדו שניהם זהו
סוד וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לי"י בשבועותיכם שלו ושלכם מתאחדים
כאחד שנאמר ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שה"ש ג' יא) זהו סוד ייחוד תפארת
ומלכות זהו מאמרם זכרונם לברכה ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה
בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן. והנה עצרת של פסח שהוא קודם מתן
תורה הוא לשם עצרת של סוכות שהוא אחר מתן תורה הוא שלנו. רבותינו ז"ל משלו
למה הדבר דומה למלך שהיתה לו בת נאה והשיאה וחזר המלך לדור עמה והבן כל
זה:
ספר
הזוהר [נח ס"ד א'] מאי עצרת כתרגומו כנישו. <תרגום
- מהו
עצרת הוא כתרגומו דהיינו אוסף>. כל מאי דכניש מאינון
ברכאן עילאין לא
ינקי מיניה אחרנין בר ישראל בלחודייהו. <כי כל מי שנאסף
מהברכות
העליונות לא יונקים ממנה אחרים חוץ מישראל בלבדו>. ובגין
כך כתיב תהיה
לכם. <ומשום זה כתוב "עצרת תהיה לכם">.
לכם ולא לשאר עמין לכם ולא
לשאר ממנן. <לכם ולא לשאר העמים לכם ולא לשאר
ממונים>. ועל דא
אינון מרצן על המים. <ועל כן ישראל מרצים את הקב"ה על
המים>.
למיהב לון חולק ברכאן דיתעסקון בה. <כדי לתת לאומות חלק
מהברכות
שיתעסקו בו>. ולא יתערבון בחדווא דישראל לבתר כד ינקי
ברכאן עילאין.
<ולא יתערבו בשמחתם של ישראל כאשר ינקו ישראל ברכות
עליונות>.
למלכא דזמין ליה רחימוי בסעודתא עילאה דעבד ליה דא רחימוי דמלכא ידע דמלכא
איתרעי ביה. <משל למלך שהזמין את אוהבו לסעודה מעולה
שעושה לו לאוהבו
כדי שידע שהמלך רוצה בו>. אמר מלכא השתא אנא בעי למיחדי
עם רחימאי
ודחילנא דכד אנא בגו סעודתא עם רחימאי יעלון כל אינון קרטיס ויתבין עמנא
לפתורא למיסעד סעודתא דחדוא עם רחימאי. <אמר המלך עתה
אני רוצה לשמוח
עם אוהבי ואני מתירא שאני אהיה בתוך הסעודה עם אוהבי יבואו השוטרים וישבו
עמנו אל השולחן לסעוד סעודת השמחה עם אוהבי>. מאי עביד
אקדים ההוא
רחימאי קוסטרין ובשרא דתורין ואקרב קמייהו למיכל. <מה
עשה האוהב הקדים
תבשילים של ירקות ובשר שור והקריב לאכול לפני השוטרים>.
לבתר יתיב
מלכא עם רחימוי לההוא סעודתא עילאה בכל עידונין דעלמא. <ואחר
כך ישב
המלך עם אוהבו לאותה סעודה העליונה מכל מעדני העולם>.
וחדי מלכא
ורחימוי בלחודייהו לא יתערבון אחרנין בינייהו. <והמלך
שמח עם אוהבו
בלבדו ולא יתערבו אחרים ביניהם>. כך ישראל עם הקב"ה בגין
כך ביום
השמיני עצרת תהיה לכם. <כך ישראל עם הקב"ה משום זה כתוב
"ביום השמיני
עצרת תהיה לכם">. וסוד הענין כי על ידי ישראל מתברכין
שאר העמים כי הם
מקבלין הברכה בתחלה ומהן לשאר עמין שנאמר והתברכו בזרעך כענין שאמרו רז"ל
בארץ ישראל כל הארצות מתמציתה של ארץ ישראל שותות כי בהתפרנס הקו האמצעי
מתפרנסים הענפים ובקבלו תוספת ברכה מתברכות ההמשכות כלן כרמוז בפסוק משכני
אחריך נרוצה (שה"ש א' ד') שהם דברי הכבוד שאומר יהיה רצונך שאתעלה ונרוצה
אחריך כל שאר הכחות. כמו המשכת החיות וההשקאה הנמשכת מן המוח לחוט השדרה
ומשם מתפשט לגידים אילך ואילך. והיו הקרבנות הבאים על
האומות פרים כראוי להם וכבר פירשתי ענינם:
ספר
הזוהר [שם] כד מטאן לחג מיתערי סיטרא דימינא לעילא.
<תרגום - כאשר מגיעים לחג הסוכות מתעורר צד הימין של
מעלה>. בגין
דאתקשר ביה סיהרא ואתנהירו אנפהא כדקא חזי. <כדי שהלבנה
תתקשר בו
ופניה יאירו כראוי>. וכדין יהיב חולקין וברכאן לכל אינון
ממנן לתתא.
<ואז מחלקת חלק מברכותיה לכל אלו הממונים של מטה>.
דיתעסקון
בחולקהון ולא ייתון לינקא ולקרבא בסיטרא דחולקא דישראל. <כדי
שיתעסקו
בחלקם ולא יבואו לינק וליקרב לצד חלקם של ישראל>. כגוונא
דא לתתא כד
שאר עמין מתברכאן כולהו אינון מתעסקין באחסנת חולקהון ולא הוה אתיין
לאיתערבא בהדייהו דישראל ולחמדא חולק אחסנתהון. <כעין זה
למטה כאשר
שאר האומות כולם מתברכים הם עסוקים בנחלת חלקם ואינם באים להתערב עם ישראל
ולחמוד את נחלת חלקם>. ובגין כך אינון משכין ברכאן לכל
אינון בגין
דיתעסקון בחולקהון ולא יתערבו בחולקייהו. <ומשום זה
ממשיכים ישראל
ברכות לכל אלו הממונים כדי שיתעסקו בחלקם ולא יתערבו בחלק ישראל>.
וכד
סיהרא איתמליא ברכאן לעילא כדקא יאות ישראל אתיין וינקי מיניה בלחודייהו.
<וכאשר הלבנה מתמלאת עם ברכות למעלה כראוי באים ישראל
ויונקים ממנה
בלבדם>. ועל דא כתיב וביום השמיני עצרת תהיה לכם. <ועל
כן כתוב
"ביום השמיני עצרת תהיה לכם">. ומזה המאמר תבין מפני מה
היה מצות
הסוכה בחצי החדש והבן זה. וסוד ניסוך המים הניסכין בחג פירשתי למעלה:
ובספר
הזוהר [נח ס"ג ב'] רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי
באורחא חמו
חד יודאי דהוה אתי. <תרגום - רבי חייא ורבי יוסי היו
הולכים בדרך וראו
יהודי אחד שבא לקראתם>. אמר רבי יוסי האי בר נש יודאי
איהו. <אמר
רבי יוסי אותו האיש יהודי הוא>. כד מטא לגבייהו שאילו
ליה.
<כשהגיע אליהם שאלו אותו מי הוא>. אמר
שלוחא דמצוה אנא דהא אנן
דיירין בכפר דרומיין ומטי זמנא דחג ואנן צריכין לולב וזיינין דעימיה לפקדא
דלון למצוה. <אמר להם שליח מצוה אני כי אנו יושבים בכפר
דרומין והגיע
זמן החג וצריכים אנחנו לולב והמינים שעמו ואני מצווה להביא להם>.
אזלו
כחדא אמר לון ההוא יהודאי הני ארבע מינין דלולב דכולהו אתיין לרצוי על
מייא שמעתון אמאי אנן צריכין לון בחג. <הלכו יחד אמר להם
אותו היהודי
אלו ד' מינים שבלולב שבכולם באים לרצות על מים השמעתם למה אנו צריכים להם
בחג>. אמרו כבר איתערו בהאי חבריא. <אמרו
לו כבר העירו בהם החברים
הטעם>. אבל אי מלה חדתא היא תחות ידך אימא לן. <אבל
אם יש דבר חדש
תחת ידך אמור לנו>. אמר לון ודאי ההוא אתר דאנן דיירין
ביה הוא זעיר
וכולהו דדיירין ביה עסקין באורייתא. <אמר להם אותו המקום
שאנו יושבים
בו הוא קטן אבל כל הדרים בו עוסקים בתורה>. ואית עלן
צורבא מרבנן רבי
יצחק בר רבי יוסי מחוזא שמיה. <ויש עלינו רב מצוין
שברבנים ורבי יצחק
בר יוסי מחוזא שמו>. ובכל יומא אמר לון מילין חדתין. <ובכל
יום
אומר לנו דברים חדשים>. ואמר דהא בחג זימנא הוא לשלטאה
כל אינון
רברבין דממנן על שאר עמין. <ואמר כי בחג הוא הזמן שישראל
ישלטו על כל
שרי האומות>. ומתברכן מסיטרייהו דישראל וקרינן לון מים
זדונים כד"א
המים הזדונים. <והם מתברכים מצד ישראל והם נקראים מים
הזדונים כמו
שכתוב "המים הזדונים">. ובגין לשלטאה עלייהו אתינא ברזא
דשמא קדישא
באינון ארבע מינין שבלולב. <ובכדי לשלוט עליהם אנו באים
בסוד השם
הקדוש המרומז באלו ארבעה מינים שבלולב>. לרצויי ליה
לקב"ה עלייהו
ולשלטאה עלייהו ברזא דשמא קדישא. <לרצות לו להקב"ה עליהם
ולמשול עליהם
בסוד השם הקדוש>. ולאיתערא עלן מים קדישין לנסכא על גבי
מדבחא.
<ולעורר עלינו מים קדושים לנסח אותם על הזבח>.
מזה המאמר תבין טעם
להיות מצות ניסוך המים בחג יותר מבשאר המועדים:
אך
בחמשה עשר יום תחוגו את חג יי' שבעת ימים וגו'. כתב הרב הגדול ז"ל והנה
טעם כל הפרשה תחגו את חג השם הגדול שבעת ימים שבמעשה בראשית ותסמכו לכם
השמיני עצרת כענין למנצח על השמינית (תהלים ו' א') וגם באותן השבעה תקחו
בהם פרי עץ הדר והלולב באיגודו ולכך הקדים האתרוג אבל בשמיני אינו צריך כי
הוא עצמו הדר וזה טעם וחגותם אותו חג לי"י שבעת ימים בשנה שתחוגו שבעת
ימים ענין סבוב והקפה מלשון חוג שמים (איוב כב' יד') ובמחונה יתארהו
(ישעיה מד' יג') וכן המון חוגג (תהלים מב' ה') עכ"ל הרב ז"ל. כוונת הרב
הגדול ז"ל כי לכך הקדים האתרוג שלא נפשע בו ואיירי דחביבא ליה אקדמה:
ולקחתם
לכם פרי עץ הדר וגו'. כתב הרב הגדול ז"ל על דרך האמת פרי עץ הדר
הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ וגו'.
והנה החטא בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינין וכפות תמרים הוא הראש
וקו האמצעי כפול וגבוה על כלם וענף עץ עבות רמז לג' ספירות
בבת אחת כענין שנאמר מידי אביר יעקב וערבי נחל כענין סלו לרוכב בערבות
(תהלים סח' ה') כי יתערבו במדת הדין ומדת רחמים ומכאן תבין ותדע שאין
האתרוג עמהם באגודה והוא מעכב בהם כי הוא כנגד העצרת שהוא רגל בפני עצמו
ותשלומין דראשון והנה הוא אחד בכח ולא אחד בפועל עכ"ל ז"ל. והריני מוסיף
לך ביאור על רמזיו הפרי שבו רוב התאוה רומז לכנסת ישראל שנאמר בו ומראך
נאוה (שה"ש ב' יד') והעץ ליסוד עולם שנאמר בו כי טוב העץ ולפי שהוא אצילות
הראשונים צריך להיותו במצוה ומעכב בו ולייחד הכל במחשבה ומעשה המוכיח וקו
האמצעי כפול רמז לשני המכריעים וזה טעם הכפל:
ועתה
אבאר לך באורך כוונת המצוה הלולב ומיניו הם ז' לולב אחד ואתרוג אחד
ושלש עבות ושתי ערבות אמנם כוונת רבי עקיבא שאמר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד
כך הדס אחד וערבה אחת וכוונתו כי ברומזו בדבר אחד לכל ענין די כי אמת
ושלום אחד והנצחים בכלל הזרועות הלולב כנגד התפארת כי הוא עשוי כשדרה
ובעבור כי הוא כנגד מדת יום על כן אמרו כי כל היום כשר בלולב ועוד אמרו
אין לו שיעור מלמעלה אבל יש לו שיעור מלמטה וכן אמר בעל ספר יצירה תכליתין
אין להם קץ ושדרו של לולב צריך שתצא מן ההדס טפח כי אנו צריכין לראות הקו
האמצעי שהזכרנו ולכוין אליו וידוע כי הלולב העלים שבו זו למעלה מזו וזו
לפנים מזו והכל תלוי ונפרד מן השררה רמז לכבוד למעלה מכבוד כדכתיב כי גבוה
מעל גבוה שומר (קהלת ה' ז') ואם נפרדו עליו פסול רמז כי הכל אחד ויונק
משורש אחד ועל כן הלולב בימין כי עיקר קבלתו מן הימין וצריך לאגוד עם
הלולב ג' הדסים כד"א והוא עומד בין ההדסים (זכריה א' ח') שהם רמז לתשובה
עם שני הכתרים שהם רוחניים. כך פירש רבי עזרא ז"ל. ויש מפרשים כי הג'
הדסים הם רמז לזרועות עולם ולמכריע שני כי המכריע ראשון רמז בלולב עצמו.
ולפי חילוק שני הפירושים שפירשנו נחלקו חכמי הקבלה בפירוש "תרי וחד" אם
הוא אחד למעלה ושנים למטה כפירוש החכם רבי עזרא ז"ל או שנים למעלה ואחד
למטה כפירוש האחרון. ושני ערבות ללמודי יי' והאגודה מורה שהכל אחד. אמנם
האתרוג אינו נאגד עמהם לסוד ידוע רמוז בדברינו והלולב באמצען ולמעלה מכלן
שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח' ה') והוא מוקף מן הכל כד"א
ועץ החיים בתוך הגן וראשו העולה למעלה רמז שהוא מתעלה בספירה ראשונה כי
הוא ראש לה' ספירות אחרונות ושואב מחמשה ספירות ראשונות. זהו דעת הנכון
לפי דעת רוב חכמי הקבלה:
אמנם
יש מפרשים כי הלולב רומז ליסוד עולם ועליו נאמר אני כברוש רענן ממני
פריך נמצא (הושע יד' ט') כי משם פורחין הנשמות שהם פירותיהן של ישראל
ומקרא מסייען שנאמר צדיק כתמר יפרח (תהלים צב' יג') ולפי דבריהם יהיו הג'
הדסים רומזים לשלשה אבות העליונים ואלו ואלו דברי אלהים חיים הן. והאתרוג
רמז לשכינה ועל כן הוא בשמאל כי משם קבלתו והוא עשוי כלב כד"א ויאמר יי'
אל לבו וגם הירקות רומז לזה וזהו מאמרם עץ שטעם עצו ופריו שוה להורות על
הייחוד. וטעם ניטלה פטמתו פסול כתב החכם רבי עזרא ז"ל כי העץ שבתוכו הוא
כאשר יהיה האופן בתוך האופן. וצריך לסמוך האתרוג עם שאר המינין שלא
להפרידה מן הבנין וסוד זה נגלה אלי בחלום בלילי י"ט הראשון של חג הסוכות
בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו הר' יצחק ראיתי בחלום שהיה כותב השם
ביו"ד ה"א והיה מרחיק הה' אחרונה מן הג' אותיות הראשונות ואמרתי לו מה זה
עשית והשיב כך נוהגין במקומינו ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם ואשתומם על
המראה ואין מבין למחר בעת נטילת הלולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב
ומיניו בלתי אתרוג והבנתי פתרון חלומי וחזר בו ורז"ל רמזו סוד זה בויקרא
רבה אמרו שם פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר הוד והדר לפניו. כפות תמרים זה
הקב"ה שנאמר צדיק כתמר יפרח וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר והוא עומד בין
ההדסים פירוש תפארת בין חסד ופחד. וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר סולו לרוכב
בערבות. תראה שכל המינים הללו רומזים בשם ית'. ועתה אודיעך כוונה הנענועין
וההקפה על דעת חכמי הקבלה אנו מנענעין לפני המלך שהוא התשובה להראות
מלכותו בכל משלה וכל הנבראים נרתתים ממנו ומזדעזעים מלפניו כי ממנו נשתכלל
הבנין ומנענעין לארבע רוחות העולם וכבר ידעת סודם. ומנין הנענועין שש אחד
בשעת נטילה ראשונה. והשני בהודו תחלה. והשלישית והרביעית באנא. והחמשית
והששית בהודו בסוף ושש נענועין בכל דבר רמז לו' קצוות. גם כל הנטילות שבחג
ל"ו שנמצא שש בכל יום שהרי אחד מהן שבת שאין הנטילה דוחה אותו. ומקיפין
בכל יום פעם אחת רמז כל הקפה אחת להויה אחת לצרף בכל אחת כל השבעה ולהקיפה
בכולן וכשתבין טעם חלוק קרבנות החג תבין ההקפות. ובשביעי שבעה הקפות רמז
לייחד כל הז' ומכאן תבין ענין יריחו. ועדין ארמזהו בגזירת השם. ולשון ערבי
נחל יש מפרשים מלשון עריבות ומתיקות ונחל לצרור החיים כלומר שעריבין עליו
והנכון הוא על דעת רז"ל שהוא מלשון עירוב. ור"ל כי אלו שתי המדות הנרמזים
בשתי ערבות הם מתערבים במדה ההיא הנקראת נחל. וכל מדה נקראת נחל
כאשר נבאר:
ספר
הבהיר מאי פרי עץ הדר כדמתרגמינן אילנא דאתרוגא ומאי הדר היינו הדר
הכל והיינו הדר דשיר השירים דכתיב בהו מי זאת הנשקפה כמו שחר (שה"ש ו' י')
והיינו על שם נקבה ועל שמה נלקחה נקבה מאדם שאי אפשר להתקיים עולם התחתון
בלא נקבה ואמאי טעמא איקרי נקבה על שם שנקביה רחבים ויש לה נקבים יתירים
על האיש ומאי ניהו נקבי שדים ורחם ומאי ניהו שאמרנו שיר השירים שהוא הדר
לכל מפרי הקדש דאמר ר' יוחנן כל הספרים קדש ושיר השירים קדש קדשים ומאי
ניהו קדש קדשים אלא קדש שהוא קדש לקדשים ומאי הם קדשים אלו שכנגד ו' קצוות
שבאדם וקדש הוי להו קדש לכלהו ומאי ניהו קדש זה אתרוג שהוא הדר הכל ולמה
נקרא שמו הדר אל תקרי הדר אלא הדר זה אתרוג שהוא נפרד מאגד הלולב ואין
מצות לולב קיימת אלא בו והוא גם כן אגיד עם הכל שעם כל אחד הוא ועם כולן
יחד הוא ומאי לולב כנגד חום השדרה. וענף עץ עבות שענפיו חופין את רובו.
ואם אין ענפיו חופין את רובו אינו כלום מפני מה משל לאדם שבזרועותיו יגן
על ראשו הרי זרועותיו שנים וראשו שלשה והיינו ענף לשמאל עבות לימין ונמצא
עץ באמצע ולמה נאמר בו עץ שהוא שורש האילן. ומאי ערבי נחל כנגד שוקי האדם
שהם שתים ומאי ניהו לישנא דערבי נחל משום דגדול שבהם הוי למערב ומשם יונק
כחו ושל צפון הוא קטן ממנו מהלך ת"ק שנה והוא ברוח צפונית מערבית ובו פועל
ונקרא על שמו והם שניהם עצים. דבר אחר ערבי שפעמים מערבין פעולתן זה עם
זה. מאי ערבי נחל נחל הוי על שם המקום שהם קבועים בו ששמו נחל כדכתיב כל
הנחלים הולכים אל הים (קהלת א' ז') מאי ניהו ים הוי אומר זה אתרוג. ומנא
לן דכל מדה ומדה מאלו השבעה איקרי נחל שנאמר וממתנה נחליאל אל תיקרי
נחליאל אלא נחלי אל. ועוד שם מה לב הדר פרי הגוף אף ישראל פרי עץ הדר. מה
אילן תמר ענפיו סביביו ולולבו באמצע אף ישראל נטלו גוף האילן הזה שהוא לבו
וכנגד הגוף חוט השדרה באדם שהוא עקר הגוף. ומה לולב זה כתיב לו לב אף לב
מסור לו. ומה לב זה שלשים ושנים נתיבות חכמה בו אף בכל נתיב מהן צורה
שומרת שנאמר לשמור את דרך עץ החיים. והמאמר הזה מבואר ממה שקדמנו. והשם
ברחמיו יראנו נפלאות מתורתו אמן. וטעם שתים עשרה חלות רמזתי במספר השבטים
וסוד לחם הפנים פירשתי במקומו: