זאת חוקת התורה וכו' הנה בפסוק השני אמר אשר ציוה ה' לאמר ונוכל להשיב לאמר לישראל כנודע שבכל דיבור היה אומר לו הקב"ה אמור לישראל ואם לאו לא היה למשה רשות לאמר אותו לישראל ואמנם לאמר הנאמר בפסוק ראשון הוא מיותר לגמרי, ואפשר לרמוז אל משז"ל בכמה מקומות כי י"ג פעמיה בתורה נאמר הדיבור למשה ולאהרן וכנגדן י"ג מיעוטין לאמר שלא נאמר אלא למשה לבדו והנה כאן אמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ולשלא נטעה שגם לאהרן דיבר לכן בא המיעוט אחריו באומרו לאמר כלומר זה שאמרתי ואל אהרן אינו שהקב"ה עצמו דיבר עם אהרן אלא עם משה לבדו דיבר והרשהו שיאמר אותו אל אהרן וז"ש לאמר לאהרן ובזה נחשב כאלו הדיבור הי' לאהרן עצמו ג"כ, או ירצה במה שנרגיש מה ענין אהרן בכאן ובפרט כי בכל פרשה זו של פרה לא הוזכר עוד אהרן אלא ונתתם אותה אל אלעזר וכו'. והאמנס יובן במשז"ל למה נסמכה פרשת מרים פ' פרה כשם שאפר פרה מטהרת כך מיתת צדיקים וכו' ונמצא כי מתחילת הפרשה זו עלה על דעתו ית' לסמוך אחריה פרשת ויבואו כל העדה וכו' ותמת שם מרים וכו' להודיעם משז"ל וז"א וידבר ה' אל משה ואל אהרן ירצה ראה השי"ת כי תחכף הי' ישראל עתידין לבא בקגש ולמות שם מריה ויתפללו מאוד משה ואהרן אחיה למה הקב"ה המית הצדקת הזו בטרם כניסתה לארץ לכן, דיבר ה' עם משה ואהרן דני האחים של מרים שלא יתפעלו מזה כי במיתתה ימשך תועלת רב לישראל וזכות הגדול הזה תעמוד לה לעוה"ב הלא הוא כי כמו בטרם שות הפסח בניסן קורין בפרה אדומה להשמיע לטמאים שיטהרו עצמן באפר פרה לעשות הפסח כן טרם הכנסם לארץ הקדושה אשר קדש עומד' בתחל' כניסתה כנזכר בפ' מסעי בגבול נגב והי' תוצאותיו מנגב לקדש ברנע תמות שם מרים אחותם הצדקת שתהא מיתתה מכפרת עליהם וגם מטהרתם כאפר הפרה, והנה הסיפור והדיבור הזה הוא דבר בפני עצמו שאמר הקב"ה לשני אחיה משה ואהרן וז"ל וידבר ה' אל משה ואל אהרן והודיע סיבת זה הדיבור עתה מה הוא ואמר כי הסיבה הוא לאמר כלומר שכוונתו עתה לאמר להם דין פרה אדומה וז"ש לאמר זאת חוקת התורה ולפ"ז שדבר זה כמעט רחוק מן השכל שימו' הצדיק בשביל הדור שאינם הגונים נז"א זאת חוק' כלומר דבר זה של מיתת הצדק הזאת זאת חוקת התורה גזירה שגזרתי וחקקתי בעולמי כדמיון ויקחו אליך פרה אדומה שגם הוא מצוה שאין לה טעם כנודע ואם תסתכל תמצא כי מר"ים בגי' הפר"ה וזה לרמוז אל הנ"ל גם מרים לשון מר ממות והיא תטהר על טמאי המות המרה כלענה וכל זה בסוד בת שבע אם שלמה כנזכר בס' הזוהר ולכן יש בה ז' פרות ז' כהנים ז' כבוסים וכו' ובת שבע זו היא פרה האדומה והיא מרים והמשכיל יבין גם מרים בגימעריא אפ"ר והרי כי הוא, או ירצה כי הנה בספרי ובתלמוד נחלקו התנאים אם לדור המדבר היתה מצותה בסגן ולדורות בכה"ג או נדורות בי בכה"ג בין בסגן בין בכהן הדיוט והסכים הרמב"ן ז"ל כי לדור המדבר דווקא מצותה בסגן או מפני חשיבות אהרן שלא יתטמא בעשייתה או לפי שבא וכפר על עון העגל וגנאי הוא שהזכירו לאהרןן כי הוא עשהו וכדברי רש"י משם ר' משה הדרשן ואפשר כי לזה נשתנה כאן ליחד הדיבור גם לאהרן לאמר שלא יצטער על מה שאני עתיד לצוות ונתתם אותה אל אלעזר ויהיו שיעור הכתובים באופן זה וידבר ה' למשה וגם לאהרן ועברו דברים ביניהם בתחלה והסיבה הוא לאמר כלומר לפי שעתיד לומר ולצוות לישראל ציווי אחד ויש בו דברי תימה לכן התחיל לדבר להם בתחלה ליישב להם התימא ההוא, והנה בפסוק השני ביאר שני ענינים הנ"ל הא' שהוא וידבר ה' אל משה ואל אהרן הנה מה שדיבר להם הוא זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' ירצה זאת הפרה הראשונה האדומה הוא חוקת התורה אשר ציוה ה' לדור המדבר לבדו ויהיה הטעם לאיז' משני העעמי' שאמרנו בשם הרמב"ן לשבח או לגנאי והוא ענין ונתתם אות' אל אלעזר וכו' ומה שרמזתי במל' לאמר הראשון שתו' ציווי המצוה בעצמה הנה הוא לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך וכו' וכל עניני פרה אדומה ובזה נתישבו שני דיבורים הנאמרים בפסוק ראשון והשני ושני כעמים לאמר ולמה הוזכר אהרן בכאן וגם אומרו זאת חוקת מה ענין חוקת ומה ענין זאת מה ממעע, או ירצה במ"ש זאת חוקת התורה ירמוז אל מ"ש שלמת החכם מכל האדם אמרתי אחכמה בענין טעם פרה אדומה והיא רחוקה ממני מה שלא אמר כן במצוה אחרת כלל ואם שלמה יגע ולא מצא מי זה יעריך בלבו להתחכם בה וזהו מה שהזהיר הכתוב את החכמים שלא יטרחו בחקירחם כי הנה זאת ענין פרה אדומה היא לבדה נקראת חוקת התורה שאין לה טעם והיא אשר ציווה ה' לאמר לכל החכמים כי זאת לבדה היא חןקת התורה בלי שום טעם ולא יפשפשו אחריה כענין שלמה כנ"ל משא"כ בשום חוק מהחוקים ויהיה שיעור הכתוב אשר ציווה ה' לאמר לחכמים כי זאת נקראת חוקת התורה כנ"ל, או ירצה דרך רמז כי אח"כ אמר זאת התורה אדה כי ימות באוהל ורז"ל דרשו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ודרשו כן משום דהל"ל זאת תורת האדם כי ימות וכו'. כמ"ש זאת תורת המצורע כי אומרו זאת התורה כולל לכל כללות התורה כולה, וכפי דרכינו יאמר מה שנודע כי אדם הראשון יע"י חטאו בעץ הדעת גרם מיתה לכל נתינת התורה כמשז"ל על חרות על הלוחות חרות ממלאך המות וכשחטאו בעגל חזרו ונקנסה עליהם מיתה וז"ש זאת התורה אדם וכו' כלומר אדם הראשון הנקרא אדם ולא איש או אנוש או גבר הוא אשר גרם לשימות באהל תחת כיפת הרקיע הזאת המתוחה כאוהל ואלו לא חטא נשאר חי לעולם בג"ע אשר הוא מחוץ לאהל הרקיע כנזכר בס' הזוהר פ' ויקהל ובפרקי ר"א, ואמנם אחר שאדם גרם המיתה הנ"ל באה זאת התורה אשר ציווה ה' אותנו על ידי משה כמ"ש וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על פי ה' ביד משה כדי לכפר עון אדה"ר לבטל המיתה וגם זה לא הועיל כי חזרו לחטוא בעגל וגרמו אל כל הבריות אשר באהל הזה הנ"ל להטמא בחטא העגל המטמאה כנידה כמשז"ל מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה וכו' וז"ש כל הבא אל האהל מאחר עון העגל ואילך ונולד אז בין אותם שכבר היו באהל ונולדו כבר ועמדו על הר סיני ופסקה זוהמתן כולה יטמאו שבעה ימים בטומאת העגל ולכן חזרו למות וז"ש כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יעמא, או ירמוז אל מה ששאלו בס' הזהר בפרשת תשא כי יהושע שכתיב בו לא ימיש מתוך האהל ולא היה עם ישראל בעשיית העגל והנה כבר נפסקה זיהמתן בהר סיני ולא התנצל את עדיו שקבל מהר חורב איך מת והשיב כי זהו סוד וקרא לו אהל מועד חיים קצובים כמ"ש ובית מועד לכל חי וכיוון דאחפגים סיהרא אוהל מועד משכן העליון בעון העגל גם יהושע נער לא ימוש ג"כ אתפגים בהדה וז"ש כל הבא אל האהל הם כל ישראל שחזרו בתשובה ונכנסו באהל מועד בין כל אשר כבר היו תמיד באהל והוא יהושע גם הוא נטמא ונפגם כנ"ל, ואמנם כל זה הוא ענין המיתה בעצמה שהוכרחה לחזור ועתה בתחילת הפרשה דיבר בתיקון אחר והוא כי על הפחות ראוי לתקן שלא יקבלו עוד ישראל טומאה אחרת חמורה מחמת המיתה הנז' המוכרחת והוא טומאת מת אבי אבות הטומאה ואם נטמאו בה איך יטהרו ממנה ואמנם כמו שרצתה התורה לסלק תמיהה עצמה אלא שלא עלה הדבר לפועל הנה על הפחות באה התורה הנ"ל לתקן עמאי המת הנז' וז"ש זאת הפעולה של פרה אדומה שנזכר לטהר טמאי מת התורה שקבלו בהר סיני הוא ענין פעולה הזאת הנז' ואמר כי הוא אשר ציוה ה' לאמר ויקחו אליך פרה וכו' ובזה יתיישב היטב דרשת ר' משה הדרשן בשם המדרש כי פרה באה לטהרת העגל וכל מעשיה ועניניה מידה כנגד מידה דוגמת העגל כי כמו שהעגל המשיך טומאת המיתה כן הפרה תטהר טומאת המיתה כנ"ל ובאומרו ויקחו אליך וכו' ירמוז אל מה שנודע כי שבעה פרות נעשו ממשה ועד מלך המשיח וכולן היו צריכין לעבר בה מעט מאפר פרה של משה רבינו ע"ה וז"ש ויקחו אליך וכו' מן הפרה שלך יקחו תמיד מאז ואילך עד מלך המשיח לערב פרות שלהם, הראשון הנקרא אדם ולא איש או אנוש או גבר הוא אשר גרם לשימות באהל תחת כיפת הרקיע הזאת המתוחה כאוהל ואלו לא חטא נשאר חי לעולם בג"ע אשר הוא מחוץ לאהל הרקיע כנזכר בס' הזוהר פ' ויקהל ובפרקי ר"א, ואמנם אחר שאדם גרם המיתה הנ"ל באה זאת התורה אשר ציווה ה' אותנו על ידי משה כמ"ש וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על פי ה' ביד משה או ירצה במה שמעורר שכיוון שהדיבור הי' אל משה ואהרן הל"ל דברו אל בני ישראל ויקחו אליכם והענין כי כיון שהטעם של פרה לטהר טומאת העגל כנ"ל גנאי הוא שאהרן ידבר להם בנקיחת הפרה יען כי הוא עשה העגל ולכן דבר אתה לבדיך אל בני ישראל וגם שיקחו אליך לבדיך פרה אדומה ולא אליכם שניכם האמנם בעת דבורו ית' נמצא שם גם אהרן לב' סיבות הנ"ל בשני הדרכים אם לסיבת מיתת מרים ואם לסיבת ונתתם אותה אל אלעזר וכו' כנ"ל ואמנם היות הקיחה אליך אעפ"י שאין נעשית על ידך הוא לפי שכמו שאתה גרמת להם חיים בהורדת הלוחות לכן על הפחות תהיה לקיחתה אליך וכמו שאתה שרפת העגל להעביר טומאחו כן עתה על הפחות תהי' לקיחתה אליך כנגד ויקח את העגל אשר עשו וזכותך יעזרם:פרה אדומה וכו' לכפר עון העגל של זהב אדום תבא פרה אמו של העגל אדומה וגם תמימה היפך העגל שיצא כדמיון השסיעה בשתי גבין וראשין שור וחמור ואין מום גדול מזה וכמו שיצא כדמיון עגל קטן שלא עלה עליו עול ולא כדמיון שור גם באמו אשר לא עלה עליה עול, ונתתם אותה שניכם משה יהי' שליח בעבור כל ישראל ואהרן בעבור עצמו שחטא בעגל יביאו את קרבנם בידיהם וימסרוהו לאלעזר הכהן שלא חטא בעגל והוא יקריב את קרבנם ויהיה שלוחו של משה במעשה הפרה כנגד מעשה משה בעגל:וישמע הכנעני מלך ערד וכו' ע"ד רמז נוכל לבאר פרשה זו בשלשה פנים הא' במה שנודע הוא היצה"ר הוא מלאך המות הוא נחש הארור בחטאו של אדם הוא ארור כנען שהוא הקליפה שיצתה ממידת הדין הנקראת ח"ס בן נח באופן שזה הכנעני הוא היצה"ר אם לסיבה שהוא מכניע את האדם תחת רשותו להחטיאו והוא מלשון הכנעה או הוא מלשון סוחר כמו כנעני נכבדי ארץ וכמו כנען בידו מאזני מרמה ונקרא כן יען היצה"ר נעשה סוחר קונה את האדם ומוכרו לתחת יד שר של גיהנם כמ"ש בספר הזהר בפסוק והכנעני אז בארץ ונקרא מלך ערד בגי' הרע עם הכולל כי הוא מלך זקן וכסיל הוא היצה"ר וזהו מלך ערד והרוצה להרחיקו ולצאת מתחת יד מלכותו יעסוק בתורה הנקראת מים חיים כמשז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכשאדם מתרחק מדברי תורה אז מולך היצה"ר עליו ויושב עמו דירת קבע וז"ש יושב הנגב כי אינו יושב וקובע דירתו אלא בארץ הנגב יבישה בלי מים שהיא התורה' ע"ד כי ארץ הנגב נתתני לשון נגיבות והנה אין לך אדם מישראל שאינו עוסק בתורה וקורא קריאת שמע ומלא מצות כרמון, ואמנם כשמוע היצה"ר כי בא הישראלי הזה דרך האחרים ואינו עובד את השי"ת באמונה אלא במרמה כמרגל את הארץ כנזכר בספר הזהר פ' שלח לך על ויעלו ויתורו את הארץ שעוסק בתורה כמרגל ולא לשם שמים אז מתעורר להלחם בו זהו וילחם בישראל וכיון שעוסקו בתורה ובמצות שלא לשם שמים אלא כמרגל דרך האחרים אין בו כח לעמוד ותיכף נופל ביד היצה"ר וישב ממנו שבי כל רמ"ח איברים ושס"ה גידים שהיו בעודו קטן שבויים תחת מלכותו של זה וכשהגדיל בן י"ג בשנים נשתעבדו תחת היצ"ט עתה חוזר היצה"ר ושובה אותם מתחת יד ורשות הנשמה הנקראת ישראל ומתחת רשות יצ"ט וז"ש וישב ממנו שבי היינו היצה"ר מישראל הנז' את הרמ"ח אברים הנקראים שבי להיותם בתחלה שבויים תחת ידו וכל זה גרם לישראל הנ"ל יען בא דרך האחרים שלא לשמה כנ"ל ולא דרך בדרך או החיים לשמה, ועתה כראותו שנמסר לגמרי ביד היצה"ר חוזר בתשובה וצועק אל הקב"ה שיעזרהו כבתחלה וכדי שיענהו נודר נדר בעת צרתו זו ואומר אם נתון תתן את העם הזה הוא היצה"ר מלך ערד הוא עם חיילותיו כנזכר בפ' בא ברעיי' מהימנא כי סמא"ל יש לו ד' מחנות ועליהם ד' שרים אף וחמה ומשחית ועון וכולם סובבים את האדם ומושלין עליו וז"ש את העם הזה היצה"ר וחיילותיו גם אומרו נתון תתן ירמוז אל הנ"ל נתינת היצה"ר ונתינת חיילותיו גם ז"ש את העם כי העם הם החיילות וא"ת מרבה את היצה"ר שהוא מלך עליהם או נתון הוא היצה"ר ותתן הוא השבי הנ"ל שהוא רמ"ח איברים או נתון הוא לשעבר כלו' מה שכבר הייתי בתחלה נקרא ישראל איש צדיק ואז היו נתונים הגוף וכחותיו בידי ולכן גם תחזור בכח חשובתי ליתן עתה שנית את היצה"ר בידי והחרמתי את עריהם הם האברים של הגוף הנעשים בתים וערים ומקום מושב אל היצה"ר וכחותיו בסוד עיר קטנה ואנשים בה מעט והחרמתי ר"ל אקדישם חרם קדוש שיהיה מקודשים לעבודת שמים מהיום ואילך ולא יהיו שום חלק בהם אל היצה"ר כאשר הייתי מתחילה בא דרך האחרים פוסח על שתי הסעיפים, כיון אשר הקב"ה מסתכל בקול הישראל ההוא ומבין כי לשם שמים הוא מדבר ונודר בכל לבו ובכל נפשו וז"ש וישמע ה' לשון הבנה והסתכלות אז ויתן את הכנעני הוא היצה"ר מוסרו ביד האדם להיותו שבוי בידו להטותו לדרך טובה ומחרים ומקדיש אותם ר"ל את היצה"ר ואת חיילותיו ואת עריהם הם אברי הגוף כנ"ל ולא די שמכריח את אברי הגוף אלא אף גם את היצה"ר עצמו על דרך ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך יצ"ט ויצה"ר ואז מקיים נדרו אשר נדר והחרמתי וכו' וז"ש ויקרא שם המקום ההוא חרמה הקדש גמור להשי"ת ואלו אמר שם העיר הי' חוזר אל האיברים בלבד לכן קראו מקום כלומר המקום ומלואו כי הגוף נעשה כסא ומקום אל הכנעני הוא היצה"ר ועתה קראו חכמים קודש להשי"ת לעולמי עד:או ידבר בעת ישכב על מטתו בלילה אשר האדם מפקיד רוחו ונשמתו בידו ית' ונשמתו עולה למרום אצל הקב"ה כנודע ולכן מתפלל האדם טרם ישכב יהי רצון מלפניך ה' או"א שתשכיבני לשלום וכו' והאירה עיני פן אישן המות וכו' גם בתפלת ערבית מתפלל ושמור צאתנו ובואנו לחיים ולשלום ומהראוי שיתפלל כך בבוקר שמאז ואילך יוצא לשוק ולדרך ומתיירא מפני סכנת לסטים ולא בעת השכיבנו אבינו לשלום וכו', אבל הכוונה היא על השמירה האמיתיות אין כח לנשמה בעליתה אז למרום להשתמר מן המזיקין הפוגעים בה לולא בהקדמות תפלתו אל השי"ת ישמור צאתו מן העוה"ז בעלייה הנקראת יציאה ובירידה בבוקר שהם בצורת כלבים לועקים חומרים הנה נשמה המזיקין ההם שוכנים באויר הרקיע אשר שם כמה מדורות להם ובאויר ההוא כמה דרכים הנקראים הקליפות וכחות הטומאה, ואז אם הנשמה ההיא בדרכי חושך ותראה איזה הוא הדרך הישר לעלות ודומה אל המרגלים הבאים בדרך עקלתון כי אינם בקיאים בדרכי הארץ ואז המזיקין הנקראים כלבים צועקים במשמרת שניה של הלילה שאז זמן עליית הנשמות ואל זה רמזו רז"ל במס' ברכות באומרם משמרה שניה כלבים צועקים ומגידים אל כת המזיקין היותר גבוהים מהם הנקראים אריות ויוצאין וטורפין את הנשמות ההם וזהו סוד הלילה וכו' מיד כלב יחדתי הושיעני מפי אריה וכו', וז"ש:וישמע הכנעני הוא הסטרא אחרא ונקרא מלך ערד שהוא גימט' רעה עם הכולל כי גן עדן נקרא ארץ הטובה וגיהנם נקרא ארץ רעה ולכן נקרא יושב הנגב כי מדורתו וישיבתו בגיהנם הנקרא נגב לשון גניבות כנודע כי תלמידי חכמים העוסקים בתורה הנקראה מים אין אור גיהנם שולטת בהם כי המים מכבין האש והנה גיהנם שהוא איש נוגב ממימי התורה ושם מושב הכנעני הנז', ואמנם מה ששמע הוא כי הנשמה הנקראת ישראל אינה בקיאה לעלות באורח חיים אורח ישר אבל באה דרך האחרים והמרגלים שאינם בקיאים בדרכים והולכת בדרכי חושך והשמיעה הזו היא מן המזיקי' הנקראים כלבים צועקיה כנ"ל ועי"כ מבין כי הנשמה זו אינה כשרה ואינה עוסקת בתורה כי:לכן אין התורה מאירה לפניו ללכת באורח חיים ועי"כ מתגבר ויוצא לקראתו וילחם בישראל הנזכר בראיתו כי בא דרך 'האחרים כי תרגום מקומות הוא אחרים שאינה יודעת לכוון אל מקום אחד אשר אליו תלך אלא נוסעת ממקום למקום ומאתר לאתר כדרך כל המרגלים שאינם מבני עלייה ראויין לעלות להשתעשע בו ית', ואז וישב ממנו שבי הם התורה והמצות שעסק האדם בהם באותו יום ולוקחים אותם ממנו בסוד מצאוני השומרים הסובבים בעיר לשאו את רדידי מעלי הוא לבוש הנשמה הנעשה ע"י המצו' וכיון שעבר באותו יום איזה עבירה ח"ו יש בהם כח שבות ממנו הרדיד ההיא הנקרא שבי ולא עוד אלא מכיון ששלטו באותה הנשמה יש להם כח לשלוט אף גם על הגוף שלה המושכב על המטה ושוכבין עמו ומתחממין עמו רוחות הנקבות ומשחיתין זרעו ולילית שובה אותה טיפות זרע קדושות שיש בהם רוחניות קדושה ומתעברת מהם ויולדתן והם הם השדים האמתיים והם נשמות קדושות שבוייות ביד סטרא אחרא כמבואר בס' הזהר על לא תאונה אליך:חסר דף קפו ע"ב:דרך ים סוף למען לא ישובו מצרים כנ"ל שם וראו עתה שחזר להסיעם דרך ים סוף ובפרט כי זה היה אחר ארבעים שנה ואמנם היה יכול להעבירם דרך אמצע ארץ אדום כי קרוב מאוד ליכנס לארץ כנען וסבבם מחוץ לכל ארץ אדום היושבת בדרום ארץ כנען וגם יסבבו את ארץ מואב אשר בקרן דרומית מזרחית עד שיבואו לארץ סיחון ועוג מזרחה ומשם יכנסו ליריחו וז"ש לסבוב את ארץ אדום והנה גם ארץ מואב נרמזה במלת את יתירה וז"ש לסבוב את ארץ אדום כי כבר נצטוו אל תצר את מואב ואז ותקצר נפש העם בדרך הם הערב רב קצרה נפשם בדרך הארוך שסובביה לבלי צורך ולא נחם דרך אמצע ארץ אדום כי קרוב מאוד הוא ובזה יתורץ מה שהודיענו שהיה דרך ים סוף ללא צורך וגם מלת את יתירה וגם למה הודיענו אם היו סובבים את ארץ אדום וגם למה בכל הארבעים שנה לא קצרה נפשם אלא עתה וגם אומרו מלת נפש, והענין כי ישראל היו תוך ענני כבוד אשר הי' מיישרים את הדרכים כמישור והיו מוקפין מהם לבל יכם שרב ושמש גה ענן אחד מהם תחתיהם והיו כרוכבים על סוסים ילכו ולא יעפו ונהנים שם מזיו השכינה אבל העבר רב היו הולכים ברגליהם שלא על גבי ענני כבוד מוכים משמש ושרב כי היו חוצה אל העננים כנודע והם סובלים תוקף צער הדרך וז"ש בדרך ולכן קצרה נפשם ולא נפשם של בני ישראל אז וידבר העם באלקים ובמשה כי שניהם הוציאם ממצרים שלא ברשות שם הוי"ה וזהו שאמרו ז"ל השוו כבוד עבד לקונו ולא אמרו להיפך כבוד אדון לעבדו שהוא יותר עון אבל רמזו אל הנ"ל כי השוו אותו לשם אלקים בענין הזה כי כמו ששם אלקים העלה אותם כן משה העלה אותם לתקן את עצמו כי הם הסיגים שלו כנ"ל ולכן נתרעמו על שניהם למה זה העליתנו שניכם ממצרים ולא אמרו העלנו והם כבר ידעו כי נגזרה גזירה על משה למות במדבר ונשאו ק"ו בעצמן שהם הסיגים שלו וא"כ מוכרח הוא שימותו גם הם כמוהו במדבר וז"ש למות במדבר ומי הגיד להם זה, ואמרו כי אין לחם וכו' עם היות שקר שעדיין המן יורד להם וגם בארה של מרים כבר חזרה בזכות משה וגם שהל"ל וגופינו קצה שהיא האוכל ואין הנפש אוכלת וגם דהל"ל בלחם הקל ולא הקלוקל ועוד כי שקר דברו שהי' המן משתנה לכל לטעמים שרצו ואם כמשז"ל שאמרו וכי יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא עתיד מן זה לנפח במעינו וכו' והנה זה היה בסוף ארבעים שנה וכבר הורגלו בכך, והענין שאם חשיב לנו שהרי גם ישראל מתו כולם במדבר ואינכ' טובים מהם ומה זה שאמרו למות במדבר לז"א כי אין לחם וכו' כלומר אף אם בני ישראל מתו במדבר היו שבעים מכל טוב כנ"ל כי המן היה משתנה להם לכמה טעמים משא"כ אנחנו הערב רב שלא היו אוכלין את המן עצמו הנקרא לחם מן השמים אלא הפסולת שהיה נשאר מן המן אחר שטחנו אותו ברחיים כמ"ש ז"ל על שטו העם ולקטו והי' טעמו כטעם לשד השמן ולא יותר אשר אז נקרא לחם הקלוקל המקולקל כי אחר שהוציאו ממנו שמנו ודובשו היו נותנין לנו הפסול' המקולקל באופן כי לחם גמור לא היינו אוכלין כלל אלא לחם הקלוקל שהוא הפסולת אשר לא היה משתנה לטעמים רבים מתוק ומר וחמוץ אלא לשד השמן ואין דבר שנפש האדם קצה בו כמו מי שמתמיד לאכול דברים שמנים וז"ש ונפשינו קצה וכו' ועיין מה שבארנו בפסוק כתפוח בעצי היער דבר נחמד:ומ"ש וחין מים יובן במה שבארנו בפסוק ותשת העדה ובעירם כי אחרי מות מרים לא חזרה הבאר כבתחילה להשקות גם הערב רב רק את ישראל הנקראים עדה ואת בעירם ג"כ ומקניהם וז"ש ואין מים כלומר לנו כי לישראל יש מים וגם יתבאר עוד זה היטב לקמן בפסוק ומשם בארה ונודע כי הערב רב שהיה התערובות הרע שנתערב מעת שחטא אדם הראשון כנ"ל היה ע"י זוהמת הנחש שהטיל בחוה ושם נתערבה בנפש הטוב של משה רבינו ע"ה וע"כ עתה היה העונש שלהם ע"י שילוח הנחשים השרפי' לנשכם וליפרע מהם כיון שלא רצו להתקן מאותה הזוהמת של הנחש הקדמוני ולא די זה אלא שאדרבה אמרו למשה למה העליתנו ממצרים לתקן אותנו כי זה ענמו הי' הסיבה למה השי"ת לא היה ברצונו נהעלותם כי עדיין לא היה ראויים להתקן משא"כ בשאר הנסיונות כקרח ומרגלים וכיוצא כי עתה תלונתם העקרית היתה למה העליתנו וכו', והנה שם הוי"ה המולך על ישראל הוא אשר שלח בהם את הנחשים כי שם אלקים המולך על גויים הוא אשר הוציאם ממצרים והוא אשר השתדל לתקנם ולא יחפץ להמיתם אע"פ שמה שנתרעמו הי' לנגדו כנ"ל על וידבר העם באלקים וכו' וז'ש וישלח ה' בעם ולא אלקים אעפ"י שהם לא דברו אלא כנגד אלקים ואז גמר השי"ת בדעתו לכלותם שם במדבר וז"ש וימת עם רב מישראל כי הנה היה ראוי שיכתב וימת עם רב ותו לא או וימותו רבים מישראל אבל הכוונה שכל אותם הערב רב שהם עם רב מתו ונכרתו מתוך בני ישראל ונשארו בני ישראל לבדם וכמו שבארנו בפסוק ויגר מואב מפני העם כי רב כי הם הם הנקראים דרך סתם עס רב ואז הובררו כל הסיגים ונשארו ישראל לבד כסף צרוף ונכנסו לבדם לארץ ואין זר אתם כי הערב רב לא הי' עדיין זמנם להתקן כנ"ל גם ירמוז על משז"ל על וחמושים יצאו בני ישראל ממצריה כי ישראל לא היה בערך הערב רב אלא אחד מחמשים וז"ש עם רב מישראל ר"ל עם שהיו רב וגדול יותר מישראל או ירצה וימת אותו העם הנאחזין במשה רבן של ישראל כנ"ל כי הי' סיגים נשמתו, ובאלו הג' פירושים יתורץ למה בכל מקום נתפרש שיעור המתים ולא בכאן אך הענין כי כאן מתו כולם ולא הוצרך לבאר מספר' כי אין הכוונה אלא להודיע כי בראותו ית' כי כל הקלקלות שנמשכו לישראל במדבר היי עבורם ולא עוד אלא שעדיין לא היה זמנם נתקן כלל המיתם במדבר כדי שיכנסו ישראל לארץ לקיים מן הסיגים ולא יכנסו עמהם להחטיאם גם בארץ ועל אותה שעה הוא אומר כולך יפה רעייתי ומום אין בך, ואז הכירו הערב רב כי קצתם אותם שכבר היו ראויים להתקן הכירו את חטאם והתודו את עונם ואמרו חטאנו כי דברנו וכו' אבל אותם שלא יכלו להתקן מתו אז כולם והמתוקנים הכירוו כי גם שחטאו בדברים נגד שם אלקים הנה חטאם עולה יותר למעלה עד שם הוי"ה אשר הוא שלח בהם את הנחשים וז"ש כי דברנו בה' ובך ולא אמרו כי דברנו באלקים ובך ככתוב מלעלה וידבר העם באלקים ובמשה כי ראו עתה כי שם הוי"ה רצה של שם הוי"ה גם חטאנו בך כי עתה ידענו כי כוונתך טובה תמיד עלינו לתקננו לפי שאנו מן עירוב זוהמת נחש העליון שהטיל בחוה וראיה לזה כי לכן שלח בנו את הנחשים כנ"ל ולכן העיקר הוא כי יסיר הנחש הפרטי העליון ההוא אשר הוא מזל ושר על כל אלו הנחשים הנושכים אותנו וכשיוסר הוא מקטריגו העליון וגם יוסר הזוהמא שהטיל בנו כנ"ל ובכן נהיה נקיים ומתוקנים וממילא יוסרו הנחשים התחתינים וז"א את הנחש ולא את הנחשים וגם להיותו עליון אשר בשמים אמר מעלינו ואם כוונתם על הנחש תחתוני היו אומרים ויסר מבינינו או ממנו. וכראות השם יתברך את אלו הנשארים מהערב רב שהתוודו ושבו בתשובה וכבר הגיע זמנם ליתקן אז אמר למשה עשה לך שרף להנאתך ולטובתך כי אלו הערב רב הנשארים הלא הם מחלק נשמתך ובהיותם מתוקנים יש לך תועלת גדול לך. והנה רז"ל הקשו וכי נחש ממית ומחיה אלא בזמן שישראל היו מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים וכו' ועדיין קשה כי הרי הפסוק צווח ואומר כנגדם והביט אל נחש הנחושת וחי אבל הענין הוא כי בראשונה היו חושבין שכיוון ששרשה מזוהמת הנחש העליון אין להם חלק בהשי"ת אלקי ישראל והיו רוצין לעבוד אל הנחש העליון אשר הוא חלקו הנקרא אלקים אחרים ולכן השי"ת להרוס דעתם הזו הנפסדת יד הנחשים השרפים היתה בהם להומם ולאבדם וע"כ ידעו כי השי"ת מלכותו בכל משלה. והיו מביטין אל הנחש העליון השרש שלהם וגם היו מסתכלין כלפי מעלה להורות כי הנחש אלהיהם תחת השי"ת הוא נכנע ומעשה ידיו הוא. אין זולתו י"ת בשמים ובארץ וע"י כך היו מתרפאים:והנה אחר שהערב רב האלו הנשאריה שבו בתשובה כנ"ל ונתקנו רצה ה' להכניסם תחת כנפי השכינה בענין כל הנסים הנעשים לישראל וליתן להם ממימי הבאר אשר הם מים קדושים במעשה נסים כנודע וז"ש ומשם בארה וכו', ויש להעיר בזה איך אומר ומשם בארה והרי זה ארבעים שנה שניתן להם בפ' בשלח בצאתם ממצרים וגם כפל אומרו הוא הבאר. וגם אומרו בארה לשון נקבה מה ענינו ובפרט כי בתחילה אמר בארה ואח"כ באר ומה שדרשו רז"ל במקום אחר כי הא' בסוף חיבה במקום למ"ד בראשה לא שייך הכא. גם מה סמיכת אז ישיר ישראל וכו' אחר פסוק אסוף את העם וכו' גם מהו ואתנה להם ולמי יתננה אלא להם גם מה היא כוונת עלי באר ענו לה. והענין ומשם ר"ל מן הענין הזה אשר שבו הערב רב בתשובה משם זכו שנמשך להם הבאר ולכן נקרא בארה לשון נקבה כי עד עתה היתה מכונסת ולא היתה מוציאה תולדותיה רק לבני ישראל ועתה ילדה כדוגמת הנקב' שמגלה תולדותים ומוציאה לחוץ להשקות גם את הערב רב:ולפי שלא נטעה במשם בארה שר"ל כי עתה נחדש ענין הבאר בעצמו נזה חזר הכתוב לפרש הענין אומרו ומשם בארה כי פירושו היא כי הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם הם הערב רב ואתנה להם ג"כ מים ובערך זה אמרתי ומשם בארה לבחינת הערב רב כי לבחינת ישראל כבר משעת מיתת מרים חזרה להם הבאר לישראל בלבד. וכיוון שכן הוא שעתה נתחדש נס אחר והיא שהבאר הוציא עוד מימיו להשקות גם את הערב רב לכך אז ישיר ישראל את השירה הזאת ר"ל באופן זה והא עלי באר ענו לה שתעלי עוד את המים עד פיה ותעשה נחל נובע מתפשט ברחובות פלוני מים עד יפוצו מעיינותיה חוצה לענני כבוד אשר שם מושב הערב רב ואלו על התחלת בריאת הבאר עצמם לא היו שוררים אלא הבראי או התגלי באר כיוון שהית' בריאה מחודשת לגמרי אבל עתה שאינה בריאה חדשה שוררו עלי באר וזהו מלת אז. וזהו שחזרו ואמרו באר חפרוה שרים כלומר אמנם מציאת הבאר עצמה לא נתחדש עתה כי הנה באר זה כבר לשעבר חפרוה שרים שהם משה ואהרן כי החפירה עצמה נעשית אז וממדבר מתנה מן העת הראשון שנכנסו אז למדבר סין בפ' בשלח מאז ניתנה להם במתנה בתחילת הארבעים שנה ומה שנתחדש עתה הוא כי וממתנה נחליאל מאחר שניתנה במחנה לישראל והיתה בבחינת באר חפרוה בלבד לצורך ישראל בלבד עתה נעשית נחליאל נחלים עצומים שנמשכו מהבאר ההיא ע"פ השי"ת אל ישראל להשקות גם הערב רב וזה הענין נמשך עד שבאו לבמות והגי ונשקפה על פני הישימון ושם נגנזה הבאר בימה של טבריא כנודע. ובזה יתבאר מאמרם ז"ל על את והב בסופה אלו התלמידי חכמיה שבתחילה מתקוטטים זה עם זה על ההלכה ואח"כ אהבה בסופה והענין כי למדו זה מכאן כי כל המריבה שרבו הערב רב על משה בתחילה חזרה להיותה אהבה בסופה. כי חזרו בתשובה ונתקנו ונאהבו לפני השי"ת ונתן להם ממימי הבאר לפי שע"י המריבה הזו באו לידי היכר השגחתו ית' וחזרו בתשובה. ומזה למדו רז"ל כיוצא בזה כי בכל עסקי התורה הנמשלת לבאר מים חיים כל המריבות שת"ח מריבים עליה כדי להבין דבריה נמשכת להם אהבה בסופה אחר שהבינו ועמדו על תוכן אמיתות דבריהם ויצאו מימי באר התורה והשקום. ואמנם מה שהכריחם לפרש כן היא מפני שהל"ל את והב בסוף ר"ל את אשר ניתן להם בסוף הארבעים שנה ולכן דרשו כי אומרו והב בוא"ו לרמוז כי המתנה הזו הנקרא בלשון תרגום יהבותא היתה במציאת אהבה כי כן וה"ב בגימטרייא אהב"ה. וגם אמר בסופה ולא אמר בסוף לפי שלא נטעה לאמר כי בתחל' הי' ח"ו ביניהם שנאה וקטרוג ולבסוף נשתנה משנאה לאהבה אמנם לעולם היתה האהבה קיימת אלא שבתחילה היתה מסותרת ולא נגלית והיו הרואים חושבים שהיה ח"ו שנאה ואח"כ בסופה של האהב' הנ"ל נגלית איך שמתחילה ועד סוף אהבה היתה. והענין הזה ידרש בין כפי הפשט התורה במנין המריבה על מי באר שלא נחשוב כי ח"ו שנא ה' את עמו על דבר המריבה וכמו שראינו כי וימת עם רב מישראל כי אדרבה הוכיח סופו על תחילתו כי את אשר יאהב ה' יוכיח גם ידרש כפי הדרש שמדבר בענין התורה הנקראת באר מים חיים והודיענו כי אעפ"י שאצל ההמון נראה כי התנאיה האמוראים מחולקין זע"ז אלו מתירין ואלו אוסרין ויחשבו כי זה שקר וזה אמת ושיש פירוד בתורה הודיענו שאינו כן אבל את והב בסופה כי כל כוונתם לברר וללבן ולהוציא מימי התורה לאמיתתן ואלו ואלו דברי אלקים חיים:קח את המטה וכו' אומרו ואת בעירם נראה מיותר וגם כי כאן אמר את ואת ולמטה אמר ותשת העדה ובעירם והענין יובן במעשה דאלכסנדרוס מוקדון שאמר' לו אותה המלכה של הנשים הנקראת מלכא קציא דבאחורי טורי חשיך אית מיטרא בארעכון וכו' אית בעירי בארעכוך וכו' וגם זהו ענין פסוק אדם ובהמה תושיע ה' כי כשאין זכיות בבני אדם מסתכל השי"ת בצער הבעלי חיים שהם הבהמות ומביא מטר לעולם. ואל זה רמזו ישראל במ"ש כאן למות שם אנחנו ובעירנו כלומר ואף שאנחנו חוטאים תן לנו מים עבור צער בהמתינו. אז השיבו השי"ת כי בין בזכות בעירם בין בזכות עצמן יוציא להם מים ולזה קראם בלשון עדה כי אין עדה אלא קדושים וכמ"ש ז"ל על ויבואו כל העדה מדבר צין כי בכניסתן עתה לארץ היו כולם צדיקים גם כמש"ה כי כל העדה כולם קדושים וכו' וז"ש והשקית אותם לפי שהם עדה קדושה וכן ואת בעירם בזכות הבהמות עצמן ולזה הונח מלת את מפסיק ביניהן אבל הם ברוב ענותנותן השפילו עצמן וכאילו אין זכאין לשתות אלא מחמת בעירם ולזה חבר אותם ותשת העדה ובעירם אבל למעלה הפסיק ביניהם במלת את. כנ"ל. או אפשר ידמה ענין אחר והוא כי הנה ג' מתנות ניתנו לישראל בזכות ג' אחין באר ומן וענני כבוד בזכות מרים משה אהרן ולכן בתחילת הבאר בתחילת הארבעים שנה אמר עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל וכתוב ויצאו ממנו מים ושתה העם להורות כי הבאר הי' עצום ומשקה את בני ישראל ואת הערב רב הנקראים עם סתם ועתה במות מרים חזרה הבאר גם הוא בזכות משה ולכן נתמעט קצת כחו במיתת מרים ולא נתחזק כבראשונה ולא יצא רק להשקות את ישראל הנקראים עדה ולא את הערב רב וז"ש והשקות את העדה ואת בעירם של מקנה ישראל ובא למעט שלא יצאו להשקות את הערב רב וכן בענין המעשה אמר ותשת העדה ובעירם ולא יותר כלומר ולא הערב רב ואז צעקו הערב רב כאשר נסעו מהור ההר דרך ים סוף ואמרו למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים כמו שנתבאר שם ועיי"ש. ועל דרך רמז ירמוז קרוב אל מ"ש בס' התיקונים ובו יובן ענין חטא משה הנפלא מעיני הפשטנים בענין הסלע איך נענש לעונש כ"כ עצום יען לא האמנתם וכו' לכן לא הביאו וכו' ולא הועילו להן כל תפילתיהן כמנין ואתחנ"ן וכל זכיותיו. והענין הוא כי בצאת ישראל ממצרים לא היו ראויין עדין לעסוק בנשמת התורה ברזים ובסודותיה אלח בגופי תורה ובפשטים וזה ענין הצור שבחורב בפרשת בשלח כי שם חורב עתידה התורה נהנתן והתחיל הקב"ה אז לתת להם פשטי התורה וז"ש והכית בצור ויצאו ממנו מים והענין כי התורה נקראת סלע צור כי היא סתומה בהעלם רב כדמיון הסלע והצור החלמיש החזק ולהבין אותה צריך קושיו' והויות ותירוצים והכאות וכמ"ש וכפטיש יפוצץ סלע דברי לשון התנאים האמוראים המכים בחוזק ומקשים קושיות ומתרצים וע"כ מוציאים מים ממנה כפשטה כי אין מים אלא תורה ומחיישבין קושיות הכתובים והמשניות וזה ענין והכית בצור ענין הכאה ממש. ואח"כ במתן תורה בלוחות ראשונות חשב לבאר להם כל התורה בסודותיה בשבעים פנים כנודע וכשחטאו בעגל פרחו אותיות התורה בסוד הנשמה שלה ונשארו גופי תורה וכשחזר לתת להם לוחות התורה שניות היו דרך פשט כמבואר אצלינו על מה שאמר ר' עקיבא לחביריו כשהגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים ועיי"ש :ועתה שכבר מתו כל החוטאים במדבר ונשארו בניהם הזוכין לכנוס לארץ רצה השי"ת לתת להם מימי התורה מתוקים ברזיה וסודות ג"כ נוסף על הפשט גופי התורה אשר אין צורך להם אל הכאה וקושיות ופירוקים אלא דיבור בעלמא קבלה למשה מסיני. וז"ש ודברת' אל הסלע בלבד דיבור בעלמא ועי"ז ונתן מימיו האמיתים המיוחדים לה הם רזי נשמת התורה משא"כ בפרשת בשלח ויצאו ממנו מים ולא אמר מימיו אלא מים סתם הם הפשט שאינו עיקר התורה אלא מה שהוא מוכרח לעולם הזה עולם החומרי עולם המעשה כי הסודות בהם עוסקים הנשמות בעוה"ב אחר פטירתם מעוה"ז ויושבים שם ברוחניות נשמה בלי גוף וגוייה:וז"ש קח את המטה וכו'. והענין במ"ש בספר הזוהר בתיקונים כי זה המטה נקרא מטה אלקים היא המשנה תורה שבעל פה כי המטה היא צורת וא"ו וא"ו סדרי משנה הכוללת כל התורה שבעל פה ויש בה איסור והיתר חיוב וזכאי עמא וטהור כשר ופסול וגם לזה נקרא מטה שיש בו הטיות לכאן ולכאן טמא וטהור וכו' וכל זה ביאור אל התורה שבכתב הנקר' סלע סתומה כנ"ל גם נקרא עט"ה מ"ט ה' ר"ל מ"ט פנים טהור וטמא וכו' הנדרשי' במעשה חומשי תורה, והנה נקרא משנה לשתי סיבות הנאמרים בס' התיקוני' הא' כי הוא משנית שינוי בתורה שבכתב שהיא כולה נשמה גמורה ורוחניות וע"י פשטי דיני המשנה משנית ענינה מרוחניות לגופניות והב' כמו כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וכו' כי המשנה שבע"פ כדמיון המשנה אל המלך שהיא התורה כי אין המלך מתגלה אל העם אלא ע"י המשנה שלו כמו כן התורה שבע"פ מי שיסתכל בה ימצא מים חיים רזי התורה מתלבשים בה כמ"ש ברעייא מהימנא פ' פנחס וז"ל ותנאין ואמוראין כל תלמודא דלהון אוקמוה על רזין דאורייתא וכו' ולפי שנודע כי אין חכמת הקבלה ראוים אלא לחברים שיש ביניהם אהבה וחיבור גדול כמ"ש רשב"י בס' הזוהר לחברייא בפ' יתרו חברייא כד מהלכין באורחא בעי למיהך בחד לבא וכו'. לז"א והקהל את העדה חיבור וקהלה:גם אמר לעיניהם כי עתה עיני' להם ולא יראו בעוסקם בפשעים ואז יפתחו עיניהם כמו שנבאר. וזה ג"כ אומרו והשקית את העדה וכו' כי המשנה עצמה יש בה רמז ופשט והכל אחד כגוף ונשמה ורצה הקב"ה לעשות אז מה שעתיד לעשות על פסוק והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכו' הוא דרך האמת והזהר שהכל כלול במשנה אלא שהם עורים ואינם רואים אלה הדברים עשיתים לר' עקיבא שהיה דורש תיל' חנים של רמזים על כל קוץ וקוץ עם שהיה רועה צאן כלבא שבוע ואח"כ היה אביר הרועים ראש הסנהדרין הנק' עדה וז"ש והשקית את העדנ וגם את בעירם הרועי צאן וכמ"ש בס' פרקי היכלות א"ר עקיבא לא האמנתי הדבר עד שבדקתי הדבר בחמשה רועי בקר ונעשו ת"ח כמוני וכו', ואמנם משה רבינו ע"ה לא הבין כונתו ית' וטעה בדבריו לכמה סיבות הא' הוא כי באמור לו קח את המטה חשב לצורך הכאה ופשוט דאל"כ יספיק שיאמר דבר אל הסלע בלבד ולא ידע כוונתו שהוא כי מן המטה בעצמו שהיא המשנה ידבר ויוצא מים ממי רזי התורה הב' הוא באומרו והשקית העדה ובעירם ואיך יעלה בדעת כי רזי התורה יגלה אותם לעמי הארץ הנמשלים אל בעירם ולא ידע מה שאמרנו על ר' עקיבא שהי' רועה צאן ונתגלו לו כל רזי התורה הג' כי גם בפרשת בשלח אמר לו כיוצא בזה שיקח המטה והכית בצור א"כ גם עתה כיון שאמר לו קח את המטה כוונתו להכאה ולא הזכירה כי סמך לו על מ"ש בפ' בשלח והכית בצור, אז ויך את הסלע את התורה שבכתב ע"י מטהו היא תורה שבע"פ שית סדרי משנה פעמים הם שני תלמודים תלמוד בבלי וירושלמי שעליהם נאמר במחשכים הושיבני כמתי עולם כי הסודות הנקראים זוהר ואור התורה נחשכים בהתלבשם תוך פשט התלמודים ובתחלה טפטף טיפי דם הם פשטי התורה ואח"כ ויצאו מים רבים הם הסודות התורה הנעלמים בתוך הפשט יצאו ונתגלו 'ותשת העדה הם הת"ח ובעירם כללות המון עם אלה מסודות התורה ואלה מן פשטיה, ונודע מה שאמר בספר התיקונים תיקון מ"א נתיב תנינא ורוח אלקים מרחפת על פני המים איך המנע ישראל מלעסוק ברוחניות התורה ובדרך האמת גורם לישראל כמה צרות דבר וחרב ורעב וגלות בין האומות ואיחור ביאת המשיח וכו' וע"כ התאנף השי"ת מאוד במשה לבלתי שמוע תפלותיו כלל וז"ש יען לא האמנת' בי ע"י שלא גליתם סודות התורה הנקרא' חכמת האמת וז"ש לא האמנתם גם אמר להקדישני כי התורה בדרך הסוד היא קודש הקדשים בידיעת הבורא וכל העולמות העליונים הרוחנים אך בפשטה והיא חומריות חול ולא קודש וז"ש לעיני בני ישראל ע"ד שבארנו במלת ודברתם אל הסלע לעיניהם כי העוסק בתור' בפשט עליו נאמר מי עור כ"א עבדי הוא העוסק בשית סדרי משנה שעליו נאמר שש שנים יעבוד כנזכר בפרשת משפטים בספר הזהר ולכן העונש שלכם הוא לכך לא תבואו וכו' כי אם אתם תבואו לא היתה יכולה עוד שום אומה ולשון נשנוט על ישראל כמשז"ל והדבר מוכרח כיון שלא נתעסקו אלא בפשטי התורה כנ"ל, גם זהו שאמר להם משה שמעו נא המורים כנזכר בס' התיקון לשון מורי הוראות והדינים כלומר אתה הפשטנים מורי הוראות דיני התלמוד שמעו נא האם תרצו שמן התורה הזו הנמשלת לסלע חזק נוכל להוציא לכם מימי רזי התורה וסודותיה:וישלח משה מלאכים מקדש ענין הסמיכות הוא להודיע כחו של משה וגם משז"ל אפי' חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע א"ע מן הרחמים כי הרי משה נשבע לו השי"ת לכן לא תביאו את הקהל וכו' בהיותם בקדש ועכ"ז בטח ככפיר לשלוח מלאכים אל אדום להניחם לעבור אל הארץ כנען וז"ש וישלח משה מקדש כי בקדש נענש לכן לא תביאו וכו' ומשה שלח את המלאכים, גם יתורץ קושיית רז"ל דהל"ל וישלח ישראל מלאכים כמ"ש בסיחון וגם כי שה נאמר וישלח אותם משה על פי ה' כולם אנשים אבל כאן השי"ת לא ציוהו בכך כי אין רצונו ית' להכניסו לארץ אבל משה בעצמו ביקש לשלחם לסיבה הנ"ל וא"ת והרי אין לכן אלא שבועה ואיך עלה בדעתו שהשי"ת יבקש התרה לשבועתו מה שר' יהושע בן לוי לא התיר שבועתו מימיו לז"א כה אמר אחיך ישראל והנה פתח במשה וסיים בישראל והל"ל כה אמר משה המשלח כי הוא מלך ישראל כי גם המלאכים אל מלך אדום נשלחו ולא אל האומה עצמה, אך הכוונה לרמוז כי השי"ת לא אמר לכן לא תבואו אלא לכן לא תביאו כי יהושע הוא יעבור והוא ינחיל וכו' וישראל הם הבאים ליכנס שלא ע"י משה וז"ש נעברה נא ולא אעברם נא גם אמרו וישלח מלאך ויוציאנו זה משה ולא אמר וישלחני והכוונה כי להוציאם ממצרים הי' ע"י משה אך הכניסה לארץ תהי' מעצמה נעברה נא וכו' גם לזה חזר ואמר ויאמרו אליו בני ישראל ולא כתוב ויאמר אליו משה כי ישראל הם המשלחי' אמנ' עפ"י עצת משה הי' כי הוא ביקש מהם על כך לסיבה הנ"ל:או ירמוז כי הנה שלשה מיני ניזקין היו שם ואולי יתייראו מהם הא' הוא כי ס"ב ריבוא עם כחול הים מוכרח היא שיוקירו להם המזונות ליושבי הארץ, הב' היא יראה יותר גדולה אולי מידי עברם בארצו יחמדוהו ויקחוה מהם בהלחמ' בהם, הג' הוא אולי אין הלם כח וגבורה לקחת את ארץ כנען החזקה מידם ואז יחזרו יושבי כנען להלחם באדום על אשר הניחם עבור בגבולו ליכנס בארץ כנען והנה הם שלשים וא' מלכי כנען ומלך אדום יחידי לא ימלט מידם ולכן רצו לתת התנצלות בכלל דבריהם לשלשה ההיזקים הנ"ל העולים במחשבם, והתחילו בראשונה ודיחו אותה במ"ש מקדש כלומר אם תאמרו שבהכרח היא שת"ר אלף רגלי לבד מנשים ועף וערב רב וצאן ובקר בעוברם דרך ארץ אדום יזיקו להם מאוד מאוד לזה רמז באומרו מקדש כי שם נתפרסם בכל העולם ענין הסלע שהיא בארה של מרים הניתן להם שם והיו ספינות גדולות עוברים בנהרות היוצאים מן הבאר ההוא ואם אפי' המים שהם הפקר לכל היה ניתן להם ע"י נס מכש"כ שאר המזונות שאינם הפקר וז"ש לא נשתה מי באר כלומר יען כי אפי' מי' שלנו בשפע ולא נצטרך אל באר שלכם ומכ"ש שאר דברים, וכנגד ההיזק השני ג"כ ירמוז אל מ"ש ותשבו בקדש ימים רבים והם תשע עשרה שנה והנה קדש עד אדום היא וכל ימים רבים י"ט שנה שאנחנו בקדש לא עשינו היזק כחוט השערה ומזה אין לך לירא שמא ניקח ארצך אם נעבור דרך ארצך וזהו וישלח מלאכים מקדש וגם זה רמזו במ"ש והנה אנחנו בקדש ירצה והנה כבר מימים רבים תשע עשרה שנה אנחנו עומדים בקדש שהיא עיר קצה גבולך סמוכה לספר והיינו יכולין להזיק שם כחפצינו ומכ"ש שבתוך ארצך ממש לא נכנס שם ביניכם להזיק לכם, וא"ת אולי נתחרט ונזיק לך אי אפשר שהרי אחיכם אנחנו וז"ש אחיך ישראל אשר השי"ת הנחיל לשני בני יצחק הר שעיר לעשו לרשת אותו ויעקב ארץ כנען כשני אחים וכמו שכתוב בפרשת דברים אל תצר את אדום וכו' לא תתעב אדומי כי אחיך הוא אמנם ארץ כנען אשר היתה לזרעו של שם כמ"ש ולמלכי צדק מלך שלם וכו' והכנעני עבד לו כבש אותה לכן אנו חוזרין עתה לקחתה מהם בדין כי גזולה היא בידם אבל אתה אין לך להתיירא כלל כי אחיך אני ואין דרך האח להזיק את אחיו כטבע העולם וגם לסיבה הנ"ל כי אחים אנחנו והר שעיר נפל לחלקך וארץ כנען לחלקי כנ"ל, וא"ת הרי יש לך מבוא אחר ליכנס הלא הוא או דרך פלישתים או דרך מואב או דרך הירדן כנודע ולך לך משם וגם לזה רמז ואמר אחיך ישראל כלומר כי כל השאר כגון פלישתים וסיחון ועוג הם רחוקי' עתה ואין להם קורבה ואפי' מואב שהם בני לוט אחי שרה אמנו הנה אתם יותר קרוב אלינו מאוד כי אחינו אתה יעקב ועשו בני יצחק ורבקה ואתה מחוייב להיטב עמנו ולרחם עלינו יותר מכולם ובפרט בהיותך יודע את כל התלאה אשר מצאתנו כמה קשה היתה באיכותה וגם כי נמשכה זמן רב וז"ש ונשב במצרים ימים רבים עבדים שבויים וכבר עתה אנחנו בקדש ולמה תטריחנו לסבוב את ארץ אדום ומואב באופן כי לכמה סיבות ראוי שתרחם עלי ולכן נעברה נא בארצך וכו' וז"ש נא כלומר עתה שיש לנו דרך קצרה לעבור על ארץ כנען ואל תטריחנו לסבוב ארצות נכריות ורחוקות לעבור מהם אל ארץ כנען, גם ההיזק הג' דחו אותו בכלל דבריהם כה אמר אחיך ישראל וכו' ירצה כי ג' סיבות יש הא' כי בני ישראל לא למדו מלחמה ותמיד היו שבויים ומעונים ולא כן שלשים ואחד מלכי כנען מאריות גברו וכראותם כי מלך אדום נתן אותם עבור בגבולו להלחם ביושבי כנען יקומו על אדום ויכריתום, הב' כי אף אם נאמר כי בדרך נס ינצחו ישראל אינו כן שהרי גזירת בין הבתרים היתה וענו אותם ארבע מאות שנה והם לא נשתעבדו רק רד"ו שנה, הג' כי הרי בני אפרים שלשים רבוא היו ויצאו קודם לכן שלשים שנה והרגום פלישתים אנשי גת ואף גם עתה אלו שיצאו קודם הקץ לא יכלו לרשת ארץ כנען ולז"א כה אמר אחיך ישראל וכו', ירצה אם לסיבה הראשונה אתה ידעת בידיעה אמיתית סיבת כל התלאה אשר מצאתנו בתחלה לאבינו יעקב ולשנים עשר בניו כמ"ש לא שלוותי ולא שקטתי וכו' כמשז"ל על יעקב וטעם הדבר כי הקב"ה אמר כי גר יהיה זרעך על יעקב נאמר כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק וגרות זה התחיל מיום לידת יצחק כנודע וזהו ענין וישב יעקב בארץ מגורי אביו ר"ל ביקש לישב בשלוה בארץ כנען אשר היא מגורי אביו שנגזר עליו שיהיה גר בארץ ואח"ז היה יעקב אבינו ראוי לירד בשלשלאות של ברזל והקב"ה ברחמיו עשה כי וירדו אבותינו מצרימה מעצמם בכבוד ולא הורידום המצרים ואחר היותם שם בכבוד ימים רבים ישיבה גמורה אח"כ וירעו לנו וכו' וכל זה לא מפני חולשתינו רק מפני גזירת בין הבתרים א"כ עתה כהתם הקץ נחזור לגבורתינו כי גבורת יעקב ובניו מודעת בכל הארץ ואל תתירא פן ינצחונו אנשי כנען, ואם לסיבה הב' כי יצאו קודם הקץ ולא יעזרנו השי"ת אינו כן כי הרי אתה ידעת את וכו' כי הכל מאת השי"ת היתה כנ"ל ואותם הת"ל שנים התחילו מגזירת בין הבתרים ולכן מאז גם יצחק ויעקב אבותינו גרים היו בארץ כנען ושם מצאתם כמה מיני תלאה כנ"ל ואח"כ וירדו וכו' ונשב ימים רבים רד"ו שנה ולא די שהיו ימים רבים בשעבוד אלא וירעו לנו המצרי' רעה גדולה אשר לא ציווה השי"ת בכך וברוב הצער ההיא ונצעק אל ה' וכו' וירמז אל מ"ש בספר הזהר ובמדרשים על ויהי בימים הרבים ההם כל מקום שנאמר ימים רבים לשון צער הוא והכוונה כי הקב"ה מיהר את השעבוד והגדילו כדי לקצר את הקץ כי ע"י תוקף תכבד העבודה ויצעקו בני ישראל ותעל שוועתם וכו' וז"ש ונשב וכו' וירעו וכו' ויצעקו וכו' ועי"כ וישמע קולינו והראיה לזה כי וישלח מלאך לא איש כשאר הנביאים אלא כמלאך ממש כי הרי עלה שמים וירד מקום מדור מלאכי מרום וקבל התורה יהורידה לנו אשר לא נהיתה כזאת בעולם והוא הוציאנו ממצרים ולא אנחנו יצאנו מדעתינו, וגם הסיבה הג' נסתלקה בזה והוא כי בני אפרים יצאו ע"י יגנ"ן שעשה עצמו שליח השי"ת על שקר ולא עשה להם אותות ומופתים כמשה איש האלקי' הנקרא מלאך ולא איש והראיה עוד כי הנה אנחנו בקדש וכו' משא"כ בני אפרים שהרגום פלישתים ולא נותר מהם איש ואנחנו כולנו חיים וקיימים וכבר הגענו להלום בקדש אשר אם תניחנו ולעבור דרך ארצך תיכף אנחנו נכנסים בארץ כנען המובטחת לנו בין הבתרים כנ"ל וא"כ אין לך להתירא כלל ובכל הפירושים שבארנו נתיישב היטב ענין כל אלו הספורים כה אמר אחיך ישראל וכו' לבלי צורך כלל ובא האות על זה כי הרי אל סיחון ששלחו לו מלאכים ג"כ לא סיפרו לו כלל שום סיפור אלא התחילו באומרם נעברה נא בארצך וכו' וכפי הנ"ל נתיישב היטב כל זה כי כוונתם לרמוז לו שאל נא ימנע מלהעבירם בגבולו לשום סיבה כי אנשים אחים אנחנו ירשנו את אבינו יצחק ואתה לקחת את הר שעיר ואנו סבלנו את הגלות כדי לירש את ארץ כנען היותר מעולה וחשובה וכבר עשינו שטר בינינו ע"ז כמשז"ל על וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו ומחוייב אתה לקיים את התנאים אשר בינינו משא"כ בסיחון ולכן לא הזכירו לו שום פרט מזה כנ"ל, ואל תאמר כי הר שעיר ירשה עשו בחרבו ובקשתו כי הרי כתוב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר כי היא ירושה ממש מאברהם שניתנה לו עשרה עמים קני וקניזי וקדמוני הוא הר שעיר כמשז"ל וארץ שבעה עממים נתתי ליעקב ולא נעלם ממך ענין גזירת בין הבתרים שניתנו לו ארצות עשר עממין וכו' וחלקנו הירושה ההיא כנ"ל וז"ש אחיך ישראל לרמוז כי ירשנו הירושה כשני אחין ואעפ"י שארץ כנען ארץ שבעה עממים גדולה מאוד כבר עשינו מחילה בינינו שנסבול גלות מצרי' כנודע וכל זה אתה ידעת בקבלה מאבותיך עשו ואלופיו וז"ש ג"כ אתה ידעת כלומר ידעת אמיתות הדבר על מה אתה נחיישבת בהשקט ולא כן אנחנו אלא תלאות גדולות מאוד סבלנו וכל זה כדי לירש את ארץ כנען:ועברה נא הל"ל נא נעברה אם הוא לשין בקשה אמנם פירושו כמו עתה והענין להקל ההספד בעיניו שאם יתאחרו בדרך העברתם בהכרח יצטרכו ליקח משם מזונות וכיוצא אבל אנו שהעננים מוליכים אותנו נעברה נא בארצך כולה העברה אחת בפעם הזאת בארצך ולא נצערך להטו' ימין הדרך או לשמאלו לנוח שם רק הולכים אנו בדרך עד אשר נעבור גבולך בפעם אחת וא"ת והלא הענני כבוד מישרים הדרכים כנודע וכאשר יזדמן לפניכם שדה או כרם זרוע ונטוע יתייבשו ויסירו משה האלנות והזרעי' לז"א לא נעבור בשדה ובכרה אמנם דרך המלך שאין שם שדה וכרם נלך ולפי זה לא די ששום מזון לא ניקח כי אם גם מים שאינו מזון לא נשתה ולא די מי בור המכונסי' שיש להם בעלים אלא אפי' מי באר הנודע שהם הפקר לא נשתה, ויאמר וכו' הל"ל כי בחרב אצא לקראתך ולא פן לשון שמא אבל ענינו לומר לא תעבור בי ר"ל באמצע תחומי פן באולי איזה יחיד מכם יפשוט ידו ויקח איזה דבר מידי עוברו ויבא הדבר לידי מחלוקת כמנהג גייסות המלכים העוברים בדרכים ועי"כ אצטרך לצאת להלחם עמכם ולולא כן לא הייתי חושש מלהניחכם לעבור בי ר"ל בתוך תחומי אז ויאמרו אליו בני ישראל לא נעבור בך ממש באמצע העיירות מקום ישוב ושדוח וכרמים אלא במסילה הכבושה וידוע לעוברי דרכים מקום אשר אין בו ישוב שדות וכרמים ועי"כ אין חשש ממה שאמרת, וא"ת אמת הוא כי המסילה איננה דרך שדות וכרמים. אבל בהכרח הוא שיהי' בה בורות להשקות העוברי דרכים מידי עוברם ואתם ריבוי עם תשתו המי' לז"א אף אם נא' שאפשר להיות כך ולז"א ואם בלשון ספק אולי מימיך נשתה אני ומקני אל תחוש לזה כי לא נקחם בחנם אלא במכר גמור ולא אתן דמי שווים רק דמי מכרם רצה לומר ככל אשר תרצה למוכרם אפי' ביוקר והנה כל זה הוא לפי דבריך אבל האמת אינו כן כי אין דבר כלל אפי' ענין המים אין אנו צריכים כי יש לנו בארה של מרים המספקת לכל העולם וז"א רק בלשון מיעוט אפי' בצד ספק ואם מימיך נשתה אינו ונמצא לפי זה אין לך שום היזק נמשך מזה כלל כי איני נהנה ממך רק דריסת הרגליי' רק ברגלי אעבורה ואעפ"י שבתחלה אמרתי כה אמר אחיך ישראל אין כוונתי להזכירך ענין האחוה כדי שתקדם פני בלחם ובמים, רק דריסת הרגל בלבד ברגלי אעבורה, ויאמר וכו' אפי' במסלה לא תעבור כלל וז"ש לא תעבור סתם ולא אמר כי כבתחילה: