בענין ד' מיני יחודי ק"ש שעל המטה ושל ערבי' ושל שחרית בס' הקרבנות ושל שחרית בתפלת יוצר ולעיל בדרוש שקדם ביארנו כי כל השינוי הוא במלת ישראל בסד' כניסת המוחין דקטנות ונבאר עתה הדרוש הזה יותר באורך בע"ה: דע כי ארבע מיני זווגים הם ר"ל כי הנה נודע הוא שכאשר מזדווגים זו"ן כונת זווגם הוא כדי להוריד נשמות לתחתונים בעוה"ז. וכבר נתבאר אצלינו כי טיפת הזווג אינה משלהם עצמם אמנם הם צריכים לקחתה בתחלה ממי שלמעלה מהם כיצד הרי כאשר זו"ן מזדווגים הנה הז"א הוא נוטל טפת הזווג ההוא מתחל' מן או"א ואח"כ נותנה ז"א בנוקבא בעת הזווג. וכן אבא לוקח לצורך זווגו בתחלה מלמעלה ממנו כגון מא"א ואח"כ נותנו לאימא בסוד זווג. ונדבר עתה בענין זווג זו"ן הנה פשוט הוא שאין זווגם שוים בכל הזמנים וגם כמה מיני זווגים יש בו אם בחינת זווג ישראל ורחל ואם זווג ישראל ולאה ואם זווג יעקב ורחל ואם זוג יעקב ולאה כו' וגם נתבאר אצלינו סדר מעלת הזווגים כי הנה יש זמן שהטפה של זווג דז"א נמשכת מן אבא בלבד פי' ממה שהוא חלקו של אבא ולפעמים מושך הטיפה יותר מלמעלה שהוא מן אריך. ולפעמים מושך יותר מלמעלה מן עתיק והכלל הוא כי כפי גודל מעלת הזווג דז"א כך מעלת המשכת טיפת זרעו מלמעלה גם דע כי הנה בכל פרצוף ופרצוף יש פנימיות וחיצוניות ולפעמים נמשכת טיפה מן החיצוניות ולפעמים מן הפנימיות. והוא כי לעולם כאשר ז"א ממשיך אותה טיפה מן אבא אינו יונק אלא מן חיצוניות בלבד כי הפנימיות דאבא הוא נחשב כאלו יונק מן עתיק הגנוז ומתלבש תוך א"א. והטעם הוא כי כשנתקן עתיק היו או"א אחו' באחור ונמצא כי זווג או"א אחור באחור הוא נמשך מתיקון עת"י אלו הם דברי מוז"ל ואיני זוכר הבנתם ופירושם אמנם הכלל הוא כי אין המשכה לעולם אל ז"א אלא מחיצוניותו אבל בא"א ובעתיק יש בהם המשכה מחיצוניותם ופנימיותם: והנה ד' זווגים אלו כל אחד נמשך ממקום א'. כיצד זווג תפלת שחרית הוא הזווג המשובח מכל הזווגים שיש בימי החול והוא זווג יעקב ברחל והנה בזווג הזה הוא מושך הטפה מחיצוניו' עתיק ומשם נמשכין המוחין דז"א בעת ק"ש דיוצר ואז ז"א נותן אל יעקב אותה הטפה כדי שיזדווג הוא יעקב ברחל ובק"ש של הקרבנות גם אז נכנסין מוחין דגדלות בז"א כנודע וגם המוחין ההם תכליתם הם לצורך הזווג הנז' של יעקב ורחל שבתפלת שחרית בזמן העמידה כי הנה אין זווג אחר בעת הק"ש הזו של הקרבנות ואותם המוחין נמשכין מפנימיות א"א שהיא מדרגה למטה מחיצוני' דעתיק וניתנים בז"א ומשם נמשך כח אל יעקב להזדווג ברחל בעת העמיד' כנז' ואח"כ נבאר צורך ב' ק"ש אלו לזווג א' למה הוצרכו שניהם. והזווג דערבית בעת העמידה הוא זווג יעקב בלאה בהיות' מן החזה דז"א ולמעלה והוא גרוע מזווג יעקב ברחל אשר בשחרית וזווג הזה איננו ממשיך אלא מן המדרגה שלמטה מהשני מדרגות הנז' והוא מחיצו' אריך והק"ש שעל המטה הוא לצורך זווג של חצות לילה שהוא יעקב בלאה למטה מן החזה והזווג ההוא איננו ממשיך אלא מחיצו' או"א הרי ביארנו ג' בחינות הזווגים כי הזווג הד' שהוא בתפלת המנחה אין בו ק"ש וכמו שנבאר עניינו בע"ה לקמן: ונחזור לבאר הטעם למה הוצרכו שני מיני ק"ש לצורך זווג א' דתפלת שחרית משא"כ בשאר הזווגים והטעם הוא לפי שהמוחין של חצות לילה היו נמשכין מחיצוניות דאו"א ואחר כך נסתלקו כל המוחין לגמרי כנודע כי אחרי כל זווג חוזרין ומסתלקין כל המוחין לגמרי וז"ס הגלות כי בזמן החרבן לא יש למעלה מוחין אלא בעת התפלה בלבד ואח"כ הם מסתלקים שלא יגיע בהם הפגם. וגם ט"א לפי שאין בידינו כח כדי לקיימם כל היום רק בעת התפלה בלבד והנה בזמן תפלת שחרית אשר הזווג ההוא הוא עליון מאד שהוא זווג יעקב ברחל ובפרט כי הם מושכין מן חיצוניות דעתיק והנה הכל הוא ריקם וחסר וא"א להמשיך הכל בפעם א' שיושלם ז"א מכל המדרגות האלו עד עתיק כי הנה כאשר כתבנו לעיל כי הוא מושך מן עתיק אין ספק שמכ"ש שמושך מכל המדרגות האלו האמנם צריך שיושלם בהם לאט לאט וז"ס טעם מה שתיקנו ק"ש בבקר בעת הקרבנות זולת הק"ש השנית העיקרית אשר ביוצר והנה בק"ש של סדר הקרבנות אנו ממשיכין מן פנימיות א"א. ואח"כ בק"ש דיוצר אנו ממשיכין מן חיצוניות עתיק כנ"ל שהוא מקום יותר גבוה ועליון ואחרי אשר כבר המשכנו די סיפוקו החלק (הא') הראוי בזווג הזה אנו מזווגים אותם יחד בתפילה של עמידה. הרי לך בהדיא איך מוכרח הוא לומר ב"פ ק"ש לצורך הזווג הנז' הזה אמנם שאר הזווגים אשר אינם עולים רק מדרגה א' די להם בהמשכת ק"ש א' בלבד וכמ"ש בע"ה: ובזה יתבאר לך ענין מעלת הותיקין שהיו נוהגין להתפלל קודם הנץ החמה וסוד הענין הוא הנה האמת הוא כי לא היה צריך אל הזוג ההוא רק ק"ש אחד כשאר הזווגים. אבל הטעם למה היו בו ב"פ ק"ש הוא לטעם שנתבאר כי כיון שנסתלקו כל המוחין לגמרי לכן צריך להמשיכם בב"פ כי לא יספיק פ"א והנה טעם זה אינו אלא כאשר אנו מתפללים ואומרים ק"ש כאשר האיר היום וזרח השמש והוא יום ממש והענין הוא כי זווג יעקב ולאה שלאחר חצות לילה הנה הוא מתמיד ונמשך כל חצות לילה עד אור הבקר וז"ס ויהי בבקר והנה היא לאה כי עד היות בקר ממש עדיין לאה עם יעקב בזווג יחד במקומה ובפרט במ"ש אצלינו כי יש בחי' זווג ליעקב עם לאה בסוד אילת השחר שאז התחיל היום להאיר כדמשמע מן הזוהר פרשת וישלח דף קע"ח ע"א ובזה לא יקשה בעיניך אם נראה מזוהר במקום הנז' שהזווג הוא בעת אילת השחר ובמ"א מהזוהר משמע שהזווג הוא בעת נפילת אפים אחר העמידה. דע כי שני המאמרים הם אמיתים כי זווג דקדרותא דצפרא הוא זווג יעקב עם לאה ודנפילת אפים הם יעקב ברחל ונמצא כי המוחין שבאו מחצות לילה ואילך אינם מסתלקים עד אחר היות היום ברור כי בעת אילת השחר עדיין לא נסתלקו המוחין ולכן כשאומרי' ק"ש של שחרית קודם הנץ החמה אין טורח כ"כ להחזיר המוחין כי כמעט שלא עבר רגע קטן שנסתלקו ולכן בקל אפשר להחזיר וזהו הטעם שהותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה ועי"כ לא היו צריכים לקרות ק"ש ב"פ בתפלת שחרית. אבל אנו כללות העולם שאין אומרים הק"ש קודם הנץ החמה אלא עד אחר הנץ החמה ממש הנה אז כבר נסתלקו המוחין לגמרי ולא נשאר מהם דביקות ברישא דז"א ולכן אנו צריכין לקרות ב"פ ק"ש כדי להחזיר המוחין ע"י מדרגה אחר מדרגה משא"כ כמנהג הותיקין לפי שהמוחין אשר באו אחר חצות לילה אין צורך לטרוח להחזירם וכמעט שהם חוזרים מעצמם וכאשר אומרים ק"ש אז באים מוחין אחרים חדשים מעולים מאותם שהיו מחצות לילה. אבל עתה אנו צריכין לק"ש הראשונה להמשיך אותם מוחין דחצות לילה. וק"ש הב' להמשיך המוחין האחרים היותר עליונים וזהו הטעם שתיקנו לומר אות' הפ' דשמע ישראל ובשכמל"ו דסדר הקרבנות למי שאינו נוהג כמנהג הותיקי' האמנם אני ראיתי למוז"ל שאפי' כשהיה מתפלל כמנהג הותיקין ולומר ק"ש קודם הנץ החמה אפ"ה היה אומר ק"ש ב"פ. והטעם הוא לפי שגם לזה צריך תנאי אחר והוא שאותם שמתפללין תפלת הותיקין וקורין ק"ש עם הנ"ץ החמה צריך שיהיו חסידים גמורים שתועיל כונתם ומחשבתם לקיים אותם המוחים שלאחר חצות לילה שיחזרו מעצמן: והנה אין כל אדם ראוי לכך בזמנינו זה ולכן אפי' המתפללים תפלת הותיקין צריך שיקראו ק"ש ב"פ בתפלת השחר. אמנם בתפלת המנחה הוא זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעלה וא"צ לקרות ק"ש והענין הוא כי הלא בשחרית כבר אמרנו ק"ש והמשכנו מוחין עליונים ואע"פ שהם מסתלקים אחר התפל' עכ"ז נודע כי מדת היום הוא חסד ומדת הלילה הוא גבורה ולכן היום אשר הוא חסד ואין החיצונים שולטין בו כ"כ לפי שהוא יום והחסד גובר בעולם לכן בבא עת תפלת המנחה א"צ לקרות ק"ש וליחד יחוד העליון כי המוחין חוזרים לבא אז מעצמן אבל עכ"ז צריך קצת התעוררות והוא ע"י תפלת המנחה כי הוא ענין זווג ישראל עם לאה וכיון שאנו מתפללין כדי לזווגם אז מתעוררין המוחין העליונים וחוזרין לבא מעצמן מבלתי שנצטרך להביא מוחין חדשים ע"י הק"ש ועיין בדרוש התפילין טעם למה זמן התפילין נוהג ביום ולא בלילה ושם יתבאר לך היטב ענין הדרוש הזה איך ביום אין המוחין מסתלקים לגמרי אבל הם נשארים על ראשו בסוד אורות מקיפין. אמנם בלילה הם מסתלקים לגמרי וע"כ בתפלת ערבית צ"ל פ"א ק"ש כדי לעשות זווג אשר בעת ההוא לפי שאז כבר הוא לילה והדינים גמורים שולטים ולכן צריך לקרות פעם אחרת ק"ש מחדש כדי להמשיך מוחין לצורך הזווג ההוא. גם טעם אחר קרוב אל טעם הנז' והוא כי בתפלת המנחה סמכנו על הק"ש דשחרית ומן השיריים שנשתייר מן הזווג דשחרית וכן מה שנשאר מן המוחין אחר שנעשה הזווג ההוא דשחרית מן השיריים ההם אנו עושים זווג תפלת המנחה. אבל איננו מספיק גם לעשות בו זווג תפלת ערבית על סמך המוחין דק"ש דשחרית כי כבר כלו ונפסקו בתפלת המנחה. ועם הטעם הזה ית' לך ט"א למה זווג המנחה אינו מעולה כ"כ כתפלת שחרית אע"פ ששניהם ביום אבל הטעם הוא כי זווג תפלת המנחה הוא מן השיורין דמוחין של תפלת שחרית וגם בזה תבין למה הדינין מתגברין בתפלת המנח' בסוד כי ינטו צללי ערב הטעם הוא לפי שהמוחין הולכין ומתמעטין אבל עכ"ז עדיין נקרא מדת יום אבל בתפלת ערבית שנפסקו כל המוחין לגמרי ולכן כל שליטת החיצו' והמזיקין הוא בלילה כנז' בר"מ פ' פנחס בלילה אסתתמו תרעי ג"ע ואתפתחו תרעי גהינם דאיהו מרה כו' כנודע שהדינין וגבורות של הלילה הם גדולים כמה מדרגות יותר מן הדינין שבשעת המנחה כי שליטת וממשלת החיצונים האמיתית אינה אלא בלילה כנודע: והק"ש שעל המטה אנו צריכין לעשותו מחדש ואינו מספיק בק"ש דתפילת ערבית כמו שהספיק הק"ש דשחרית אל זווג תפלת המנח' והטעם הוא כי כשהוא עדיין יום אין המוחין מסתלקין לגמרי ולכן במנחה א"צ ק"ש פ"א מחדש משא"כ כשכבר נעשה לילה שאז מסתלקין המוחין לגמרי ולכן צריך ק"ש מחדש לצורך הזווג שיהיה אח"כ בחצות הלילה והטעם שאנו מקדימין לקרות אותה ק"ש בעת השכיבה ית' במקומו לקמן בע"ה. והנה להיות שעתה הוא לילה ממש יותר מבשעת תפלת ערבית לכן הזווג הזה הוא גרוע ואינו כ"כ מעולה ולכן אינו מושך אלא מחיצוניו' או"א בלבד כנ"ל והרי נתבאר שני חילוקים שיש באלו הארבעה מיני ק"ש והחילוק הא' שביניהם הוא בענין המשכתן אשר אין המשכתן שוה והחילוק הב' הוא בענין הזווגי' הנמשכין מהם כי אינם שוים: