פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת צו
צו את אהרן:
אמרו רבותינו ז"ל במדרש
ילמדנו זה שאמר הכתוב כי מי בשחק יערוך ליי'
(תהלים פט' ז'). אמר הקב"ה אילו הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למיכאל
שיקריב קרבן וממי אני מבקש קרבן מישראל. וכבר ידעת כי מיכאל הוא הכהן
הגדול של מעלה כי כחו מן החסד ואמרו במדרש כי נשמותיהן של צדיקים מקריב
בדמות תמידים של אש אמנם בספר הזוהר (מדרש הנעלם נח כא' ט"א) אמר רבי יצחק
לרבי חייא מה קרבן הוא זה יכול לומר כשאר קרבן אמר ר' חייא הקרבה כאדם
מקריב דורון לפני המלך ומיכאל הולך עמם לפתח החמישי וששי לפני הקב"ה ואומר
רבונו של עולם אשרי בניך בני אוהביך אברהם יצחק ויעקב אשריהם הצדיקים
הזוכים לזה וכשמגיעין לשער השביעי שהוא ערבות וגנזי חיים טובים מוצאים שם
וכל נשמותיהם דצדיקייא כולהו תמן נכנסין מלאכי השרת ומקלסין לפני הקב"ה
ונזונין מזיו אספקלריא המאירה ושם המנוחה והנחלה. ועתה הבן פירוש הפסוק
לפי כוונת רז"ל:
ספר הזוהר [צו
כ"ז א'] תא חזי כתיב צו את אהרן ואת בניו לאמר.
<תרגום - בוא וראה כתוב "צו את אהרן" וכו'>.
רזא הכא דא אוקימנא
לית צו אלא עבודה זרה. <יש סוד כאן והעמדנו שאין צו אלא
עבודה
זרה>. והכא אתייהיבת ליה לאתוקדא ההיא מחשבה ולאתעברא
מגו קודשא.
<וכאן ניתן לו לשרוף את המחשבה הרעה ההיא ולהעבירה מן
הקדושה>.
בהאי רעותא דסלקא לעילא ובהאי תננא ותרבין דאיתוקדן בגין לאיתעברא מגו
קודשא. <ברצון הזה שעולה למעלה ובעשן הזה ובחלבים
הנשרפים כדי שיהיו
נעברים מן הקדש>. והאי צו ברשותייהו קיימא לאפרשא לה מן
קודשא מגו האי
קרבנא. <וצו ההוא ברשותם להפרידו מן הקדש על ידי הקרבן
הזה>. ואי
תימא צו את בני ישראל. <ואם תאמר "צו את בני
ישראל">. הכי נמי דהא
ברשותייהו קיימא כל זמנא דעבדי רעותא דמריהון דלא יכיל לשלטאה עלייהו.
<אף כאן פירושו עומד ברשותם שכל זמן שישראל עושים רצונו
של אדונם אין
הסטרא אחרא יכול לשלוט עליהם>. והאי קרא כולא אתיא
לאחזאה רזא במלה
לאתעטרא בהאי רוח קודשא לעילא. <ומקרא זה בא להראות סוד
הדבר לעטר רוח
הקדש הזה למעלה>. ולאפרשא לדא רוח טומאה ונחתא לה לתתא. <ולהפריש
את רוח הטומאה להורידה למטה למטה>. דא ברעותא ובצלותא
כדקאמרינן ודא
בעובדא. <זה ברצון ותפלה כמו שאמרנו וזה במעשה
הקרבן>. כולא כדקא
חזי ליה. <כל אחד כראוי לו>. והאי קרא
מוכח עלייהו דכתיב צו את
אהרן. <ומקרא זה מוכיח עליהם שכתוב "צו את אהרן">.
צו דא עבודה
זרה ורוח מסאבא לאמר דא איתתא דאיקרי יראת יי'. <צו זו
עבודה זרה ורוח
הטומאה לאמר זו אשה הנקראת יראת יי'>. כתיב הכא לאמר
וכתיב התם לאמר.
<כי כתוב כאן לאמר וכתוב שם לאמר>. הן
ישלח איש את אשתו. <"הן
ישלח איש את אשתו">. והא אוקמוה ובגין כך בהאי קרא כלא
איתמר וכהנא
קיימא לאתקנא כולא ברזא דאדם ובהמה. <וכבר העמדנו ומשום
זה הכל נאמר
והכהן עומד לתקן את הכל בסוד אדם ובהמה>. זכאה חולקהון
דצדיקייא בעלמא
דין ובעלמא דאתי דאינון ידעי אורחוי דאורייתא ואזלי בה באורח קשוט.
<אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא שהיו יודעים
דרכי התורה
והולכים בה בדרך אמת>. עליהון כתב יי' עליהם יחיו. <עליהם
כתוב
"יי' עליהם יחיו">. מאי עליהם אלין אורחיה אורייתא. <מי
הם עליהם
אלו הם דרכי תורה>. יחיו יתקיימו בהאי עלמא ובעלמא דאתי.
<"יחיו"
היינו שיתקיימו בעולם הזה ובעולם הבא>:
זאת תורת העולה. [זוהר
שם] אמר רבי חייא האי קרא אוקימנא ליה בהאי
גוונא. <תרגום - אמר רבי
חייא מקרא זה העמדתי אותו באופן זה>. זאת תורת דא כנסת
ישראל.
<"זאת תורת" זו היא כנסת ישראל דהיינו מלכות>.
העולה דא מחשבה רעה
דאיהו סלקא על רעותא דבר נש לאסטאה ליה מאורחא דקשוט. <"העולה"
זו היא
מחשבה רעה שהיא עולה על מחשבתו של האדם להטותו מן דרך האמת>.
היא
העולה היא דסלקא ואסטייה ליה לבר נש בעי לאוקדא ליה בנורא. <"היא
העולה" זו היא העולה ומשטנת על האדם וצריכים לשרפה באש>.
בגין דלא
אתיהיב ליה דוכתא לאסטאה. <כדי שלא לתת לה מקום
להשטין>. ובגין כך
על מוקדה על המזבח כל הלילה. <ומשום זה "על מוקדה על
המזבח כל
הלילה">. מאן לילה. <מי הוא
לילה>. דא כנסת ישראל דאיהי זאת
לאיתדכאה בר נש מההוא רעותא. <הוא כנסת ישראל שהיא זאת
הבאה לטהר את
האדם מאותו רצון>. על מוקדה בגין דנהר דינור איהו אתר
לאוקדה לכל
אינון דלא קיימי בקיומייהו. <"על מוקדה" משום שנהר דינור
הוא מקום
לשרוף כל אלו שאינם נמצאים בקיומם>. דהא עאלין לון ההוא
נורא דדליק
ומעביר שולטניהון מעלמא. <כי מביאים אותו באש ההוא השורף
ומעבירים
ממשלתם מן העולם>. ובגין דלא ישלטון על מוקדה כל הלילה. <וכדי
שלא
ישלוט על מוקדה כל הלילה>. ואכפייה ולא שלטא. <ואז
נכנע ואינו
שולט>. רמז בזה המאמר כי העולה היא באה להעביר רוח
הטומאה ושלא תשלוט
ולתת לה חלקה בבשר ובאימורין ובעשן ובחלבים ובעשן המתעלים שם ואז והיה
מחניך קדוש:
ספר הזוהר (זהר חדש מ"ו
ט"ג) ובסטר שמאלא קיימא דרגא אחרא דבסטר מסאבא
דאיקרי אוף הכי ממשבה ואיקרי מחשבה רעה. <תרגום - ובצד
שמאל עומדת
מדרגה אחרת שמצד הטומאה שנקראת גם כן מחשבה ונקראת מחשבה רעה>.
בגין
דאיקרי איהי רעה דרגא דאיהו רע ובגין כך איתקרי מחשבה רעה. <משום
שהמדרגה שעליה היא רעה ומשום זה נקראת מחשבה רעה>. הכא
קיימי כל
רעותין בישין וכל הרהורין בישין וכל זנותין בישין וכל בישין דעלמא.
<כאן נמצאים כל הרצונות הרעים וכל ההרהורים הרעים וכל
מעשה הזנות
הרעים וכל הרעות שבעולם>. ואיהי קיימא לכל רעותין אילין
דאסתאב בר נש
בהו. <והיא עומדת על כל הרצונות האלו שהאדם יטמא
בהם>. בהאי מחשבה
רעה קיימי כמה דרגין מסאבין וכלהו קיימי לסאבא ליה לבר נש רעותין דאינון
הרהורין דמחשבה רעה. <במחשבה רעה זו נמצאים כמה מדרגות
טמאות וכולן
עומדות לטמא האדם ברצונות ובהרהורים האלו של המחשבה הרעה>.
וכדין
אסתאב בר נש בהו ואתדבק בההוא סטרא. <ואז נטמא האדם בהם
ומתדבק באותו
צד>. ועל דא בעי לקרבא עולה לאתדכאה. <ועל
זה צריכים להקריב קרבן
עולה להטהר>. כד קריב בעי לאסטאה רעותיה לגבי מחשבה
קדישא.
<וכשמקריב אותו הוא צריך להטות כרצונו אל המחשבה
הקדושה>. וסליק
תננא מאינון חלבין ואימורין באינון אתרין וההיא מחשבה רעה סלקא בקדמיתא.
<וכשעולה עשן מהחלבים האלו ומהאמורים האלו עולה תחילה
לאותה מחשבה
רעה>. וכולהו נטלי ליה ורוון מיניה. <ולוקחת
את כולם וניזונת
מהם>. ולבתר סליק תננא אחרא דקיק. <ואחר
כך עולה עשן אחר דק>.
וכל אינון עילאין מינייהו מאריהון דדינא מתכנשי ועיילין לגו. <וכל
העליונים ומהם בעלי הדין מתקבצים ונכנסים לפנים>. עד
דאתפרשו דא לגו
דדא ואתרוו ואיתזנו כל חד וחד. <עד שיתפרדו זה מתוך זה
וירוו וישבעו
כל אחד ואחד>. ועאל דא לגו דדא ואתכניש דא לגו דדא עד
דאסתליקו כלהו.
<ויעלו זה לתוך זה ואתאספו זה תוך זה עד שעולים
כולם>. לאתכללא
כלא דא עם דא ולאשתלמא דא עם דא וגופא אתקשר בגופא. <ויכלל
הכל זה עם
זה וישלימו זה עם זה וגוף מתקשר בגוף>. כדין אתעטר ההוא
בר נש רעותיה
ברעותא דההיא מחשבה דכייא דאיקרי מחשבה טהורה. <אז מעטר
האדם הזה את
רצונו ברצונה של המחשבה הנקיה הנקראת מחשבה טהורה>.
וכדין כהנא מסיטרא
דימינא וליואי מסיטרא דשמאלא מקשרי סייפי בסייפי. <ואז
הכהן מצד ימין
והלוי מצד שמאל קושרים אברים באברים>. עד דאסתלק הא
מחשבה טהורה בין
ימינא ושמאלא ואתחברו דא עם דא לאתחברא ולאעלא דא בדא. <עד
שאותה
מחשבה טהורה עולה בין ימין ושמאל ומתחברים זה עם זה להתחבר ולהכנס זה
בזה>. וכד כולא אתקשר דא בדא עלמא דאתי אפיק כל נהירו
לאתנהרא כחדא
כולהו. <וכשנתקשר הכל זה בזה הוציא העולם הבא אור רב
להאיר את כולם
יחד>. וכל חדו אשתכח וכל אנפין נהירין. <ושמחה
רבה נמצאת וכל
הפנים מאירים>. וכולא איהו בבסימו. <והכל
הוא במתיקות>.
ואתפרש בר נש מגו מחשבה רעה ואתדבק במחשבה טהורה עד דאיתדבק כולא במחשבה
סתימאה עילאה דכולהו והוי כולא חד. <והאדם נפרד ממחשבה
רעה ומתדבק
במחשבה הטהורה עד שמתדבק הכל במחשבה הסתומה העליונה על הכל ויהיה הכל
אחד>. ומה דאישתאר מן קרבנא לאיתכלא בליליא דלא יתהני
מיניה בר נש.
<ומה שנשאר מן הקרבן צריך
להתעכל בלילה כדי שאדם לא יהנה ממנו>. מאי טעמא דהא עולה
קרבן דעלוון
לית ליה רשו לבר נש דעלמא לאתהנאה מיניה. <מה הטעם של
העולה הזו שקרבן
של עולות אין רשות לאדם להנות ממנו>. בגין דההוא קרבנא
לא אתקריב אלא
מגו דאתמשכא במחשבה רעה סיטרא דמסאבא. <הוא משום שהקרבן
אינו נקרב אלא
משום שעל ידי מחשבה רעה נמשך צד הטומאה>. ובגין דלא
אתפשט ולא יסגי
סיטרא דמסאבא כולא אתהדר לגו אשא לאתכללא. <וכדי שהצד
ההוא לא יתפשט
ולא ירבה הצד האחר הוחזר כולו לתוך האש להתעכל>. ולא
יתהני מההוא
קרבנא בר נש בעלמא. <ושום אדם שבעולם לא יהנה מהקרבן
ההוא>.
בליליא מתאכלי כל מה דאישתאר כד"א על מוקדה על המזבח כל הלילה. <בלילה
נעכל כל מה שנשאר כמו שנאמר "על מוקדה על המזבח כל הלילה">.
בגין דכד
עאל ליליא כל אינון גרדיני נימוסין משתכחי ואזלי ושלטי וכל אינון אימורין
ותרבין. <כי כשהלילה בא כל אלו חוקרי הדינים נמצאים
והולכים ושולטים
בכל האברים והפדרים האלו>. כלהו מתאכלי ומאינון איתזנון
כל אינון
גרדיני נימוסין. <וכולם מתעכלים ומהם נזונים כל אלו
חוקרי
הדינים>. ואינון חולקא דלהון לאיתזנא בגין דלא ישלטון
ולא יתקרבון לגו
קדושא. <והם החלק שלהם להיות נזונים כדי שלא ישלטו ולא
יתקרבו אל
הקדש>. ויתפרש בר נש מההוא סטרא ואיתדבק ברעותא עילאה. <ויפרד
האדם מהצד ההוא ויתדבק ברצון העליון>. וקב"ה כדין שביק
לחובוי דההוא
בר נש וכהנא מכפר עליה כדכתיב וכפר עליו הכהן מחטאתו. <ואז
יסלח לו
אדונו לאותו אדם והכהן מכפר עליו ככתוב "וכפר עליו הכהן מחטאתו":
[פקודי
רל"ח ב' וצו כ"ו א'] זאת תורת העולה אמר רבי שמעון אע"ג
דקא אמרן דכתיב אדם ובהמה תושיע י"י. <"זאת תורת העולה"
אמר רבי שמעון
אף על פי שכך אמרנו שכתוב "אדם ובהמה תושיע יי">. עולה
סליקו וקשירו
בכנסת ישראל לעילא ודבקא דילה בגו עלמא דאתי למהוי כולא חד. <עולה
היא
העליה והקשר של כנסת ישראל למעלה ודבקות שלה בעולם הבא שיהיה הכל
אחד>. ובגין דאיהי סלקא לאתעטרא בגו עלמא דאתי למהוי חד
איקרי עולה
קדש קדשים. <ומשום שהיא עולה לאתעטר בתוך עולם הבא להיות
אחד נקראת
קדש קדשים>. ובגין כך איקרי עולה דסלקא לאתעטרא למיהוי
חד בקשורא חדא
בחדו. <ומשום זה נקראת המלכות עולה משום שעולה ומתעטרת
בז"א להיות הכל
אחד בקשר אחד בשמחה>. ובגין דסלקא לעילא לעילא כתיב זאת
תורת העולה.
<ומשום שעולה למעלה למעלה כתוב "זאת תורת העולה">.
רזא דכר ונוקבא
כחדא תורה שבכתב ותורה שבעל פה. <שהוא סוד דכר ונוקבא
יחד תורה שבכתב
ותורה שבעל פה>. זאת דא תורה שבעל פה. <"זאת"
היא תורה שבעל
פה>. תורת דא תורה שבכתב. <"תורת"
דהיינו תורה שבכתב>. העולה
דא עלמא דאתי דאקרי קדש קדשים ועולה קדש קדשים ודאי. <"העולה"
היינו
שהיא עולה לעולם הבא הנקרא קדש קדשים ועולה היא גם כן קדש קדשים>.
ובגין כך סדורא דנכיסו דילה לסטר צפון דאיהו סטר שמאלא. <ומשום
זה סדר
השחיטה שלה הוא לצד צפון שהוא צד שמאל>. דהא איהי תורה
שבעל פה לא
סלקא בחביבותא אלא מסיטרא דצפון. <כי תורה שבעל פה זו
אינה עולה באהבה
אלא כשנתעורר צד צפון>. כמה דאוקימנא דכתיב שמאלו תחת
לראשי. <כמו
שהעמדנו שכתוב "שמאלו תחת לראשי">. וכדין איהי סלקא
בחביבותא ואתעטרת
בימינא ואתחברא באמצעיתא. <ואז היא עולה באהבה ומתעטרת
בימין ומתחברת
בקו האמצעי>. ואתנהיר כולא מרזא דקדש קדשים. <והאיר
הכל מסוד קדש
הקדשים>. ודא מגו דרזא דאדם בצלותא וכהנא ברעותא וליואי
בשירתא.
<וזה מתוך סוד האדם בתפלה והכהן ברצונו והלוי
בשירתו>. והא
אוקימנא כמה דעולה קדש קדשים רוח עילאה. <והרי העמדנו
אשר עולה היא
קדש קדשים רוח עליון>. בגין דתלת רוחי קשירן בההוא רוח
תתאה דאיקרי
רוח הקדש. <משום שג' רוחות קשורין יחד באותו רוח תחתון
הנקרא רוח
הקדש>. רוח דלגו באמצעות דאיקרי חכמה ובינה. <הוא
רוח שבפנים
באמצע הנקרא רוח חכמה ובינה>. ודא הוא רוחא דנפיק מגו
שופר כליל באשא
ומייא. <וזה הוא רוח היוצא מתוך השופר הכלול מאש
ומים>. רוח עילאה
דאיהו סתים בחשאי דביה קיימין כל רוחין קדישין וכל אנפין נהירין. <רוח
עליון הסתום בחשאי שבו מתקיימים כל רוחות הקדושים וכל פנים מאירות>.
ובגין כך אהדרת עולה רוחא ממש. <ומשום זה חוזרת העולה
לרוח העליון
ממש>. ולבתר מרזא דבהמה מיסתפקי דאיתגזרו לאקשרא רוחא
אחרא דאיהו גו
מסאבא. <ואחר כך מסוד הבהמה שמקריבים מסתפקים ונגזרים
החיצונים לקשור
רוח אחר שהוא בתוך הטומאה>. מאינון תרבין ושמנונין כמה
דאיתמר.
<שהוא על ידי החלבים ושומן כמו שלמדנו>.
ובגין כך עולה קדש קדשים.
<משום זה עולה היא קדש הקדשים>. שאר
קרבנין למעבד שלמא בעלמא כולהו.
<אבל שאר הקרבנות באים לעשות שלום בעולם כולו>.
מכמה סטרין ומארי
דדינין. <מכמה בחינות ומבעלי הדין>.
לאתערבא ולאתנהרא מגו רעותא
לאתבשמא. <להעביר אותם ולהאיר מתוך הרצון להמתיק אותם על
ידי
הקרבנות>. איקרון קדשים קלים בגין דלא מתעטרי לעילא
לעילא בקדש
הקדשים. <ונקראים קדשים קלים משום שאינם מתעטרים למעלה
למעלה בקדש
הקדשים>. ועל דא איהו קדשים קלים ונכיסו דלהון בכל אתר
ואתר כמה
דאוקימנא. <ועל כן הם קדשים קלים ושחיטתם בכל מקום ומקום
כמו
שהעמדנו>. אבל עולה דאיהי רזא דקדש קדשים לאו איהו בשאר
קרבנין דכל
עובדהא קדש. <אבל עולה שהיא סוד קדש קדשים אינה כשאר
הקרבנות שכל
מעשיה קדש>. רמז בזה המאמר כי תחלת עלוי הקרבן בכנסת
ישראל כדאמרינן
יעלו על רצון מזבחי וכבר ידעת פירוש רצון כי הוא המזבח ומשם לתפארת ישראל
שנאמר ובית תפארתי אפאר:
עוד אמרו שם בספר
הזוהר [פנחס ר"מ א'] מאי צו זו עבודה זרה בגין
דלא יעול גרמיה לאסתאבא ברוח מסאבא דאיהי עבודה זרה ממש. <תרגום
- מהו
צו זהו עבודה זרה דהיינו שלא יכניס עצמו להטמא ברוח הטומאה שהוא עבודה זרה
ממש>. רבי אלעזר פתח ואמר באתי לגני אחותי כלה וגו' האי
קרא אוקימנא
אבל שית סידרין דקרבנא הכא וכולא איתמר. <רבי אלעזר פתח
ואמר "באתי
לגני אחותי כלה" וכו' מקרא זה העמדנו אבל יש כאן שש סדרים בקרבן והכל
למדנו>. אמר ר' שמעון אלעזר ברי יאות הוא דשרית מילה
וסתמא. <אמר
לו רבי שמעון בני יפה הוא שהתחלת הדברים אבל סתמת אותם>.
אימר.
<אמור מה שידעת בקרבן>. אמר בגין דחמינא
בספרא דחנוך מלה
ואוליפנא. <אמר רבי אלעזר משום שראיתי דבר בספרו של חנוך
ולמדתי>.
אמר אימא ההיא מלה דחמית שמעית. <אמר רבי שמעון אמור
אותו הדבר שראית
ושמעת>. אמר כולא חד מלה. <אמר רבי
אלעזר הכל דבר אחד הוא>.
קב"ה אמר דא באתי לגני בגין דכל קרבנין דעלמא כד סלקן כולהו סלקין לגו
גנתא דעדן בקדמיתא רזא דכנסת ישראל. <הקב"ה אמר זה "באתי
לגני" משום
שכל הקרבנות שבעולם כשעולים כולם נכנסים תחילה לגן עדן שהוא סוד כנסת
ישראל>. והיאך בקדמיתא ושירותא דקרבנא בשעתא דבר נש מודי
חובוי עליה
וכהנא זריק דמיה על מדבחא. <ואיך הוא בתחילה והתחלת
הקרבן בשעה שאדם
מתודה חטאיו על הקרבן והכהן זורק הדם על המזבח>. השתא
אית לאסתכלא איך
אינון רוחין קדישין איתהנון מהאי. <עתה יש להסתכל איך
אלו הרוחות
הקדושים נהנים מזה>. ומאי טעמא קרבנא דבהמה. <ומהו
הטעם שהקרבן
מבהמה>. דהא יתיר סגי לגברא בר נש ההוא רוחא וגברא
בתיאובתא.
<והרי היה חשוב יותר שישבור אדם אותו הרוח ולשוב
בתשובה>. מאי
טעמא נכיסו דבהמה לאוקדה לה בנורא דמדבחא. <מהו הטעם של
השחיטה של
הבהמה ושריפתה באש המזבח>. אלא רזא איהו בגין דאית בהמה
רביעא על אלף
טורין. <אלא סוד הוא משום שיש בהמה רובצת על אלף
הרים>. ואלף
טורין אכלת בכל יומא. <ואלף הרים היא אוכלת בכל
יום>. דכולהו
אתקריין בהמות. <וכולם נקראים בהמות בהררי אלף>.
ועל דא תנינן
דאית בעיר אכיל בעירי. <ועל זה למדנו שיש בהמה שאוכלת
בהמות>.
וממה הוו. <וממה הם הבהמות>. מאשא
וכולהו לחיך לון ההיא בהמה
בלחיכה חדא. <מאש, וכולן לוחכת אותם הבהמה הזו בלחיכה
אחת>. הה"ד
כי י"י אלהיך אש אוכלה. <זה שכתוב "כי יי' אלהיך אש
אוכלה הוא אל
קנא">. וכל מיה דירדן מלייא בשית שנין היא עבדת לה גמיעה
חדא.
<וכל המים של הירדן שנתמלא בשש שנים היא עושה אותם גמיעה
אחת>.
ובחדא דמלה חמינא דכל הני עיקרא ויסודא להני בעירא דלתתא. <ובדבר
אחד
ראינו שכל אלו עיקר ויסוד לאלו הבהמות שלמטה>. בגין
דרוחא דבעירי
מינייהו אתפשטת לתתא. <משום שהרוח נתפשט מהם למטה>.
ואתעביד ההוא
רוח לתתא בבעירי. <ורוח הזה מצטייר למטה בבהמות>.
וכד חב בר נש
אייתי בעירא לקרבנא וההוא רוחא דבעירא דא סלקא ויתיב לאתריה. <וכשאדם
חוטא מביא בהמה לקרבן ואותו הרוח של הבהמה עולה וחוזר למקומו>.
וכל
אינון דזנא דא מתקרבין. <וכל אלו שהם ממין הזה
מתקרבים>. ואתפשט
ההוא רוח בכולהו. <ומתפשט ההוא רוח בכולם>.
ואתיין ואתהנון מההוא
חלבא ודמא דההוא לבושא דרוחא דא. <ובאים ונהנים מחלב ודם
ההוא שהם
לבוש של הרוח הזה>. דהא מסטר דלהון הוות בגין ההוא רוחא
דלהון.
<כי מן הצד שלהם הוא הרוח הזה>. וכלהו
אתרוון ואתהנון ואתעבדן
סניגורין על ההוא בר נש. <וכולם נהנים ונזונים ונעשים
מליצי יושר על
אותו האדם>. ועאל דרך ושט כמה דאיתמר. <והמ"ן
של הקרבן נכנס דרך
ושט כמו שלמדנו>. ובגין כך קורבנא מן הבהמה. <ומשום
זה בא הקרבן
מן הבהמה>. אמר רבי שמעון בריך בני לקב"ה. <אמר
רבי שמעון ברוך
בני להקב"ה>. ועלך
איתמר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. <עליך נאמר "ישמח
אביך ואמך ותגל
יולדתך">. ישמח אביך כללא. <ישמח אביך
הכולל (של מעלה שהוא
ז"א)>. ואמך דא כנסת ישראל. <ואמך היא
כנסת ישראל>. ותגל
יולדך ברתיה דרבי פנחס חסידא. <ותגל יולדתך זו בתו של
רבי פנחס
החסיד>. ודע כי לפי שההרהור מצוי בלילה כשאדם נעור על
מטתו שנאמר הוי
חושבי און ופועלי רע על משכבותם (מיכה ב' א') על כן הקטר חלבים ואימורין
בלילה שנאמר כל הלילה עד הבקר (שופטים יט' כה') להיות הכפרה בזמן
העבירה>:
ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד
לבש על בשרו וגו'. תרומת הדשן קודמת לכל
עבודות שביום. ועניינה וסודה להעביר רוח הטומאה הנשארת מעיכול אברים
ופדרים הרובצת עליהם ועל כן לא תעשה רק בבגדי לבן כי בחסד יכופר עון:
ספר הזוהר [צו
כ"ו ב'] מה כתיב ולבש הכהן מדו בד. <תרגום -
מה
כתוב "ולבש הכהן מדו בד">. אילין לבושין מיוחדין לקדושא.
<אלו הם
לבושים המיוחדים לקדושה>. בד יחידאי דמייחדי לקדשא. <"בד"
כמו בדד
שמיוחד לקדושה>. וכתיב בגדי קדש הם. <וכתוב
"בגדי קדש הם">.
מאי טעמא דא קדש. <מה הטעם שהוא קדש>.
אלא רזא דמלה כדאמרן דאיהי
קדש הקדשים דסלקא כולא ואתעטרא בקדש הקדשים בקשורא חדא. <אלא
סוד הדבר
כמו שאמרנו שהיא קדש קדשים שעולה הכל ומתעטר בקדש קדשים בקשר אחד>.
ולבתר מפני ואעבר רוח מסאבא דסאיב כולא דלא שלטא ולא יקרב גו מקדשא.
<ואחר כל נפנה ונעבר רוח הטומאה המטמאה הכל ואינו שולט
ואינו קרב אל
המקדש>. ויתעבר מכל סיטרי קדשא ואשתאר כולא קדש בקדושה
יחידאי.
<ונעבר מכל הצדדים של הקדושה ונשאר הכל קדש בקדושה
לבד>. עוד שם
במקום אחר [קדושים פ"ז א'] כתיב ולבש הכהן מדו בד
ומכנסי בד.
<תרגום - כתוב "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד">.
אמאי אקרי בד
יחידאי. <למה נקרא בד שפירושו בדד>.
בגין דלא לאתחברא להאי פשתים
כחדא. <משום שלא צריכים לחבר לזה פשתים יחד>.
ועל דא לא כתיב מדו
פשתים אלא בד יחידאי. <ועל כן לא כתוב מדו פשתים אלא מדו
בד דהיינו
יחידי>. וכהנא אמאי בעי לאתחזאה בהאי. <והכהן
למה צריך להראות
בזה>. אלא אילין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה
כד הוא מפני
קטמא דדשונא דעולה. <אלא אלו בגדי בד צריכים להראות בהם
על מזבח העולה
כשהיה מנקה את הדשן של העולה>. דהא עולה מסיטרא דעבודה
זרה והרהורא
בישא קא אתיא. <כי עולה מצד עבודה זרה והרהור רע הוא
בא>. ובגיני
כך בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבוביא כגון דאמרן. <ומשום
זה
צריכים להראות בהם בלבדם ולא בערבוביא עם צמר כמו שאמרנו>.
בגין
דאתכפר ליה לבר נש כל אינון חובין דאתו מההוא סיטרא. <כדי
שיתכפר לאדם
כל אלו עוונות הבאים מאותו הצד>. וכד עייל למקדשא אתר
דשלימו אשתכח.
<וכשנכנס לבית המקדש למקום שהשלמות נמצא בו>.
וכל אינון פולחני
דשלימותא אע"ג דאתחברו ביה. <וכל אלו העבודות של השלמות
אף על פי
שנתחברו בו צמר ופשתים>. כמה דאמרן בציצית. <אין
לנו חשש בזה כמו
שאמרנו בציצית>. בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון
זיינין דלעילא.
<ומשום ששם נמצאים ומתחברים כל אלו המינים של מעלה>.
ובכל אינון
מאני מקדשא משתכחין כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכללו תמן כגוונא
דלעילא. <וכל אלו כלי המקדש נמצאים בו כמה מינים משונים
זה מזה וכולם
נכללו כעין של מעלה>. זכאין אינון ישראל וקב"ה יהב לון
אורייתא דקשוט
אוריתא מהימנא. <אשריהם ישראל שהקב"ה נתן להם תורת אמת
תורת
אמונה>. ורחים להו על כל שאר עמין. <וריחם
עליהם מכל שאר
העמים>. דכתיב אהבתי אתכם אמר יי'. <שכתוב
"אהבתי אתכם אמר
יי">. כשתבין זה המאמר תבין טעם היתר כלאים בבגדי כהן כי
הוא כמו טעם
שהתירו בציצית ובמשנה תורה יתבאר בע"ה. מוסף על זה כי הכהן הוא המכפר על
ישראל וצריך להשלים אליו כל המדות כמו שרמזתי בסוד התפילין וזה לא הותר
אלא אל הכהנים המשתמשין בשרביטו של מלך כד"א והזר הקרב יומת:
ופשט את בגדיו ולבש בגדים
אחרים וגו'. הוצאת הדשן מחוץ למחנה אינה ראויה
לעשות בבגדי לבן רק בבגדים אחרים והבן מלת אחרים היטב ותבין סוד גדול כד"א
וכבודי לאחר לא אתן (ישעיה מב' ח'). מדרש רות (זוהר חדש ע"ה ט"א) ולסטרא
דמסאבו לא יהיב קב"ה שמא דיליה שנאמר אני י"י הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן.
אני רמז לשכינה שנאמר ויסרתי אתכם אף אני. יי' רמז למדת רחמים מהו לאחר לא
אתן רמז בו לא תשתחוה לאל אחר דהא מסטרא דמסאבו טמא. וזה טעם הוצאת הדשן
אל מחוץ למחנה כטעם הנשרפים בחוץ שנאמר והיה מחניך קדוש ומכל מקום צריך
מקום טהור כטעם תמימות פרה אדומה והבן זה:
והאש על המזבח תוקד בו לא
תכבה וגו'. כבר ידעת כי המזבח הוא הרצון והאש
הגדולה עליו כי משם קבלתה וצריך לייחד האם בבת:
ובער עליה הכהן עצים. דוגמת
המדה ההיא והעולה וחלבי השלמים קריבים עליה
כי שם עילויים כמו שרמזנו למעלה. וטעם אש תמיד תוקד על המזבח כבר רמזתים.
ויש עוד מפרשים כי טעם אש תמיד תוקד על המזבח כדי להשלים לישראל כל כחות
המקטרגים שימצאו פרס מאת המזבח בכל שעה:
לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה
וגו'. כבר רמזתי איסור החמץ ומשם תשכיל ורז"ל
למדו מכאן במנחות שאפילו השיריים הנאכלים לכהנים הם מצה ולא חמץ שנאמר לא
תאפה חמץ חלקם והטעם ידוע כי מדת הכהנים הפך החמץ:
זה קרבן אהרן ובניו אשר
יקריבה ליי' וגו'. בעבור כי הכהן המכפר צריך
להתכפר קודם וקרבנו כליל שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל מה שאין כן
במנחת ישראל שנאמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו שהכהנים אוכלין והבעלים
מתכפרים חלף עבודתם כי באכילתם יזכו משלחן החסד אחרי קבלת מדת הדין חלקה
ותהיה הכפרה שלימה במדת החסד ובמדת הדין ולא תהיה מקטרגת וישפיעו ברכה
לעולם. אמנם הכהנים שהם למעלה ותחלת הבנין קרבנם כליל:
כל אשר יגע בבשרה יקדש ואשר
יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום
קדוש וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר וגו'. בעבור כי החטאת בא לכפר פניו על
החטא ולרצות מדת הדין ושם עלוייו על כן הנוגע בו יקדש להיות כמוה ולכבס
בגדים כי צריך להסיר הטומאה ע"י המים העליונים. ואמרו רבותינו ז"ל אשר יזה
ולא שכבר הוזה שאם ניתז מדמה על הבגד לאחר הזאה אין הבגד טעון כביסה כי
לאחר מצותה נטלה מדת הדין חלקה ועולתה קפצה פיה ואין שם טומאה. וכלי חרס
טעון שבירה ואינו יוצא מידי דפנו רק ע"י כבשנות וטעם הדבר תבין מפסוק יתן
כעפר חרבו (ישעיה מא' ב') ובמאמר רז"ל שהקדוש ברוך הוא טובל באש והמשכיל
יבין:
ובשר זבח תודת שלמיו ביום
קרבנו יאכל וגו'. כבר הודעתיך כי כל יום ויום יש
לו כח מיוחד הפועל בו ולא יותירו אלו על אלו ובהכין האדם בזה היום לצורך
מחר הוא פגול ומכאן תבין טעם אין יום טוב מכין לחבירו ובספר הבהיר ללמדך
שכל יום יש לו כח וכו'. ובספר הזוהר [לך לך צ"ב א']
תא חזי לית לך
יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא אחרא עילאה:
והבשר אשר יגע בכל טמא לא
יאכל. כבר ידעת כי הקרבנות באים לרצון השם הנכבד
ועל כן אין ראוי לאכלם בטומאה כטעם איסור החמץ וכתיב כולך יפה רעיתי ומום
אין בך (שה"ש ד' ז'). וטעם כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. כבר פירשתי טעם
איסור החלב ואולי תשאל מה טעם להיתר חלב החיות. ועל דרך הפשט יש להשיב כי
אינו קרב לגבוה והאוכל ממנו אינו משתמש בפת בג המלך. אמנם יש מן המקובלים
האחרונים שכתבו בסוד הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב לג' כט')
כי מכאן ואילך בבהמה וזהו אדם כי יקריב מכם קרבן ליי' מכם ממש וזהו וזבחת
מבקרך קרי ביה מקרבך והאריכו בזה בסוד הקרבנות ולפי דבריהם לא יבוא לעולם
בגלגול חיה ועל כן אין מקריבים מהם ועל כן חלבם מותר. ואמנם חלב הבהמה על
דרך זה אסור כי בדם ובחלב מושב הנשמה ולפיכך קרומי המוח אסורין כי שם משכן
הנשמה. והבן זה ואם קבלה נקבל:
ואת שוק הימין תתנו תרומה
לכהן מזבחי שלמיכם. הטעם הוא להעלות הענף לשרשו
וכבר ידעת סוד שוק הימין לכהן והבן זה:
ויז ממנו על המזבח שבע
פעמים וגו'. כבר ידעת סוד השביעיות משבעה ימי
בראשית וסוד המשיחה תבין מפסוק כשמן הטוב וגו' שיורד על פי מדותיו מדותיו
ממש:
ויעש אהרן ובניו את כל
הדברים אשר צוה יי' ביד משה. בכל מקום יאמר כאשר
צוה יי' את משה אבל בכאן מפני שהוסיפו על המצוה לא אמר כן כי לא עשו כאשר
צוה יי' אבל עשו כל הדברים אשר צוה יי'. ועוד נוסף עליהם אש זרה אשר לא
צוה אותם: