פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת תצוה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת
בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני
אהרן. כבר ידעת כי אין הקרבן קרב בלתי כהנים לוים וישראלים כי הם כנגד
שלשה אבות העליונים. הכהנים מן החסד על כן הם מכפרים כי בחסד יכופר עון
(משלי טז' ו') וכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. (ישעיה א' חי')
הלוים מכח הגבורה ועל כן הם ממונים על השיר ובעבור כי הם כנגד זרועות עולם
על כן מה שכשר בזה פסול בזה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בחולין כשר בכהנים פסול
בלוים כשר בלוים פסול בכהנים. ישראל מכח הרחמים הנקרא ישראל סבא קדישא על
הענין הזה אמרו רבותינו ז"ל כהנים לוים וישראלים מעכבין את הקרבן. ספר
הזוהר (לא מצאתי מקור) דהני ליואי וישראלי בהדייהו כולהו מעמדות כולהו
קיימי על קרבנא לאתקשרא קשרין לנחתא ברכאן לעלמין מעמדות בצלותא כהני
ברעותיה ליואי בשירתא מעמדות מתערי
לה להאי מחשבה טהורה לאסתלקא כהנא מתער ימינא לחבקא לה ליואי מתערי שמאלא
ברחמי לאחדא לה כמה דאת אמר שמאלו תחת לראשי וכדין ריח לאתכנשא דא בדא
לאתקשרא דא בדא והרוח דא איתתא בבעלה וכל שאר חיילין אכלין ומרוין ומדשני
בהני תנני ותרבין ועלוון וכלא ברזא דישראל וכהני וליואי כדקא חזי. ואל
תתמה אחרי שכח הלוים הוא מדת הדין של מעלה איך יצא אהרן מהם שהוא הפך מדתם
כי כך דרכו של הב"ה יתעלה מוציא אש ממים ומים מאש מתוך מים מלוחין מוציא
המתוקים ובתוקף המרירות מזריח שם פלאו למתקן:
ועשית בגדי קדש
לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. אמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת
בהם כבוד יי' השוכן בתוכם ולתפארת כדכתיב כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פט'
חי') וכתיב בית קדשינו ותפארתנו (ישעיה סד' י') ונאמר עוז ותפארת במקדשו
(תהלים צו' ו') וכן לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (ישעיה ס' יג') שיהיה
מקום המקדש מפואר בתפארת ומקום רגליו שהוא בית המקדש מפואר בכבוד השם וכן
ובישראל אתפאר (ישעיה מד' כג') שיהיה מראה ומייחד בהם תפארתו דכתיב יעלו
על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס' ז'). וטעם היות המדה הזאת נקראת
תפארת מלשון ותשלח פארות (יחזקאל יז' י') על שם שהוא מתאחז בכל הצדדין
ושואב מן האין משפיע עד המלכות ובעבור כי סוד הבגדים גדול על כן אמר ואתה
תדבר אל כל חכמי לב שיבינו ויכוונו למה שיעשו. ואמר אשר מלאתיו וגו' ר"ל
כי הלב הנזכר מלא רוח חכמה זהו מלא אותם חכמת לב והרמז לחכמת שלמה וכבר
פירשתי מלת לב. וסוד שמונה בגדי כהן גדול נרמז בספר הזוהר אמרו שם (אדרא
רבא קל"ב ב') ומהאי דיקנא איתגלייא דקנא דכהנא רבא עילאה. <תרגום
-
ומאותו הזקן נתגלה הזקן של הכהן הגדול העליון>. ומיניה
דקנא דנחית
לדקנא תתאה לכהנא רבא. <ומזה הזקן יורד לזקן הכהן הגדול
התחתון>.
מאי דקנא דכהנא רבא. <מהו זקן הכהן הגדול>.
דקנא דכהנא רבא בתמניא
תיקונין אתתקן. <זקן הכהן הגדול נתתקן בשמונה
תיקונים>. ובגין כך
תמניא תקונין לכהנא רבא. <ומשום זה שמונה תיקונים לכהן
הגדול>. כד
משחא נחית על דקניה דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וגו'. <כאשר
שמן יורד על זקנו כמו שכתוב "כשמן הטוב היורד על הראש יורד על הזקן"
וגו'>. מנלן. <ומאין לנו שכהן גדול
שלמטה מכוון כנגד כהן גדול
שלמעלה>. דכתיב שבת אחים גם יחד. גם לרבות כהן גדול של
מטה שכל זמן
שכהן גדול של מטה משמש בכהונה גדולה כביכול כהן גדול של מעלה משמש בכהונה
גדולה. דע והבן כי החושן רומז לתפארת ישראל והאפוד לשכינת עוזו ועל כן לא
יזח החושן מעל האפוד רמז לחיבור הכל והבן כי תמיד בחושן יזכיר משפט ועשית
חשן משפט כמה דאת אמר משפט וצדקה ביעקב (תהלים צט' ד') וקבועים בו י"ב
אבנים חלוקים בד' טורים ג' בכל טור וטור רמז לי"ב שבטים החלוקים בד' דגלים
ג' בכל דגל ודגל זהו שנאמר והאבנים תהיין על שמות בני ישראל וגו'. ודע
והבן עוד כי השם הגדול יתברך יש בו י"ב צירופים ולא יותר ואלו הם:
יוהה יההו ידוד:
ההוי הויה הוהי:
ויהה וההי והיה:
ההיו היוה היהו:
ברוך שם כבוד
מלכותו לעולם ועד. וכל הצירופים האלו מורים על ההויה וסוד
מציאות הש"י כדכתיב אני יי' לא שניתי (מלאכי ג' ו') משא"כ בשאר השמות כי
בהפוכם תמצאם לפעמים מורים הפך הכוונה סימן לדבר הם קנאוני בלא אל כלומר
עשו מאל לא ויאמרו לא היא. וכנגד י"ב צירופים אלו כאן י"ב שבטים כל שבט יש
לו חותם אחד מאלו השנים עשר כמה דאת אמר כי שמך נקרא על עירך ועל עמך
(דניאל ט' יט'):
ונתת אל חושן
המשפט וגו'. כתב הרב ז"ל לא נזכרו אורים ותומים לא בצוואה
שיאמר ועשית את האורים ואת התומים ולא במעשה שיאמר ויעש אורים ותומים. גם
נזכרו בה"א הידיעה מה שאין כן בארון ושלחן ומנורה. אבל אמר ועשו ארון
ועשית שלחן ועשית מנורת זהב ובאורים ותומים אמר ונתת אל חושן המשפט את
האורים וגו'. ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו שאמר בצואה ונתת כי לא היה
מעשה אומן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה אבל הם סוד
מסוד למשה מפי הגבורה והוא כתבם בקדושה או היו מעשה שמים ולזה יזכירם סתם
ובידיעה כמו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים והנה משה לקח את האורים ואת
התומים והניחם בחושן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן כמה שנאמר
ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד וישם עליו את החשן ויתן אל
החשן את האורים ואת התומים. כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן והענין כי היו
שמות קדושים ומכחן יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל כמשפט.
והמשל כי כאשר שאלו מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה (שופטים א' א') היה הכהן
מכוין בשמות שהם האורים והאירו לעיניו אותיות יהודה ויו"ד מלוי ועי"ן
משמעון ולמ"ד מלוי וה"א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו ז"ל או פעם אחרת
לנגד עיניו ה' מיהודה והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדיין לא ידע
סדורן כי מן אותיות אשר סדרו מהן יהודה יעלה היה אפשר להעשות מהן
הוי הד עליה. או הי על יהודה ותיבות אחרות אבל היו שם שמות אחרים הנקראים
תומים מכחן יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לפניו כי כאשר
כיון בשמות האורים והאירו חוזר ומכוין מיד בשמות התומים ועודן האותיות
מאירות לעיניו ויבא בלבו שחבורם הוא יהודה יעלה וזו מדרגה ממדרגות רוח
הקודש למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול שמשתמשין בה בבית שני ואפשר שאחרי
שנתן משה בחשן השמות הקדושים היו נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל
שמסרן להן עם ספרי התורה ולפיכך היה ביד דוד אפוד והיה כדמות אפוד משה ובו
חשן כדמות חשן הקדש אבל נראה שהיה בד כאשר נאמר בשמואל נער חגור אפוד בד
(שמואל א' ב' חי'). ואמר בנוב עיר הכהנים שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד
(שם כב' חי') וילבישו אותו את הכהן שהוא מבני הנביאים ושואלין בו ונענין
עכ"ל ז"ל. ואני מצאתי בשם ה"ר אליעזר ז"ל את האורים ואת התומים בגימטריא
שם בן שבעים ושתים ואחרי שהחשן רמז לתפארת ישראל דין הוא דיהו עליו שתי
טבעות זהב רומזים לזרועות עולם דוגמת הכרובים על הכפורת. וידעת כי קצת
בגדי הכהנים היו קצתם מזהב וקצתם מכסף רומזים לזרועות עולם וכפי צורך
העבודה משתנים הבגדים והבן זה. וסוד הפעמונים מפורש בכתוב ונשמע קולו
בבואו אל הקדש והוא כעין נטילת רשות ליכנס כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב
מיתה כענין אחשורוש וכמו שאני עתיד לכתוב בפסוק וכל אדם לא יהיה באהל מועד
על כן צוה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי ויבא לעבוד עבודת
המלך בייחוד. וכן בצאתו לצאת ברשות ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך
לשוב לפניו ובפרקי היכלות יוודע זה. והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלהים
והזהיר זה בכהן גדול למעלתו וזה טעם לפני י"י כי הוא העובד לפניו שתשרה
שכינה בעבודתו כי מלאך יי' צבאות הוא. ואמרו רבותינו ז"ל בענין החשן ר'
יהושע בן לוי אמר משל לבן מלכים שהיה פדגוגא נכנס אצלו מלמד על בנו
סניגוריא והיה מתירא מן העומדים עליו פן יפגעו בו מה עשה הלבישו פורפירא
שלו שיהיו רואים אותו ומתיראים ממנו. כך אהרן היה נכנס בבית קדש הקדשים
ולולי זכיות הרבה שהיו נכנסים עמו ומסייעות אותו לא היה יכול ליכנס למה
שהיו מלאכי השרת שם מה עשה הקב"ה נתן לו מדמות לבוש הקדש שנאמר וילבש צדקה
כשריון (ישעיה נט' יז'). וטעם לא יקרע אמרו רבותינו ז"ל לפי שהשטן מתקנא
בו ואוחזו שם כדרך הנלחמים זה עם זה:
וזה הדבר אשר תעשה
להם לקדש אותם לכהן לי וגו'. דע כי סוד שבעת ימי
המלואים גדול מאוד. אמרו בספר הזוהר (בראשית ל"ד א') רבי יצחק אמר כתיב
והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים אילין
אינון שבעת יומי בראשית רבי יהודה אומר אילין שבעת ימי המלואים.
<תרגום - רבי יצחק וכו' עד שבעת ימי המלואים>.
מלואים ודאי בגין
דההוא זימנא אתבסם עלמא ואתהדר בשלימותא ולא אתפגם סיהרא בגין חיוייא בישא
דכתיב ביה ונרגן מפריד אלוף. <מלואים ודאי משום שבאותו
הזמן מתבשם
העולם וחוזר לשלמותו ולא נפגמת הלבנה בגלל הנחש הרע שכתוב בו "ונרגן מפריד
אלוף">. ספר הבהיר כאור שבעת הימים ימים איבעי ליה וכו'.
ויקרא רבה
חצבה עמודיה שבעה (משלי ט' א') אילין ז' ימי בראשית דבר אחר חצבה עמודיה
שבעה אילין שבעה ימי המלואים. וסוד הענין כבר ידעת כי שלימות המרכבה
העליונה תלויה בשלימות האדם התחתון וזהו אחד מן הטעמים הגדולים שיש בבריאת
האדם ותועלתו בהכנסו בגוף כי האדם כלול מן ההויות ולכך כחו גדול ושלימותו
לפי כוונתו וידיעתו להמשיך ולהאציל מאפיסת המחשבה וכפי העשות האדם צורות
דומות לתחלת הבריאה שהם פעולות האמת יוסיף האדם התחתון כח והמשכה ורבוי
שפע וברכה באדם העליון ובסבתו יתברכו כל המדות כמה דאת אמר שיורד על פי
מדותיו (תהלים קלג ב') מדותיו ממש. ובהיות האדם פוגם אבריו למטה כביכול
מקצץ דוגמתו למעלה. וענין הקצוץ הוא שנתקבץ אותו אבר בתוך ההויה הנקרא אין
וכאילו אותו האבר חסר למעלה הדא הוא דכתיב כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה
נז' א') נאסף ממש. וכתיב צור ילדך תשי כביכול מתישין כח של מעלה הפך ועתה
יגדל נא כח אדני. זהו אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך (ישעיה מג'
כד') וכתיב זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך (ירמיה ד' חי') אמרו רבותינו ז"ל
זה הקב"ה שנקרא לבן של ישראל שנאמר לבבי וחלקי (תהלים עג' כו') וכתיב וישח
אדם וישפל איש (ישעיה ב' ט') דרשו רבותינו ז"ל זה הקב"ה. ולזה הענין
המופלא רמזו רבותינו ז"ל בפרק קמא דתעניות אמר רב קטינא אין הגשמים נעצרים
אלא בשביל בטול תורה שנאמר בעצלתים ימך המקרה (קהלת י' חי') בשביל עצלות
שהיה בהן בישראל שלא עסקו בתורה עושה שונאו של הקב"ה מך ואין מך אלא עני
שנאמר ואם מך הוא מערכך ואין המקרה אלא הקב"ה שנאמר המקרה במים עליותיו
(תהלים קד' ג') ואמרו ז"ל כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה
ובפמליא של מטה שנאמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד
ארץ וגו' (ישעיה נא' טו'). זהו שנאמר
שפתי צדיק ירעו רבים ואוילים בחסר לב ימותו (משלי י' כא'). וידעת פירוש לב
כי כבר פירשתיו והבן:
ספר הזוהר [האזינו
רצ"ז א' וב'] תנינן כביכול חייבין עבדין
פגימותא לעילא. <תרגום - למדנו כביכול הרשעים עושים פגם
למעלה>.
מאי פגימותא. <מהו הפגם>. כמה דכתיב
שיחת לו לא בניו מומם.
<הוא כמו שכתוב "שחת לו לא בניו מומם">.
דהא כל הני תיקונין לא
משתכחין כדקא יאות. <משום שכל אלו התקונים אינם נמצאים
כראוי>.
כתוב אחד אומר וילבש צדקה כשריון וכתיב וילבש בגדי נקם וגו'. <כתוב
אחד אומר "וילבש צדקה כשריון וכתוב שני אומר "וילבש בגדי נקם" וגו'>.
אלא אמר רבי יצחק וילבש צדקה בזמן שישראל זכאין. <אלא
אמר רבי יצחק
"וילבש צדקה" בזמן שישראל זכאים>. לא זכו וילבש בגדי
נקם. <לא זכו
"וילבש בגדי נקם">. א"ר יוסי מאי פגימותא. <אמר
רבי יוסי מהו הפגם
שהרשעים עושים למעלה>. כמה דתנינן דאבהן לא מסתפקין
לאתברכא מההוא
שקייו דנחלא כל שכן בנין. <הוא כמו שלמדנו שהאבות אינם
מקבלים הספקה
להתברך מאותו שיקוי של הנחל וכל שכן הבנים>. הדא הוא
דכתיב שחת לו לא
בניו. <זה שכתוב "שחת לו לא בניו">.
מאי לו לא לעילא ולתתא.
<מהו לו לא ב' פעמים אחד למעלה ואחד למטה>.
והיינו דאמר ר' שמעון
כל זמנא דחייבייא סגיאו בעלמא כביכול שמא קדישא לא מתברך בעלמא.
<והיינו שאמר רבי שמעון כל זמן שהרשעים מרובים בעולם
כביכול השם הקדוש
אינו מתברך בעולם>. הדא הוא דכתיב יתמו חטאים מן הארץ
וגו' ברכי נפשי
וגו'. <זה שכתוב "יתמו חטאים מן הארץ" וגו' ברכי נפשי"
וגו'>. אמר
רבי אבא מקרא זה ממש הוא דכתיב שחת לו לא בניו מומם. <אמר
רבי אבא
מקרא זה ממש הוא שכתוב "שחת לו לא בניו מומם">. מאן גרים
לחבלותא דא
דור עקש ופתלתול בגין דאינון חייבין ודרא אשתכח הכי. <מי
גרם למום זה
דור עקש ופתלתול משום שאלו הרשעים והדור נמצאים כך>.
בגין כך בתר דאמר
משה כל הני מילי ואדכר שמא כדקא יאות אמר ודאי צדיק וישר הוא. <משום
זה אחר שאמר משה כל אלו הדברים והזכיר השם הקדוש כראוי אמר ודאי צדיק וישר
הוא>. וכולא בתיקוניה. <וכולו
בתקונו>. אבל שיחת לו לא בניו
מומם. מאי טעמא בגין דאינון דור עקש ופתלתול. <אבל "שחת
לו לא בניו
מומם" מהו הטעם שהוא כך משום ??הם דור עקש ופתלתול>. אמר
רבי אבא לו לא
הא אוקמוה. <אמר רבי אבא "לו לא" הרי העמידוהו וכך
הוא>. והכי הוא
הליי' תגמלו זאת לשלמא גמול דא לקב"ה על אינון טבן דעביד לך ועביד לקבלך.
<ולאחריו כתוב "הליי' תגמלו זאת" היינו אתם משלמים גמול
זה להקב"ה על
כל הטובות שגרם לכם ועשה לפניכם>. ועל כן יש לו לאדם
להתבונן במצות
התורה כמה עולמות מקים בעשייתן וכמה עולמות מחריב בביטולן כל שכן בעוברי
עבירה שנאמר על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר יי' על עזבם את
תורתי. (ירמיה ט' יא') ואל יעלה בדעתך כי העונשים הכתובין בתורה הם כמו
המעניש את האדם על עברו על מצות המלך לא כן רק הן דבר טבעי ממש כי המבטל
מצוה ממצות התורה אותו הטוב שהיה נשפע בסבת עשייתה הוא נמנע כדמיון מי
שאינו זורע שדהו שאינו קוצר וכמי שאינו לובש בגדים שגופו מתקרר. וכמו שטבע
האש לחמם וטבע המים להרטיב והלחם להשביע כך טבע כל מצוה ומצוה לעשות אותם
הטובות שנאמרו בה או אותן העונשים שנאמרו בבטולה ולא כל העבירות שוות יש
עבירות נוגעות בהיכל פנימי כגון עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים וכיוצא
בהן ויש עבירות נוגעות חוץ להיכל כגון אכילת דברים טמאים ולכך נקראין
צדיקים על היותם מעמידים הדברים על מתכונתם:
ספר הזוהר [אדרא
רבא קכ"ח א'] פתח ר"ש ואמר עת לעשות ליי' הפרו
תורתך מאי עת לעשות ליי' משום דהפרו תורתך מאי הפרו תורה תורה דלעילא.
דאיהי מתבטלא אי לא איתעביד כתקוני שמא דא. <תרגום - פתח
וכו' כי היא
מתבטלת אם אינה נעשית בתיקוניה אלו>. ר' יהודה אמר עת
לעשות ליי' בגין
לאתקנא ולשכללא כלא. זהו שאמרו רז"ל כל המקיים מצותי מעלה אני עליו כאילו
עשאני. הדא הוא דכתיב עת לעשות ליי' (תהלים קיט' קכו') לעשות ממש. ועל כן
נקראו החסידים אנשי מעשה וההפך כי את מקדש יי' טמא זהו מאמרם ז"ל היה לך
לעזרני. ואמרו עוד ואולם חי אני אמר רבא החייתני בדבריך וזהו סוד ישמעאל
בני ברכני וסוד נענע לי בראשו והודיע כי בברכת רבי ישמעאל נמשך שמן הטוב
מן האין וזהו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך כי ברית כרותה לשפתים. ואחרי
שנדע כי יש כח בידינו לתקן עליונים ותחתונים ולקדש שם שמים למעלה או להטיל
מום בקדשי שמים ועד היכן מגיע טהרתינו או טומאותינו יש לנו לברר הדרך שבו
נדבק בשם המיוחד כמה דאת אמר ובו תדבק כי בטהר האדם איבריו ומעמידם על
כוונת הבריאה אז מוסיף דוגמת אותו האבר מלמעלה ודבוק בשם יתברך כמה דאת
אמר דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א' כו').
דוק ותשכח אבר מחזיק אבר. ואחרי שבידינו הכחות הללו להחזיק הספירות
במתכונת המחשבה הטהורה והכל לפי רוב המעשה נתן הש"י לנו מרוב אהבתו לבני
אוהביו אנשי אמונתו סוד צורת הי' ספירות בתורתו והוסיף לנו ביאור כי כל
ספירה יש לה תיקון צורה ודרך חיבור ונשוק עם ספירה הסמוכה לה עד שיתחברו
כולן כאחת ועושות צורה אחת ולפי עומק ההשגה הזאת נתנה לנו כל התורה כולה
שלימה מבראשית עד לעיני כל ישראל והנה כל אותיות התורה בצורותיהן ובחיבורן
ובפירודן ובאותיות עקומות יתרות וחסרות גדולות וקטנות פתוחות וסתומות הם
צורת עשר ספירות וההפסקות והפרשיות הם דוגמת בנין כמו שיש באדם קשרי יד
ורגל ופרקים וכבר רמזתי זה. והנה כל המקיים מצוה ידועה כביכול משפיע עליה
כח למעלה בצורה העליונה דרך צנורות המחשבה אל אותו החלק ואז יתברכו
העליונים בסבת התחתונים והשם הגדול מתברך ומתרבה בשפע ורבוי מעמקי הארץ עד
שמתעטר ומתעלה בסבת העובדים מאהבה עליהם נאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר
בך אתפאר (ישעיה מט' ג') כלומר בסבתך אקבל רבוי ותוספת השפעה מן המקור.
ובמדרש ילמדנו אמרו רבותינו אמר הקב"ה אני מתקדש בכם שנאמר כי בראותו
ילדיו (ישעיה כט' כג') וכן הוא אומר ישראל אשר בך אתפאר. ואתם מתקדשים בי
שנאמר והייתם קדושים. ובתנחומא אמרו בא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום
שקראן ה' פעמים בפסוק אחד אמר רבי יהודה ב"ר סימון משל לאחד שהיה עושה
עטרה עבר אחד ראה אותה אמר לו כל מה שאתה יכול לקשט אותה באבנים טובות
ומרגליות קשט ותקן בה שהרי היא עתידה להנתן בראשו של מלך. כך אמר הקב"ה
למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל ולפארם עשה שבהן אני מתפאר שנאמר
ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ופירוש ב' יש לך לדעת כי מחטא אדם
הראשון שהטיל הנחש פגם בצורה עליונה לא נשלמה הצורה עד ז' ימי המילואים
מלואים ממש. ואילים שנים תמימים כבר פירשתי טעם התמימות בכל הקרבנות בענין
הפסח:
ולחם מצות וחלות
מצות בלולות בשמן וגו'. טעם היות הקרבנות מצה ולא חמץ
רמזתי כבר ועוד נרמוז יותר באיסור השאור. וענין הבלילה בשמן ומשיחת אהרן
ובניו והכלים בסוד ההשפעה הנשפעת במדות שנאמר שיורד על פי מדותיו ר"ל
לגזירת מדותיו ממש אחרי שהם רומזים למדותיו של הקב"ה צריכין משיחה וידעת
כי משיחתן היתה כמין נזר סימן לכתר מלכות להודיע אצילותם והמשיחם משמן
רומזת לדבר שיהיה האש ראוי להאחז בה רמז לאש עליוני שנאמר את קרבני לחמי
לאשי. ובשעת העבודה היה טובל במים והנה הוא כלול באש ובמים בשעת העבודה
והבן. וטעם רחיצת אהרן ובניו במים יתבאר בגזירת האל בפרשת כי תשא גם טעם
סמיכות הקרבן רמזתי בסוד לידת השבטים. גם טעם כוונת השחיטה רמזתי בפסוק
זובח לאלהים יחרם. ועל כן אסור לשחוט בסכין פגום לחלוק כבוד למדת הדין
שיצא נפשה בלי ייסורין וזהו טעם איסור הנחירה. ואמרו רבותינו ז"ל שחיטת
נכרי נבלה ומטמאה במשא כי דינו כדין כחו וסיבתו וכתיב ולא תלכו בחקות
הגוי. ואמרו רז"ל בספר הזוהר כי הכהנים היו נמנעים מלשחוט שלא לעשות הפך
מדתם ובכל מקום תמצא וסמך ושחט. גם אמרו מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על
השחיטה שכשרה בזר. ובספר הזוהר (נשא קכ"ד א') אמר ושחט אחרא ולא כהנא בגין
דלא יפגם ההוא אתר דאחיד ביה אך קשה לי קצת שהרי ביומא מצינו שהיו הכהנים
מפייסין עליה מי שוחט מי זורק ואולי יש לחלק בין קרבן צבור לקרבן יחיד:
ולקחת מדם הפר
ונתת על קרנות המזבח וגו'. דע כי הזאת הדם לגבי מזבח הוא
הקרבה למדה ההיא וכן טעם הקרבת החלב והאימורים כי כולם מקבלין פרס מאת
המלך יתעלה ומתפרנסין משם הכחות העליונות כל אחד מן הראוי לו. ובפרשת
ויקרא יתבאר בגזירת האל. ויש אומרים כי החלב והדם מיוחדים לזרועות עולם
לפי גוונם ומה שכתבתי נראה לי עיקר וכן מוכיח בספר הזוהר. והנה כל
האימורין הקרבין אל המזבח הם מתאוים התשמיש ומסכימים בחטא. הכליות יועצות
שנאמר צרפה כליותי ולבי (תהלים כו' ב'). וכתיב אף לילות יסרוני כליותי
(תהלים טז' ז') הכבד משלים כח התאוה ומתפשטת באדם החלב המכסה את הקרב וכל
החלב אשר על הקרב כענין וישמן ישורון ויבעט. כי כסה פניו בחלבו (איוב טו'
כז') ולכך הכליות שהם מקור העצה והחלב אשר עליהם והיותרת המגין על הכבד
היה מקטירן לשם לכפר על חטא האדם היוצא ממחשבת הכליות ומתאוות הכבד ושומן
הלב שיהיו אלו בחלופם כי כולם הסכימו בחטא. והאליה ידוע כי בעת שירבע הזכר
הנקבה ינענע האליה:
והקטרת המזבחה.
נכתב בשני ההי"ן ה' כנגד ה' והרמז לעשר ספירות. ודע כי
לפעמים תמצא כתוב המזבח ולפעמים תמצא כתוב המזבחה וסודו בסוד חשמל והחשמלה
שבח ושבחה והמשכיל יבין:
ואת בשר הפר ואת
עורו וגו'. כלל אתן לך בכל הנשרפים בחוץ שהם פרים והרמז
כי משם מתפרנסין כחות הטומאה בסוד העזאזל ועדיין יתבאר בגזירת האל וזה הפר
בא לכפר על מעשה העגל כי הכל גלוי וידוע לפניו ועל כן סמכו אהרן ובניו את
ידיהם על ראשו כי חטא במעשה ההוא והנה הפר ההוא היה לתת למדת הדין חלקה
בז' ימי המילואים והיה
פר והיה בתחלה כטעם פרי החג והבן זה:
והקטרת את כל האיל
המזבחה עולה הוא ליי' ריח ניחוח אשה ליי' הוא. האיל הזה
היה כליל לשם למעלה אחר שקבל המקטרג חלקו אשה ליי' מלת אשה לשון אש והה"א
רומזת לשכינה הנרמזת בה"א אחרונה של שם ור"ל אש השכינה. ודרשו רבותינו ז"ל
אשה לשום אישים הרמז לשני אישים לאש ממים ואש השכינה וע"י הקרבן מתקרב אש
השכינה באש הגדולה הבת עם האם וכנגד זה היו הלוים הממונים על השיר הבאים
מן הכח הזה. ריח דרשו רז"ל ריח לשום ריח כי ע"י ריח הקרבן מתעלה הכל כריח
העולה למעלה והם כנגד ישראל שכחם היא מדת רחמים. ניחוח דרשו בו נחת רוח
לגבוה שאמר ונעשה רצונו כנגד הכהנים ולשון עולה כמשמעה וכן אמרו רבותינו
ז"ל בתורת כהנים עולה לשם עולה והרמז לשכינה שהיא עולה ומתאחדת מעלוי
לעלוי עד עילת העילות יתעלה ויתברך וכן אמרו בספר הזוהר (פקודי רל"ח ב')
ובגין כך מיקרי עולה דסלקא לאתעטרא למיהוי חד בקשורא חדא. <תרגום
-
ומשום זה נקראת המלכות עולה שעולה ומתעטרת להיות אחד בקשר אחד>.
מדרש
רות (זוהר חדש פ"ב טור א') אמר רבי יוסי ב"ר יהודה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב
יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה אלא אפילו ממזר תלמיד חכם קודם
לכהן גדול עם הארץ המשמש לפני לפנים דהואיל ואינו קורא בתורה אין עבודתו
עבודה ואין מקבלים עליה שכר. ועליה כתיב גם בלא דעת נפש לא טוב כהן גדול
שאינו יודע עיקר עבודה אין עבודתו עבודה. וא"ר יהודה ומנלן דכהן גדול צריך
להיות תלמיד חכם שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך
יי' צבאות הוא. פתח ואמר צו את אהרן ואת בניו לאמר אהרן ובניו מצווין שאר
כהנים אינן מצווין אלא כל כהן שאינו יודע עיקר העבודה כאהרן ובניו אינו
מצווה ואם עבד עבודתו אינה עבודה דהא במה מתכוין כשאינו יודע. הכי אמר רבי
חייא אמר רבי יצחק. <תרגום - וכך אמר רבי חייא בשם רבי
יצחק>.
כהנים לויים וישראלים מעכבין את הקרבן. <כהנים לויים
וישראלים מעכבים
את הקרבן>. עיקרא דקרבן כהן צריך לכוונא שמא קדישא. <עיקר
הקרבן
הוא הכהן הצריך לכוון בשם הקדוש>. ולסדרא ביה דרגין
עילאין ולייחדא
כולא בייחודא שלים למיהוי עילאין ותתאין ברעותא בכוונא דלהון. <ולסדר
המדרגות העליונות וליחד הכל ביחוד השלם ולהיות העליונים והתחתונים בהרצון
והכוונה שלו>. והכי א"ר חייא א"ר יצחק. <וכך
אמר רבי חייא בשם רבי
יצחק>. מאי דכתיב אשה ריח ניחוח לי"י אלא לקבל תלתא
דרגין אילין.
<מה שכתוב "אשה ריח ניחוח ליי" אלא הוא כנגד ג' מדרגות
אלו>. אשה
לקבל דא לויים דממנן על השיר ולארמא קלא והוו מסיטרא דאשא. <"אשה",
כנגד זה הם הלויים הממונים על השיר ולהרים קול והם מצד אשה (האש)>.
וכוונין כגווני ניגונא וחדוה דשיר. <ומכוונים במגוון
ניגונים ושמחה
ושיר>. ומגו כך כל זמנא דהוה סליק על דוכן בחור. <ומתוך
כך כל זמן
שהיה עולה על הדוכן בחור>. דאיהו גבור ושלהובא דאשא תקיף
ביה לארמא
קלא בנעימו דניגונא. <שהוא גבור ששלהבת האש חזקה בו כדי
להרים קול
בנעימות הניגון>. איהו כשר לעבודה. <הוא
כשר לעבודה>. כיון
דאתחלש שלהובא דבחרותא דיליה וגומרין דנורא מתדעכין בגויה. <כיון
שנחלש בו שלהבת הבחרות וגחלי אש דהיינו הדמים דועכים בתוכו>.
הוא
דאתחלש תוקפיה וקלא שרא לאתברא. <הנה נחלשת גבורתו והקול
מתחיל
להשבר>. כדין כתיב מבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה וגו'
ופסול
לעבודה. <אז כתוב "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא
יעבוד עוד"
ופסול לעבודה>. ומכאן ולהלן ושרת את אחיו באהל מועד
לשמור משמרת
ועבודה לא יעבוד. <מכאן ולהלאה "ושרת את אחיו באהל מועד
לשמור משמרת
ועבודה לא יעבוד עוד">. משמרת דרקיע אוף הכי נמי כיון
דמנגנין ניגונא
קמי מריהון ואיקרון אישים. <המשמרות שברקיע גם כן כיון
שמנגנים ניגונם
לפני אדונם נקראים אישים>. והכי שמענא משמיה דרבי דרבי
שמעון בן יוחאי
דאמר רבי אליעזר דרגין אילין אית מינייהו תרעין דממנן על תרעין לבר
ומנייהו פנימאין לגו. <וכך שמעתי משמו של רבי שמעון בר
יוחאי שאמר רבי
אלעזר מדרגות אלו של האישים יש מהם הממונים על השערים מבחוץ ומהם ממונים
על השערים הפנימיים מבפנים>. ואינון פנימאין אמרי שירתא
וסלקין
ועיילין בהאי שירתא חמש דרגין עד חמשין שנין לקבל חמשין תרעין דיובלא.
<ואלו הפנימיים אומרים שירה ועולים ובאים בשירה זו חמש
מדרגות שכל אחת
כלולה מעשר עד חמישים שנים כנגד חמשים שערים של יובל שהוא בינה>.
כיון
דסלקי תמן נטיל לון רוחא דאשא מלהטא ותבר תוקפייהו. <כיון
שעלו
שם>. <לוקח אותם רוח של אש לוהטת ומשבר
גבורתם>. כיון דאתבר
תוקפייהו דחיין לון ונחתין מאינון דרגין. <כיון שנשברה
גבורתם דוחים
אותם ויורדים מהמדרגות האלו>. וקיימין לבר ממונין על
תרעין ואילין
נטלין חולקיהון מתננא דאשא
דא דקרבנא בר אינון דנטלי לגו. <ועומדים בחוץ ממונים על
השערים ואלו
לוקחים חלקם מעשן האש של הקרבן חוץ ממה שלוקחים מבפנים>.
ובכל יומא
ויומא מתחדשן אחרנין וממנן על שירתא. <ובכל יום ויום
מתחדשים ממונים
אחרים על השירה>. ריח לקבל דא ישראל דקא מצלי צלותא
חשיבא קמיה קודשא
בריך הוא כריח בוסמין דבגינתא דעדן. <"ריח" הוא כנגד
ישראל שמתפללים
תפילה חשובה לפני הקב"ה כריח הבשמים שבגן עדן>. ניחוח
דאיהו נחת רוח
לגבוה. <"ניחוח" שפירושו נחת רוח לגבוה>.
לקביל דא כהן דהוא מכוין
כגוונא דרעותא דשמא קדישא. <כנגד זה מדרגת הכהן שהוא
מכוון הכוונה
כרצונו של השם הקדוש>. ומייחד ייחודא באתוון רשימין. <ומיחד
יחוד
באותיות הרשומות של השם>. וכל דרגין נהרן ומתלהטין
ונציצי בנציצו
עילאה מגו דעומקא עילאה טמירא. <וכל המדרגות מאירות
ולוהטות ונוצצות
בהתנוצצות עליונה מתוך עומק העליון הסתור>. ועל דא
איצטריך כהנא
למיהוי חכימא בחכמה ונאה בסוכלתנו ושפיר בנהירו דאורייתא וזריז ופקיח יתיר
מכל עלמא. <ועל כן צריך הכהן להיות חכם בחכמה ונאה
בתבונה ויפה באור
התורה וזריז ופקח יותר מכל העולם>. ואם עם הארץ הוא
עבודתו לאו עבודה.
<ואם הוא עם הארץ עבודתו אינה עבודה>.
עליה כתיב לא יתיצבו הוללים
לבנגד עיניך. <ועליו כתוב "לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך"
(תהלים ה'
ו')>. הנה לך בביאור כי ג' תיבות אלו שהם אשה ריח ניחוח
הם כנגד כהנים
לוים ישראלים. ובספר הבהיר פירש ריח ניחוח בענין אחר אמר שם אין ריח אלא
באף ואין ניחוח אלא לשון ירידה דכתיב וירד ומתרגם ונחת הרוח יורד ומתאחד
בצורות הקדושות ההם ומתקרב אליהם ע"י הקרבן והיינו דאיקרי קרבן:
ולקחת את האיל
השני וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל. אחר החטאת
והעולה קרב האיל השני הזה שהוא שלמים. ולשון שלמים כמו שאמרו רבותינו
זכרונם לברכה שמשימין שלום בעולם שנהנין ממנו המזבח והכהן והבעלים ועל כן
אמר באיל כי איל מלואים הוא רמז למה שכתוב באתי לגני אחותי כלה וגו' (שה"ש
ה') ואחרי כן אכלו רעים. ובפרשת ויקרא יתבאר בגזירת האל:
את הכבש האחד תעשה
בבוקר ואת הכבש השני וגו. אמרו רז"ל אמר רבי סימון
מימיו לא לן אדם בירושלים ובידו עון הא כיצד תמיד של שחר מכפר על עונות
שנעשו בלילה ושל בין הערבים היה מכפר על עונות שביום והיו אחד ביום ואחד
בלילה רמז למדת יום ומדת לילה כי לפי השתנות הזמנים צריך ליחדו בכל
מדותיו:
ועשרון סלת בלול
בשמן כתית רבע ההין ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד. סוד
המנחות והנסכים הקרבין בכל קרבן וכל הדבר הקרב מתבואה הכל למדת הדין סימן
לדבר אשר יעשה מאלה לי"י וכן הוא עיקר לרז"ל:
וידעו כי אני י"י
אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני י"י
אלהיהם. אמר לשכני בתוכם על דרך ישראל אשר בך אתפאר כי בעבור ישראל עבודתו
כהוגן ומפרסמין מצותיו ועושין רצונו או השכינה אומרת בשבילך ישראל אתייחד
בתפארת. דוגמא לזה ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ואמר יהושע ומה
תעשה לשמך הגדול כביכול אין לו במה להתחבר וכן פה אשב כי אויתיה (תהלים
קלב' יד'). אוה למושב לו (שם). והארץ אזכור כלומר מזכירין הארץ ברחמים.
ואזכור מלשון י"י זכרנו (תהלים קטו' יב'):
ועשית מזבח מקטר
קטורת וגו'. המזבח הזה היה מזבח הקטורת שנאמר והקטיר עליו
אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר. וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים
יקטירנה. והרמז בו לשכינה. ועל כן היה מצופה זהב שנאמר משבצות זהב לבושה
(תהלים מה' יד'). ולשון קטורת נ"ל שהוא לשון ארמית וענינה קשר ודבוק מרכבה
עליונה ועל שהוא מתעלה למדת הדין כתיב ישימו קטורה באפך וכתיב שמן וקטרת
ישמח לב (משלי כז' ט') והרמז ללב הידוע הוא שנאמר בקטורת זרה ועל פני כל
העם אכבד שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי. והזהיר שלא להעלות
עליו קטורת זרה כי המצוה והכוונה היא שתתעלה משם לשם הגדול יתעלה לייחד
הכבוד והתפארת ולא יעשוה זרה פן יהיו כבני אהרן לפירוש האחד שאנו עתידין
לפרש בגזירת האל. ומכאן תבין למה הקטורת עצר המגפה כי היה משלים להם המדה
ההיא המכלה אותם. והטעם שתלה הכתוב הקטורת בנרות המנורה הוא סוד יתבאר
בחטא נדב ואביהוא בגזירת האל. ויש מפרש כי מזבח הקטורת רמז לתשובה. אמנם
הדעת הראשון עיקר וכן דעת הרמב"ן ז"ל. וענין זרו וטבעותיו ובדיו תבין מסוד
השולחן וכבר פירשתיו. והנך רואה כי מזבח החיצון והפנימי כל אחד יש לו שלשה
שמות מזבח החיצון נקרא מזבח העולה ומזבח הנחושת ומזבח החיצון. מזבח הפנימי
נקרא מזבח הזהב ומזבח הקטורת ומזבח הפנימי. והחיצון רמז לקשה כי שם רק
כופר נפשם. והפנימי למדת הדין רפה כמו שפירשתי. והיה פרס בשחרית ופרס בין
הערבים כסוד התמידים:
ונתת אותו לפני
הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת וגו'. דע כי כל זה
האריכות בא להורות על ענינו שהיה יכול לכתוב ונתת אותו לפני ארון העדות
באהל מועד כאשר
אמר בסדר ויקהל וכבר ידעת ענין הפרוכת למעלה: