פירוש הרקאנאטי על התורה-פרשת בא
בא אל פרעה:
למען שתי אותותי אלה בקרבו.
כבר פירשנו מלת אלה ומשם באו מכות מצרים. וטעם
כי אותה אתם מבקשים יתכן שירמוז למה שכתוב יעלו על רצון מזבחי (ישעיה נו'
ז') והבן:
ויאמר משה כה אמר ה' כחצות
הלילה אני יוצא בתוך מצרים. טעם היותה בחצות
הלילה כי אז ממשלת מדת הדין לפעול פעולתה ואותה שעה היתה שעת מאדים הממונה
על הדם ועל ההריגה שהרי בחמישי בשבת יצאו אבותינו ממצרים ובליל חמישי מתו
בכורי מצרים וכשתחשוב סוד כצנ"ש חל"ם בראשי לילות חל"ם כצנ"ש בראשי הימים
תמצא תחלת מאדים בחצות ליל חמישי. ואומר אני יוצא הרמז לשכינה הנקראת אני.
וטעם יוצא כטעם הנה י"י יוצא ממקומו (ישעיה כו' כא'). רוצה לומר יוצא ממדת
רחמים ובא לו למדה הדין:
ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב
לשונו. כבר רמזתי לך סוד משמרה שנייה כלבים
צועקים והרמז שלא תשלוט עליהם מדת הדין. ואמר לשונו כענין ועולתה קפצה פיה
(איוב ה' טז') זהו מיד כלב יחידתי (תהלים כב' כא'). ואמרו רז"ל מלאך המות
בא לעיר כלבים צועקים. וראיתי שכתב אחד מתלמידי רבי יהודה החסיד כי פעם
אחת היה כלב זועק וזנבו מונחת בין ירכותיו והיה מהלך לצדדין מאימת מלאך
המות ובא אחד ודחף את הכלב למקום אשר היה בורח משם ומת הכלב לאלתר:
החודש הזה לכם ראש חדשים
ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כבר ידעת כי המאורות
הם רמז לדיו פרצופין ועל כן אין ללבנה אור רק מהשמש כמו שאמרו רז"ל
אספקלריא דלא נהרא מגרמא אלא בעששיתא דנקטא נהורא ונהיר. וסוד החידוש הוא
כשמתקרבת לקבל מהשמש. ולזה אמרו רז"ל מי שטעה ולא הזכיר של ראש חודש ערבית
אין מחזירין אותו שאין מקדשין את החודש בלילה. כטעם תפלת ערבית רשות וכבר
רמזתי זה. ובעבור כי עיקר קבלתה מן האש הגדולה המתפשטת בה תחלה על כן
תיקנו לתת לה חלקה בכל ראש חודש שעיר ונוטל פרס זה מאת המלך ית' כדי שלא
תקטרג ולא תהיה זוהמת הנחש הקדמוני בה. שנאמר כולך יפה רעיתי ומום אין בך
(שה"ש ד' ז'):
ובספר הזוהר [נח
ס"ד א'] כד סיהרא אתקרב לשמשא. <תרגום - כאשר
הלבנה שהיא הנוקבא נתקרבת אל השמש שהוא ז"א>. איתער
קודשא בריך הוא
סיטרא דצפון ואחיד בה ברחימו ומשיך ליה לגביה. <מעיר
הקב"ה את צד צפון
ואוחז בה באהבה ומושך אותה אצלו>. ודרום איתער מסטרא
אוחרא.
<והדרום נתעורר מצד אחר>. וסיהרא סלקא
ומתחברא במזרח. <והלבנה
עולה ומתחברת במזרח>. וכדין ינקא מתרין סטרין ונטיל
ברכאן בחשאי.
<ואז יונקת משני צדדים ולוקחת הברכות בחשאי>.
וכדין אתברכא סיהרא
ואתמלייא. <ואז מתברכת הלבנה ומתמלאת>.
והכא מתקרבא אתתא בבעלה.
<וכאן מתקרבת האשה לבעלה>. וכמו דאית
רזא דיוקני שייפי אדם
ותיקונוי. <וכמו שיש סוד צורות אברי האדם
ותיקוניו>. הכי נמי איהו
רזא ותיקונא דנוקבא. <כן יש סוד צורות אברי הנוקבא
ותקוני
הנוקבא>. וכולא פריש בגוון. <וכל ההפרש
הוא רק בגוון שז"א גוון
ירוק ונוקבא גוון אדום>. הכי נמי לתתא רזא ותיקונא דאדם
תתאה אוחרה
תחות סיהרא ותיקונא דאתתא. <כן כך יש למטה סוד תקון אדם
תחתון מסטרא
אחרא שמתחת הלבנה ותקון האשה>. וכמו דרועא שמאלא לעילא
אחיד בה ואיתער
לקבלא ברחימו. <וכמו שזרועה השמאל למעלה אוחז בנוקבא
ומתעורר מנגדה
באהבה>. הכי נמי לתתא האי נחש איהו דרועא שמאלא רוח
מסאבא. <כן כך
למטה
הנחש הזה שהוא זרוע שמאל של רוח הטומאה>. ואחיד בה מאן
דרכיב ביה
לסיהרא ומשיך ליה בציקו דקוטפא ואיסתאבת. <ואוחז בו מי
שרוכב עליו אל
הלבנה ומושך אותה מבין הדבקים ונטמאת>. וכדין ישראל לתתא
מקרבי שעיר
וההוא נחש איתמשיך אבתריה. <ואז ישראל למטה מקריבים שעיר
והנחש ההוא
נמשך אחרי אותו השעיר>. וסיהרא אתרבא וסלקא לעילא
ואיתקשרא לאיתברכא.
<והלבנה מתמלאת ועולה למעלה ונקשרת כדי להתברך>.
ונהרין אנפהא מה
דאיתחשכת לתתא. <ופניה מאירים כעת כלפי מה שנחשכה מקודם
בהיותה
למטה>. זהו סוד העזאזל ועולתה קפצה פיה. ואמרו רבותינו
ז"ל בתורת
כהנים כדי ליתן לתוך פיו של שטן. אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה רבי חנינא
בריה דרבי אחא אמר משל לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו בא זאב ונזדווג לו אמר
תנו לו תיש אחד כדי שיתגרה בו. רבי חמא ברבי חנינא אמר משל למלך שהיה יושב
בסעודה ובא כלב ונזדווג לו אמר המלך תנו לו אבר אחד שיתגרה בו. וסוד הענין
כדי שהמקטרג לא יצא ריקם מלפניו הואיל והוא אינו תובע רק דין מלפניו.
והמשל הנזכר ועוד משל אחד שאמרו רבותינו ז"ל משל לרועה שהיה עומד על שפת
הנהר ורוצה להעביר את צאנו נשא עיניו וראה זאב בא לעדר לפזר את צאנו אמר
הרועה בעוד שאני מעביר את אלו יבוא הזאב ויאכל את אלו מה עשה בחר תיש גדול
וחזק אמר אטלנו ואתננו לו ובעוד שהתיש מתעסק עמו והוא עם התיש אעביר את
צאני. כל המשלים האלו נאמרו על איוב כי בעוד שהמקטרג לפני הקב"ה ותובע דין
אמת שנאמר ויבוא גם השטן בתוכם והיה בראש השנה שנאמר ויהי היום ותרגומו
והוה ביום דינא רבא יום מיתבע סורחנייא אז בא השטן לקטרג וכדי שלא יקטרג
על ישראל השליך לו הקב"ה תיש אחד בין שיניו זה איוב ואמר לו השמת לבך על
עבדי איוב ואתה יודע כי השטן לא שאל על איוב אלא הקב"ה נתנו לו כדי שיתפרש
מבניו ולא יגע בהם וכן היה שהניח את ישראל ונתעסק באיוב כדי שלא יצא ריקם
מלפניו זהו שאמר איוב שלו הייתי ויפרפרני ואחז בערפי ויפצפצני ויקימני לו
למטרה. תרגום משמרת מטרת רוצה לומר כדי לשמור את ישראל הקימני אצלו. זהו
סוד העצם והתיש כי בהשליכו לכלבו נהפך לאוהבו מכשכש לו בזנבו. כי אמר
אכפרה פניו ועל כן הוא שעיר כי הוא הראוי לו כמה דאת אמר שעירים ירקדו שם
(ישעיה יג' כא'):
ספר הזוהר [פקודי
רס"ט א'] תא חזי בכל ריש ירחא וירחא כד סיהרא
איתחדשא. <תרגום - בוא וראה בכל ראש חודש וחודש כשהלבנה
מתחדשת>.
יהבין ליה להאי קץ כל בשר חולקא חדא יתיר על קרבנין לאתעסקא ביה וישתמש
בחולקיה. <נותנים לקץ כל בשר זה חלק אחד נוסף על הקרבנות
הרגילים
להתעסק בו ולהשתמש בחלקו>. ויהא סיטרא דישראל בלחודייהו
בגין
דיתייחדון עם מלכיהון. <וישאר הצד של ישראל להם לבדם כדי
שיתיחדו
במלכם>. ודא איהו שעיר בגין דהוא חולקיה דעשו. <וזהו
שמקריבים
שעיר משום שהוא חלקו של עשו>. דכתיב ביה הן עשו אחי איש
שעיר.
<שכתוב בו "הן עשו אחי איש שעיר">. ועל
דא איהו משתמש בחולקיה
וישראל אינון משתמשין בחולקייהו. <ועל כן הוא משתמש
בחלקו וישראל
משתמשים בחלקם>. [פקודי רל"ז ב']
זכאה חולקיה דמאן דיכיל דלא
ידכרון חובוי לעילא ולא ישגחון עליה לביש. <תרגום - אשרי
חלקו של מי
שיכול שלא יזכרו עוונותיו למעלה ולא ישגיחו עליו להרע>.
וישראל כולהו
בעיין לאסטמרא מיניה. <וישראל כולם צריכים להשמר ממנו
(מן
המקטרג)>. כל שכן בר נש בלחודוי. <כל
שכן אדם לבדו>. וכל שכן
דהא ברזא עילאה דלעילא דבעינן לאסטמרא. <וכל שכן בסוד
העליון של מעלה
צריכים להשמר>. למיהב ליה בכל ירחא וירחא כד סיהרא בעי
לאתחדתא חד
שעיר בגין דלא יקטרג חדוותא. <ולתת לו בכל חודש וחודש
כשהלבנה צריכה
להתחדש שעיר אחד כדי שלא יקטרג על ההתחדשות>. ויטול
חולקיה כדקא חזי
ליה. <ויקח חלקו מן השעיר כראוי לו>.
וסיהרא קדישא לינקא בקדושה
לחדתותיה כדקא יאות. <והלבנה הקדושה תינק בקדושה להתחדש
כראוי>.
וכד מתחדשא בכל ירחא וירחא בגין כך איקרי נער והא אוקימנא. <וכשמתחדשת
הלבנה בכל חודש וחודש נקראת משום זה נער וכבר העמדנוהו>.
ובגין כך
ישראל קדישין אינון עמא חד בייחודא קדישא. <ומשום זה
ישראל הקדושים
שהם עם אחד ביחוד קדוש>. קדוש ברוך הוא יהיב לון עצה
לאישתזבא מכולא.
<הקב"ה נותן להם עצה להנצל מן הכל>.
זכאין אינון בעלמא דין וזכאין
אינון בעלמא דאתי. <אשרי הם בעולם הזה ובעולם הבא>.
שנאמר ועמך
כולם צדיקים וגו'. <שכתוב "עמך כולם צדיקים לעולם ירשו
ארץ נצר מטעי
מעשה ידי להתפאר">. ומכאן תבין טעם מה שתיקנו במוסף ראש
חודש זכרון
לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא:
דברו אל כל עדת בני ישראל
לאמר וגו'. פסח מצרים מקחו היה מבעשור רמז לעשר
ספירות בלימה. ובעניני הפסח אתן לך כלל אחד כבר ביארנו כי גאולת מצרים
היתה על ידי מלאך הגואל
בכח השם הגדול זהו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה והשה מן הפסח
רומז אליה ובעבור היותה כלולה מן הרחמים על כן צוה להיות זכר כי המדות
כוללות זו את זו כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כדי להזכיר מדת יום
בלילה ומדת לילה ביום וצוה ג"כ להיותו תמים כי הוא בא לרצון השם הנכבד רמז
לשכינה שנאמר בה כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד' ז') כי מאחר שבא
לשים שלום בעולם כל מדות הדין ספו תמו. והכל שלום הפך ישמע בה על פני תמיד
חלי ומכה והבן זה מאוד. והיתה מצות שחיטתו בין הערבים בעת תפלת המנחה
שתיקן יצחק אבינו ע"ה וכבר ידעת ענינה ונתינת הדם על המשקוף ועל המזוזות
הוא דוגמת הקרבה למדה ההיא כענין שנאמר והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר
אתם שם וגו'. והיתה מצות אכילתו בלילה רמז למדת לילה ועל כן לא תותירו
ממנו עד בוקר. וטעם להיותו צלי אש לרמוז לאש של מעלה אוכלת אש וצריך להתיש
כחה וכח המקטרגים המקבלים משם וזה טעם איסור בשל מבושל במים:
ספר הזוהר [פקודי
רל"ז א'] תא חזי במלה דההוא סיטרא דלהון.
<תרגום - בא וראה בדבר שהוא בצד שלהם (דהיינו בשה)>.
דכתיב אל
תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש. <כתוב "אל
תאכלו ממנו נא
ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו">. לתברא
ליה ולאכפייה
ליה וכדין כל אינון דאתיין מסיטריה לא שלטי. <כדי לשברו
ולהכניע אותו
ואז כל אלו הבאים מצדו לא יוכלו לשלוט>. וזה טעם ראשו על
כרעיו ועל
קרבו והבן זה. ויש מפרשים הטעם ליחדה ייחוד שלם ולא יטעו בה להפרידה מן
הבנין וזה טעם ועצם לא תשברו בו. והיתה מצות אכילתו על מצות ומרורים שתהיה
כלולה כי המצה רמז למדת רחמים והמרור למדת הדין ולשונו מוכיח כן:
וככה תאכלו אותו וגו'.
הפסוק הזה אומר לך דרשני אמר מתניכם חגורים רומז
למה שפירשתי בויעשו להם חגורות כי מלת חגורה רומז לדין שנאמר חגור חרבך
(תהלים מה' ד') וחגור נתנה לכנעני (משלי לא' כד') הנאמר על אשת חיל והבן
זה ועל כן מלת חגורם חסר י' וזהו נעליכם ברגליכם כמה דאת אמר מה יפו פעמיך
בנעלים (שה"ש ז' ב') ומקלכם בידכם כמה דאת אמר כי במקלי עברתי את הירדן
הזה והבן זה. ואכלתם אותו בחפזון תרגום יונתן בן עוזיאל ותיכלון יתיה
בבהילו דשכינת מאריה עלמא. וכן אמרו רבותינו ז"ל במכילתא אבא חנון אומר
משום רבי אליעזר זה חפזון דשכינה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר קול דודי
הנה זה בא וגו' הנה זה עומד אחר כתלינו (שה"ש ב') יכול אף לעתיד יהיה
בחפזון תלמוד לומר כי לא בחפזון תצאו (ישעיה נב' יב'). ובאלה שמות רבה כי
לא בחפזון תצאו לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניכם שנאמר ויי' הולך
לפניהם יומם אני ובית דיני אבל לעתיד לבוא אני לבדי שנאמר כי הולך לפניכם
יי' ומאספכם אלהי ישראל (שם). וסוד המדרש הזה הוא כאשר פירשתי כי בגאולת
מצרים היה הקב"ה עמם ביום ובית דינו עמהם בלילה אבל לעתיד לבוא תהיה
השכינה כיריעות שלמה כמה דאת אמר נוטה שמים כיריעה (תהלים קד' ב'). ולילה
כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קלט' יב') והכל במדת רחמים מיוחדת שנאמר
אשים מדבר לאגם מים וגו' (ישעיה מא' יח') ונרמז סוד זה במאמר ירמיהו הנביא
ע"ה בימים ההמה נאם ה' לא יאמרו עוד ארון ברית יי' ולא יעלה על לב ולא
יזכרו וגו' בעת ההיא יקראו לירושלים כסא יי' וגו'. וסוד ארון הברית אבאר
במקומו בגזירת האל. גם רז"ל רמזו זה בפרק קמא דתעניות אומר שם אמרה כנסת
ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם שימני כחותם על לבך (שה"ש ח' ו') אמר לה
בתי את שואלת דבר זה פעמים נראה ופעמים אינו נראה חייך אני אראה לך דבר
הנראה לעינים שנאמר הן על כפים חקותיך (ישעיה מט' טז') ופירוש זה המאמר
פירשתי בפסוק ויתעצב אל לבו. ומשם תשכיל ותבין כי האכילה בחפזון דומה קצת
להלעיטני נא האמור בעשו והבן זה. ומכאן תבין סוד הסבת שמאל שתיקנו רז"ל
בלילי הפסח:
ועברתי בארץ מצרים וגו'.
דרשו רבותינו ז"ל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה
אני ולא מלאך והכיתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא שרף. אל תתמה באמרו אני
ולא מלאך אני ולא השליח. וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים וכתיב ולא יתן
המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. כשתבין כי מכות מצרים היו ע"י מדת הדין בכח
השם הגדול וזהו וישלח מלאך כי נקרא מלאך הגואל כאשר ידעת. אמנם הרב
(הרמב"ן) ז"ל כתב כי טעם ולא יתן המשחית הוא המלאך המשחית בעולם בעת הנגף
כענין ויאמר יי' אל המלאך המשחית הרף ידך לא המשחית במצרים כי הב"ה הוא
המכה עכ"ד. ובמסכת בכורות אמרו נגלה עליהם הקב"ה בעצמו ובכבודו הרמז
להקב"ה ולשכינת עוזו ולזה רמז אעשה שפטים אני יי' וידעת פירוש אני יי':
ובכל אלהי מצרים אעשה
שפטים. זה הסוד שרמזתי לך כי מצרים ראש לכל הממשלות
שבשרי האומות ולפיכך ויהרוג יי' כל בכור. יפקוד י"י על צבא המרום במרום
(ישעיה כד' כא'):
שבעת ימים מצות תאכלו וגו'.
טעם חיוב אכילת מצה בלילה הראשון ואסור אכילת
חמץ כל שבעה כבר רמזתיו כי החמץ רמז למדת הדין החמוצה והוא מלשון
מכף מעול וחומץ (תהלים עא' ד'). והמצה רמז למדת רחמים. ובענין המנחות
יתבאר יותר בגזירת האל. ונוהגת המצוה הזאת ז' ימים רמז לז' צורות הקדושות
שיש לו להקב"ה וכדי שלא יקצץ בנטיעות ויתן כל הכח בשכינה בלתי כח השם
הגדול על כן צוה באכילת מצה שלא יזוז דעתו ממדת רחמים זהו שאמרו רבותינו
ז"ל כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וכו'. ומכאן תבין רמז
באיסור הקרבת השאור והבן:
ולקחתם אגודת אזוב וגו'.
כבר רמזתי לך כי זהו דוגמת הקרבה לרצות מדת הדין.
ויש מפרשים כי אגודת אזוב רומזת לכנסת ישראל שבה נאגר ונאסף הכל וטעם
טבילתה בדם כמאמר רבותינו ז"ל שהקב"ה טובל באש והכוונה שקבלה כח ממדת הדין
הקשה הנרמזת לדם וזה טעם והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות כדרך כי עלה
מות בחלונינו (ירמיה ט' כ') ולהורות שעד בית י"י העליון הגיע דינם החרוץ:
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו
עד בוקר. ביארתי ענין זה בפירוש תיבת נח כיון
שניתן רשות למחבלים לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע וזה סוד גדול עדיין
יתבאר בגזירת האל. ובמדרש רות (זוהר חדש פ"א טור ג') בזמן שהרעב בעיר לא
יראה אדם עצמו ולא יהלך יחידי בעיר מפני שמלאך המות נמצא שם ויש לו רשות
לחבל ועל דא כתיב ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. כיוצא בו בזמן שהדבר בעיר
יסגור אדם עצמו ולא יתראה בשוק כי כיון שנתן רשות למחבל מי שפוגע בו ניזוק
ואיהו מתחייב בנפשו. והרב ז"ל כתב ואתם לא תצאו הזהיר הכתוב את ישראל שלא
יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום
ואיספקלטורין שלו לפניו שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל בו שנאמר ובא י"י אלהי
כל קדושים עמך (זכריה יד' ה') וכן ושמתיך בנקרת הצור להגן עליו מפמליא של
מעלה:
ויהי בחצי הלילה ויי' הכה
כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד
בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה. כל מקום שנאמר וי"י הוא ובית
דינו. וכן תרגום יונתן בן עוזיאל ומימרא דיי' קטיל כל בוכרא. וידעת פירוש
מימרא וכבר רמזתי זה. וטעם מיתת הבכורות משני טעמים כי לא תתרוה צמאונה רק
בטובים שבהם כענין וממקדשי תחלו (יחזקאל ט' ו') ועוד כי יש לבכור כח האם
יותר וענין קין יוכיח ועל כן תלוי בפטר רחם והבן זה:
זאת חקת הפסח וגו'. כבר
ידעת פירוש מלת זאת. והרמז הנרמז על זאת אספדה
ואלילה (מיכה א' ח') שרמז על גלות השכינה ונקרא גם כן חוקת ועל כן כל בן
נכר לא יאכל בו. כי מי שאינו שומר מצותיה אינו ראוי ליהנות ממנה. ומטעם זה
כל הנכנסין תחת כנפי השכינה ומתגיירין נקראים גירי צדק כמה דאת אמר צדק
צדק תרדוף:
בבית אחד יאכל. כענין ומפתח
אהל מועד לא תצאו והענין שתהיה הברכה מצויה שם
כענין ונטל ברכאן בחשאי וידעת כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הצנוע. ועצם לא
תשברו בו. הטעם כדי לחלוק כבוד למדת הדין וליחדה ייחוד שלם:
המול לו כל זכר ואז יקרב
לעשותו. הנה מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול
הפסח הטעם כי בעוד כחות הטומאה והערלה עליו אינו ראוי לידבק בשכינה
ובהגלות אות ברית קודש אז השכינה יונקת ממקום טהרה וכבר רמזנו זה וזה טעם
וכל ערל לא יאכל בו:
קדש לי כל בכור פטר כל רחם
וגו'. טעם המצוה לפי פשוטו מבואר בפסוק ויהי כי
הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג יי' כל בכור וגו' על כן אני זובח ליי' כל פטר רחם
הזכרים וכל בכור בני אפדה. בעבור שהיו בכורי מצרים חלק מדת הדין ובכורי
ישראל ניצולו על כן צריך לפדותם לתת כופר כענין מצאתי כופר (איוב לג' כד')
כמו שרמזתי בעקידת יצחק והיתה טעם נתינתו לכהן שלא תהא מדת הדין קשה כענין
כל חרם בישראל לך יהיה וזה טעם כל פטר חמור כי הוא רוח הטומאה כמה דאת אמר
אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג' ב'). ואם לא תפדה וערפתו רמז למדת הדין
כסוד עגלה ערופה והבן. וטעם בעבור זה עשה י"י כתב הרב (הרמב"ן) ז"ל על דרך
האמת מה שאמר הכתוב בעבור זה כמו זה אלי ואנוהו. יאמר כי בעבור שמו וכבודו
עשה עמנו והוציאנו ממצרים וכו'. כוונתו ידועה כי מלת זה רומזת לצדיק ואלי
לשכינה וזהו אומרו בעבור שמו וכבודו ולא בזכותינו כענין צדיק ונושע הוא
(זכריה ט' ט'):
והיה לאות על ידך ולזכרון
בין עיניך. יש לך להתבונן על סוד התפילין
וכוונתם ארבע פרשיות שבראש רומזים לארבע ספירות חכמ"ה בינ"ה גדול"ה גבור"ה
והפרשיות מורות עליהן. הראשונה קדש לי כל בכור מורה על ראשית שהיא חכמ"ה
ואמרו עליה בספר הזוהר [ואתחנן רס"ב א'] ודא איקרי
פטר כל רחם
פתחא דכל משיכותא ויסודא דלעילא. <תרגום - וזו נקראת פטר
כל רחם שהיא
פתיחת כל המשכת הרחמים ויסוד עליון>. והיא הנרמזת ביו"ד
של שם המיוחד
הרי מתאחד התפארת באין סוף ע"י חכמה הנקראת ראשית בסוד קדש לי כל בכור.
שנייה להתבונן על יציאת מצרים מורה על בינה מפני שיציאת ישראל ממצרים מורה
על שיחרור עבדים אשר הוא ביובל והיובל הוא בשנה הנ' והרמז בו לבינה שיש לה
נ' שערים והיא רמוזה בה"א הראשונה של שם המיוחד והתבונן בתנועת הה"א שאין
בה רק הוצאת הרוח כד"א ביום הניח י"י לך מעצבך
(ישעיה יד' ג'). וכשתבין זה תדע כי במדת הבינה יצאו ישראל ממצרים ואז
נפתחו שערי הבינה ועל כן תמצא יציאת מצרים בתורה נ' פעמים זהו סוד וחמושים
עלו בני ישראל מארץ מצרים זהו הכתוב בפרשה זו כי בחוזק יד הוציאנו כי
הבינה היא חוזק היד כי שואבת ממנה היד השמאלית ובכח הבינה יצאו ישראל מבית
עבדים ונפתחו להם חמשים שערים ואלמלא אותם חמשים שערים שנפתחו אין יכולת
לישראל לצאת ממצרים כי השר של מצרים הוא בכור ואין יכול לו אלא הבינה של
מעלה ממנו ועל כן תקנו שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו
ובנינו ובני בנינו משועבדים וכו'. ואמרו רבותינו ז"ל בפסוק כשושנה בין
החוחים מה השושנה בין החוחים קשה ללוקטה כך היו ישראל קשין להגאל ממצרים.
שלישית שמע מורה על אהבת חסד. רביעית והיה מורה על מדת הדין הקשה שמזהרת
על העונשין ובאלו הארבע ספירות מתעטרת תפארת ישראל ומניחן הנרמז באות וי"ו
של שם המיוחד זהו סוד כי שם י"י נקרא עליך שם י"י ממש. ותניא רבי אליעזר
הגדול אומר אלו תפילין שבראש. אמנם הארבע פרשיות שבזרוע הם רמז לתפאר"ת
נצ"ח והו"ד יסו"ד ובהם מתעטרת כנסת ישראל הנרמזת בה"א שנייה של שם בן ארבע
אותיות והרמז בהם ויעש י"י אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. לאדם
ולאשתו הרמז בהם להקב"ה ושכינת עוזו. ולפיכך נקראו תפילין של ראש קדושה
חמורה ותפילין של יד קדושה קלה והשח ביניהם כמקצץ בנטיעות אף כי אין
מעכבות זו את זו אין ייחוד שלם עד שיניח שתיהם. ונכתב ידכה מלא רמז לספירה
החמישית הנרמזת בזרוע השמאלית הנקראת יד כהה מלשון ולא כהה בם (שמואל א'
ג' יג') רוצה לומר שהיד השמאלית היא מונעת הטובות בדין מן הרשעים. ענין
אחר הה"א רומזת לכנסת ישראל היא הה"א השניה של שם בן ארבע אותיות. ויהיה
פירוש הפסוק והיה ה' לאות על ידך. ענין אחר ידכה הם שתי תיבות יד כה. וכבר
פירשתי מלת כה הרומזת לכנסת ישראל כי תפלה של יד רומזת שם. מכל הענינים
האלו תוכל לדעת טעם הנחתה בשמאל:
ספר הזוהר [ואתחנן
רס"ט א'] והיה לאות על ידך הא אוקמינא על ידכה
דא הוא שמאלא ובספרא דאגדתא אמרינן יד כה כמה דאת אמר כה יהיה זרעך זהו
שאמרו רבותינו ז"ל אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם שימני כחותם
על לבך (שה"ש ח' ו') ועל כן היא כנגד הלב כמה דאת אמר ויאמר י"י אל לבו.
ולשון תפלה של יד מפרשין כי בעבור שאין לה כח קיום מצד עצמה רק ע"י שפע
התפארת הבא לה דרך הצדיק על כן נקראת תפלה מלשון היאכל תפל מבלי מלח (איוב
ו' ו'). כאילו אינה פועלת בפני עצמה רק ע"י ברית מלח ולפיכך מלכות בית דוד
נקראת ברית מלח. סימן לדבר ואני תפלה (תהלים קט' ד') ועל כן נקרא תפלה
עבודה כאומרם אי זו היא עבודה שהיא בלב בלב ממש. עבודה ממש כמה דאת אמר
עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב' יא'). והטעם שאין מניחין תפילין בלילה אף
כי תפלה של יד רומזת אליה גזירה שמא יפיח בהן או הוא כטעם פטור תפלת ערבית
שלא יתבוננו לה לבדה ובשבת ויו"ט אין להניחן כמו שאמרו יצאו שבתות וימים
טובים שהם עצמן אות. מפני שבה"א הרמוזה בתפלת היד ברא העולם והיא מורה על
המלאכה ועל המעשה. והטעם הראשון מספיק אף לפטור שבתות וימים טובים כי השבת
לזכור ושמור. והמועדים לשמחה ולששון. ותפלה של יד בית אחת שנאמר אחת היא
יונתי תמתי (שה"ה ו' ט'):
ספר הזוהר [ואתחנן
רס"ב א'] תפלין דאנח קב"ה. <תרגום - תפילין
שהקב"ה מניחם>. הוא הוא דבעי בר נש לאנחא בכל יום בגין
דאינון שמא
קדישא עילאה. <ולכן צריך האדם להניח תפילין בכל יום משום
שהם השם
הקדוש העליון>. דכתיב כי שם י"י נקרא עליך. <שכתוב
"כי שם יי'
נקרא עליך">. ותנן שם י"י ממש. <ולמדנו
שם הויה ממש>. ואילין
תפילין דרישא. <ואלו הם התפילין שבראש>.
מוחא עילאה דאימשיך במוחא
תתאה. <מח העליון שנמשך ממח התחתון>.
איקרון תרין מוחי ואינון
דכתיב חכמות ומתפרשן בחד. <ונקראים שני מוחין שכתוב
"חכמות" ברבים
ונפרדים כאחד>. רבי יצחק אמר האי דכתיב קדש לי כל בכור
הוא כתרא דכליל
ואיסתים כל אינון אחראין. <רבי יצחק אמר היינו שכתוב
"קדש לי כל בכור"
זו היא ספירה הכוללת וסותמת כל אלו האחרות>. כל בכור סתם
לאעלא.
<"כל בכור" בכור סתם למעלה>. משיכותא
דלעילא סתמא דכולא.
<המשכת האור שלמעלה סתומה בה>. ודא
איקרי פטר כל רחם פתחא דכל
משיכותא וייסודא דלעילא. <וזו נקראת "פטר כל רחם" שהיא
פתיחת כל המשכת
היסוד העליון>. ואמר רבי שמעון וסתים ביו"ד דשמא קדישא
חד ביתא
דתפילין. <ואמר רבי שמעון וספירת חכמה זו סתומה ביו"ד של
השם הקדוש
וזו היא בית אחד של תפילין>. דהוא קדש לי כל בכור סתם
מוחא עילאה חד.
<שהוא "קדש לי כל בכור" בכור סתם הוא מח עליון אחד>.
ביתא תניינא
והיה כי יביאך אמר רבי יהודה מוחא דתרעוי נפקין לחמשין תרעין. <בית
השני של תפילין "והיה כי יביאך" אמר רבי יהודה הוא מח ששעריו יוצאים
לחמישים שערים>. תרעין סגיאין אינון לקביל תרעין סגיאין.
<אלו
השערים הרבים הם כנגד הרבה פעמים>. דכתיב אשר הוצאתי
אתכם מארץ מצרים.
הוציאך י"י ממצרים. <שכתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"
ו"הוציאך יי'
ממצרים">. ואידכר זמנין סגיאין דוכרנא דמצרים. <ונזכר
הרבה פעמים
זכר ליציאת מצרים>. ואינון חמשין לקבל חמשין. <והם
חמישים פעמים
כנגד חמישים שערי בינה>. ותנינן בספרא דרב המנונא סבא
דאמר תרעין
סגיאין דלעילא ותתא. <ולמדנו בספרו של רב המנונא סבא
שאמר שערים רבים
שלמעלה ושלמטה>. אתבר קודשא בריך הוא והוו סתימין
ומתקטרין
בשולשליהון. <שבר הקב"ה שהיו סתומים וקשורים
בשלשלאות>. בגין
לאפקא לון לישראל לבר. <ושברם הקב"ה כדי להוציא את ישראל
ממצרים>.
דהא מאילין תרעין דההוא מוחא מתפתחי ומתקטרי כל שאר תרעין. <כי
מאלו
השערים של אותו המח נפתחו והותרו כל שאר השערים>. ואלמלא
דאתברו
ואתפתחו אינון תרעין דהאי מוחא. <ולולא שנשברו ונפתחו
אלו השערים של
מח הבינה הזה>. לא הוו מתפתחן אוחרנין למיעבד דינא
ולאפקא ישראל
מעבדותא. <לא היו נפתחים שערים אחרים לעשות דין במצרים
ולהוציא את
ישראל מן העבדות>. וכולא סתים בהאי דאיקרי אימא עילאה. <והכל
סתום
במח בינה הזה הנקרא אמא עילאה>. דמינה איתער חילא לאימא
דלתתא.
<שממנה נתעורר כח לאמא תתאה>. ומאי
איהי. <ומה היא>. ההוא
דכתיב ולאומי אלי האזינו אל תקרי ולאומי אלא לאמי. <היינו
שכתוב בה
"ולאומי אלי האזינו" (ישעיה נא' ד') אל תקרי ולאומי אלא לאמי>.
לא זז
הקב"ה מחבבה לכנסת ישראל. <כי לא זז הקב"ה מחבבה לכנסת
ישראל>. עד
דקרא לה אמי. <עד שקראה אמי>. והאי
נפקא מאימא עילאה דהיא ביתא
תניינא דאיקרי ה' דשמא קדישא. <ואלו האורות יוצאים מאמא
עליונה שהוא
בית שני של תפילין שנקרא ה' של השם הקדוש>. דאתפתחא
לחמשין תרעין.
<שנפתחה לחמישים שערים>. ומהאי נפקא
רוחא דחד נוקבא דפרדשקא
דחוטמא. <וממוח הזה יוצא רוח לנקב אחד של חלון
החוטם>. ותנינן
יובלין דנפקו בהון עבדין לחירות בהאי מוחא איתאחדן. <ולמדנו
יובל שבו
יוצאים העבדים לחרות במח בינה זה מתאחד>. דאינון חמשין
שנין דיובלא
ואינון חמשין יומין דחושבנא דעומר. <וחמשים שערי בינה הם
חמישים שנה
של יובל והם חמישים יום של ספירת העומר>. ואתאחדן ביה
דבהו נייחין
רוחיי דעבדין ומפקא רוחיהון לנייחא. <ומתאחדים במח בינה
זה שבו נחים
הרוחות של העבדים ורוחם יוצא לחירות>. כמה דכתיב ביום
הניח ה' לך
מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה. <למנוחה כמו שכתוב "ביום
הניח יי' לך
מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה" (ישעיה יד' ג')>. ובגין
כך ה' נייחא
דרוחא לאפקא רוחא. <ומשום זה ה' ראשונה דהויה היא מנוחת
הרוח ומוציאה
הרוח לחירות>. והאי ביתא דיציאת מצרים ביה תליא ובאת ה'
דשמא קדישא.
<והבית השני הזה של תפילין תלויה בו יציאת מצרים ובאות ה'
ראשונה של
השם הקדוש>. תא חזי מסיטרא דאבא אחיד ותליא חסד עילאה. <בוא
וראה
מצד אבא אוחז ותלוי חסד עליון>. מסטרא דאמא נפקא גבורה. <ומצד
אימא יוצאת גבורה>. וכולא אחיד הקב"ה ומתעטרא בהו את ו'.
<והכל
אוחז הקב"ה ומתעטר בהם אות ו'>. תליתאה שמע ישראל ישראל
סבא.
<ובית שלישי של תפילין הוא "שמע ישראל" שהוא ישראל
סבא>. ואהבת את
י"י אלהיך. <עם "ואהבת את יי' אלהיך">.
תני ר' שמעון דא הוא רזא
עילאה דישראל מתעטרא בסיטרא דאבא. <למד רבי שמעון זה הוא
סוד עליון
שישראל העליון שהוא ז"א נתעטר מצד אבא>. ומאי ניהו. <ומה
הוא>. אברהם. <הוא אברהם>.
ואיתעטרא בסיטרא דאימא.
<ונתעטר מצד אמא>. ומאי ניהו יצחק. <ומה
הוא הוא יצחק>.
תנינן ואהבת. <למדנו "ואהבת">. בגין
דרחים ליה יתיר למלכא עביד
חסד עם כולא. <מפני שאוהב למלך ביותר עושה חסד עם
הכל>. וחסד
יקירא ההוא דאיקרי חסד דאמת. <וחסד יותר ההוא נקרא חסד
של אמת>.
דלא בעי אגר עליה אלא בגין רחימותא דמלכא דרחים ליה יתיר. <שאינו
רוצה
שכר בעד מעשיו אלא עושה משום אהבת המלך שאוהב אותו ביותר>.
וברחימותא
תליא חסד. <ובאהבת המלך תלוי חסד>. ועל
דא אקרי אברהם אוהבי.
<ועל כן נקרא אברהם "אברהם אוהבי">.
ובגין דרחים ליה יתיר אסגי
חסד בעלמא. <שמשום שאהב אותו ביותר הרבה חסד
בעולם>. ועל דא ואהבת
ברחימותא תלייא חסד. <ועל כן כתוב בבית השלישי "ואהבת"
שבאהבה תלוי
חסד>. ודא היא ביתא תליתאה. <וזה הוא
בית שלישי שבתפילין>.
רביעאה והיה אם שמוע. השמרו לכם. וחרה אף י"י. <בית
רביעי של תפילין
הוא "והיה אם שמוע" וכו' "השמרו לכם" וכו' "וחרה אך יי">.
גבורא תקיפא
ודינא קשיא היא ונפקת מסטרא דאימא עילאה. <שכל זה מורה
על דין חזק
ודין קשה שיוצא מצד אימא עליונה>. ותנינן אע"ג דלית היא
דינא מסטרהא
נפק גבורה עילאה. <ולמדנו אע"פ שאמא אינה דין אלא הדין
יוצא מצידה
שהיא גבורה עליונה>. ואי תימא והיה אם שמוע דלאו היא
דינא. <ואם
תאמר "והיה אם שמוע" אינו דין>. לית כתרא מכל כתרין
דמלכא דלא איתכליל
טב וביש. <אין ספירה בכל ספירות המלך שלא תהיה כלולה טוב
ורע>. כל
שכן גבורה דאיתכלל טב וביש. <כל שכן גבורה שנכללים בה
טוב ורע>.
ואילין ארבע נטיל לון ו' ואיתעטר בהו. <ואלו ארבע פרשיות
לוקח אותם
הו' ומתעטר בהם>. ואילין אינון תפילין דאנח הקב"ה. <ואלו
הם
התפילין שמניח הקב"ה>. תנינא ו' סליק ואתעטר בעטרוי
ואחיד להאי ולהאי
ואיתעטר בכולהו. <למדנו ו' זו עולה ומתעטרת בעטרותיו
ואוחז לזה ולזה
ומתעטרת בכולם>. ועל דא ו' אמצעותא דכולא דעילא ותתאה
לאתחזאה חכמתא
שלימותא מכל סטרוי. <ועל כן ו' היא אמצעית הכל למעלה
ולמטה להראות
שלמות החכמה מכל צדדיה>. תנינן ו' נטיל אינון עילאין
דאמרינן ואילין
תפילין דאנח קודשא בריך הוא. <למדנו ו' שהיא ז"א לוקח
אלו המוחין
העליונים שאמרנו והם התפילין שמניח הקב"ה>. בגין כך בעי
בר נש
לאיתפארא בהו. <משום זה צריך האדם להתפאר בהם>.
עליה וראו כל עמי
הארץ כי שם י"י נקרא עליך שם י"י ממש. <עליהם כתוב "וראו
כל עמי הארץ
כי שם יי' נקרא עליך" שם הוי"ה ממש>. אינון תפילין
דרישא. <ואלו
הם תפילין של ראש>. תפילין דרועא היא שמאלא דאיקרי עוז
וירתא מעוז.
<תפילין של זרוע היא שמאל הנקרא עוז והמלכות יורשת מן
עוז>. הה"ד
והיה לאות על ידכה בה"א והיא ה"א אחרונא דאוקימנא. <זה
שכתוב "והיה
לאות על ידכה" עם ה' יתרה והיא ה' אחרונה שהעמדנו>. זכאה
חולקהון
דישראל. <אשרי חלקם של ישראל>. ועל דא
ה"א בתראה נטלא תפילין דהיא
שמאלא. <ועל כן ה' אחרונה לוקחת התפילין שהיא
שמאל>. ולמאן אינון
ארבע דאינון חד גופא ועל דא כלילן בחד. <ומי הם אלו
הארבע הפרשיות שהם
גוף אחד שעל כן כלולים בבית אחד>. ומאן אינון. <ומי
הם>.
תפאר"ת הו"ד נצ"ח יסו"ד. <הם תפארת הוד נצח יסוד>.
והיא ה"א דידכה
וכולהו אחידי לההיא אחידא בגין דאתברכא מינייהו וכלילא מכולהו. <והם
ה' של ידכה שכולם אחוזים כדי שתתברך מהם והיא כלולה מכל הד' ספירות>.
אמר רבי חייא אי הכי הא דכתיב וראית את אחורי ותנינן דא קשר של תפילין.
<אמר רבי חייא אם כן הרי כתוב "וראית את אחורי" ולמדנו
שזה קשר של
תפילין>. א"ל הא אוקימנא ושפיר הוא וכולא ברירו דמלה. <אמר
לו הרי
כבר העמדנו ופירוש זה יפה הוא וכולו בירורו של הדבר>.
ועל דא מהאי
תלייא רצועה חד לתתא דהא מינה תליין תתאי ואתזנו מיניה. <ועל
כן
מתפילין של יד תלויה רצועה אחת למטה שממנה תלויים התחתונים ונזונים
ממנה>. ועל דא אקרי אות. <ועל כן נקראת
אות>. דכתיב זאת אות
הברית. <שכתוב "זאת אות הברית">. וכתיב
והיה לאות על ידכה בה"א
והא איתמר. <וכתוב "והיה לאות על ידכה" בה' יתרה וכבר
ביארנו>.
שמע ישראל. <"שמע ישראל">. אמר רבי
ייבא. <אמר רבי ייבא>.
ישראל סבא. <שהוא ישראל סבא>. רבי יצחק
אמר ע' רברבא לאכללא שבעין
שמהן דסהדותא דכולא. <רבי יצחק אמר ע' גדולה שבשמע היא
כוללת שבעים
שמות שהוא עדות הכל>. שמע ישראל כמו דכתיב שמעו שמים
האזינו השמים.
<שמע ישראל כמו שכתוב "שמעו שמים האזינו ארץ">.
אוף הכא שמע ישראל
וכלא חד מלה. <אף כאן שמע ישראל מורה על מוחין דעדות
והכל הוא ענין
אחד>. ה' רישא דכולא בנהירו דעתיקא קדישא ואיקרי אב. <הוי"ה
(ראשונה משמע ישראל) היינו ראש הכל שבהארת עתיקא קדישא ונקרא אב>.
אלהינו עמיקתא דנחלין ומבועין דנפקין ונגרין לכלא. <אלהינו
(משמע) הוא
עמקות הנחלים והמבועים שמשם יוצאים ונמשכים לכל>. י"י
גופא דאילנא
שלימו דשרשין. <הוי"ה (שניה דשמע) הוא גוף האילן שהוא
שלמות
השרשים>. אחד כנסת ישראל וכולא חד שלימותא ואיתקשר דא
בדא ולא אישתכח
פירודא אלא כולא חד. <"אחד" הוא כנסת ישראל דהיינו מלכות
והכל הם
שלמות אחת ונקשרים זה בזה ולא נמצא ביניהם פירוד אלא הכל אחד>.
תני
רבי יצחק רתיכא קדישא עילאה ארבע בתי תפילין דאנח ו' כמה דאיתמר. <למד
רבי יצחק מרכבה הקדושה העליונה הם ארבע בתים של תפילין שמניח ו' כמו
שלמדנו>. רתיכא קדישא אחרא ארבע בתים אחרנין דכלילו בחד
דאנח ה' בתראה
כמה דאוקים. <מרכבה קדושה אחרת הם ארבע פרשיות אחרות
הכלולות בבית אחד
שמנחת ה' אחרונה כמו שהעמדנו>. [שם רס"ה א']
רבי אבא שלח ליה
לרבי שמעון. <תרגום - רבי אבא שלח שאלה לרבי
שמעון>. אמר ליה הא
דאוקמי מר בתפלי דמרי דעלמא ואינון קודשא דקודשין. <ואמר
לו זה שהעמיד
אדוני בתפילין של הקב"ה שהם קדשי קדשים (יפה הוא)>. משכא
של תפילין
ואינון רצועין איקרי קדושא אסמכתא מנלן. <העור שעל
התפילין והרצועות
שנקראים קדושה סמך על זה, מאין לנו>. אמר ליה ויעש י"י
אלהים לאדם
ולאשתו כתנות עור וילבישם לאדם ולאשתו. <ענה לו רבי
שמעון "יעש יי'
אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם לאדם ולאשתו">.
דייקא. <עור
דייקא>. והכי אוקמא רב המנונא סבא. <וכך
העמיד הענין רב המנונא
סבא>. ואילין אינון דרישא. <ואלו הם של
ראש>. ודרועא ידכה
בה"א והא אוקמוה. <שעל הזרוע כתוב "ידכה" עם ה' וכבר
העמידוהו>.
[שם רס"ט א'] וחברנא יתבי דרומא אוקמוה ברזא דלהון בתי
תפילין
כהאי גוונא. <תרגום - וחברינו יושבי הדרום העמידו בסודות
שלהם בתי
התפילין באופן זה>. קדש לי כל בכור לקביל כתרא עילאה
דכולא. <"קדש
לי כל בכור" בכור הוא כנגד כתר עליון על הכל>. והיה כי
יביאך לקביל
חכמה. <"והיה כי יביאך" הוא כנגד חכמה>.
שמע ואהבת לקבל בינה.
<"שמע" "ואהבת" הוא כנגד בינה>. והיה
לקבל חסד. <"והיה אם
שמוע" הוא כנגד חסד>. לבתר כלילן כולהו בדרועא שמאלא
דאיקרי עוז.
<ואחר כך כלולים כולם בתפילין אשר בזרוע שמאל הנקרא
עז>. דכתיב
ובזרוע עוזו אין עוז אלא תורה. <שכתוב "ובזרוע עוזו"
ואין עוז אלא
תורה>. ואין עוז אלא תפילין. <ואין עוז
אלא תפילין>.
ומילין לא מתישבן לגבן מאי טעמא. <והדברים אינם מיושבים
אצלנו מה הטעם
הוא>. בגין דכתר עליון הוא כליל כולא והוא לא בחושבנא. <משום
שהכתר העליון כולל הכל והוא אינו בחשבון>. ועוד והיה כי
יביאך ביציאת
מצרים תליא. <ועוד והיה כי יביאך תלויה ביציאת
מצרים>. ההוא אתר
אישתכח ביה חירו לעבדין. <שהוא אותו מקום שנמצא בו חירות
לעבדים>.
ועל דא לא מתתקן באורחייהו. <ועל כן אין דרכם של חברינו
יושבי דרום
מתוקן>. ואנא מחכמה שריין. <ואנו
מתחילים מחכמה>. והכי הוא
וקודשא בריך הוא נטיל לון וכן ארבע לעילא ארבע לתתא. <וכך
הוא והקב"ה
מניח אותם התפילין ארבע פרשיות הם למעלה וארבע למטה>.
ארבע באתר
דמוחא. <ארבע הם במקום המח>. ארבע באתר
דליבא שריא. <וארבע הם
במקום שהלב שורה>. בגין דדא בדא איתקשר. <משום
שזה נקשר בזה>.
ובעי בר נש לאיתעטרא בהו בגין דאיהו שמא קדישא עילאה. <וצריך
האדם
להתעטר בהם משום שהם שם הקדוש העליון>. דכתיב וראו כל
עמי הארץ כי שם
י"י נקרא עליך ויראו ממך. <שכתוב "וראו כל עמי הארץ כי
שם יי' נקרא
עליך ויראו ממך">. וכל מאן דמתעטר בעטרה קדישא דא איקרי
מלך בארעא.
<וכל מי שמתעטר בעטרה הקדושה נקרא מלך בארץ>.
וקדוש ברוך הוא מלך
דרקיע. <והקב"ה מלך ברקיע>. הה"ד מלך
אסור ברהטים. <זה שכתוב
"מלך אסור ברהטים">. כמה דקדוש ברוך הוא מלך לעילא כך
הוא מלך לתתא.
<כמו שהקב"ה מלך למעלה כך הוא מלך למטה>.
עד כאן בספר הזוהר.
התבונן עליו כי הוא כולל כל מה שאמרנו. והנה הכתוב ייחד האות ביד והזכרון
בעינים שנאמר והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וידעת כי האות רמז
לשכינה כי אות היא ועל כן היא בשמאל. והזכרון לתפארת ישראל ועל כן היא
במוח כי משם יניקתו. עוד מצאתי בספר הזוהר ליקוטי בתר ליקוטי (חיי שרה
קכ"ט א' במדרש הנעלם) בלשון זה. רבי יהודה ורבי יוסי ורבי חייא אשכחוה
לרבי אלעזר בר רבי שמעון והוה מגלי רזין עילאין בתפילין. <תרגום
- רבי
יהודה ורבי יוסי ורבי חייא מצאו את רבי אלעזר בן רבי שמעון בשעה שהיה מגלה
סוד תפילין>. עלו קמיה אמרו ליה במאי קא עסיק מר. <נכנסו
לפניו
ואמרו לו במה מתעסק אדוננו>. אמר לון טעמא דתפילין אמינא
זכאה הוא בר
נש דמנח תפילין וידע טעמא דידהו. <אמר להם טעם התפילין
אני אומר אשרי
האדם המניח תפילין ויודע הטעם שלהם>. אמרו אי ניחא קמיה
דמר לימא לן
מלה. <אמרו אם טוב הוא לפני אדוננו יאמר לנו איזה
דבר>. אמר אנא
שמענא מאבוי דקדוש ברוך הוא ברחימותא סגיאה דהוה ליה עם ישראל אמר לון
למעבד משכנא. <אמר אני שמעתי מאבי שהקדוש ברוך הוא ברוב
אהבתו שהיה לו
לישראל אמר להם לעשות לו משכן>. כגוונא דרתיכא עילאה
דלעילא.
<כעין המרכבה העליונה של מעלה>. ויתי
דיוריה עמהון. <ויבוא
לשכון עמהם>. הה"ד ועשו לי מקדש ושכנתי. <כמו
שכתוב "ועשו לי משכן
ושכנתי בתוכם">. ושמענא מאבוי דהכא סתים טעמא דתפילין
בהאי פסוקא.
<ושמעתי מאבי שבמקרא הזה נסתם טעם התפילין>.
תא חזי כגוונא דלעילא
איתעביד מקדשא ברתיכוי קדישין. <בוא וראה המקדש נעשה
כעין עליון
בצורות מרכבותיו הקדושים>. ובתר כן אשרי קב"ה דיוריה
עמהון כגוונא דא.
<ואחרי כן השרה הקב"ה את שכינתו
עמהם כענין זה>. איתערו חברנא מארי מתניתין בטעמא
דתפילין.
<וכאופן הזה העירו החברים בעלי המשנה בטעם התפילין>.
למיהוי ההוא
גברא דוגמא דרתיכוי עילאין רתיכוי עילאה ותתא. <שאותו
האדם המניחם
יהיה דוגמא למרכבות העליונות מרכבות עליונות ותחתונות>.
למיתי מלכותא
דיליה וישרי דיוריה ליה. <לכדי שתבא המלכות שלו וישרה
שכינתו
עליו>. גם אתה צריך להתעורר בסוד שי"ן של תפילין שאמרו
רז"ל הלכה למשה
מסיני. השי"ן האחת רומזת לשלשה אבות העליונים ועל כן אין לה רק שלש עוקצין
והאחרת לדוד עמהם כי הוא רגל רביעי כאשר ידעת. ועל כן היה בשמאל:
ספר הזוהר [ואתחנן
רס"ב ב'] רבי יצחק אמר שי"ן דרשימא בתלת קשרין.
<תרגום - רבי יצחק אמר שי"ן הרשומה בשלשה קשרים>.
ושי"ן דארבע
קשרין רמיזא היא לתלתא ורמיזא היא לארבעה. <ושין של
ארבעה ראשים רומזת
לשלשה ורומזת לארבעה>. תלתא הא דאמרינן ארבע למיהוי
רתיכא קדישא כחדא.
<שלשה הוא זה שאמרנו (ג' אבות חג"ת) ארבעה כוללת גם מלכות
שיהיו מרכבה
קדושה ביחד>. דדא כללא דתיקונא עילאה. <כי
המלכות היא כלל של
התקון העליון>. ומהכא אתפרשן ואתמשכן תתאי בארחייהו
ברצועיהו.
<ומכאן מתפרשים ונמשכים המדרגות התחתונות בדרכיהם
ברצועותיהם>.
דתליין בהני שערי דרישא דתליין בהו ואיתמשכן מינייהו כל אינון אחרנין עד
דאיתקשרן באתרייהו. <והן תלויות בשערות הראש שתלויות בהן
ונמשכות מהן
כל אלו מדרגות אחרות עד שנקשרים במקומם>. גם אתה צריך
לדעת סוד ב'
הרצועות הנאצלות מתפילין שבראש הרומזים לנצח והוד שהם סוד השוקים הנאצלים
מתפארת ישראל כמה דאת אמר שוקיו עמודי שש (שה"ש ה' טו'). ועוד נבאר סוד זה
במשכן בגזירת האל:
ספר הזוהר [פנחס
רל"ו ב'] תרין רצועי נפקין מסטרא דא ומסטרא דא.
<תרגום - שתי רצועות יוצאות מצד זה ומצד זה>.
רזא תרין ירכין דהאי
א"ח דנביאי קשוט אחידן בהו. <שהוא סוד ב' ירכים שמחזה
ולמטה של אח
שנביאי האמת נאחזים בהם>. דהא מלעילא נפקין תרין דרועין
מימינא
ומשמאלא. <כי למעלה יוצאות שתי הרצועות מימין
ומשמאל>. ודל"ת
איתאחדת בהו. <והד' נאחזת בהם>. לבתר
איתפשטו ירכין לתתא.
<ואחר כך נתפשטו ירכין למטה>. כיון דהיא
איתאחדת לעילא כדקא יאות
נחתא לתתא לאיתאחדא באוכלוסהא. <כיון שהיא נאחזת למעלה
כראוי היא
יורדת למטה להתאחז בצבאותיה>. וכד איהי אתאחדת לעילא
אחידת בשפולי
ירכין. <וכאשר היא נאחזת למעלה נאחזת בסוף הירכים>.
ורשימו דיו"ד
דברית קדישא עלה מלעילא כדין איהי איתאחדת בייחודהא. <ורושם
היו"ד
שהוא ברית קודש עליה מלמעלה אז היא מתיחדת ביחוד אחד>.
ומכאן תבין כי
מצותם הוא שיגיעו עד הברית והבן זה. והבן על חלקם מלת אחד לשנים אח ד'
והרמז לתפארת ישראל הנקרא אח לדל"ת רבתי שבאחד והוא האומר לכנסת ישראל
פתחי לי אחותי רעייתי (שה"ש ה' ב') והוא המניח תפילין של ראש והדל"ת רמז
לשכינה המנחת תפילה של יד שהיא דלה בלתי השפע הנאצל בה מתפארת ישראל. גם
צריך להזהר מאוד שלא ירחיק היו"ד שברצועת היד מן הבית שבתפילה של יד כי
היו"ד שבה רמז לצדיק כמו שרמזנו בסוד המילה והוא המשפיע על השכינה הנרמזת
בבית תפילת של יד לבל יתקיים עבורו הצדיק אבד ואין איש שם על לב (ישעיה
נז' א') כי כמו שעושין למטה כך נעשה למעלה והבן זה. ותראה כמה ייחוד גדול
מייחד האדם בהיותו מניח תפילין בראש וביד ומטיל שלום בין איש לאשתו בין אב
לבתו מתאחדין ומתקשרין זה בזה קשר אהבה וחיבה יתירה. אשרי הזוכה להעטיר
למלך בעטרה המתפארת ולהריק שפע אצילות ברכה כמה דאת אמר להניח ברכה אל
ביתך (יחזקאל מד' ל'):
ספר הזוהר [פנחס
רל"ו ב'] יו"ד דא איצטריך דלא יעדא כלל מגו תפלה
של יד. <תרגום - יו"ד זו צריכה שלא תסור כלל מתפלה של
יד>. דלא
יעביד פירודא. <שלא יעשה פירוד בין יסוד שהוא הי' לתפלה
של יד שהיא
מלכות>. וכל חדוה דיליה בהאי איהו יו"ד. <וכל
שמחה של המלכות היא
ביו"ד זו>. בדכורא איהו ולא איהו בנוקבא. <יו"ד
זו היא בזכר ולא
בנוקבא>. ובגין כך אתקריבא בהדא. <ומשום
זה היו"ד סמוכה אליה
בתפלה של יד>. ומאן דרחיק לה מאתרא רחיק הוא מעדונא
דעלמא דאתי.
<ומי שמרחיק היו"ד ממקום זה הוא רחוק ממעדני עולם
הבא>. דדכורא
איהו צדיק ואיהי צדק בלא יו"ד. <שהזכר הוא צדיק והנוקבא
היא צדק בלי
יו"ד>. איהו איש ואיהי אשה בלא יו"ד. <הוא
איש והיא אשה בלי
יו"ד>. ובגין חדוה דילא אתקריבא בה לאתעדנא בהדא. <ומשום
זה השמחה
שלה היא להתקרב אל היו"ד ולהתעדן עמה>. מאן דרחיק עדונא
איתרחיק ליה
מעדונא דלעילא. <ומי שמרחיק עדון זה מרחיקים אותו מעדן
של מעלה>.
ועל דא כתיב כי מכבדי אכבד. <ועל כן כתוב "כי מכבדי
אכבד" (שמואל א'
ב' ל')>. וטעם הנחת תפילין של יד קודם של ראש
ארמוז לך בו סוד גדול במשנה תורה בגזירת האל כי העולה עולה מלמטה למעלה
והיורד יורד מלמעלה למטה על כן תפלה של יד ראוייה להיות קודמת בהנחה
ומתאחרת בשעה שחולצן. גם צריך אתה להתעורר על סוד שערות העגל הנכרכים
בפרשיות כי הוא סוד גדול מאוד. ומצוה להיותן מעגל נראין חוץ לבתים להשלים
אלינו מדת הדין ולעשות לה חלק בקדושתנו כמו שרמזנו בענין שעיר ראש חדש כי
צריך אדם לחלוק לה כבוד בענינים מפורסמים כמו שפעולותיהן גלויין ולא להרהר
אחר פעולותיה כי הכל בצדק ובדין:
ספר הזוהר [ח"ב
רל"ז ב'] אמר ליה רבי שמעון לרבי אבא תא חזי אע"ג
דכל הני מילין דקאמרן. <תרגום - אמר רבי שמעון לרבי אבא
בוא וראה אע"פ
שכל אלו הדברים הם כמו שאמרנו>. דרוח מסאבא בעי לאכפייא
ליה בכל
סטרין. <שצריכים להכניע את רוח הטומאה מכל הצדדים>.
תא ואומר לך
רזא חדא דלא אתיהיב לאתגליא בר לאינון קדישי עליונין. <בוא
ואמר לך
סוד אחד ולא ניתן לגלותו חוץ לאלו קדושים עליונים>. תא
חזי להאי אתר
דאיהו רוח מסאבא קב"ה יהיב ליה שולטנו למישלט בעלמא לכמה סטרין. <בוא
וראה למקום ההוא שהוא רוח הטומאה נתן לו הקב"ה שליטה שישלוט בעולם בכמה
אופנים>. ויכיל לאזקא ולית רשו לאנהגא ביה קלנא דבעינן
לאיסטמר מיניה
דלא יקטרג לן בגו קדושא דילן. <והוא יכול להזיק ואין לו
רשות להתנהג
עמו בבזיון כי צריכים להשמר ממנו שלא יקטרג עלינו בקדושה שלנו>.
ועל
דא רזא חדא אית לן דבעינן למיהב ליה דוכתא זעיר בגו קדושא דילן. <ועל
כן יש לנו סוד אחד שצריכים לתת לו מקום קטן בתוך הקדושה שלנו>.
דלא
משתכח מקטרגא בגו קדושא דילן דהא מגו קדושה דילן נפק שולטנו דיליה.
<שלא ימצא מקטרג בתוך הקדושה שלנו כי מתוך הקדושה שלנו
יוצאת
שליטתו>. ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעא חד שערא דעגלא
דיפוק לבר.
<וצריכים בתוך סוד התפילין להצניע שערה אחת של עגל שתצא
לחוץ>.
ויתחזי דהא חוטא דשערא דא לא מסאב בר דאי כד אתחבר ההוא שערא ואיתעביד
כשעורה. <ויראה חוט השערה הזה שאינו מטמא חוץ אם השערה
ההיא מתחברת
ונעשית כשיעור>. אבל פחות מן דא לא מסאב. <אבל
פחות מזה אינו
מטמא>. וההוא שערא בעי לאעלא ליה בגו קדושא עילאה דילן. <ושערה
ההיא צריכים להכניסה בתוך קדושה העליונה שלנו>. ולמיהב
ליה דוכתא בגין
דלא יקטרג בקדושא. <ולתת לה מקום כדי שלא יקטרג עלינו
בקדושה
שלנו>. ויפוק מן ההוא שערא לבר ויתחזי. <ויצא
מן אותה השערה לחוץ
מן התפילין שתהיה נראת>. דכד חמי ליה לההוא בר נש בקדושא
עילאה.
<כי כשהסטרא אחרא רואה אדם ההוא בקדושה העליונה>.
ואיהו חולקיה
דיליה משתתף לתמן. <והחלק שלו משתתף משם>.
כדין לא יקטרג ליה ולא
יכיל לאבאשא ליה לעילא ולתתא. <אז לא יקטרג עליו ולא
יוכל הרע לו
למעלה ולמטה>. דהא דוכתא יהיב ליה. <שהרי
נתן לו מקום>. ואי
האי חולקא לא יהבינן ליה דוכתא בגו קדושא דילן. <ואם לא
נותנים לו חלק
בקדושה שלנו>. יכיל לאבאשא ליה לתתא וסליק ומקטרג ליה
לעילא. <הוא
יכול להרע לו למטה ועולה ומקטרג עליו למעלה>. ואמר פלוני
דקא מקדש
השתא כך וכך עבד יומא פלניא. <ואומר פלוני שהוא מקדש
עכשיו כך וכך עשה
ביום פלוני>. כך אינון חובוי עד דמסר דינא על ההוא בר נש
ואיתענש על
ידוי. <וכך הם חטאיו עד שמגיע הדין על אדם ההוא ונענש על
ידו>.
וכך הוו ישראל עבדי דהוו ידעי רזא דנא. <וכך היו עושים
ישראל שהיו
יודעים סוד הזה>. כד שראן לאיתקדשא בקידוש עילאה ביומא
דכיפורי.
<כשהתחילו להתקדש בקדושה העליונה ביום הכיפורים>.
הוו מסתכלי מיד
למיהב חולקא להאי אתר. <היו משגיחים מיד לתת חלקו למקום
ההוא>.
למיהב ליה חולקיה בינייהו בגין דלא אישתכח מקטרגא. <ולתת
לו חלק
ביניהם כדי שלא ימצא מקטרג עליהם>. ולא ייתון לאדכרא
חוביהון דישראל.
<ולא יבוא להזכיר עוונותיהם של ישראל>.
דכמה חבילין וכמה משריין
אינון דאזדמנון לנטלא מלה מיניה כד אתי לקטרגא. <שכמה
אגודות וכמה
מחנות הם המוכנים לקחת הדבר ממנו כשבא לקטרג>. זכאה
חולקיה דמאן דיכיל
לאישתזבא דלא ידכרון חובוי לעילא ולא ישגחון עליה לביש. <אשרי
חלקו מי
שיכול להינצל שלא יזכרו עוונותיו למעלה ולא ישגיחו עליו להרע>.
הנה לך
סוד התפילין כנתינתן מהר סיני. והב"ה יראנו נפלאות מתורתו אמן>: