פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת שמיני
ויהי ביום שמיני:
ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן
בקר לחטאת. לפי דעת רבותינו ז"ל הקרבנות האלה
באו לכפר על מעשה העגל וכן אמרו בספר הזוהר לכפר על ההוא חובא דאיהו חב.
וכן אמרו רז"ל על קרבנות האלו כדי ליתן לתוך פיו של שטן. גם יונתן בן
עוזיאל ע"ה תרגם סב לך עיגל בר תורא לחטאתא מטול דלא אשתעי עלך שטנא לישן
תליתאי על עיסק עגלא דעבדת בחורב:
ואל בני ישראל תדבר לאמר.
ועם בני ישראל תמליל למימר סיבו צפיר בר עיזי
מטול דסטנא מתיל ביה מטול דלא ישתעי עליכון לישן תליתאי על עיסק צפיר בר
עיזי דנכיסו שבטוי דיעקב ועגלא מטול דאשתעבדתון לעגלא וכו'. ובתורת כהנים
אמרו רז"ל ויאמר אל אהרן מלמד שאמר לו משה אהרן אחי אע"פ שנתרצה המקום
לכפר על עונותיך צריך ליתן לתוך פיו של שטן איזה דבר שלח דורון לפניו עד
שלא תכנס למקדש שמא ישטינך בעבודתך במקדש ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני
והלא אף ישראל צריכין כפרה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר. וכי מה ראו
ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחלה ובסוף. יש בידכם
בתחלה וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה. יבא שעיר ויכפר
על מעשה שעיר ויבא עגל ויכפר על מעשה העגל:
ושור ואיל לשלמים. לפי
שנדמית עבירה לשני מינים לפיכך יביא שני מינים.
מנין שנדמית עבירה לשני מינים שנאמר עשו להם עגל מסכה. ולהלן הוא אומר
וימירו את כבודם בתבנית שור
אוכל עשב יבא שור ויכפר על מעשה שור יבא עגל ויכפר על מעשה עגל שנאמר וכפר
בעדך ובעד העם. והיו הקרבנות האלו חטאת ועולה ושלמים להשלים הכל:
ספר הזוהר [פקודי
רל"ז א'] קח לך עגל למיעבד ביה דינא. <תרגום
- "קח לך עגל" לעשות בו דין>. דהא בקדמיתא עבד ליה
לשלטאה והשתא דיעבד
ביה דינא לאתהפכא ליה. <תחילה עשה לו לשלוט ועתה יעשה בו
דין להכניע
אותו>. דהא אתעביד דינא בסיטרא דא אכפייא כל אינון
דשלטין מסיטריה.
<כי כשנעשה דין בהצד הזה נכנעים כל אלו השולטים
מצדו>. וזהו טעם
לזבוח לפני יי'. וכן רמזו רז"ל בתורת כהנים תדע שנתרצה הקב"ה לכפר על
עונותיהם עבירה שאתם מתיראים ממנה כבר נזבחת לפני המקום שנאמר לזבוח לפני
יי' ואמרו ישראל למשה וכי היאך מדינה מקלסת את המלך ואינה רואה את המלך
אמר להם על מנת כן כי היום יי' נראה אליכם:
כי היום יי' נראה אליכם.
כבר הודעתיך כי השמות פעמים בלשון זכר ופעמים
בלשון נקבה. וכן אם ככה את עושה לי ואמרו זכר ונקבה הרמז למדת רחמים ולמדת
הדין ובעבור כי מדת הדין היא מקבלת אצילותיה ממדת רחמים על כן כינו לזה
זכר רחמים ולזו נקבה דין והיא הרעייה שבשיר השירים והרמז הנה למדת הדין
שפגעה בנדב ואביהוא כמו שנפרש בגזירת האל. זהו שכתוב אחריו וירא אליכם
כבוד יי'. ויש מפרשים על דרך י"י תשפות שלום לנו (ישעיה כו' יב') וסוף
הפסוק מוכיח שנאמר גם כל מעשינו פעלת לנו הרמז למדת הדין ליפרע מן העבירות
וכן אם עונות תשמור יה (תהלים קל' ג') לנקבה נסתרת וידעת כי שם יה רמז
לשכינה. ואמרו רז"ל בפסוק זה אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע למלאך אתה מוסרני
שאינו נושא פנים אם עונות תשמור יה י"י מי יעמוד וידעת כי המדה ההיא נקראת
מלאך זהו מאמרם בלהט החרב המתהפכת פעמים אנשים פעמים נשים ועל כן כינו
רז"ל לשון שכינה בלשון נקבה ראוי שתשרה שכינה י' מסעות נסעה שכינה עלתה
שכינה ובמדרש משלי נפלה שכינה לפני הקב"ה. וסוד הענין אף כי השמות יש
ביניהן הפרש ממדת הדין למדת רחמים כולם כלולים זה בזה כמו שאמרו רז"ל בספר
הזוהר (ואתחנן רס"ב ב') לית כתר מכל כתרין דמלכא דלא אתכליל טב וביש כל
שכן גבורה דאתכליל טב וביש ומפני זה מתהפכת מדת הדין למדת רחמים או להפך
שאילו לא היו כוללות זו את זו אי אפשר שתתהפכנה זו לזו עד שיבטל אותה תחלה
וא"כ יברא אותם בריאה חדשה. זהו דעת חכמי הקבלה ונכון הוא וכבר כתבתי ענין
אחר לרבותינו ז"ל בסוד ההפוך בענין סדום:
וישא אהרן את ידו אל העם
וגו'. נכתב ידו חסר רמז ליד שנית שהיא למעלה מן
השמאלית בנשיאות כפים וכן ויהי ידיו אמונה:
ספר הבהיר אמר רבי רחומאי
מאי דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד
והא כבר ירד אלא וירד מעשות החטאת והעולה ואח"כ וישא אהרן את ידיו אל העם.
נשיאות זו למה לפי שהקריב קרבן ונתרצה לפני אביהן שבשמים כדאמרינן צריך
אותו שמקרבן לעליונים ומייחדן לייחד בכללן אלו ומה אל העם בעבור העם. ומאי
טעמא בנשיאות לבריך להון בברכה אלא משום דיש באדם עשר אצבעות רמז לי'
ספירות שנחתמו בהן שמים וארץ:
ותצא אש מלפני יי' ותאכל על
המזבח וגו'. כבר ידעת כי אש יי' אוכלת את
הקרבנות וזה טעם מלפני י"י. וטעם וירא כי העם וירונו בשירת הלוים ועל כן
תקנו יצחק ירנן:
ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא
איש מחתתו וגו'. החטא בנדב ואביהוא תדענו ממה
שאמר הכתוב ויקריבו לפני יי' אש זרה ולא אמר ויקריבו לפני יי' קטורת אשר
לא צוה אותם והנה הם שמו קטורת על האשה כענין שנאמר ישימו קטורה באפך ולא
שתו לבם רק לזאת והנה לא היה אשה ריח ניחוח וזהו טעם וישימו עליה קטורת
ולא אמר וישימו עליהם קטרת כמה שאמר בעדת קרח ושימו עליהם קטורת אבל אמר
בכאן עליה לרמוז לנו עיקר חטאם כי על האש לבד שמו הקטורת. כך פירש הרמב"ן
ז"ל והנני מוסיף לך ביאור על רמיזותיו דע כי הקטורת קרב למדת הדין שנאמר
ישימו קטורה באפך ולכך עוצר המגפה אמנם היה צריך לכוין ביחוד השם המיוחד
לריח ניחוח והם לא עשו כן. ועל כן נענשו כי כמו שחשבו לתקן עצמה מתו שהם
כיונו לייחדה בכח עצמה בלא ייחוד השם הגדול ולפיכך חרה אפה בהם כי היא
חפצה בייחוד אשר הוא לה טוב ושפע וברכה ולא תהיה זרה בכוונתם ולזה הדעת
נטו רוב חכמי הקבלה ז"ל:
אמנם כוונת רז"ל בספר הזוהר
היא בענין אחר והוא סוד גדול ראוי לבארו לנו
ותבין בו אגב גררא מפני מה תלה הכתוב הקטורת בהטבת הנרות ובהדלקתן שנאמר
והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות ובהעלות אהרן את
הנרות בין הערבים יקטירנה ותבין כוונתם תחלה ואח"כ אביא לשונם בגזירת האל.
כבר ביארנו למעלה בסוד התפלה והייחוד כי אין לבא לפני המלך יתברך ויתעלה
בלעדי השכינה סימן לדבר אני בצדק אחזה פניך (תהלים יז' טו'). כי איך אעלה
אל אבי והנער איננו אתי. זהו שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש וכן הוא בסוד
הקרבנות כי התפלה במקום הקרבן. ודע והבן כי כל דבר הקרב לגבוה אז בהתקרבו
צריך לכוון שתתייחד השכינה עם האבות העליונים בסוד ייחוד כוונת
התפלה כאשר ביארנו בסוד הקפת המזבח ובאותו הסדר ממש ואז יתעוררו האבות
הראשונים העליונים להשפיע לשכינה לייחדה עמהם ייחוד גמור והקרבן הוא לריח
ניחוח כי כמו שמכוין למטה כך נעשה למעלה. והמדה אשר הקרבן מתעלה שם בתחלה
מתעוררת למעלה בעשיית הקרבן למטה לקבל הקרבן ההוא בשמחה כביכול כאדם ששולח
דורון אל המלך והמלך מקבלו בשמחה. ואם ח"ו לא יתקרב כראוי ושינה בה דבר
אחד מטכסיסי המלכות הקרבן אינו לרצון והמקריב נענש. והנה בני אהרן הקריבו
אש זרה בחסרון ה"א לא אשה זרה ולא שתו לבם לזאת יקרא אשה וחסרו הה"א מן
האשה ונכנסו בלעדי השכינה והנה בהאירם הכחות של מעלה מדת הדין של מעלה
העזה אשר חפצה והשתוקקותה להדבק בבתה כמה דאת אמרת ויביאה יצחק האהלה שרה
אמו ולא נמצאת ביד בני אהרן כי עשאוה זרה בכוונתם אז ויחרד יצחק חרדה
גדולה עד מאוד וחלתה מדת הדין עליהם. ורז"ל המשילו משל מופלא לאדם שהיה
הולך בדרך ומצאו הארי בא להזיקו נטל ירך של בשר ונתנו לו לולי זה היה הארי
אוכלו כן היה חטא בני אהרן מדת הדין יצאת לקבל חלקה מן הקטורת ולהתאחד
ולשמח עם בתה כאשר לא היה זכר לבתה באותו ייחוד חלתה על המקריבין זהו
שנאמר ותצא אש מלפני יי' רמז למדת הדין עזה ואמרו רז"ל אמר רבי אמי כל מי
שאינו תוכף גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של
מלך יצא המלך לידע מה הוא מבקש מצאו שהפליג:
הבן זה המאמר היטב וכבר
ידעת פירוש גאולה ותפלה. והנך רואה כי הכתוב תלה
הקטרת הקטורת בנרות המנורה כאשר כתבתי והטעם לייחדה עם הבנין ייחוד שלם
שימצא מין את מינו ומדת הדין תמצא מקום וענין לחול שם בהעלאת השלהבת והשמן
כד"א (משלי כז' ט') שמן וקטורת ישמח לב ממש. ואילו היה הכהן מקריב הקטורת
לבד היה נענש כבני אהרן כי שינה טכסיסי מלכות ומדת הדין לא היתה מוצאת
מקום לחול והיתה חלה על המקריב כמו שאמרו רז"ל בילמדנו פגעה בהם מדת הדין
ונשרפו שנאמר ותצא אש זהו הטעם הראשון הנזכר בספר הזוהר. הטעם השני הוא
כבר ידעת כי מדת הדין של מעלה העזה נקראת אש אוכלה שנאמר כי י"י אלהיך אש
אוכלה וכשהיא יוצאת אין כח באש של מטה לסבלה רק היא נאכלת ממנה כענין
שאמרו רז"ל אש אוכלת אש אף כי זה נאמר על אש השכינה האוכלת אש של מלאכים
כד"א הושיט אצבעו ביניהן ושרפן ק"ו באש ההדיוט שאין בו כח לסבול אש של
מעלה ועל כן נקראת אש של מטה לערך האש ההוא אש זרה רק אש השכינה יש בה כח
לסבלו כאמה בתה והיא לא נמצאת בקרבן הזה לסובלה וחלתה עליהם ושרפתם. והנה
לשני הפירושים ענשם היה מפני שלא עשו זכר לשכינה בייחוד ההוא ושכחו וכל
קרבן מנחתך במלח תמלח כמו שפירשתי והרמז הגדול לזה הפירוש נרמז באמרו אחרי
מות וכו' בזאת יבא מורה כי ענשם היה שנכנסו בלתי זאת:
ואחר זה אביא לך לשון רז"ל
בספר הזוהר. (לא מצאתי מקור) ותצא אש מלפני יי'
וכו'. תא חזי ברישא אתערו בחדוותא לקשרא קשרין בסטר שמאלא איהו דכתיב
שמאלו תחת לראשי וכד קרבנא אתקריב לאתקשרא קשרא נפיק אשא לקבלה ליה לאחדא
בה וכד אשא דאיהו שמאלא אחיד ביה כדין ימינא קריב ליה לגבוי כדכתיב וימינו
תחבקני עד דכולא אתקשר וקאים ברוח ורוח דא איהו דאתכליל ואחיד בין מיא
ואשא ורוח עילאה שרי עלייהו בניחא וכדין כתיב ריח ניחוח ליי' נייחא וחדוא
כדא יאות. ותא חזי כד קרבנא קריבו בני אהרן בההוא קטורת נפק אשא לקבלה
דוכתא דהאי אשא עייל ביה לאתקשרא בגופיה כד"א ויביאה יצחק האהלה וכד נפקת
לקבלה ליה לא אשכחת בידייהו כדין אחיד בהו ואיתוקדן. לבר נש דהוה אזיל
באורחא נפק אריה לגביה זקף עינוי וחמא ליה נטל תיגדא דבשרא דאשתכח גביה
ושדיה ליה ואשתזיב אי לא הוה בידיה איהו הוי אתאכיל אמר ר"ש לאו הכי והאי
מלה סתימא היא כתיב כי יי' אלהיך אש אוכלה אשא דאכיל אשא אבל לא אית אשא
דמקבל לאשא עילאה וסביל ליה וכניס ליה לגביה בר מההיא וכד נפיק האי אשא
ולא אשתכח בידייהו דבני אהרן ההוא אשא דסביל אשא אתוקדן ביה. ואי תימא מהו
אש זרה אשא דלא יכיל למיסבל אשא דלעילא ואתאכיל איהו ואינון אתוקדו. ותא
חזי אי אתוקדו אמאי כתיב בהו מיתה בגין יקרא דאהרן. בני אהרן וכי לא ידענא
דאינון בני אהרן אלא בנוי דאהרן דהוה ידע למקרב קרבנא כדקא יאות ואינון לא
קריבו. בקרבתם לפני יי' וימותו. בקדמיתא כתיב בהקריבם אש זרה והכא כתיב
בקרבתם דאיתקריבו אינון דלא אשתכח בידייהו אשא דסביל אשא וחדות דאשא לקבלא
אשא ומתלהטן כחדא ואתעביד כולא חד ועל דא בקרבתם לפני יי' דא אשא דלעילא
וימותו אתוקדו מיבעי ליה. אלא וימותו מהאי עלמא. תא חזי ותצא אש מלפני יי'
ותאכל אותם מלפני דווקא על דא האי קרא רזא הוא כד האי אשא אתקריב לא
אתקריב אלא במשחא וסדורא דבוצינא ובגין כך כתיב בקטורת בהיטיבו את הנרות
יקטירנה וכתיב בהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. כד האי אתקריב
ארבע סמכין לד' זויין נטלו לה מלרע לעילא. ואילין ארבע סמכין אינון לארבע
סיטרי עלמא וכל סמכא וסמכא תרין מגרופיין בהו וכל סמכא וסמכא וכל מגרופיין
ומגרופיין תלתא
אשתכחו דסמכין ומגרופיין תריסר וקיימין לארבע סיטרי עלמא וכד כולהו
מתחבראן אשתכחו לסטר מזרח תשעה לסטר מערב תשעה לסטר דרום תשעה לסטר צפון
תשעה והאי אשא דסביל אשא עליהון תחות אילין מתכוון סמכא דסמכין עילאין חד
לכל סטר וההוא חד תרי ביה אחידן ואלף אלפין ורבוא רבוון קיימי ממנן מלרע
וכדין כד נחית ההוא אשא עילאה נטיל להאי אשא דשארי עלייהו ונטלי כולהו
כחדא וכולהו נהירין מההוא נהורא דאתבהיר אשא דעלייהו ונשמתהון דצדיקייא על
כל אילין קיימי ונהירין ומתלהטן ביה תלת נהורין לעילא ונהרין ביה ואיהי
נהורא חשוכא אשא אוכמא קרינן ליה אינון תלת נהורין חד איקרי נהורא דמזרח
וחד איקרי נהורא דצפון וחד איקרי נהורא דדרום והאי אוכמא אתנהיר מכולהו
ועל דא אמר דוד יי' אורי וישעי ממי אירא וכדין כתיב אבן מאסו הבונים אברהם
מימינא יצחק משמאלא יעקב אחיד ביה אפין באפין. יצחק נפק לקבלה לה כד קריבו
תרין בני אהרן ולא אשתכח בידייהו כדין ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד. כתיב
ואש יצאה. ותצא אש מלפני יי' ותאכל אותם נפקו מתוקדין מלגו וגופייהו קיים
מלבר תא חזי כתיב להפילך מאשה זרה היינו דכתיב ויקריבו לפני יי' אש זרה
ותנינן אמאי אקרי אשה בגין דינקא מסיטרא דגבורה וגבורה אשא ינקא מאש
ואתכלילן דא בדא אשא ותננא היינו דכתיב והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד
עליו יי' באש. תא חזי האי אשא איהו דקיק דנפיק מלגו ואחיד במלה אחרא דלא
דקיק ואתאחדן דא בדא וכדין תננא סלקא מאי טעמא בגין דאתאחיד במלה דרגיש
וסימנך חוטמא דנפקא ביה תננא מגו אשא ועל כן רזא דמלה ישימו קטורה באפך
בגין דאהדר אשא לאתריה וחוטמא אתכניש ביה לגו עד דאתאחיד כולא ואתקריב לגו
מחשבה ואתעביד כולא רעותא חדא דאתקרי קטרא ובגין כך איתקרי אשה אשה כד
אתאחדת דא בדא. ותא חזי לזאת יקרא אשה לזאת ולא לאחרא בגין דא דזאת ה'
איהי דאתחדא באש אבל אחרא לא איתקרי אש ה' וכך איתער האי אש האי אחרא בגין
דליתא ה' לאתאחדא באש ועל דא איקרי אש זרה ולא כתיב אשה אש זרה דהא ה' לא
אשתכח תמן לזאת יקרא אשה בשלימו דה' ולא לאחרא:
ותצא אש מלפני יי' וגו'.
בספר הבהיר אין אש אלא חרון אף שנאמר ותצא אש
מלפני י"י. ותבין מלת מלפני יי' וזהו יבכו את השריפה אשר שרף י"י. וטעם
וידום אהרן כי אין להרהר אחר מדת הדין אלא לקבל פעולותיה מאהבה. וטעם
בקרובי אקדש הוא סוד גדול ארמוז לך בסוד עגלה ערופה בגזירת האל וזהו טעם
ועל פני כל העם אכבד והבן:
ראשיכם אל תפרעו וגו'.
בעבור כי הכהנים הם ממדת החסד נאסר להם לעשות הפך
מדתם דוגמא זה נצטוו לדורות והפך זה נצטווה המצורע בגדיו יהיו פרומים
וראשו יהיה פרוע כי רוח הטומאה שופעת עליו:
ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן
תמותו וגו'. הטעם הוא כי אין הברכה והחסד חלין
רק בצנעה כד"א יצו יי' אתך את הברכה באסמיך בדבר הסמוי מן העין:
יין ושכר אל תשת וגו' בבאכם
וגו'. אף כי לפי הפשט טעם הענין ידוע שלא תטרף
דעתו עליו מפני השכרות עוד יש לומר כי הכהנים הם אנשי החסד ובו יכופר עון
והיין רמז למדת הדין קשה. ובענין הנזיר יתבאר בגזירת האל. גם נרמוז בו סוד
חטא בני אהרן כי היו שתויי יין ומטעם זה אסור להורות שנאמר ולהורות את בני
ישראל משום שנאמר והיה מחניך קדוש והבן זה. וטעם ואכלתי חטאת היום כי
האונן אסור לאכול בקדשים כטעם לא אכלתי באוני כי הקרבנות הם להביא חן וחסד
ורחמים בעולם. והאונן שמדת הדין חלתה עליו אסור בהם כי הפעולות שלמטה
פוגמין למעלה:
דברו אל בני ישראל לאמר זאת
החיה אשר תאכלו וגו'. הטעם לאסור הבהמות
הטמאות לפי הפשט כי הם מולידים עפוש רע וחולי בנפשות ומעכבין שלימות האדם
מלהדבק בשם יתברך כי הנשמה בדבקה בהשם יתעלה תאבד הרגשת הגוף ולא תצטרך
לאכילה ושתייה והמאכל אשר במעיו לא יפסד כי אין כחותיו צריכין יניקה
ובכלות דביקותו ותשוב הנפש להרגשת הגוף אילו יאכל המאכלים אסורין יארע לו
דופי בגופו וגם בנשמתו כי בשלמות הגוף על תכונתו תלוי קצת שלימות הנפש
כאשר נודע בדברי החכמים לפעמים בהתגברות היסודות זה על זה גם לפי זכות
החומר כמו הנר שהיא בעששית דקה תאיר יותר מן העומדת בעששית עכורה וזה הטעם
יספיק לכל איסורי המאכלות כי על כולם נאמר והייתם לי קדושים לטהר הנשמה
המסתפקת מן האוכל לפי דקותה הצלול והדק שבו. והטעם השני לפי הקבלה כבר
הודעתיך כי כל הנבראים התחתונים הם ענינים נגדיים ונאצלים מן העליונים כל
אחד נאצל כחו מן המרכבה עליונה עד שלא תמצא לעולם דבר למטה שאין ענין
למעלה כנגדו ואין לך דבר למעלה שלא ימצא דוגמתו למטה כצל אצל המיצל עד
שאמרו רז"ל כשימצאו ענין נפלא למעלה ישאלו מהו הרומז אליו למטה ועל כן אמר
בספר הזוהר מהו דרמיז ר"ל אי זה ענין יש למטה דוגמת הדבר ההוא ועל כן דע
התחתונים כולם יש נאצל ממקור החסד ויש נאצל מהגבורה ויש מהרחמים יש מקדושה
ויש מרוח הטומאה וכבר קבלו חכמי הקבלה ז"ל כי הבהמות הטהורות ברייתם היא
מן החסד ויש מהן עומדות באותה מדה לעולם. ועל כן הזכיר הכתוב עשרה מיני
בהמות
טהורות רמז לי' מאמרות. והם שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וגו'.
אבל הבהמות הטמאות מוצא אצילותם הוא ממדת הדין ואם יאכל מהם יטו אותו
למדתם תמצא נפש הבהמית מינה ותיעור אף כי רוחותם גם כן מרוחות הטומאה
השטין באויר:
ובספר הזוהר [בראשית
כ' ב'] כל ציורא דאתכליל באתפשטו דא איקרי
אדם. <תרגום - כל ציור הנכלל בהתפשטות זו דהיינו של ן'
פשוטה נקרא בשם
אדם>. דכתיב אדם אתם. <שכתוב "אדם
אתם">. אתם אדם ושאר עמין
לאו אינון אדם. <אתם אדם ושאר עמים אינם נקראים
אדם>. כל רוחא
דאיקרי אדם. <כל רוח נקראת בשם אדם>.
רוחא דסטר קדשא גופא דיליה
לבושא דאדם איהו. <היינו הרוח שבצד הקדושה הגוף שלה הוא
לבוש
האדם>. ועל דא כתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים
תסוככני.
<ועל כן כתוב "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים
תסובבני">. בשרא
לבושא דאדם איהו. <בשר האדם הוא רק לבוש לעצם
האדם>. ובכל אתר
כתיב בשר אדם. <ובכל מקום כתוב "בשר אדם">.
אדם לגו. <שיש עצם
אדם בפנימיותו>. בשר לבושא דאדם גופא דיליה. <אבל
הבשר הוא רק
לבוש לעצם האדם>. סיטרין דלתתא דאתהתך בהתוכא דרוחא דא
אצטיירו מיניה
ציורי דאתלבשן בלבושא אחרא. <הבחינות שלמטה מחזה של
מלכות שהותכו
בהתכה מרוח הזה נצטיירו ממנו ציורים שנתלבשו בלבוש אחר>.
כגון ציורי
דבעירי דכי שור שה כשבים וגו'. <כגון הציורים של בהמות
טהורות שור שה
כשבים וכו'>. אינון דבעיין לאתכללא בלבושא דאדם בבשרא
דאדם. <היו
צריכים להכלל בלבוש האדם בבשר האדם>. ההוא רוחא פנימאה
דאינון ציורין
סליק בההוא שמא דאיתקרי ביה גופא. <הרוח הפנימית של אלו
הציורים נקרא
באותו השם שנקרא בו הגוף של אותו הרוח>. דליה לבושא
דההוא שמא.
<כי הגוף הוא לבוש אל אותו השם>. שור
איהו פנימאה ההוא גופא.
<שור הוא הפנימי של אותו הגוף>. בשר
דיליה וכן כולהו. <הבשר
שלו הוא לבוש אליו וכן כל בעלי החיים>. כגוונא דא בסטרא
אחרא דמסאבא.
<באופן הזה כן גם בצד האחר של הטומאה>.
רוחא דאתפשט לשאר עמין נפק
מסטרא דמסאבו לאו איהו אדם. <הרוח המתפשט בשאר העמים
יוצא מצד הטומאה
הוא אינו בחינת אדם>. ובגין כך לא סליק בשמא דא. <ועל
כן אינו
נקרא בשם זה>. שמא דההוא רוחא טמא לא סליק בשמא דאדם. <השם
של
הרוח הזה הוא טמא ואינו נקרא בשם אדם>. ולית ליה ביה
חולקיה.
<ואין לו בו חלק>. גופא דיליה לבושא
דההוא טמא. <הגוף שלו הוא
לבוש של הרוח הטמא הזה>. טמא לגו. <טמא
בפנימיותו>. בשר לבושא
דיליה. <והבשר הוא לבוש שלו>. בגין כך
בעוד דשארי ההוא רוחא בההוא
גופא איקרי טמא. <ומשום זה כל עוד שורה רוח ההוא בגוף
ההוא הוא נקרא
טמא>. נפק רוחא מההוא לבושא לא איקרי טמא ולא סליק ההוא
לבושא בשמא
דא. <יצא הרוח מלבוש ההוא דהיינו מהגוף אין הגוף נקרא
עוד טמא ואין
הלבוש נקרא באותו השם>. סיטרין דלתתא דאתהתך בהתוכא
דרוחא דא אצטיירו
מיניה ציורין דאתלבשן בלבושא אחרא. <הבחינות שלמטה
שהותכו בהתכה מרוח
זה נצטיירו מהם ציורים שנתלבשו בלבוש אחר>. כגון ציורי
בעירי מסאבי.
<כגון הציורים של בהמות הטמאות>.
ואורייתא פתח בהו וזה לכם הטמא
כגון חזיר ועופי ובעירי דההוא סיטרא. <והתורה פתחה בהם
בלשון "וזה לכם
הטמא" כגון חזיר ועופות ובהמות של הצד האחר>. רוחא
פנימאה דאינון
ציורין סליק בההוא שמא גופא לבושא דיליה. <הרוח הפנימית
של אלו
הציורים נקרא בשם ההוא דהיינו טמא והגוף הוא לבוש שלו>.
גופא בשר חזיר
איקרי חזיר לגו. <הגוף נקרא בשר חזיר כי חזיר היא
פנימיותו שהוא
הרוח>. בשרא לבושא דיליה. <הבשר הוא
לבוש של הרוח הזה>. ובגין
כך אילין תרין סיטרין אתפרשן. <ומשום זה אלו שני הצדדים
נפרדים זה
מזה>. אילין איתכלילו ברזא דאדם. <ואלו
נכללים בסוד פני אדם>.
ואילין אתכלילו ברזא דטמא. <ואלו נכללים בסוד
הטמא>. כל זיינא
אתהדר לזייניה. <כל מין מבעלי החיים הולך למינו>.
זה הטעם יספיק
לך בכל מיני איסורי מאכלות:
וטעם מפרסת פרסה ומעלת גרה
לפי הפשט אין הסימנין האלו סבת הטהרה והטומאה
רק סימנין שיוכר בהן המין הטמא מן הטהור ויש מן המקובלים האחרונים
המאמינים בגלגול הבהמות ואמרו שאם עשה אדם עבירה אחת יתירה על זכויותיו
יתגלגל בבהמה טמאה זהו שנאמר וגרה איננו מעלה טמאים הם לכם מי שאין לו גרה
על זכויותיו ואם מעלת גרה על זכויותיו יתגלגל בטהרה רק אם חטא בעבודה זרה
בגלוי עריות ושפיכות דמים באלו השלשה אפילו מעלת גרה יתגלגל בטומאה אם לא
חזר בתשובה. זהו סוד שפן גמל חזיר. סוד שפן שפנה לעבודה זרה גמל שבא על
העריות שנאמר גומל נפשו איש חסד (משלי יא' יז') וכתיב בעריות חסד הוא
ונכרתו. וסוד חזיר שנאמר יכרסמנה חזיר מיער
(תהלים פ' יד') המחזיר דם בארץ באלו השלשה אפילו אם זכויותיו מרובין
מעונותיו שהם מעלת גרה במצות יותר מן העבירות או שהם בינונים שהם סוד
מפריסי פרסה מלשון פרס יתגלגלו בטמאות הנזכרות שנאמר אך את זה לא תאכלו
ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה ולפיכך אמרם התורה כי כל האוכל מהם כאילו אוכל
בשר חברו הנטמא בעבירות וברוך יודע האמת. וכבר ידעת מה שדרשו רבותינו ז"ל
למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו אלינו:
ובויקרא רבה למה נקרא שמו
חזיר שמחזיר עטרה ליושנה. והכוונה היא על הכח
שלו שהיא החיה הרביעית שראה דניאל וישוב עם שאר הכחות תחת כח ישראל. והבן
כי הג' חיות הראשונות מעלות גרה ואינם מפריסי פרסה רמז כי יגררו גלות
אחריהם ומלכותם אחת לא מלכו פליגא אבל החזיר שהיא החיה הרביעית גרה לא יגר
כי אין גלות אחריו והוא מפריס פרסה כמו שנאמר מלכו פליגה תהוי (דניאל ב'
מא'). זהו רמז וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו
וגו' כלומר כשתקיימו שכינתו של הקב"ה בארץ הנקרא כל עץ שנאמר עץ חיים היא
(משלי ג' חי'). גם נקרא כל כי היא בתו של אברהם אבינו. וערלתם ערלתו כלומר
שבעונותיכם תהיו גורמים להגלות השכינה בין הערלים. שלשה גליות ראשונים
עדיין לא יאכל אמנם בשנה הרביעית כלומר כשתצאו משם בגלות רביעי יהיה כל
פריו קודש הלולים וגו'. ואמרו רבותינו ז"ל אמר להם משה הזהרו שאין חיה
האמורה כאן אלא אומות העולם שאם עוסקים אתם בתורה הנקרא זאת כד"א וזאת
התורה אשר שם משה ותקיימו אתם אותה אותם תאכלו האומות ואם לאו תאוכלו ודעו
שתמסרו ביד ד' מלכיות הזהרו ואל תתערבו בהם ואל תשאו מהם ואל תשיאו להם
שנאמר אך את זה לא תאכלו אין אכילה האמורה כאן אלא ביאה כד"א אכלה ומחתה
פיה (משלי ל' כ'). את הגמל זה נבוכדנצר שפער פיו כגמל לספר שבחו של הקב"ה
שנאמר אתוהי כמה רברבין (דניאל ג' לג'). כי מעלה גרה היא שהוא גורר מלכות
אחריה זו מלכות מדי ופרס הה"ד ואת השפן שאנשים שפויין החזיקו במלכות לפי
שכורש ודריוש שוטרי בלשצר היו. כי מעלה גרה היא זו מלכות יון שנאמר ואת
הארנבת מה הארנבת רגליה ארוכות וידיה קצרות כך היתה מלכות יון ארוכה כנגד
המלכיות שלפניה וקצרה כנגד המלכיות שלאחריה. כי מעלת גרה היא זו מלכות
אדום שנאמר ואת החזיר מה חזיר זה בשעה שהוא רובץ הוא פושט טלפיו כלומר
שהוא טהור כך מלכות אדום החייבת גוזלת וחומסת ומראה כאילו מצעת בימה. וכן
עשו דימה עצמו לאביו שנשא אשה למ' שנה כאביו לכך קראו משה חזיר והוא גרה
לא יגר שאינו גורר אחריה:
מבשרם לא תאכלו. שלא תשאו
מהם כד"א והיו לבשר אחד. ובנבלתם לא תגעו שלא
תשיאו להם שנאמר בדינה כי נבלה עשה בישראל. עוד אמרו רבותינו ז"ל ארבעה
המה קטני ארץ (משלי ל' כד') אלו ארבע מלכיות. והמה חכמים מחוכמים שהיו
מתחלה אומות שפלות ולמה זכו לגדולה שקראן חכמים מפני שנמצא בהם דבר טוב.
זכות גדול מצא להם הקב"ה. חכמים אלו נבוכדנצר וכורש שבזכות עצמן עלו
לגדולה מחוכמים אלו יון ואדום שבזכות אבותם עלו לגדולה. נמלים עם לא עז
(משלי ל' כה') אלו כשדיים שנאמר הנני מקים את הכשדים (חבקוק א' ו') ויכינו
בקיץ לחמם (משלי ל' כה') למה המשילם לנמלה לומר לך מה נמלה תכין בקיץ לחמה
כך הכינו לחמם בקיץ דאמר רבי יוחנן בשכר ארבע פסיעות שרץ נבוכדנצר לכבודו
של הקב"ה זכה למלכות הוא וזרעו. שפנים עם לא עצום (שם) אלו מדי ופרס שהיו
שפויין בתחלה ולבסוף נתעלו ומפני מה שהיו עתידין לבנות את בית המקדש שנאמר
הוא יבנה עירי וגלותי ישלח (ישעיה מה' יג'). מלך אין לארבה (משלי ל' כז')
אלו יונים למה המשילם לארבה מה ארבה משחית הכל כך היונים השחיתו רבים
מישראל ובקשו לעקרן בשמדותיהן ולא היו ראויין למלוך ולמה זכו ויצא חוצץ
כולו (שם) בזכות יפת אביהן בשעה שראה חם ערות אביו לקחו שם ויפת את השמלה
ויצאו לחוץ. שממית בידים תתפש (שם) שממית זה עשו הרשע ששמם בית המקדש.
ולמה קרי בסמ"ך לפי שסימה עיני אביו בלקיחת נשיו שנאמר ויקח אשה את יהודית
וסמיך ליה ותכהין עיניו מראות. בידים תתפש בזכות שכיבד אביו במה שתפש
בידיו. והיא בהיכלי מלך (שם) החריבו בית ראשון ובית שני שנאמר ערו ערו ב'
פעמים כנגד חורבן ב' מקדשים:
ואת אלה תשקצו מן העוף
וגו'. גם טעם איסור העופות הנזכרים הטמאים תבין ממה
שכתבנו וכלל אמרו רז"ל כל עוף הדורס טמא זהו חוזק למה שכתבנו למעלה. גם
רוב המנחשים הוא בעוף טמא כי כל עוף שיש לו מעלה בדריסה יש לו מעלה בלחישה
ויותר ראוי לסמוך עליו והנה הם הולכי רגיל ומגלים סודו של עולם ואם יאכל
אדם מהם יתמזג טבעו מהם:
ולאלה תטמאו כי הנוגע
בנבלתם יטמא עד הערב. כבר ידעת כי הטמאות נשפעות מן
הצפון הנקרא רוח מסאבא זהו לאלה וכבר פירשתי מלת אלה ועל כן צריך להטהר
במים רמז למים העליונים שהם מימי החסד ועל כן מברכין על המים שהכל נהיה
בדברו שנאמר עולם חסד יבנה (תהלים פט' ג'). והמדה השמאלית נקראת אש ממים
והנה הטומאה באה מן האש והטהרה מן המים אשר עומדים במעלה השביעית ואין
הטומאה נוגעת רק עד שש קצוות. כיצד אבי אבות הטומאה והוא המת. שני לו אב
הטומאה שלישי לו ראשון לטומאה רביעי לו שני בחולין חמישי לו שלישי בתרומה
ששי לו רביעי בקדשים והמים האלו הם הנקראים לרז"ל שערי דמעה שלא ננעלו
ונקראין כן בזמן הגלות שנאמר השיב אחור ימינו (איכה ב' ג') ימינו דווקא
ומכאן תבין מפני מה טהרת כל דבר במים. והטעם שאין מטמאין רק בנבלתם הוא
מפני זוהמא שהטיל בו מלאך המות אמנם הטרפה שמיתתה ע"י אדם אינה מטמאה:
וכי יותן מים על זרע וכו'.
הטעם שאין אוכלין מקבלין טומאה אלא בהכשר הוא
סוד רמוז בדברינו כי מוצא האש מן המים כדאמרינן בספר יצירה אש ממים:
ספר הזוהר [בראשית
ל"ב ב'] מיא אעדו ואולידו חשוכא. <תרגום -
המים האלו הרו וילדו אפלה>. ועל כן עד שיותן המים בהם לא
יצא האש והבן
זה. וזהו מאמר רז"ל מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה:
והתקדשתם והייתם קדושים
וגו'. כי אני יי' המעלה אתכם וכו' זה נתינת טעם
לכל הנזכר למעלה להדבק במקום הקדושה ולהתרחק מהפכה והבן אמרו כי קדוש אני
וכבר פירשתי מלת אני ואומר אל תטמאו את נפשותיכם כי הנפש בהדבקה לצד
הטומאה מטמאת בה והבן זה. והזהיר ישראל בזה כי נשמתן מצד הטהרה אמנם הגוים
שנשמתן מרוח הטומאה כמותן לא הוזהרו על הטומאה: