אתחיל לכתוב פרשת ויצא: ויצא יעקב יש לעורר א' כי כבר בפרשת תולדות סיפר וילך פדנה ארם ועתה חזר לכתוב יציאתו מבאר שבע והליכתו לחרן פעם ב' ולא די בזה כי גם שילש פעם שלישית לספר אשר קרה לו בדרך ויפגע במקום וכו' וישא יעקב רגליו וכו' ואם כדברי רש"י יצא ללכת לחרן למה נעקם הכתוב והול"ל ויצא יעקב מב'אר שבע ויפגע במקום וכו' וילך חרנה, ב' כי המקום הזה לוז היה וא"כ הול"ל ויפגע בלוז כי במקום סתם אין בו סימן, ג' דלא שייך פגיעה במקום והול"ל וילך ללוז וילן שם ואם כרז"ל שקפצה לו הארץ הול"ל ויפגע בו המקום ואם כרז"ל לשון תפלה הול"ל ויתפלל, ד' מה צורך נתינת טעם כי בא השמש אל וילן שם, ה' מה צורך בסיפור ויקח מאבני המקום וכו' ואם הוא על מה שעתיד לכתוב ויקח את האבן וכו' למה נה כי בתחילה הזכיר אבני לשון רבים ואח"כ האבן לשון יחיד, ו' הל"ל תחת ראשו ולא מראשותיו כי כמה ראשים היו לו ואם כפרש"י דעשאן כמין מרזב הול"ל סביבותיו, ז' מלת במקום ההוא מיותרת והול"ל וישכב שם, ח' דהול"ל על הסדר ותבא השמש וילן שם, ע' דהול"ל סולם מוצב במקום ההוא, י' כי השמימה היא בה"א מיותר ויאמר נא השמים, י"א מה ענין המלאכים היורדים ועולים, י"ב למה כינה אותם אל מלאכי אלדי"ם והול"ל מלאכי ה' וכמ"ש אח"כ והנה ה' נצב עליו, י"ג כי כפי הנראה שהחלום הזה הוצרך להבעיחו מיראתו מן עשו ומן לבן וא"כ יספיק בהבטחת הנה אנכי עמך וכו' ומה צורך לאמר הארץ אשר וכו' והיה זרעך וכו' ואם נאמר כי ביקש מעתה להבטיחו בג' הבטחות אלו מה נשתנו אלו מזולתם בעת הזאת וגה כי הה שלא כסדר כי בראשונה יבטיחו על ההוה הנה אנכי עמך וכו' ואח"כ על נתינת הזרע והיה זרעך וכו' ואח"כ נתינת הארץ לו ולזרעו, י"ד כי היותר צורך הוא שיאמר אלדי אברהם ואלדי יצחק אביך, ט"ו דהול"ל הארץ וכו' לזרעך אתננה כי אומרו לך לא כן נתקיים י"ו מאי ריבה באו' בכל אשר תלך, י"ז אומר כי לא אעזבך בלשון נתינת עעם ואינו מתישב והול"ל ולא אעזבך, י"ח דהול"ל אעשה מאי עשיתי, י"ט מה צורך באומרו ואנכי לא ידעתי ורש"י נדחק ליישבו, כ' דהול"ל וייקץ וכו' ויירא ויאמר מה נורא וכו' ולמה הפסיק הענין לב' אמירות וייקץ ויאמר ויירא ויאמר, כ"א מ"ש אין זה מה בא למעועי, כ"ב אומרו בתחילה אין זה כי אם בית אלדי"ם ואח"כ שינהו מבית וקראו שער השמים כי אם הוא בית אינו שער וגם אם נאמר כי הוא בית התחתון ושער עליון אל השמים הול"ל אין זה כי אם בית אלהים ושער השמים ואיך יאמר זה וזה כנר' שעל שני מקומות הוא מדבר, כ"ג שינוייו ממקום לעיר והול"ל ויקרא שם המקום בית אל ואולם לוז שם המקום בראשונה או ויקרא את שם העיר בית אל ואולם לוז שם העיר בראשונה: ולבא אל נכון נקשה קושי' אחרת הלא היא כי הלא אברהם נצטוה בישיבת הארץ כמ"ש לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך ויצא שלא ברשותו ית' ויהי רעב בארץ וירד אברם וכו' ולא עוד אלא שלא נתיירא כלל על יציאתו מארץ ישראל וגם לא המתין אל השי"ת יבטיחהו להיות עמו ויעקב אשר לא נצטוה על זה ולא עוד אלא שיצא לדבר מצוה לישא אשה על פי נבואת אביו ואמו לך פדנה ארם וקח לך אשה מבנות לבן וכו' וגם שהלך מובעח בברכות אביו בעת שהלך ועכ"ז נתיירא מאד והוצרך להבטחתו ית' ואפילו הכי היה מתיירא ומסתפק אם יהיה אלדים עמדי וכו' וכ"ז תמיה גדול: ואמנם רצה הכתוב לתרץ קושי' זו ולכן הוצרך להציע הצעות אלו ויצא יעקב וכו' טם שכבר נכתבו למעלה כי שם נכתב ענין סיפור ההליכה עצמה וכאן כתב סבת יראתו ומוראו ויציאה והליכה זו על מה היתה והודיענו כי היותו יוצא ממקום קדוש כזה והליכתו אל קצה האחרון בארץ עמאה ההיא ע"כ נתיירא מאד כמו שית', והענין כי הנה מצינו שהשי"ת אמר לאברהם לך מארצך וכו' וכל כוונתו היתה על סיבת יעקב ובניו כי זה ענין אומ' ואעשך לגוי גדול כמו שביארנו שם וע"ש איך יעקב ובניו הם הנק' גוי גדול התחלת כל הבנין ויסודו שמשם התחילה האומה הקדושה וע"כ נק' כל האומה ע"ש ישראל כמ"ש והיה שארית יעקב וכו' ולא ע"ש אברהם ויצחק גם הארץ לא נק' לא ע"ש אברהם או יצחק אלא ארץ ישראל כנז' בס' שופטים ונמצא עתה בצאת יעקב מן הארץ כמעט נהרס כל הבנין והמחשבה ההיא וע"כ נפלה בלבו אימה יתירה והוצרך להבעחתו ית' כמו שנבאר בס"ד וכפי זהה מ"ש מבאר שבע אינו בפרעות כפשוטו רק שם כולל אל כל א"י כמו שיתבאר ונרחיב קצת הביאור: והנה כתוב הנותן מטר ע"פ ארץ וכו' יראה כי ארץ ישראל בלבד היא הנקראת ארץ סתם וכל ארצות העולם נק' חוצות וזה ענין פי' א"י וחו"ל והש"י אשר משכנו בא"י משגיח בה ונותן השפע והמער ע"פ א"י כמ"ש ארץ וכו' תמיד עיני ה' אלד"ך בה וע"כ היא לבדה נק' ארץ כי היא משכנו ית' ושאר הארצות משכן שבעים שרים נק' חוצות עפלים לה וכמ"ש זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות ולכן אחר אשר נותן ביד עצמו המטר ע"פ ארץ אח"כ משם שולח ע"י שליח הם הע' שרים את המער אל כל העולם הנק' חוצות כנז' ולהיותו נחלק אל ע' שרים נק' חוצות בלשון רבים וארץ ישראל ארץ א' לגוי אחד הם ישראל ומלכה ה' אלדינו ה' אחד נק' ארץ סתם בלשון יחיד, גה להיות ארץ ישראל מושבו ית' כנז' נק' ארץ ושאר העולם נק' חוצות כי הם חיצונים סביבות משכן השי"ת וגם במה שנודע כי ארץ ישראל אמצע כל הישוב בדמיון בת עין שבאמצע העין שמשם נמשך כל ראות העין כנודע וגם זהו סוד "תמיד עיני ה' אלדיך בה" כנז' בס' הזוהר פ' שלח כי כל העולם כצורת עינו של אדם הלובן שבו ים אוקיינוס המקיף והשחור ישובו של העולם ובבת העין ירושלים וכמו שבת העין נקודה פנימית ושאריתו חיצוניתו כן א"י פנימיות והעולם חיצוניות שלו: גם זהו "סוד שתה מים מבורך היא א"י כי משם נובעים מימי השפע מאת ה' השוכן בה כנז' ונק' באר נובע המים ומשם יפוצו מעינותיך חוצה היא חו"ל וגם נק' רחובות הפך א"י הנק' ארץ צבי שעורו נכווץ ואינו מחזיק פיריתיו בהרחבה וז"ש ברחובות פלגי מים ונק' רחובות לשון רבים ע"ד שנת' על ושולח מים ע"פ חוצות, הכלל העולה כי א"י נק' באר שבע כי היא כדמיון הבאר נובע ומשביע כל העולם כולו וז"ש ויצא יעקב מא"י הנק' באר שבע ע"ש שבחה הנפלאה כי משם יושפע כל העולם ועזב כל השבח הזה וילך חרנה היא חו"ל כמו שיתבאר: או יקרא א"י באר שבע לסיבה אחרת הלא היא כמ"ש בס' הזוהר פ' ויחי כי ירושלים עומדת על ז' הרים 'והנה אלו הז' הרים הם ג"כ בחינת ז' העמודים הנז' במס' חגיגה הם העומדים תחת אבן השתיה נקודה אמצעית של העולם כולו הנק' כדור הארץ עגול כמין כיפה ותחתיה הז' תהומות אשר עליהם טומדים ז' העמודים הנז' ועל כל עמוד ועמוד חקוק שם ההויה ועומדים סביב תחום א"י כדמיון ע' חלונות שיש ברקיע העומדים סביב א"י כנז' בס' הזוהר פ' ויקהל וכל עמוד מאלו הז' כלול מעשר באופן שהס שבעים עמודים מושב אל השבעים שרים אחרים תחתונים העומדים בשבע תהומות זולת הע' שרים שברקיע והם נק' מים הזדונים וזהו סוד "אזי עבר על נפשנו וכו' כי אלו ע' השרים הנק' מים הזדונים העומדים בתהומות הנק' מצולות ים וחושך ע"פ תהום כמו שית' ומקומם הוא שם למטה מן הארץ אשר אנו עומדים באופן שהם חחת נפשנו ולמטה ממנו בז' תהומות וכאשר ישראל חוטאים מתגברים ורוצים לעלות בעה"ז על נפשנו לשטוף אותנו מן העולם וז"ש אזי בעת שחוטאים ישראל עבר על נפשנו המים ההם הנק' זידונים על שמתגאים בזדון לעלות הפך מרצונו ית' אשר שם אותם בתהומות כנודע כי זה עצמו ענין שבעים פרים שהיו קריבים בחג כמנין שעיר עזאזל בי"ה ושעיר חטאת בראש חדש ואז היו מנסכין המים דרך נוקבא התהום שירדו לאותם ע' שרים התחתונים שלא יקטרגו עלינו וימנעו מלעלות המים התחתונים להשקות שרשי האילנות וכל הארץ והמעינות כנודע. גם זהו "סוד ירושלים הרים סביב לה וכו' הה הז' עמודים והם כדמיון ז' הרים גבוהים עומדים בסבוב סביב לה כנז' לקבל השפע משם וע"כ הר מהם נחקק שם ההויה להיותו סביב לעמו ישראל אשר בירושלים להצילם מידם וז"ש וה' סביב לעמו. והענין במה שידעת כי כל הקליפות נק' שמרי היין הקדוש הנק' גבורה ונק' שם אלדי"ם קדושים שופטים בארץ והשמרים והקליפות הם השוטרים מפועלי הדין בתחתונים וגם הם נק' אלדים אלא שהם אחרים ר"ל שאינן דומים אל האלדים קדושים "וזהו סוד אלדים אחרים ואלו השבעה עמודים הם ז' שמות אלדים כוחות מדת הדין העומדים שם להכניע את הקליפות שבעים שרים תחתונים שמרי היין הנק' מים הזדונים וכנודע כי שם הנז' ברבועו א' א"ל אל"ה אלדי"ם הוא בגי' ר' ועם שורשם שהם ה' אותיוו הרי הר וכ"ז בזמן שיש צדיקים וכשח"ו חוטאים הקליפות מתגברות ושם אלדים הק' לא יכול להכניעם כי שואלים ממנו משפט צדק ואז צריך שמדת הרחמים הנק' שם ההוי"ה תתגבר עליהם לרחם על ישראל עמו לפנים משורת הדין וז"ש וה' סביב לעמו הם ז' ההויו"ת הנחקקות בז' ההרים שבעה שמות אלדים כנז', וזהו סוד מכין הרים בכוחו וכו' כי ההרים הנז' הם מכוונים תחת כיפת הכדור ארציי כנז' וזה בכוחו ית' הם ז' הויות שבהם כ"ח איתיות גם זהו סוד עושה ארץ בכוחו וכנגדם ו' תיבות בפסוק בראשית ובהם כ"ח אותיות כי בהם נבראו שמים וארץ הנז' בפסוק זה ולהיות שאם לא ברית התורה חוקות שמים וארץ לא שמתי לכן נרמזו גם בפסוק ראשון של י' הדברות וידבר אלדים את כל וכו' כי בו ז' תיבות וכ"ח אותיות וזהו סוד מכין הרים בכוחו כנז': והנה נתבאר כי אלו ז' ההרים הם בנקודת אמצעית של כדור הארץ הוא ירושלים שעליה נאמר היושב על טבור הארץ כנודע כי כל כדור הארץ כדמיון אשה נקיבה לנגד השמים שהם זכר ויש בה רמ"ח אברים עין הארץ פי הארץ ערות הארץ טבור הארץ וכו' וירושלים היא טבור הארץ מקום חגירת האזור במתני האשה וז"ש נאזר בגבורה כי להיות 'הארץ נאזרת במקום מתניה בגבורה הם ז' שמות אלדים הנז' לכן הכין הוא ית' ההרים הנז' במדת הרחמים ז' הויות הנק' כחו כנז', וביאר למה הוצרך לזה ואמר כי הטעם הוא להיות משקיט ומשבית שאון ימים וגלי המים הזדונים והקליפות ברצונם להתגבר ולעלות כנז' הלא הם ע' שרים התחתונים שבז' התהומות הממונים על ט' אומות הנק' לאומים כי האומות עצמן נק' עמים או גוים והע' שרים נק' לאומים כי אין לאום אלא מלכות כמ"ש ז"ל וז"ש והמון לאומים יראה להשקיט המיית הלאומים הנז' מעל ישראל: גם זהו סוד לא תשא את שם וכו' וחזר שנית לומר את אשר ישא וכו' והיה מספיק באו' כי לא ינקה וכו' אך הענין במ"ש ז"ל בס' הזוהר כי הנשבע לשוא גורם להחריב העולם ע"י מימי התהום כמו שנבאר הלא הוא מש"ה המרגיז ארץ ממקומה וכו' יראה כי סתם ארץ היא א"י כנ"ל על הנותן מטר על פני ארץ וכו' כי הנשבע לשוא גורם שהב"ה ירגיז וירעיש הארץ הנז' ממקומה יראה כי התחלת רגיזתה היא בנקודת הטבור הנק' אבן השתיה שעליה נאמר ולהביאך אל המקום וכו' וכמו שנבאר בו בפסוק ויפגע במקום וכו' וז"ש המרגיז ארץ ממקומה ואז עמודיה הז' אשר תחת המקום ההוא יתפלצון ע"י שבועת שוא כי שבועה לשון שבעה ואות ו' יתירה היא צורת העמודים כעין ווין כי שבועה יראה שבעה ווי"ן אשר ז' הויות חקוקים עליהם וע"י השבועה יתפלצון כי הז' הויות הנחקקות שם פורחות להם כנז' בפ' יתרו עד שהב"ה ברחמיו רומז לאותו מלאך לחזור לחקקם שם ולולי זה היו הקליפות מים הזדונים שוטפות העולם וז"ש כי לא ינקה ה' את הנשבע לשוא הנז' יען גורם לישא את שמו הם הז' הויות החקוקות שם בשביל שבועת השוא שנשבע באופן כי אומר את אשר ישא את שמו אינו ענין השבועה עצמה אבל פירושו את הגורם לישא את שמו מעל הז' עמודים כנז' לשוא, גם מ"ש שנית לשוא יראה במ"ש שאמר בספר הזוהר כי הקליפה נק' שוא ושקר בסוד הבל המה מעשה תעתועים הפך וה' אלדים אמת ונמצא כי גורם לישא את שמו ית' לשוא הם ז' ההויות הנחקקות שם בז' העמודים כדי להגביר את הקליפה הנק' שוא הם המים הזדונים לשטוף את העולם. גם זהו סוד והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום אותיו' המות הוא מלאך המות והקליפה היושבת בתהום כנז' ולכן הוצרך להיות ורוח אלדים מרחפת הם ז' ההויותשהם פנימיות רוחן ונשמתן אל ז' העמודים הנק' אלדים מרחפת הרוח הנז' על פני המים נוגעים בהם להכניעם ואינן נוגעין שלא לערב קודש בחול וגם זהו סוד מרחפת אותיות מ"ת ר"ח"ף כי הוא פורח על המות היא הקליפה נוגע ואינו נוגע כנז' כיונה זו המרחפת כנז' בבראשית רבה: גם תבין בזה ענין יוה שבת כי העולם הוא שש קצוות הם הנק' חוצה לארץ קצות הארץ מדור ע' אומות הנק' ששת ימי החול ולכן הותרה המלאכה בהם בהבלי מלאכות העוה"ז המוכן להם ואמנם עבור הארץ נקודת המרכז היא יום שבת קדש כדמיון בת עינו של אדם כנז' בס' הזוהר בפ' שלח כי כל העולם נמשל כדמיון גווני עינו של אדם כמו שנת' לעיל וירושלים הוא השחור בת העין אשר משם נמשך הראות וההשגחה וזהו סוד שבת ש' ב"ת כי הש' הם ג' גווני העין והנקודה פנימית נק' בת עין כנז' בס' התקונין וס' הזוהר פ' ויקהל, העולה מכל זה כי ארץ ישראל נק' באר שבע כי ממנה שהיא נקוד' האמצעית נודע השפע לכל ו' הקצוות אשר עם הנקודה עצמה הם שבע וגם תחתיה עומדים ז' עמודים כנז' ותמורתה היא חו"ל הנק' חרנה אם כפשוטו כי לא בחר ה' רק בירושלם ואת חוצה לארץ חרה אפו בה ושנא אותה ואם ע"ד רמז נק' חרנה כמו שנבאר, והענין כי בחו"ל אשר שם אומות העולם מתנהג עמהם בשם אלדים מדת הדין אשר ממנו חרון אף וזהו וילך חרנה כמ"ש מלך אלדים על גוים אבל בא"י כתיב כה אמר ה' מלך ישראל ונק' באר שבע כנז', ועוד יש בזה בדרך הסוד הלא הוא כי שם אלדים היא מדת הדין וסתם ב"ד אינו פחות מג' דיינים וזהו סוד כי אלדים שופט כנגד הדיין האמצעי המכריע וממנו עיקר המשפט כי ב' הדיינין האחרים זה היושב בימין ישפיל כף המאזנים של זכות להכניעם לרחם על האדם וזה שבשמאל ירים כף המאזנים של זכות להחמיר עליו ויבא אלדים השלישי בלשון המאזנים שבין שתי הכפות האמצעי המכריע ביושר ולא ישפיל ולא ירים ועל פיו נגמר המשפט כי הלכה כדברי המכריע ואם כפי הפשט קשה מאד דהול"ל לזה ישפיל ולזה ירים שהם הבעלי דין וכפי הרמז יחזור אל הדיינין עצמם וזהו זה וזה כנז' הרי כי, הם ג' דיינין והם ג' שמות אלדים ב"ד של ג' והם בגימ' רנ"ח וזהו סוד יגעתי בקרחי ניחר גרוני וכו', והענין במה שנודע ענין ז' ית שהם סוד ו' קצוות ונקודת המרכז שהם סוד שבע ספירות התחתונות הנק' גוף שבהם ז' שמות אלדים ובפנימיותם ז' העמודים הנ"ל הנק' באר שבע ואמנם נכללין בג' קוים ימין ושמאל אמצע כנודע ושלשתן נשרשו למעלה בבינה הנק' גוון שהוא בגימט' ג"פ אלדים כנ"ל וכל הקולות והדבורים יוצאים משם בסוד וידבר אלדים ויאמר אלהים יען כי שלשתן נכללין אח"כ בפה כי כן פה עם הכולל בגימ' אלדי"ם ובזה יובן ענין ויאמר אלדים הנז' בכל יום מז' ימי בראשית כי יש בהם תימה גדולה למי היה אומר יהי אור וכן כיוצא והלא ביום ראשון עדיין לא נבראו המלאכים לשנאמר כי בהם נתייעץ כמ"ש ז"ל על ויאמר אלדים נעשה אדם ובס' הזוהר פירשוהו היטב ע"ד ה'נז' כי אותם ז' אלדי"ם שבז' תחתונות הנק' ז' ימי בראשית היו אומרים כן אלא ז' הויות רוחניותם כן ונוטלים רשות מהם והבן זה היטב כל אלדים ביומו המתיחס לו ואלו הן ז' קולות אשר במתן תורה: ונחזור אל הענין כי בהיות התחתונים בצער וצועקים אל האלדי"ם בית דין העליון אם הם זכאין ותעל שועתם אל האלדי"ם וישמע אלדי' וכו' ואם לאו אינן נענין יען כי ג' אלדי"ם ושהם בגימ' גרון חרה אפם בהן ומן גרון נהפכו אל נ"חר וז"ש יגעתי בקראי יען כי ניחר גרוני כי גרון העליון נהפך לניחר וזהו סו"ד וילך חרנה כי חרן בגימ' ג"פ אלדי"ם ואות ה' יתירה היא שורשם שהם ה' אותיות שם אלדים, והרי נת' ההפרש הנפלא שיש בין ישיבת א"י הנק' באר שבע אל חו"ל הנק' חרנה כנז' וע"כ היה מצטער כ"כ יעקב ומתיירא מאד לנפשו ובפרט בהיותו בזמן סכנות אם סכנת עשו אם סכנת לבן אם סכנת דרכים וע"כ הוצרך לתפלה כמו שית' בענין ויפגע במקום שאין פגיעה אלא תפלה והוצרך להבטחתו ית' כי לא אעזבך וכו' ועכ"ז להיותו במקום כמה סכנות לא סמך על הנס כמ"ש ז"ל וע"כ היה עדיין מסתפק אם יהיה אלדים עמדי וכו' כי אולי יגרום החטא ובפרט כי עבירה גוררת עבירה הלא היא עון יציאת חו"ל וביטולו ממצות כיבוד אב ואם יגררו עבירות חחרות ונוסף על זה היותו במקום סכנות רבות כנז' לכן נתיירא ונסתפק כנז: או יראה ויצא יעקב וכו' כי בראות יעקב חטאו בצאתו מא"י הנק' באר שבע כנז' בדרך הראשון ביקש תחילה להתעכב במד' של שם ועבר לעסוק בתורה השקולה ככל המצות ויכופר חטאו הנז' בשני אופנים הא' כי גם התורה נק' באר שבע בסוד שתה מים מבורך וכו' והיא כלולה מז' חכמות בסוד חצבה עמודיה שבעה וכל אחד כלולה מע' והם סוד שבעים פנים לתורה והב' כי שם נתעכב י"ד שנה כפלים בשבע בסוד שבעה ושבעה מוצקות לכפר יציאת באר שבע כנז', וכפ"ז או' ויצא יעקב אינו כפשוטו רק סיפר כי כבר עמד במדרשו של עבר י'ד שנה בעסק התורה הנק' באר שבע כנז' ומשם יצא ובזכות הזה נשען והלך חרנה וע"כ נרמז זה בס"ת יעק"ב מבא"ר שב"ע הוא עב"ר בנו של שס בן נח כי שם כבר נפטר קודם לכן כנודע ומשם מבית מדרשו יצא ואז הלך לחרן: או יראה תירץ הכתוב כי אם יעקב היה כ"כ מצטער על יציאתו כנז' א"כ למה יצא ולזה תירץ כי יצא בורח בהכרח מפני סכנת נפשות שהיה עשו מבקש. להורגו כמ"ש וחי בהם ומפחד הרעה אשר ימצא אותו יצא ולכן נרמז בס"ת יעק"ב מבא"ר שב"ע ברע כי וירא יעקב את עשו כי ברע הוא כנז': או יראה בא ג"כ ליתן טעם אחר אל יציאחו שהיתה מוכרחת הלא היא לישא אשה שההיא א' מן הדברים שהותר עליה יציאת הארץ כמ"ש ז"ל ולכן ס"ת ויצ"א יעק"ב מבא"ר שב"ע הוא ארבע שהיה מוכרח לישא אותם ארבע אמהות רחל ולאה בלההה במ"ש הזוהר פ' קדושים בר"מ כי אדם הראשון נתגלגל בג' האבות לכפר בג' עבירותיו ע"ז וש"ד וג"ע ולכן אברהם תקן חטא ע"ז והושלך לכבשן בסוד ואשריהם תשרפון באש ויצחק נשפך דמו על המזבח ויעקב תיקון ענין ג"ע ונודע כי עדיין לא היו עריות אז בעולם והסוד הוא ד' טיפות דזרק בלילית חוה ראשונה כי ערוה היא לו ומשם נשתלשלו בלבן החרמי רמאי כדמיון הנחש הערום הרמאי המחטיא לאדם היא לילית כנודע וע"כ הוצרך יעקב ללכת לחרן להוציא אותם י' טיפין קדישין וזה ברוב עבודה קשה לכפר חטא אדם וזהו סוד ויעבוד ישראל באשה וכו', וז"ה ענין הן כל אלה יפעל אל שעליו נאמר חסד אל כל היום כי ע"י מדת החסד הביא לאדם הראשון בגלגול להתקן פעמים שלש בג' האבות מלבד הפעם הראשונה וז"ש טם גבר הוא אדם הראשון עצמו הגובר עליהן כי הלא הוא אביהם של ג' האבות באופן שנתגלגל ד' פעמים להתקן: או יראה ע"ד הפשט ויצא יעקב וכו' ויתורץ הקושיא הראשונה שהקשינו למעלה והוא כי הכתוב שינה את עעמו כדי להודיענו נס קפיצת הדרך שנעשתה לו וז"ש: ויצא יעקב יראה דע כי תיכף מעת יציאתו מבאר שבע הלך עד חרן ולא נתעכב כלל כדרך שאר בני אדם וכד מטא לחרן בקש לחזור וקפצה לו הארץ וזהו ויפגע במקום וכו' וכמ"ש רז"ל לשון קפיצה נוכל לתרץ קושיא הג' והוא כי כיון שגם יעקב נתן דעתו לחזור נמצא כי גם אליו יצדק אומרו כי הוא פגע במקום כי הוא היה הולך אליו ברצונו או יהי" ג"כ ע"ד הזה באו': ויפגע במקום כמ"ש אח"כ ואנכי לא ידעתי כי אילו ידעתי לא שכבתי והכתוב עצמו סיפר התנצלותו זה מעתה כי אמת הוא כי לא במתכוין הלך שם רק ויפגע במקום כדמיון הפוגע באבן בלי כוונה וע"כ וישכב במקום ההוא ואילו היה במתכוון לא היה שוכב שם עוד נתן התנצלות שני והוא כי מה שלן שם היה על כי בא השמש בחידוש שלא בזמנו כמ"ש ז"ל ובזה יתורץ למה לא הקדים כסדר ותבא השמש יילן שם ולכן נרמז בר"ת "כי "בא "השמש כב"ה כי כבה מאורו של השמש בהיותו בתוקף פארתו שלא בזמן ונודע מ"ש בפרקי ר' אליעזר כי כדור גוף השמש חציו אש וחציו ברד נמצא כי הכביה אינה רק בצד האש שבו הנרמז בס"ת "בא "השמש א"ש, עוד ראיה לזה כי הרי לקח מאבני המקום המקודש ההוא והם י"ב אבנים למספר בני יעקב כמנין מזבח אליהו בהר הכרמל והיו מן המזבח אשר בנו שם אדם ושם ונח ואברהם ויצחק אביו כנודע והיו אסורים מלישכב עליהם א"כ זה יורה כי אנכי לא ידעתי כנז': וכפי פי' האחר של רז"ל לשון תפלה יאמר כי בראו' יעקב יוצא מארץ ישראל כנז' התקין עצמו לתפלה כנ"ל ולא די שהתפלל אלא שקבע תפלה מחודשת והיא תפלת ערבית כמ"ש ז"ל להיות לו בזה מעלה ומצוה יתירה וגדולה ולהורות על זה לא אמר ויתפלל רק ויפגע דרך פגיעה ומקרה כנודע כי תפלת ערבית רשות היא ואינה קבע וגם ויפגע לשון תפלה היא כמ"ש באופן כי נכתבה לשון פגיעה כי בה נרמז היות ענינה תפלה ושהיא תפלת ערבית שהיא פגיעה ולא חובה ולא התפלל כסברת רבי יאודה מפלג המנחה ולמעלה רק אחר אשר בא השמש ושקעה החמה כסברת חכמים דתפלת המנחה עד הערב ומאז ואילך הגיע זמן תפלת ערבית, ואו' וילן שם כי קבע שם מקום לינה ולא רצה ללכת יותר יען כי בא השמש והגיע זמן תפלת ערבית ואח"כ קיים מצות עשה לקרוא ק"ש דערבית וז"ש ויקח מאבני המקום כמו שית' ואחר ענינה עד היות לילה גמורה זמן שכיבה כמ"ש בשכבך וז"ש וישכב במקום ההוא כי תכף אחר ק"ש הגיע זמן שכיבתו משא"כ בתפלת ערבית כי מן ביאת השמש נתחייב בה וכבר ידעת כי כל א' משתיהן מצוה בפני עצמה ולא נהגו ישראל לחברן יחד אלא כדי לסמוך גאולה לתפלה כנודע ואמנם יעקב מצוה שפגע ראשונה קיים אותה תחילה ובפרט כי היה עייף ויגע מעורח הדרך ונתיירא אולי אם יתאחר ירדם בשינה ולא יקיים אותם: והנה אומ' ויקח מאבני המקום שהוא קריאת שמע ית' במ"ש בס' התקונין על ויקח חמשה חלוקי אבנים מן הנחל הוא בדוד עם גלית כי הם ענין ק"ש פסוק הראשון שיש בו ה' תיבות וחיברם בתיבה הששית "אחד היא בקלע המיחד כולן ובכח כונה זו הרג את גלית בזריקת הה' אבנים ההם ונודע כי פסוק שמע אמרוהו השבעים בני יעקב ואחריהם אמרו יעקב אביהם פסוק הב' בשכמל"ו שגם בו יש ו' תיבות אחרות וב' פסוקים אלו כנגדם נצעוו ולקחת שתי אבני שוהם אותיות השם קבלת שם שמים ששה משמותם על האבן האחד הם ו' תיבות שבשמע ישראל שנכתבו בס' תורת משה ואת שמות הששה הנותרים ו' תיבות בשכמל"ו הנק' נותרים כי לא כתבן משה בס' התורה כנודע ונשארו בעל פה וכולם הם י"ב תיבות כנגד י"ב שבעים ובשניהם מ"ע תיבות וכן מ"ט תיבות בי"ב שמות השבטים כנודע ולכן ופתחת עליהם שמות ב"י, ועליהן רמז ויקח מאבני המקום מיעוט אבנים שנים הם שני פסוקים שמע וברוך שם שהם שתי אבני השהם כי הם עיקר ענין קבלת מלכות שמים בעוה"ז שעל זה נק' מלא כל הארץ כבודו ע"י כן נק' הב"ה המקום מקומו של עולם וז"ש מאבני המקום ושני פסוקים אלו עיקר ראשון של כל הק"ש כנז' והם ב' ראשים של כל הק"ש וז"ש וישם מראשותיו שני ראשים אלו של קבלת מלכות שמים שם אותם על ראשו לכבוד ולתפארת: או יראה ויפגע במקום כי הנה הב"ה נקרא מקום כנז' וענינו הוא שם ההויה י' הפ"ה ופ"ו הפ"ה בגימ' מקום והנה יעקב פגע בכיוצא בו כי גם יעקב עם ד' אותיותיו עולה בגימ' מקום וזהו סו"ד מ"ש ז"ל על ויקרא לו אל אלדי ישראל הב"ה אמר ליעקב אני אל בעליונים ואתה אל בתחתונים והענין כי אל במלואו אל"ף למ"ד עם הכולל הוא בגימ' מקום ונמצא כי הקב"ה ויעקב נקראים אל ומקום וזהו ויפגע במקום לשון פגיעה כי שניהם זה כיוצא בזה זה אל בעליונים וזה אל בתחתוניה: ויחלום וכו' כי כבר אמרו בס' הזוהר כי אין חלום זה רק נבואה ממש אלא שלהיותו אז שרוי בלא אשה שרוי בלא שכינה נגלה לו השי"ת ע"י נפילת פנים הנק' חלום כנודע, והנה השמים והארץ הם כדמיון הבית והעליה וארובה אחת באמצע קרקע העליה וסולם מוצב רגליו ארצה בא"י הנק' ארץ סתם כנ"ל על הנותן מער ע"פ ארץ גם נק' ארצה ר"ל הארץ הידועה היא ארץ ישראל ע"ד שפי' רז"ל על ישובו רשעים לשאולה לאמבטי התחתונה בגיהנם גם נק' ארצה ארץ ה' כי היא ארץ המיוחדת אל מושב השכינה ה' אחרונה של הויה היא ה"א זעירא .של להברחם אם כי על ידה נבראו שמים וארץ וראש הסולם מגיע ג"כ השמימה באותו הנקודה האמצעית הארובה הנז' אשר שם ירושלים העליונה המכוונת כנגד ירושלים של מעה אשר שם רגלי הסולם כנז' וז"ש השמימה בה"א יתירה בדוגמ' מה שביארנו במלת ארצה, והנה מלאכי אלדי"ם אותם הממונים להוריד כל מיני השפע אל התחתונים וגם יש מהם ממונים להעלות המצו' והזכו' שעושים התחתונים וכל הנפשות בעלותם אחר הפעירה כל אלו עולים ויורדים בו בסולם הנז': והנה וכו' להבטיחו שלא יצעער מפני יציאתו מא"י כנז' כי הרי סופו לחזור ולשוב אליה ולירש אותה וז"ש הארץ אשר אתה שוכב וכו' וגם הבעיחו מן הצרה האחרת מן עשו אחיו אשר מיראתו ברח ויצא מא"י וע"ז אמר והנה אנכי עמך וכו': ויקץ וכו' ואגב ארחה השמיענו מ"ש רז"ל כי אין השכינה שורה רק בזמן שהצבור מתפללין יחד ונא ביחיד וז"ש ויקץ יעקב משנתו ויאמר ס"ת צבו"ר וסמיך ליה אכן יש ה' במקום הזה וגם הודיענו התנאי השני והוא שאין תפלת אדם נשמעת אלא בבית הכנסת וז"ש ג"כ במקום הזה כי המקום גורם כי שם מקום בית המקדש כנודע, ונחזור אל פרט הכתוב כי תכף כשהקיץ משנתו לא היתה דעתו צלולה מעירוף השינה ולכן עדיין לא נתברר לו רק שהיה מקום קדוש כאחד משאר המקומות כענין מה שאירע למשה בסנה וליהושע ביריחו שנאמר להם של נעלך מעל רגלך וכו' אבל אחר שנצללה דעתו והוסרה השינה מעליו לגמרי אז נסתכל היטב בענין החלום ההוא ואיך רגלי הסולם מוצב למעה במקום ההוא וראשו בירושלים של מעלה אז נפלה עליו אימה יתירה ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה משאר המקומות הקדושים וא"כ אין זה כמו שאמרתי כשהקצותי יש ה' במקום הזה והוא מקום קדושה כשאר מקומות הק' אבל בית אלדי"ם ממש הוא זה שהוא בית המקדש של מטה כי הרי הוא מכוון כנגד ארובות השמים ושם הוא ירושלים של מעלה א"כ מוכרח הוא כי רגליו ג"כ הם בירושלים של מעה וז"ש וזה ר"ל וזה הראש העליון הנה הוא שער השמים שהוא ירושלים של מעלה כנז' א"כ זה ראיה כי זה התחתון שבו רגלי הסולם הוא בית אלדי"ם ממש כנז' וז"ש שני פעמים זה וזה: ויקרא וכו' מהראוי שיאמר ויקרא שם המקום ואולם לוז שם המקום או יזכיר שניהם בשם עיר אבל ירמוז אל מה שנודע כי בית המקדש קפץ ונעקר ממקומו אל בית אל ושם היו רגלי הסולם ונמצא כי קודם זה חלום לא היה שם קבוע אל הר המוריה כי לא ידעו מה הוא אבל שם העיר היתה נק' לוז ועתה ע"י החלום קרא יעקב שם אל המקום ההוא בית אל כי הוא מקום הר המוריה שקפץ ושב שם וכיון שנעתק ממקומו ובא שם לכן גם את עיר לוז קראה בית אל ע"ש שבית אל העקרי שהוא בית המקדש קפץ לשם וז"ש ויקרא שם המקום ההוא שהוא הר המוריה שבא לשם קרא אותו בית אל ואגב ארחיה גם את שם העיר עצמה קראה בית אל ונרמז ענין זה במלת את שהיא ריבוי כנודע ואמר כי אולם שם העיר לבדה בראשונה היתה נק' לוז אבל במקום עצמו שהוא הר המוריה לא היה לו שום שם כלל: ויצא יעקב וכו' ארז"ל כי כל מה שאירע לאבות הוא סימן לבנים וכפי זה נפרש ענין זה קצת באורך כי הנה ירידת אברהם למצרים הכל רמז אל כל אשר יארע לבניו בגלות מצרים כנודע וז"ש רז"ל בענין וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים כי נתנגע בכל העשר מכות שהביא הב"ה על המצריים במצרים, ואמנם יציאת יעקב לחרן רמז על גלות האחרון של אדום כמ"ש בס' הזוהר וגם במדרשי רז"ל בהרבה מקומות וכמ"ש אם יבא עשו אל המחנה האחת אלו אחינו שבדרום וכו' כי הכל רמז אל גלות אדום שהוא אשר ממנו נתיירא יעקב מאד יען אשר ראה שר של אדום עולה ואינו יורד כמ"ש ז"ל על פסוק והנה מלאכי אלדי"ם עולים ויורדים וכו' ועליו נאמר ויצא יעקב וכו' היא גלות אדום כי אז יצאו ישראל המכונים בשם יעקב לשון עקב מבאר שבע א"י היא כי שם היו שביעים מכל עובות כמ"ש בני ציון היקרים וכו' והלכו בגלות אדום מפני חרון אפו ית' עליהם וזהו וילך חרנה וענין הפשט לא יצא ממקומו כי האמת שיצא יעקב עצמו מבאר שבע וילך חרנה אמנם ראה בדעתו כי מה שאירע לו רמז לבניו בגלות אדום שיהיה לזרעו כפי מה שאירע לו וע"כ קפץ בתפלה לפניו ית". וז"ש: ויפגע במקום וכו' וכביכול נתרעם לפניו ית' מלשון לך פגע בו שהוא ענין מלחמה וענין תרעומת זה היה בסבת המקום הידוע שהוא בית המקדש שנחרב וז"ש ויפגע במקום בסיבת המקום, והעעם כי הנה ב"ה נבנה פעם ראשונה בזכות אברהם ופעם שנית בזכות יצחק ואח"כ נחרב ולא נבנה עוד בזכות יעקב והלואי שישאר בנוי בזכות יצחק ולא ישלוט בו עשו אחיו הוא אדום להחריבו ויספיק זכות יעקב שישאר בנוי בשב ואל תעשה מכיון שזכות אבותיו הספיק לבנותו בקום עשה ולכן וילן שם מלשון וילונו העם על משה נתרעם שם להקב"ה על כי בא וכבה אור בית המקדש המאיר כשמש לכל העולם וכנודע ממ"ש יהי מאורות ביום רביעי מששת ימי בראשית שהם ענין שני מקדשים שמש וירח ראשון ושני ששניהם נבנו והאירו באלף הרביעי ולכן מאורות שלם בשני ווין וגם באלף ההוא עצמו הרביעי נחרבו שניהם וכנגד זה באה תיבת מאורת חסר שני ווי"ן כי מאר"ת ה' וקללתו נחה עליהם והחריבם וז"ש וילן שם כי בא השמש, גם בכה על מ"ש ה' תשתפכנה אבני קדש אשר היו בירושלים עיר הקודש ראש כל העולם ומראשותיו ונשתפכו והלכו לרומי הרשעה אשר אז מלכה בכל הכיפה ונעשית ראש כל חוצות לארץ ע' אומות הנק' חוצות כמו שבארנו לעיל על ושולח מים על פני חוצות ואפשר יהיה זה ענין הידוע הוליכו אדום וטיעוס אפר רב ואבני קדש מעיר ירושלים והקימו הר גבוה בעיר רומי הרשעה ועד ה'יום נק' שדה קדוש כנודע וז"ש ויקח יעקב לשון מחלוקת כמו מה יקחך לבך 'מסיבת אבני המקום אשר היו מראשותיו בראש כל העולם ולמה נשתפכו בראש כל חוצות כנ"ל גה וישכב במקום ההוא לרמוז אל אשר בניו שכבו לארץ חוצות וכדכתיב ג"כ כי שחה לעפר נפשנו וכו': ויחלום וכו' ורמזו לו כי אז בגלות האחרון אין עוד נבואה בעולם רק חלום חזיון לילה ולכן גם לו אירע זה כי ויחלום דרך חלום בלבד זהראהו הקב"ה והנה סולם וכו' כי הראהו ענין עליית וירידת שבעים שרים בסולם ההוא היה ירושלים סולם המחבר שמים וארץ כנ"ל בדרך הראשון וכענין מ"ש בס' דניאל ענין שר פרס ויון זה עולה וזה יורד וז"ש והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו א"כ אל תצטער כי גם שר אדום עתיד לירד ממעלתו, גם הראהו הכרח וראי' לזה שאי אפשר שלעולמים יזנח ה' ותשאר ירושלים חריבה כי הלא היא כענין הסולם המחבר העליה והבית יחד והיה כדמיון הסולם המוצב ארצה בירושלים של מעה וראשו של הסולם מגיע השמימה היא ירושלים של מעלה כנ"ל בדרך הראשון ואם ח"ו יתבעל הסולם הזה ממקומו אין עוד קיום אל מעמד שמים וארץ ומוכרח הוא שסופ' להבנות בנין שלישי האחרון בזכותך כנודע: והנה ה' וכו', עוד ראיה אחרת והיא במה שקראהו כי הנה כל התייצבות הב"ה ומושבו בעוה"ז אינו אלא עליו בסיבת המקום ההוא ירושלים ואם לא בעבורו היה מתרומם מעל הארץ לדור בעליונים, והנה שם הויה שולעת שם ושם הוא מכון לשבתו עולמים משם מולך על כל העולם כולו מש"כ שם אלהים כי עיקר שליעתו על אומות העולם ובחוצה לארץ וכמ"ש מלך אלדים על גוים מש"כ בשם הויה וז"ש והנה ה' ניצב עליו כנז' ר"ל בסיבת ירושלים וא"כ מוכרח הוא שהב"ה למענו פעל להקים ולבנות' פעם שלישית בזכות יעקב כנ"ל, ויאמר לו אני ה' אלדי אברהם אביך ואלדי יצחק אשר להיותי אני אלדיכם בניתי בית המקדש ראשון ושני בזכות שניהם כנז' וכמו שבזכותם בניתיו שתי פעמים גם אבניהו פעם ג' בזכותך ואמנם לא אתנהג אז עוד עם זרעך בכעס במידת הדין כפי מה שמורה ענין יצחק שעליו נאמר ופחד יצחק כדי להחריבו אבל אתנהג עמהם במדת החסד מדתו של אברהם כמ"ש חסד לאברהם ולזה הזכיר מלת אביך באברהם ולא ביצחק עם שהיתה צדקת בו יותר כי הוא אביו באמת וזה לרמוז כי בזכותו של יעקב יבנה בית ג' במדת החסד ובזה יהיה נועה לאברהם ויכונה בשם אביו ע"י כן לא יחרב עוד ונמצא כי גם עיניך רואות כי הארץ הזו אתה שוכב עליה בגלות כנז' על וישכב במקום ההוא דע כי לך אתננה ולזרעך יראה כי כאשר נתתיה לזרעך בלבד לא נתקיימה בי כי מפני שחעאו לפני אבל אז אתננה לך וזרעך בגאולה אחרונה עי"כ תתקיים בידכם לעולם ויהיה זה ע"ד מ"ש רז"ל על כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ע"כ: והיה וכו' אפילו אם תראה זרעך כי שחה לעפר נפשם בגלות אדום הנה יהיו משולים אל העפר אשר תחילה כל הבריות דורסים עליו ואח"כ היא דורסת עליהם במיתתם כנודע וכן זרעך ידרסו וישלטו על כל העולם, והנה בראשונה היו זרעך מושלים בארץ ישראל לבדה אבל אז ופרצת ימה וכו' כי כל ארצות ע' אומות הסובבת סביב א"י כמין חומה סביב תעשה פרצה בהם ותדרסם ותמשול עד סוף העולם ימה וצפונה וכו' ואז אהפוך אל עמים שפה ברורה יבינו וידעו כי בסיבתך ובסיבת בניך שהיו נחלתי נמשכת להם הברכה וז"ש ונברכו בך וכו': גם ירמוז כי לימות המשיח לא יקוללו כל האומות ואמנם ישארו גם מכולם שארית וזה בעבורך ובעד זרעך למען ימשך לכם תועלת להיות לכם עבדים עובדי האדמה כמ"ש ובני נכר אכריכם וכורמיכם וגם כי המה יביטו יראו בכם בגדולתכם כי האמת היה אתכם אשר לא הלכתם אחרי הבעלים כהם: והנה אנכי עמך חזר להבעיחו בכל הזמנים אם בהיות ישראל יושבים על אדמתם והנה אנכי עמך וגם כאשר תלכו בגלות בארצות אויבכם אלך עמכם לשומרכם כמ"ש ז"ל גלו לאדום שכינה עמהם וז"ש ושמרתיך בכל אשר תלך ובמילת כל ריבה כל ד' הגליות כמ"ש ז"ל גלו למצרים גלו לבבל וכו', ובתשלום קץ הליכתם בגלות האחרון אקבץ גלותכם והשבותיך אל האדמה הזאת וגם תראה אורך הגדול של גלות אדום אל תתיאש מן הגאולה כמ"ש ואפס עצור ועזוב ומובטח אתה כי לא אעזבך אע"פ שלא יהיו זרעך ראוים וצדיקים ועי"ז יהיה מן הדין לעוזבם בגלות לא אעזבך עד אשר אם וכו' כמ"ש בעיתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה. ויקץ וכו' אחר שהובטח בחלום לקבץ גלותם ולא יעזבם בשום זמן כנז' אמר א"כ בוודאי הוא ובאמת כי אעפ"י שגלו עדיין השכינה לא זזה מכותל המערבי להיות שם תמיד ממתנת עד יחזרו ישראל למקומם כנודע וז"ש אכן יש ה' במקום הזה אף אחר החורבן אע"פ שאז אנכי זרע ישראל ההולכים בגלות בארצות הגוים לא ידעתי זה יען יצאתי משה ולא ראיתי את השכינה קיימת בכותל המערבי ז"ש ואנכי לא ידעתי כי הייתי בחו"ל ולא הניחוני האומנות לעלות בכל ג' רגלים לראות פני ה' כבתחילה: וירא וכו' עם אשר הובעח כנז' חזר ונסתכל בדעתו ענין אורך הגלות האחרון ויירא מאד מאד פן ח"ו יתיאשו בניו מן הגאולה וח"ו יכנו עורף ככל הגוים ואז חזר ואמר מה נורא וכו' הנה יש תקנה לאחרית בני ואין לי לירא כי הרי רואה אני שכיון שהשכינה לא זזה משם כנז' ודאי כי יש תקוה אל בנין בית האחרון הנק' בית גמור ולא הר או שדה כענין שקראו אבותי אברהם ויצחק יען כי ראו כי שני מקדשים הראשון והשני נחרבו וז"ש מה נורא המקום הזה עדיין מורא שכינה כמ"ש ז"ל ובמורא גדול זה גלוי שכינה עדיין הוא במקום הזה כי אף ע"פ שהם שוממים בקדושתם הן עומדים ומכיון שעדיין יש שם גלוי שכינה הנק' מורא איננו חרב ממש אמנם אין זה חרב רק בית אלדי"ם גמור הוא ובנוי על תלו וכאילו לא נחרב דמי, ומה שאני רואה כי נחרב הוא לפי שהוא בית אלדי"ם מדת הדין ולפי שעה שלעה בו מדת הדין להחריבו מפני חטאינו האמנם שם בית נק' עליו וכאילו הוא בית קיים כי עתיד הוא להבנות וזה ממה שאני רואה שעדיין המקום הזה נורא בגלוי שכינה וזה יורה שתחזור לבנותו בית קיים ועוד ראיה אחרת כי הרי וזה ר"ל זאת ירושלים האחרת של מעלה היא עדיין קיימת והיא שער השמים פתוחה תמיד לקבל דרך בה תפילות ישראל אף בזמן שהם בגלות כדי שיגאלו. ע"כ: ויקרא וכו' מאחר אשר עתה בהיותו חרב נק' בית אלדי"ם שהוא בית ממש אלא שהוא חרב מפני מדת הדין הנק' אלדי"ם לפי שעה א"כ מובטח אני כי עתיד ליבנו' בית שלימה ואין עוד הפרש מעתה אל אז רק כי בתחילה היתה בית אלדי"ם ואז תהיה נק' בית אל נמשכת משם חסד אל כל היום ולא תחרב עוד אמנם תמיד נק' בית אף בזמן הגלות, והנה עוד היה זמן אחר והוא בימי ירמיהו כשנחרב חרבן ראשון ואז שם ירושלים העיר הקדושה היה לה שם אחר והוא לוז ע"ש מקל שקד אני רואה כי שוקד אני על דברי לעשותו ולהחריבה מש"כ עתה כי לא תחרב עוד ונק' בית אל אך בראשונה בחרבן ראשון היתה נק' לוז כנז': או יראה אולם לוז וכו' יראה כי מה שאמרתי שאחר ביאת מלך המשיח יבנה בית המקדש ויקרא שמו בית אל ע"ש מדת החסד אין זה תכף בתחילת וראשית ביאתו כי גה אחר ביאתו עדיין תהיה צרה גדולה לישראל ושם אלדי"ם עדיין ישתמש במידת הדין וזה במלחמת גוג ומגוג אשר לא היתה כמוה כנודע ואז עדיין לא יהיה נק' בית אל עד אשר עדיין יבא ג"כ זמן תחית המתים כי אז כל הגוים והאומות ימותו ולא יחיו כ"א ישראל לבדם כמ"ש יחיו מתיך וכו' ולא אמר יחיו המתים אבל באומות העולם כתיב וארץ רפאים תפיל וכתיב רפאים בל יקומו מתים בל יחיו וכו' ואז אחר תחית המתים יקרא שמה בית אל באמת כי אז נחו מכל מיני מדת הדין אם מענין מלחמת גוג שכבר נתבטלה אז ואם מענין אומות העולם שלא יהיו אז בעולם להצר לישראל ואם מענין המיתה עצמה שתתבטל מישראל כמ"ש בלע המות לנצח אך כל זמן שלא באה החית המתים עדיין לא תוכל להקרא בית אל מפני שעדיין מדת הדין קיימת במקצת כענין הג' דברים הנז' וז"ש ואולם אף שאמרתי שנק' בית אל האמת הוא כי עדיין צריך שתקרא העיר ירושלים לוז על שם תחיית המתים כמו שנבאר וזה השם יהיה לך לראשונה טרם שתקרא בית אל, ומה שתקרא לוז על שם תחיית המתים הטעם הוא לב' סיבות הא' כי קודם לכן היתה המיתה מצויה בכל העולם זולתי בעיר הנק' לוז בס' שופטים אשר ארז"ל כי לא נכנס בה מלאך המות בעולם ועל שם הזה תהיה עיר. ירושלים נק' גם היא לוז, והסיבה הב' במה שנז' בס' הזוהר כי תחיית הגוף מתחיל מן החוליא של השדרה הנק' לוז והוא כשאור אל העיסה והוא עצם קיים לעולם ואינו נרקב לעולם ונק' בתואל הארמי מפדן ארם וכאשר לא קרקפתא דלא מנח תפילין ואין קשר תפילה של ראש נקשר שם בעצם תחיה כלל ויען בו תלויה התחי נק' זמן התחיה לוז ע"ש העצם ההוא ונודע כי התחיה תהיה בעמק יהושפט סמוך לחומת ירושלים ושם יקומו כל המתים במשפט ולכן שם העיר ירושלים תקרא אז לוז כי בה תהיה עיקר תחיית המתים: וידר וכו' אז נדר יעקב נדר הזה ואמר פשוט ומוכרח הוא כי בהיות זרעי בגלות יתנהג עמהם בשם אלדי"ם מדת הדין אמנם מה שאני שואל ממנו הוא שזה שם אלדי"ם לא יתנהג בדין גמור אמנה שיהיה עמדי לבלתי יכלה זרעי בגלות ושמרני בדרך הזה של גלות אדום אשר אני הולך שם בגלות ושם יתן הוא בעצמו לחם חוקי ולא ע"י ע' שרים של האומות כי מכיון שאיננו עובד להם לא יתנו לי מזונות ואחר אשר סבלתי עול הגלות ההוא לכפר עונותי אשוב אח"כ אל בית אבי ויקבץ נפוצותי לירושלים ובית המקדש הנק' בית אבי שבשמים והנה אז לא ישלוט בנו מדת הדין שם אלדי"ם כבזמן הגלות אמנם תמורת שם אלדי"ם יהיה שם ההויה מדת הרחמים שולטת עלי אז וז"ש והיה ה' לי לאלדים יראה תמורת, ואז האבן הזאת הנק' אבן השתיה תבנה ותקרא בית אלדים בנויה ולא חריבה האמנם לא תקרא אז בית אל עד אחר תחיית המתים כמו שבארנו לעיל על ואולם לוז שם העיר לראשונה כי אע"פ שתבנה ותהיה בית תהיה נק' ע"ש אלדים וז"ש יהיה בית אלדים ואם כה יעשה לי הנני נודר נדר כי כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ואפריש את השתי מעשרות ראשון ושני שאין בהם חיוב מיתה ומכ"ש התרומות שהם בחיוב מיתה וכנודע מ"ש ז"ל על גלתה יהודה מעוני מפני ביטול מעשר עני ולכן כשתגאלני גאולה הד' אתקן ענין המעשרות כי לסיבתם גלינו מארצנו: וישא יעקב רגליו וכו' אחר שראה בחלום ענין גלות אדום המר והנמהר לא היו רגליו מתרצים ללכת בגלות ההוא כי נפל פחדו עליו יתר משאר הגליות יען לא נתברר לו הקץ ההוא אמנם כאשר נסתכל כי יש תקוה לאחריתו ושבו בנים לגבולם בגדולה ומלכות אשר לא נהייתה כמוה אז וישא את רגליו בעל כרחם וילך ארצה שעיר שדה אדום הנק' ארצה בני קדם לפי שקדמה להם המלכות כמ"ש ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל וזה ענין גלות רומי הרשעה הנק' אדום: וירא וכו' חזרה אליו עוד הנבואה וירא במראה הנבואה והנה באר וכו' ובזה יתורץ ענין יתור מלת וירא והיה די כשיאמר והנה באר וכו' והנה ראה במראה הנבואה כי השכינה הנק' באר שבע כנז' בס' הזוהר הלכה עם ישראל עמהם בגלות כמ"ש ז"ל גלו לאדום שכינה עמהם גלו לבבל וכו' וראה ראיה אחרת בענין כל ד' גליות שגלו ישראל קודם זה הגלות האחרון של אדוה ולז"א וירא ראיה אחרת כוללת כל ד' גליות והתחיל בגלות בבל הוא הראשון של הארבעה ועליו אמר וילך ארצה בני קדם גלות כשדים מקומו של אברהם אבינו מקדם ולכן גלו שם בניו אחריו למקום אביהם וז"ש בני קדם וכמ"ש ז"ל כי לטובתן של ישראל הגלם הקב"ה לארץ כשדים ארץ מולדתם שירחמו עליהה קצת יותר משאר האומות, וירא והנה השכינה הנק' באר גלתה עמהם לשדה כמ"ש ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלו ודרשו רז"ל ושכנתי בשדה כתיב ונודע כי סיבת גלות השכינה עמהם לשומרם מן האומות כנז' בס' הבהיר משל למלך שגרש את הבנים וגרש אמם עמהם להשגיח עליהם כמ"ש ובפשעכם שולחה אמכם וז"ש שם תנצלי ואמנם גלות בבל נכלל מג' גליות שגלו ע"י נבוכדנצר הרשע א' גלות יהויכין ואח"כ ב' גליות בימי צדקיהו ככתוב בסוף ס' ירמיהו ועליהם אמר והנה שם ג' עדרי צאן רובצים בגלות על שדה בבל וכמ"ש ואתן צאני צאן מרעיתי וביאר פה הטעם של רז"ל למה גלה יהויכין בתחלה והוא כדי שיגלו שם החרש והמסגר וירביצו תורה בבבל ואח"כ ימצאו גלות צדקיהו תורה מצויה שם וז"ש כי מן הבאר ההוא שהיא התורה הנק' באר מים חיים אשר הרביצו שם בתחילה החרש והמסגר ומשם השקו כל שני העדרים האחרים שגלו בימי צדקיהו כי אז לא היה להם מציאות להוליך עמהם ס"ת מרוב צרתם מש"כ ביהויכין שהגלהו בכבוד ובנחת רוח והוליכו עמהם ספרי תורה כנודע: ואם נדרשהו כפי מה שהתחלנו כי אין ענין פסוק זה מדבר אלא בענין גלות האחרון שהוא אדום וכמו שביארנו על וילך ארצה בני קדם הוא ארצה שעיר שדה אדום נוכל להמשיך כפי זה ענין פסוק שלאחריו וירא והנה באר בשדה היא השכינה הנק' באר גלתה עמהם בשדה אדום הנז' וכמ"ש אותי עזבו מקור מים חיים וכו' יראה ראה גם הסתכלות הגדול שלהם כי הלא שבעים שרים של אומות העולם לא די שהם בורות של מים מכונסים מקבלים השפע ממני אלא כי לא יכילו אפילו המים המכונסים ההם יען כי הם נשברים והענין הוא כי כאשר אחפוץ אני לסלק מהם השפע שנתתי להם אני שובר בורותיהם וחוזר ליקחם באופן שהם שני מיני חסרונות ורעות גדולות כמ"ש כי שתים רעות עשה עמי יראה שחצבו להם בורות מכונסים וגם שהם נשברים והניחו ועזבו שתים עובות מן הקצה אל הקצה הלא הוא כי אותי עזבו עם היותי באר נובע מקור מים חיים כי בידי כל השפע ואיני מקבלו מזולתי ומכ"ש שאיני נשבר כי אין ביד זולתי למחות בידי להסיר השפע ונמצא כי השכינה נק' באר כנז' והיא שהלכה עמהם בגלות בשדה אדום לתועלת ישראל להנהיגם שם כנז' משם ספר הבהיר וכמ"ש ואף גם זאת בהיוחם וכו', וז"ש והנה שם ג' עדרי צאן הם ישראל הנק' צאן מרעיתי ובהם ג' מיני עדרים נפרדים במעלתם כהנים לוים וישראלים ועם היותם שם בגלות רובצים על העפר עכ"ז הנה הם סמוכים עליה על השכינה הנז' והיא סומכת אותם כמ"ש סומך ה' לכל הנופלים בגלות וכמו שדרשו רז"ל על כרע בגלות בבל רבץ בגלות אדום עכ"ז עדיין הם כארי וכלביא בגבורתם יען כי השכינה הנק' מי יקימנו בגלות ההוא לפי כי מן הבאר ההיא נמשך השפע להשקות העדרים ההם אף שהם בארץ אויביהם ולא מן השבעיס שרים אשר שולטים שם כי לכן גלחה עמהם להשקותם מים חיים מבאר שלה האמנם אין השקאה זו דומה כבזמן היותם על אדמתם השקאה תמידית רק לפרקים לפי שהאבן נגף הגדולה היא מלכות רומי הרשעה שלעה אז בכל העולם ונק' אבן גדולה והיא סותמת פי הבאר שלא תשפיע על ישראל רק לפרקים כאשר ונאספו שמה כל העדרים כמ"ש: או יראה כי הקשה לו איך אמרת כי מן הבאר ההיא וכו' והלא שם הם בגלות תחת מלכות אדום הנק' אל"ף גדולה כנז' לז"א דע לך כי האבן הגדולה ההיא אין בידה להרע זולתי על פי הבאר הנז' כי כשהם חוטאים רומז הקב"ה אל שרה של רומי שירע לישראל כמ"ש הוי אשור שבע אפי והנה כאשר נאספו שמה בגלות כל העדרים ושבים בתשובה יש בידם לגלול האבן ההיא מעל פי הבאר להשקותם וכשהן חועאין גורמין כאילו הם בידם עצמם והשיבו את האבן ע"פ הבאר למקומה כבתחילה: או יראה אם תאמרו כיון שהשכינה עמכם בגלות מדוע אינו גולל אותם ואיך מניחם כ"כ זמן ארוך לז"א והאבן גדולה וכו' היא לב האבן אשר בבשרם הוא היצה"ר סותמת פי הבאר מלהשפיע שפע רב לגאלם ממש ואמנם תועלת היותה עמהם בגלות הוא כי כאשר נאספו כל העדריה אל בתי כנסיות אשר שם מצויה השכינה וזה שנאמר שמה ושבים קצת בתשובה ובתפלה אז ע"י טורח רב וגללו בשני למדי"ן כעין הגלגל בטורח כך יגללו את לב האבן מבשרם וישובו קצת בתשובה )ובתפלה אז ע"י טורח רב וגללו בשני למדי"ן כעין הגלגל הנגלל בטורח כן יגללו את לב האבן מבשרם וישובו קצת בתשובה( ויפתח פי הבאר וישקו את הצאן לפי שעה שבע מצומצם המספיק להם בהיותם בגלות ותכף והשיבו את האבן למקומה הראשון ויוסתם פי הבאר כע אין תשובתם שלימה רק לפי שעה בהתחזק עליהם צרת הגלות: ויאמר להם יעקב וכו' במראה הנבואה אמר אל הרועים מנהיגי ה' אחי מאין אתם כי אין בכם כח לרעות צאן ישראל בהליכתן להשיבם בתשובה גמורה ויאמרו מן הגלות הנק' חר"ן מלשון חרון אף ה' משם אנחנו רועי הדור ולכן אין בנו כח להשיבם בתשובה גמורה כי אין בנו יכולת להוכיח דורנו, ויאמר להם הכל תלוי בידכם כי אם חרה אף ה' בעמו והכניסם בגלות הנק' חרן הנה הב"ה רחמן עם הטובים ורגזן עם הרעים פעם נק' לבן מלבן עונות ישראל והנה גם הוא רחמן מלא רחמים לבושיה כתלג חיור מדת הרחמים ופעם נק' בן נחו"ר היפוך אותיות חרו"ן וא"כ בידכם הוא להפך מדת הדין לרחמים להוציאם מן הגלות הנק' חרן, וכבר ידמת כי כל התורה שמותיו של הקב"ה ובזה אל תתמה מה שפירשנו על לבן בן נחור ואגב אורחין תדע ג"כ איך לבן חמיו של יעקב והבן זה, ויאמרו לו ידענו כל זה כי חכמים אנו אז שאל להם השלום לו אם בשלום הוא עמכם אם לא ויאמרו שלום האמנם אי אפשר לגמור השלום בינו לבינינו לגמרי אלא עד אשר רחל אמנו בתו של השי"ת ירום קולה ברמה כמ"ש קול ברמה נשמע ובזכותה יבא עמה ישראל נק' צאן וז"ש והנה רחל בתו באה עם הצאן, ויאמר להם מה לכם להמתין אל צעקת רחל שובו והשיבו את ישראל בתשובה ותגאלו והנה הן עוד היום גדול ויובן זה ממש בס' הזוהר כי נשבע הקב"ה להניח את ישראל בגלות יום א' שלם והוא אלף החמישי שעליו נאמר נתנני שוממה כל היום עד שיפוח היום אבל עדיין קצת מאלף הששי צריך להיות בגלות ועליו נאמר ונסו הצללים גה זהו סוד כי תמול אנחנו בגלות באלף החמישי וחשבנו שיספיק ולא נדע כי עדיין צריך צל ימינו של יום הששי שיראה על הארץ ואח"כ נגאל, כנודע כי כל מה שהיה בששת ימי בראשית סימן אל כל המאורעות בשתא אלף שני דעלמא והנה ביום החמישי נבראו כל התנינים ורמש הים ובתחילת יום הששי בלבד נבראו בהמה ורמש וחיתו ארץ ואח"כ נברא אדם רמז אל מלך המשיח וכמו שנאמר באדם ורדו בדגת הים כך וירד מים עד ים גם בזה יובן משז"ל היום אם בקולו תשמעו כמו שהשיב המשיח לרבי יהושע בן לוי והרי כתבנו בס' הזוהר כי נשבע הב"ה להניחם אלף שנים בתשובה כמ"ש השבעתי אתכם וכו' יתורץ עם הנז' כי ביום החמישי היתה השבועה אבל באלף הששי תלוי בתשובה ובו יקוים היום אם גדול ומיעוט תשובתכם נתחרך לכם הגלות גם באלף ששי ולכן אתם הרועים השקו הצאן ולמדום דרכי שלימה ולכן רעו אותם כרועים נאמנים וע"י כן יגאלו. ויאמרו לא נוכל וכו' אין הדבר תלוי בנו לבדנו עד אשר יאספו כל העדרים שהם כל מחנות ישראל הנפוצים בגלות וכולם יחד צריכין לשוב בתשובה כסברת ר' אליעזר בס' הזוהר וכאשר כולם ישובו יחד בתשובה ויסירו לב האבן מבשרם ויותן להם לב בשר אז נוכל להשקות הצאן שפע מים חיים, גם ירמוז אל מה שנודע כי גלות זה של אדום הוא מפני שנאת חנם בלב ולכן לא נודע הקץ כמ"ש כי יום נקם בלבי מדה כנגד מדה ואו' יום נקם הוא מורכב משני נקמות נקם מן האומות על שהרעו לישראל ונקם מן ישראל כי לא נגלה קיצו מפני שנאת חנם כנז' ונשאר שמור בלבי וזה ג"כ ענין מש"א דומה הנדרש בס' הזוהר על גלות אדום כי לכן נק' משא מפני היות הנבואה הזו צרה לישראל והיא דומה כמשא כבד על השי"ת והכתוב עצמו ביאור הטעם הנז' למה קרא את הנבואה הזו משא ואמר שהטעם הוא לפי שהיא דומה ולא נגלה הקץ שלה כשאר הגליות והנה הוא יודע הקץ ואורך הגלות הזה והנה מצפינה בלבה ולא ישיחנה לזולתו ולכן היה טורח ומשא עליו ענין רוממות הזה, והנה אם בשבעים שנה של גלות בבל אשר מנו המן ואחשורוש וטעו במנינם כנודע ולכן אמרו ישנו עם א' ישן הוא האלוה שלכם מכ"ש בגלות החל והארוך הזה של אדום שאפילו ישראל עצמן כביכול אמרו עורה למה תישן ה' כדרך בני אדם הישנים בלילה כן אתה כביכול ישן בגלות אדום הנק' לילה ואמנם אינו כן כי אפילו שהוא לילה הנה הוא נמשל בו אל השומר שכל הלילה נעור ואינו ישן ואז ישראל קורין אותו בהיותם בגלות שעיר הוא אדום וז"ש אלי קורא משעיר ואומרין אלי אתה הנק' שומר ואינך ישן בזה הגלות הנק' לילה מה זמן נשאר עדיין אל הגלות הזה וז"ש מה מלילה מה מליל ומשיב להם הב"ה הנק' שומר וז"ש אמר שומר אל ישראל אתא בוקר יראה כבר עבר אלף החמישי שנשבעתי להניחכם בגלות הנק' לילה ואתא בוקר של אלף הששי שיכולין אתם ליגאל בו אמנם שבועתי כבר עברה זמנה ובעונותיכם שאינכם רוצים לשוב בתשובה גרמתם כי גם אלף הששי הנק' בקר יען כי הוא זמן גאולתכם הפרת' גם אותי לגלות הנק' לילה וז"ש וגם לילה ולכן דעו לכם כי )אז( אם לא תשובו בתשובה גמורה בלב ונפש כמ"ש פ' נצבים ושבת עד ה' אלדיך וכו' בכל לבבך וכו' אם יהיה נדחך וכו' אפילו שתרבו תפלה אם תבעיון בצלותין ובתחנונין בעיו ותרבו תפלות אמנם לא אדרש לגאולתכם אמנם אם תשובו באמת אז אתיו מן הגלות ואקבץ קץ גליותכם ובואו ציון ברינה: ונחזור אל ענינינו כי זה אומ' עד אשר יאספו כל העדרים ויתקבצו לגאולה א' בלב א' ויסירו שנאת חנם מבניכם ולא ישובו עוד לכסלה ויתקיים בהם והסרותי את לב האבן מברכם אז והשקינו הצאן ממעיני הישועה ואז לא ישובו עוד לכסלה ולכן לא חזר כבתחילה לכתוב והשקינו הצאן ונשיב את האבן על פי הבאר למקומה: עודנו מדבר עמם הראוהו בנבואה כי כיון שישובו בתשובה באסיפה אחת כנז' תכף יגאלו לפי שהגלות היה על שנאת חנם של אחי יוסף שמכרוהו לעבד ומאז התחילה השנאת חנם בישראל יהודה ויוסף כנז' בישעיה אפרים לא יקנא את יהודה וכו' כנז' במדרש הנעלם ועתה שנאספו כולם יחד ישראל ויוסף ויהודה הפך ממה שנתפרדו בימי רחבעם מלך יהודה וירבעם מזרע יוסף אז רחל אמה של יוסף תקום ותתפלל עליהם ויגאלו כמ"ש קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה כי גם שאר השבטים שהסירכו שנאתם מן יוסף יקראו אז כולם בניה, וז"ש והנה רחל בתו באה עם הצאן אלו ישראל ואז רחל העליונה הנק' שכינת עוזנו כי רועה היא את ישראל בהיותם בגלות נפוצים כצאן כמ"ש ובפשעכם שולחה אמכם לרעותכם בגלות גם היא תקרא להב"ה כמ"ש קול ברמה נשמע עד יעקב ישראל סבא הוא השי"ת ע"י צעקת רחל יסיר את לב האבן נגף מעל הבאר היא השכינה כנז' וישק את צאן וז"ש ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וכו' כנז' בס' הזוהר ועוד לא תשוב שם האבן הנז' לעולם ועד: ויצא יעקב וכו' בפרשיות הקודמות ביאר ענין בריאת והולדת נשמ"ה ורוח ונפ"ש של כל אדם ונקראו אברהם ויצחק ויעקב הנק' כהן ולוי וישראל כנז' בס' התקונין תיקון ס"ט וע' וגם במדרש הנעלם פ' לך לך ועתה בא לבאר אופן יציאת כללותם מן המקור העליון יסוד הקדוש ונותנ' בבטן כנסת ישראל העליונה שעליה נאמר ובפשטעכם שולחה אמכם, וזה ענין ישראל הנק' עמוסים מני בטן וגם היא נק' באר שבע ומשם יוצאת הנשמה אשר גמר בריאתה בבחינת לידה כדי לירד בעוה"ז להתלבש בזה הגוף החומרי ומקום מחצבתה נק' באר שבע בסוד אותי עזבו מקור מים חיים יען כי מן הבאר ההיא נוזלות ונולדות נשמות הטהורות של בני ישראל הנק' מים חיים, גם זהו סוד בידך אפקיד רוחי כי הוא בר"ת באר כמבואר אצלנו ונק' באר מים חיים ובאר שבע מכל טוב אבן מחצב נפשות אומות העולם נק' בור שאין בור רק בורות נשברים אשר לא יכילו המים אבל נחשים ועקרבים יש בו הם נפשות האומות גם לסיבה אחרת נק' באר שבע יען כי בהיות הנשמות עדיין שם טרם צאתם נשבעות לשי"ת שיתעסקו בתורתו ובמצותו כנודע מענין כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון ואחר צאתה משם יורדת בעוה"ז בגוף חומרי לשכון בו וז"ש וילך חרנה כי הוא מקום חורבה ושממה כל ימיו בחרון אף ויסורין ומכאובים: או יראה ע"ד מ"ש הס' הזוהר פ' שמות ע"פ מארבע רוחות בואי הרוח כי שם משה אליו דיוקן מלבוש להתלבש שם ונעשה מאותו החומר הנגשם בג"ע מד' יסודות ההם הנק' אבני המקום ונק' חלוקא דרבנן והוא מלבוש מצויר כדמיון ציור הגוף אשר עתידה להתלבש בו אח"כ בעוה"ז כנודע וע"י אותו המלבוש תשכב וערבה שנתה שם וז"ש וישכב במקום ההוא כי זולת המלבוש ההוא אינה יכולה כלל להתענג בסוד ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה ונק' רוחין ערטולאין: ויחלום וכו' כל ימי היותה שם בג"ע הארץ מראים לה חלוה נבואה השגה וידיעה לדעת קשר כל העולמות כולם ואיך מתקשרים ע"י סולם א' הקושר כולם ומי ברא אותם והנה ה' ניצב עליו אך לא נבואה גמורה יען עדיין לא ירדה בעוה"ז ועשתה תורה ומצות במעל ידיה, והנה נגלו הסולם מוצב ארצה בג"ע הארץ כי משם עולות הנשמות למעלה דרך הסולם ההוא שעליו נא' וברא ה' על נכון הר ציון וכו' כנז' פ' ויקהל בס' הזוהר וראש הסולם ועמוד ההוא מגיע השמימה שמי השמים העליונים הידועים הנ' ערבות אשר שם אוצר הנשמות ושם שכינתו ית' וזהו והנה ה' נצב עליו ומלאכי אלדי"ם עולים ויורדים בו בסולם להוריד נשמות הנולדים בעוה"ז ולהעלות נשמות המתים בעוה"ז: והנה ה' נצב עליו כנז' בערבות כמ"ש סולו לרוכב בערבות ואומר אל הנפשות הנק' יעקב כנז' אנכי אלדי אברהם אביך ויצחק שהם סוד הנשמה והרוח אבותיו של הנפש דע לך כי אם אחר שתרד אל עולם השפל תהיה צדקת מעתה אני מבטיחך כי הארץ אשר אתה שוכב עליה הוא ג"ע הארץ כמ"ש וישכב במקום ההוא לך אתננה אחר פטירתך מן העולם השפל וגם זרעך. יירשוה בזכותך כמ"ש ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ הוא ג"ע הארץ אבל ירושה אין לה שום הפסק וז"ש ולזרעך: והנה ה' וכו' אל תירא שמא יגרום החט ותפסיד חלקך בג"ע הזה בסיבת היצה"ר המחטיאך כי הנה אנכי עמך ושמרתיך מיד היצה"ר וכמ"ש ה' לא יעזבנו בידו וז"ש ושמרתיך בכל אשר תלך הם חיי העולם הזה הנק' הליכה כמ"ש כי הולך האדם אל בית עולמו כי האדם בעוה"ז מיום שנולד כאורח ההולך וגומר הליכתו במותו כמ"ש ויום המות מתחיל מיום הולדו, וכאשר יגיע זמן פטירתך וכבר נצלת מיד היצה"ר והשבותיך אל הג"ע הזאת הארץ הזה כי לא אעזבך בסוד ה' לא יעזבנו בידו ובסוד ולא ראיתי צדיק נעזב והכוונה שלא יעזבנו ביד המקטריגים ודומה שר גיהנם כמ"ש לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה וכו': ויקץ וכו' אחר שההבטחה בהיותה שם מפי השי"ת לכל ההעבות ההם אומרת אכן יש ה' גם במקום הזה עם היותו ארציי כענין באר שבע ואנכי לא ידעתי כי חשבתי כי בצאתי מבאר שבע הוא כסא הכבוד לא אראה עוד יה בארץ החיים ג"ע הארציי כי מכלל העולם השפל הוא אשר על זה הייתי מתרעמת ברדתי בג"ע הארץ כי אז תחילת יצירת הולד כנ"ל וילן שם כי בא השמש ועליו נאמר ועל כרחך אתה נוצר זולת על כרחך אתה נולד למטה בעוה"ז ממש: ויירא ויאמר מה נורא זה המקום ג"ע הארץ אין זה כמו שחשבתי כי מכלל עולם השפל הוא רק בית אלדי"ם הוא כענין ג"ע העליון והסיבה היא כי עם היותי למעה בארץ הנה זה הוא שער ג"ע העליון אשר בשמים כי אחר הפטירה נכנסות הנשמות בג"ע הארץ ומשם עולות בעמוד אחד אשר באמצעיתו אל הגן עדן העליון שבשמים כנז' בס' הזוהר פ' ויקהל ואם כן גם זה מכלל בית אלדים הוא וזה שאמר וזה שער השמים: וידר וכו' מצינו שהצדיקים נשבעין ליצרם יען לא יפתה אותם היצה"ר ולכן טרם תבא בעוה"ז משביטין אותה שם כנ"ל על ויצא יעקב מבאר שבע לשון שבועה וז"ש וידר יעקב נדר לקיים כל התורה ואז אומרת ג"כ וז"ש לאמר אם יהיה אלדים עמדי ע"ד שפי' בפסוק והנה אנכי עמך וכו' וגם ונתן לי לחם לאכול מידו הרחבה ולא מיד בשר ודם כי יהיה עלי לעורח אם אטרח להרויח מזונותי ואתבטל מעסק התורה והמצות וז"ש ונתן לי דרך מתנה בלי טורח ולא אמר ויהיה לי לחם וכו', ואיני שואל עושר רב רק דבר מצומצם לחם שיעור לאכול ולא לשבוע ובגד המספיק ללבוש גוף ולא בגדי שש ומשי ורקמה ואם כה יעשה לי ושבתי בשלום אל בית אבי ג"ע הארץ הנ"ל אשר שם מקדימין שלום אל נפש הצדיק ואומרים לו יבא שלום וכו' כי בהיותי שקע בעוה"ז ממלחמת היצה"ר ומטורח המזונות ודאי שאהיה צדיק ויקדימו לי שלום שם כנז', גם בשלום יראה כי ע"י הנז' מובטח אני שאהיה בשלום עם השי"ת כי לא אחטא באופן שילחם עמי ואעבוד את קוני כבן את אביו כענין בנים אתם לה' אלדכם ולכן נקרא ג"ע הארץ בית אביו ואז אני אלך אני שם בשם ה' אלדי ישראל מש"כ נפשות הרשעים ואומות העולם כמ"ש כי כל העמים ילכו איש בשם אלדיו ואנחנו נלך בשם ה' אלדינו וז"ש והיה ה' לי לאלדים ויקרא שמו עלינו ולא עליהם: או יראה כי כל כך אעיב מעשי עד כי אפילו שם ההויה שהוא מדת רחמים לכל העולם אומר לי שיתהפך גם הוא לי לאלדים למדת הדין כי לא בוש אני ממעשי וידעתי כי אם יבקש ויחפש לא ימצא לי עון אשר חעא כלל ועיקר ולא אצטרך שיתנהג במדת הרחמים כמ"ש בס' הזוהר על שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה כי נזונין בזרוע בזכותם ולא בצדקה והם אבירי לב נגד מדת הדין ואינם מתיראים ממדת הדין: והאבן הזאת וכו' אחרי שובי אל ג"ע הארץ אז אותו המדור שהצבתי כפי כבודי שם מאבנים עובות ומרגליות ע"י קיומו המצות בעוה"ז כנודע תהיה אז בית אלדים בנויה וקבועה שם להשראת שכינתו בה לעייל עמי בג"ע מש"כ קודם כי אע"פ שכבר היו שם אבנים עובות אשר שמתים עערה מראשותיו כנ"ל עדיין לא נבנו מהם בית ומדור עד אחר אשר ירדתי לעולם השפל וקיימתי התורה והמצות בניתי לי מדור ובית מאותם האבנים בג"ע ומה שהיו אז אבנים ולא מדור יהיו עתה בית בנויה ותהיה בית אלדים כנז' ובתחילה שלא נבנו היו אבנים נפרדות כמ"ש ויקח מאבני המקום ועתה שנבנו והיו כולם בית אחד ואבן א' כמ"ש והאבן הזאת וכו' כלומר הזאת שעתה נעשית אבן אחת ותהיה בית אלדים כי הקב"ה יבא שם בסוד הצדיקים הם הם המרכבה אל השי"ת, ונודע ענין אביי ורבא שעסקו בתורה ובגמ"ח כי ענין הצדקה גדול' מאד לכן מלבד שאעסוק בתורה גם וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ומהמעשר ההוא אתן צדקה לך כלו' בשביל שצויתני וכמ"ש מלוה ה' חונן דל ולא יספיק בשאפריש אחד מעשר הכפי שורת הדין אמנם אהיה מכלל המבזבזין שאל יוסיפו יותר מחומש והם שני מטשרות שהם חומש א' ולהורות שאינו מן הדין לא אמר עשר ואעשרנו בתוספת י' כי איננו חיוב רק עשר אעשרנו מלה סובלת שתי הבנות הא' שתי עשורים והב' הוא מעשר א' אלא שכך דרכה של תורה כמו השמר תשמרון עשר תעשר: וישא יעקב רגליו נסיעה גמורה והגיע אל חרך היא ביום שנולד בו כנ"ל בפסוק ויפגע. במקום וכו' וגם בזה על כרחו הוא נולד ולא היו רגליו מבקשים לבא עד כי הוא הכריחם ונשאם אל עולם השפל ארץ התחתונה אשר בה מתלבשות בגופות בהכרח כל הנשמות הנק' בני קדם כי קדמו' אל בריאת העולם כמ"ש ז"ל בנפשותיהן של צדיקים נמלך ועליהם נאמר המה היוצרים וכו' עם המלך במלאכתו ישבו שם וז"ש וילך ארצה בני קדם: וירא וכו' אחר שהגדיל מבן י"ג שנה ויום א' ונתחייב בעסק התורה והמצות התחיל לשוטט במחשבתו וירא והנה התורה הנק' מעין גנים באר מים חיים אשר מקומה האמתי בשמים ראה שנוי והנה היא עתה בעוה"ז השפל הנק' שדה גם היא כענין שדה שעליה דשין כל בני אדם כענין מ"ש. ז"ל כתר תורה מונח לכל מי שירצה ליטלה הפקר כענין השדה וישראל הנק' צאן הנחלקים לג' בחינות' כהנים לוים וישראלים ג' עדרים עוסקים בתורה ואין להם קיום ורביצה אלא עליה בעבורה, גם ירמוז אל ג' מיני עדרים בעלי מקרא ובעלי משנה' ובעלי תלמוד אשר שלשתן מרביצים תורת באר מים חיים וכל מה שעוסקין בה ומחדשים בה אינו בזולת התורה ח"ו כי כולם יביאו ראיותיהן מפסוקי התורה ובה נכללין דבריהם וכולן דברי אלדים חיים וז"ש כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים כי תורה שבע"פ איננה רק פירוש התורה שבכתב שלא כדברי צדוק ובייתוס ח"ו והיצה"ר הנק' לב האבן אבן נגף האבן גדולה כמ"ש ז"ל שהיצה"ר נדמה לרשעים כהר גבוה הלא היא עומדת על פי הבאר בפתחו של בית המדרש באר מים חיים להכשיל בני אדם ולפתותם שלא יעסקו בתורה ויתעסקו אחר הבלי העוה"ז עד אשר יאספו כל העדרים העוסקים בתורה ולומדים בחברה אחת וגללו את האבן ומוציאין את היצה"ר משם ומכניעין אותו ואז מלמדים התורה אל התלמידים והשקו הצאן, וגם זה לא יועיל לגמרי כי בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו ואחר המלחמה ההיא של יצה"ר ועסקו בתורה כמ"ש ז"ל אם פגע בך האי מנוול משכהו לביה"מ ועכ"ז אח"כ והשיבו את האבן למקומה ואיננו נלאה ממלאכתו הרעה, גה ירמוז אל הקליפות הנק' אבן הסותמים פי הבאר ומראה להם קושיות חזקות בתורה קשות כאבן שאין להם תירוץ וע"י כן נמנעים מלעסוק בתורה כמ"ש ראמות לאויל חכמות בשער וכו' וכנז' בס' הזוהר כי הקושיות מצד הקליפות וכו' עד אשר יאספו כל העדרים עם ראשי הישיבות ומוציאין התורה לאורה וגללו הקושיות ההם מעל פי הבאר כי לשונם כפטיש יפוצץ סלע האבנים ההם והשקו את התלמידים כרועה את צאנו וזה הוא בימי חכמי המשנה והתלמוד אך הדורות הבאים מרוב צרת הגלות אין כח בהם כראשונים כי השיבו את האבן למקומן וצריכין לחזור ולפלפל ולהבין דברי התלמוד ולגלגל האבן ולהשקות הצאן כבראשונה: ויהי וכו' כראותו טורח העצום של עוסקי התורה פוסח על סעיפו אם יעסוק אם יחדל חוזר וחושב בדעתו ורואה בשכלו כי כל העוסק בתורה שכינה כנגדו והוא יתן חכמה לנמהרי לב היא הנק' רחל בסוד קול ברמה נשמע וכו' והיא באר שבע אשר משם חוצבה נשמתו וגם ראה מעלת הצדיקים העוסקים בתורה הנק' צאן לבן זה הב"ה שע"י עסקם בתורה מלבין עונותיהם כמ"ש ז"ל על זאת התורה לעולה וכו', והנה הב"ה הוא תפארת ישראל אחי אמו זו רחל שכינת עוזו כי אחים הם כמ"ש פתחי לי אחותי רעיתי והיא אמו של הצדיק כי ממנה חוצבו נפשו ובכן נתחזק לבו ונאזר בגבורה ויגל את האבן בגילוי גמור ולא בגלגול כמ"ש וגללו ונעשה רב גדול בישראל והשקה את כל העדרים ורבץ תורה בישראל: וישק יעקב זן ומפרנס אותה את השכינה הנק' רחל מלשון ובן משק ביתי כי הצדיקים כביכול מפרנסים את השכינה כנז' בס' הזוהר בפסוק ישקני מנשיקות פיהו יפרנסני גם יהיה כפשוטו לשון נשיקה כי הצדיק חוזר ומגיד אל השכינה פה אל פה הנק' נשיקה את כל חדושי התורה שחדש בעוה"ז כנז' בספר הזוהר בלכתו מן העולם הזה וז"ש וישק יעקב לרחל, ואז וישא את קולו ויבך על אשר בתחילה יהרהר וחשב אם יחדל מעסק התורה כנ"ל גה בכה מאשר ארז"ל כי לעת"ל הב"ה מביא היצה"ר ושוחעו והצדיקים נדמה להם כהר גבוה ובוכים ואומרים כמה טאחנו וכו' והרשעים בוכים וכו': ויצא יעקב וכו' י"ל א' כי כבר נז' ענין יציאתו בסוף פרשת תולדות וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם וכתיב וישמע יעקב וכו' וילך פדנה ארם ולמה חזר לכתוב כאן ויצא יעקב וכו', ב' למה אמר במקום בנקוד פתח בבי"ת כאילו הוא במקום הידוע, ג' דהול"ל ויבא השמש וילן שם כסדר המעש', ד' למה צריך עתה גלוי זה החלום ומה ענינו, ה' אומר כי לא אעזבך בלשון נתינת טעם והול"ל ולא אעזבך ומה ענין אומר אכן יש ה' במקום הזה וכן אומר מה נורא המקום הזה וכו' כי כל זה אין צורך בו, ו' ממה נתיירא יעקב שאמר ויירא, ז' כי הנדר ההוא הוא תנאי בלי מעשה אם יהיה אלדי"ם עמדי וכו' ולא אמר הנדר עצמו ומעשהו מה משפטו: והביאור כי הנה נועצו לב יחדיו יצחק ורבקה לשלח את יעקב ואמנם יעקב הצדיק נא היה חושש כלל לצאת מפני יראתו של עשו לפי שהיה חפץ לשבת בארץ מגורי אביו לקיים שתי מצות גדולות הא' כיבוד אב ואם והב' ישיבת א"י ועוד סיבה אחרת כי חשש בלבו אולי אהבת יצחק לעשו גרם לו לשלחו ולהשאיר עשו אהובו עמו, ואחר שראה צוואת אביו לא תקח אשה מבנות כנען כדרך שצוה אברהם ליצחק יחידו גם ראה מעשה עשו כי לא ציוהו כן ואדרבה עתה מטצמו נתקנא ביעקב כמ"ש וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל א"כ הכיר כי כבר יצחק לא היה מחשיב לזרעו אלא ליעקב לבדו וא"כ מה שהיה משלחו לפדן ארם היה על רוב אהבתו אותו שלא יחולל זרע קודש יעקב בבנות כנען כמוהו ממש אז ויצא יעקב מדעתו וברצונו ולזה לא אמר כאן בתחילה וישמע אל אביו ואל אמו, גם רמז באו' ויצא ולא וילך כי לא חשש עתה אל מה שחשש בתחילה אל יציאת א"י ואל יציאתו מבית אביו ואמו כנז' בהכירו גודל השלימות שישתלם עתה בשלא יקח אשה מבנות כנען להיותו זרעו של יצחק העקרי כנז': ויפגע וכו' להיות יעקב מסופק אם ילך אם לאו כנז' ובפרע בהניחו שתי מצות גדולות כנז' רצה השי"ת לחזק את לבו עוד ולהודיע כי הוא זרעו של יצחק בפרעות ולכן עשה לו שנוים חוץ מן העבע וזה כי היה די לו במה שידבר עמו במראה הנבואה כשאר הנביאים ואמנם להיותו עתה בהתחלת נבואתו הוצרך להראותו אותות שלא כדרך עבע לשיכיר כי אין זה כשאר חלומות ודמיונות האדם, והנה השנוי הא' היה כי פגע במקום וכמ"ש חז"ל שנעשה הסולם לפניו ממשיי ככותל הזה ולא יכול לעבור בו כלל שנית כי ראה שהוצרך ללון שם שלא כרצונו וזה לסיבת שנוי שני והוא כי בא השמש שלא בזמנו ואלו כתב ויבא השמש וילן שם לא היינו יודעים כי ביאת השמש היתה שלא בעונתה והנה שני שנוים אלו היו בהקיץ ממש ומוכרח הוא שאינו דמיון כעניני החלום וכל זה הקדים לו ה' בהקיץ כדי שכשאח"כ יחלום יכיר כי מאת ה' היתה זאת ולא מקרה ודמיון. וז"ש: ויחלום וכו' הנה ענין הוראת דבורו ית' בחלום היא הוראת היות נשמתו חצובה מן השמים מכסא הכבוד ולכן יש בה עת לעלות לשם ולדבר עם השי"ת והנה זה יורה היות יעקב מצד עצמו קדוש וראוי לכך וא"כ אין בזה פלא אם הקב"ה יעשה עמו הב' שנוים הנז' וז"ש ויחלוה, אח"כ ראה בחינה אחרת המורה כי קדושת המקום גורמת כל זה והוא בראותו כי הנה הסולם מוצב במקום ההוא וכו' )מה(וזה יורה כי שה מכון כנגדו שער השמים לקבל כל התפלות והנשמות ולכן תמה בלבו כי לא ידע איזה מהם הגורם, אח"כ ראה דבריו ית' שאמר לו אני ה' אלדי אברהם אביך ירמוז אל הנ"ל כי אברהם ויצחק הם אבותיך באמת ולא אבותיו של עשו כי לא זרעו הוא ולכן כל הבעחותיו אל האבות אליו יתנם כי הוא זרעו באמת וז"ש והיה זרעך וכו' אז ידע באמת כי הוא בעצמו הראוי לכל זה אלא שגם היה שם זכות קדושת המקום האמנם בענין בחינה זו של המקום לא נתאמת לו ענינה בעצם ובראשונה חשב כי גם כי היתה שם קדושה אינה כ"כ חמורה אמנם ז"ש וייקץ וכו' כי תכף כשהקיץ אמר אכן וכו' יראה יש בחינ' גלוי שכינה להיותו המקום הזה לא שנגלה כאן לפי שעה במקרה אלא המקום עצמו ראוי לכך אך בתחילה קודם החלום אנכי לא ידעתי כי המקום עצמו היה ראוי לקדושה ועם היות שנעשו לי כאן שני שנוים הנ"ל א' פגיעת המקום והב' שקיעת החמה שלא בעונתה כי חשבתי כי זכותי לבדי הוא הגורם ואם כפי פשט הכתוב ק' מה צורך להודיע ואנכי לא ידעתי אלא הכוונה כי גם אחרי שראיתי ב' השנוים הנז' והיה לי לדעת כי המקום גורם לא ידעתי זה לפי שחשבתי שזכותי הוא הגורם אבל אחר החלום שראיתי והנה סולם וכו' אז ראיתי וידעתי כי המקום ראוי לכך ולפי' שזה היה תכף כשהקיץ משנתו כלו' מטורבב ע"י השינה וז"ש משנתו, אך אח"כ נתבונן עוד בהסתכלות שכלי ודקדק וראה כי לא יספיק כשנאמר כי המקום עצמו קדוש כשאר מקומות הסנה למשה וביריחו ליהושע רק כיון כי סולם ממש מוצב שם וראשו וכו' זה יורה מדריגה יותר נפלאה ולכן ויירא יראה גדולה מה שלא נתיירא מקודם וזה לפי שעתה אמר מה נורא המקום הזה כלו' אינו קדוש כשאר המקומו' המקודשים: אמנם קדושתו כ"כ גדולה כי אין כמוה כלל ולכן נורא המקום הזה בקדושתו על כל שאר המקומות וא"כ אין זה בקדושת שאר מקומות המקודשים כי אם קדושתו היא שהיא בית אלדי"ם ממש ולכן רגלי הסולם מוצב ארצה כאן וזה להיותו מכוון כנגד ראש הסולם המונח בשער השמים: וידר וכו' הנה להיותו מובטח בהכירו כי הגון וראוי הוא לכך להיותו זרעו של יצחק הוא לבדו כנ"ל וגם לסיבת קדושת המקום לכן וישכם יעקב וכו' ויצק וכו' ויקרא וכו' אמנם נסתכל וראה דבריו ית' המורים על קצת יראה ופחד כי הרי אמר לו ושמרתיך וכו' כי לא אעזבך וכו' ולולי פחד היה שם מה צורך להבטיחו שישמרהו ולא יעזבהו ולכן נתן דעתו לידור נדר כמו שית, וז"ש וידר נדר יראה כי הרבה נדרים היו נדר בתוך נדר לפי ששאל כמה שאלות ועל כל קיום שאלה אחת מהם נדר לעשות מעשה א' וזה ענינה הא' הוא כי הב"ה הבעיחו ראשונה בעת הליכתו בדרך עד הגיעו לבית לבן ושמרתיך בכל אשר תלך ואפשר שהבעיחו שישמרהו מן עשו בלבד כי הרי כל כחד יצחק ורבקה ויעקב על סיבת עשו היה או אפשר שהבעיחו שכל מיני שמירות ישמרהו מן טשו ומשלא יהיה תועה במדבר בישימון דרך ההיא הרחוקה ומכל שאר פגעים הנפגעים בדרכיה ולזה שאל ושמרני בדרך הזה וכו' כי כל בחינות פגעי הדרך ההיא יכנסו בכלל הבעחתו ית', הב' הבעיחו כי לא אעזבך וזהו אחרי שבתו בבית לבן והנה ארז"ל שהבעיחו על המזונות וכמ"ש ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ואפשר שיתפרנס בלחם צר ומים לחץ ומזונות דחוקים כי גם זה אינו נעזב ועוד שלא יהיו לו לבושים גם אפשר שיהיו מזונותיו ע"י אחרים ונודע כי צדיקים שונא מתנות לכן פירש ונתן לי ר"ל שהוא ית' יתנם מידו הרחבה אליו וז"ש ונתן לי, הג' היא בחזרתו לבו' אביו וכמ"ש והשיבותיך אל האדמ' הזא' והנ' צריך פירושים רבים כי אפשר שישוב אבל לא בשלוה ועוד שישוב אל האדמ' לקיים מצו' ארץ יש' ואין במשמע זה אל בית אביו עצמ' שהיא מצו' כיבוד אב ואם ג"כ לז"א ושבתי בשלום ולא שיבא סתם וגם אל בית אביו ממש, וכנגדן נדר ג' נדרים שיקים ג' דברים כנגד האחרונ' הסמוכ' אמר והיה ה' לי לאלהים כי בבואי אל בית אבי עצמ' ובפרט בשלום: דף כב ע"ב: ואמנם כל הספור הזה ללא צורך ודי באומ' והנה באר והנה שם רועים ויאמר להם מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו ויאמר להם הידעתם את לבן ויאמרו ידענו והנה רחל בתו באה עם הצאן עודנו מדבר עמם והנה וכו' אבל ראה הכתוב לספר המאורע לו בפרעו' להודיע איך כדרך שאירע לאליעזר שע"י סימן הכיר כי זאת האשה אשר הוכיח ה' ליצחק כן אירע ליעקב וכמו שנבאר, והנה יעקב הוצרך אז לב' ענינים הא' מוכרח לפי שעה והיא היותו בצמא גדולה מפני העייפו' הרב כנז' אם להיו' הולך המהלך הרב ההוא ביום א' וגה להיותו הולך על רגליו כנז' והב' הוא דבר יותר מוכרח אך לא כ"כ לפי שעה והיא לדעת איה מקוה עיר חרן ואמנם יעקב החכם עשה את העיקר עיקר בראשונה ומה שאינו כ"כ מוכרח אע"פ שהיה בצמא גדול' הניח באחרונ' והודיענו בזה הכתוב ענין דרך ארץ ולכן בתחיל' שאל מאין אתם ואח"כ שאל הן עוד היום גדול וכו' כמו שית' והנה יעקב היו בלבו ספיקו' רבו' באשר ראה והיה תמה ורצה לעמוד על ברורם ולכן התחיל הכתוב לספר את אשר ראה כי על ידי כן היה תמה מאד. וז"ש: וירא והנה באר וכו' יראה אילו הבאר היה קרוב לעיר היה שואל את שם העיר מה היא לדעת אם היא חרן האומנם הבאר הזו הית' בשד' רחוק' מן העיר וחשב בלבו אולי היה מקום מדבר לשוכני אהלים וכפי זה תועה בדרך לזה התחיל לשאול אחי מאין אתם לא אמר מאיזה עיר אתם או איה איפה עיר חרן רק אמר מאין אתם אם שוכני ישוב אתם או שוכני אוהלי המדבר והשיבו כי שוכני ישוב הם וחרן שמה, עוד נסתפק בענין אחר מתמיה בכמה אופנים והוא כי הנה הבאר היה בשדה אשר סתם שלו הוא הפקר לכל ואמנם האבן גדול' על פיה יורה שיש לה בעלים והנה אם יש לה בעלים למה לא יסתמוה בדלת ומנעול כי האבן יוכלו זרים להסירה משם, עוד אחר' כי אם היה שם עדר א' לבדו ולא רובץ בנח' ובמנוח' אלא מטייל שם היינו אומרים שהעדר היה רועה והולך ובשעה ההיא נזדמן והגיע שם והולך לאע ונח שם מעומד כדרך הצאן הרועות לאעם במנוחה האמנם היה העדר רובץ ושוכב ממש שם ולא די עדר א' אלא שלשה ושלשתן רובצים אז הכיר כי בודאי מן הבאר ההיא רגילין להשקות העדרים ואם אינם משקים אז יהיו לאיזו סיבה אלא שלא ידע הוא הסיבה כנז' ועם היות כי האבן גדולה חשב יעקב כי שלשה עדרים אשר שם ודאי יש לה ג' רועים או יותר ובנקל אצלם להסירה כי הרי הוא לבדו יכול להסירה כמ"ש ויגל את האבן, ואם נאמר שכבר רעו העדרים והיו רובצים מחמ' שבע כי כבר היו קרובים לעיר בדרך חזרתם ללון בעיר אינו כן כי עדיין היום גדול ודרך הרחקה מן העיר היה לה דרך חזרה כי כבר רעו די צרכן וכמ"ש אח"כ הן עוד היום גדול וכו': ואמנם הכתוב הודיע לנו האמת איך היה וזה באו' ונאספו שמה וכו' כלו' כי לחולשת יכול' הסר' האבן לא היו משקים אמנם יעקב לא ידע הענין מה הוא ורצה לדע' הסיב' ולא מחמ' הענין בעצמו כי מאי איכפ' ליה אלא שהי' צורך אליו לב' סיבו' לדע' הטעם כמו שביארנו, והתחיל בסיב' הראשונ' העקרית לדעת חרן כנ"ל וז"ש אחי מאין אתם כמו שביארנו, אם המקום הזה מקום מדבר או מקום ישוב ואם ישיבוהו שהוא מקום ישוב אז ישאל להם איזה מקום עיר חרן אז השיבוהו מחרן אנחנו ואז התחיל יעקב להכיר כי מאת ה' היתה זאת להוליכו אל הבאר ההיא ולא לחרן בדרך השגחה להודיעו כי שם יקח אשה הראויה לו כנ"ל, אז אמר הידעתם את לבן בן נחור כלו' כי מצידו ומצד בתואל אביו )אי( אפשר שלא יהיו כ"כ בעלי שם ולא יכירוהו אבל מצד נחור אבי אביו אפשר שיכירוהו כי בעל שם היה להיותו אחי אברהם שיצא שמו בכל העולם כמ"ש ז"ל על ואגדלה שמך ויאמרו לו )לא( ידענו כי האיש גדול ובעל שם ומעתה כבר ידע כי הגיע לחרן וכי לבן שם, ועדיין נסתפק אולי מתה בתו רחל כי כל מבוקשו היה על זה ולכן דרך סתם שאל השלום לו כי הגם שאמו אמרה לו וקח לך משם אשה מבנות לבן אולי ביני ביני מתה רחל ויהיה לבן אבל עליה ואסור בשאלת שלום כי איננו שרוי בשלום אז השיבוהו שלום וממה שאתה שואל בסתם יודעים אנו שעל רחל בתו אתה שואל כי בנים עדיין לא היו לו אז טד שנולדו לו בנים אח"כ בזכות יעקב כמ"ש ז"ל אלא על הבנות אתה שואל והנה רחל בתו באה עם הצאן ובזה תבין כי שלום לו כי רחל הרי היא קיימת וגם לאה קיימת היא כי אם מתה ונשארה לו רחל בת יחידה לא יניחנה להיות רועה את הצאן ועתה בהזכירם את רחל ידע כי הכל בהשגחה להורות כי עתיד ליקחה כדרך שאירע לאליעזר, ועתה חוזר לסיבה הב' שאינה כ"כ עקרית אלא שהיא מוכרחת לפי שעה וזה כי היה מבקש לשתות מים ולא היה יכול כי ראה אותם כי הם לא יכולים לפתוח פי הבאר ואולי היה אל הבאר בעלים ולא יפתחוהו עד שיבא הוא לפותחו ובאולי גם הוא חשש אל גזל שלא מדעת בעלים כנודע דקדוק גוזמת האבות בחסידות וכנודע מענין הגמלים של אברהם שהיו זמומין, וע"כ השיב להם הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה אל הבתים א"כ למה אתם ממתינים השקו הצאן ולכו רעו ובאולי ישיבוהו כי היו ממתינין אל בעל הבאר כנז' הם השיבוהו כי אין טענה אחרת כי אם מחולשתם כי לא נוכל עד אשר יאספו כל הרועים לגלול האבן כי גדולה היא מאד ואמנם מוכרח להם לסתום פי הבאר בל ישקו ממנה רועים מעיר אחרת כי המים בלתי נמצאים בבקעה ההיא וכמ"ש ז"ל כי בבוא יעקב שם עלו המים ומאז ואילך לא חזרו לסתום הבאר כי המים נתרבו מאד, אז המתין עד תבא רחל אשר גם היא רועה ויש לה חלק במי הבאר ההוא וז"ש עודנו מדבר וכו' יתישב אומר פה כי רועה היא ואין זה מקומו כי אם בתחיל' הדיבור והנה רחל בתו באה כי רועה היא אבל רמז חסידותו שלא רצה לשתות עם שהיכולת בידו לגלול האבן בכוחו הגדול עד ראות רחל עם הצאן ואז נתאמת לו כי רועה היא ובכן ברשותה ישתה מים, ולכן ויהי כאשר ראה את רחל לבדה לא הספיק עד אשר ג"כ ראה את צאן לבן ואז ראה כי רועה היא ויש לה חלק רב בבאר ההוא ואז ויגש ויגל מש"כ בתחיל' שלא קרב שם כלל וכדי שהענין יהי' יותר בהיתר לא שתה הוא תחיל' עד אשר וישק את צאן לבן וכשכיר יקנה פעלו לשתות מים בשכר ההוא כי לא גרע חסידות יעקב מן חסידות ר' פנחס בן יאיר שלא היה נהנה כלל מן הבריות וכמו שמצינו אח"כ כי בכל כחי עבדתי את אביכן ולא נהנה כלל ממנו כי אם בעבודתו כנודע: וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך כמ"ש ז"ל שראה את עצמו עני בחוסר כל וע"כ הוצרך להגיד הדבר והסיבה לרחל אך מפני הבריו' ומפני הכבוד לא יכול לספר באריכות כי לא יבינו כי בורח הוא אלא בקצרה ובהגדה ובחכמה וז"ש ויגד ואלו הן הדברים שהגיד לה כי ברח מפני עשו אחיו ועתה נהפך לו לזר אויב ובקש להורגו ושלח את אליפז ולקח כל אשר לו ומפני כך נשאר עני ותמורת עשו מבקש עתה את זולתו והוא לבן וז"ש כי אחי אביה הוא ובזה יתורץ שלא שקר באו' כי אחי אביה הוא ולא הספיק ענין עשו אחיו כי גם אביו יצחק גרם לו כל זה במה שבקש לברך את עשו וע"י כן נתגלגלה שנאה זו באופן כי גם אביו לא נהג עמו כאב אמנם בן רבקה הוא כי עליה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב ולא בן יצחק הוא, והרי איך גילה הדברים )בפרעות אבל אחר שבא לבן עצמו כי היה אדם כמוהו( ברמז גדול ובהגדת חכמה אז גם רחל ותרץ ותגד לאביה דרך הגדה בכללו' כי לא ידעה הדברים בפרעות אבל אחר שבא לבן עצמו כי היה אדם כמוהו ואין גנאי להאריך הדברים בפרטו' עמו כתיב ויספר לו ולא ויגד אלא סיפור פרטי פרטי וז"ש ג"כ את כל הדברים ר"ל בארוכה כל מה שאירע לו עם יצחק ועם עשו עד שנתגלגלו הדברים לברוח, ואז א"ל לבן הכי אחי אתה כלו' ראיתי כוונתך כי ברחת אלי מפני צרתך ומבקש אתה ממני שאטיב לך כאח לאחיו א"כ אחר שהכי ר"ל ע"י כך אחי אתה אין ראוי ועבדתני חנם אבל הגידה לי מה משכורתך כיון שאתה כ"כ דחוק ועני בחוסר כל ואטיבה עמך כאח: או אפשר כי לבן היתה עינו צרה בממון וחשב בלבו אולי יעקב יבקש ממנו שכר הרבה לשמור צאנו לכן הקדים לו ואמר דרך העולם הוא כי להיותו כי אחי אתה ראוי שתעבדני הנם וגם כפי דברך שספרת לי כי בורח אתה מאחיך עשו המבקש להורגך חסד גדול אני עושה עמך בהצילך מידו ולשמרך בביתי ומפני שאחי אתה וראוי לי להצילך וכפי זה כוונתך למבוד חנם כי לא באת להרויח ממון רק להציל נפשך אבל אין אני רוצה רק להטיב עמך יותר מהראוי לכן הגידה לי מה משכורתך, וכל זה כדי שיתבייש יעקב ולא ירבה עליו שכר רב אם לפי שהקדים לו שאין דין לתת לו שכר כלל כנז' וגם ששאל את פיו שהוא יגיד ויתבע מה משכורתו ואין ספק שהאורח האוכל בבית בעל הבית יתבייש על הרבות שכרו בפיו בעזות מצח: הבה לי בנים ואם אין וכו' כבר ארז"ל בפסוק הפעם ילוה אישי אלי והפעם אודה את ה' כי האמהו' היו נביאות ויודעות שי"ב שבעים עתידין לצאת ממנו מן ד' נשותיו לכן אמרה לו רחל שתתפלל עלי לינתן לי חלקי וז"ש הבה לי ר"ל חלק הראוי לי ואל תדחה אותי בדברים לומר שאינך ראוי להתפלל כי יודעת אני שצדיק גמור אתה ובידך הוא הכל וכאילו אתה הוא הנותנם לי ולזה אמרה בלשון זה הבה לי בנים ואם אין לי בנים אין המניעה מן השי"ת רק ממך שאינך רוצה להתפלל, וא"ת והלא האיש מצוה על כריה ורביה אבל לא האשה ואם יצחק אביו נתפלל לא על רבקה נתפלל כי אם לצורך עצמו כי אין לו אשה אחרת לז"א ואם אין ר"ל אם לא תרצה להתפלל כי כבר יש לך נשים אחרות שתקים מצותך ואם הוא בסיבתי הנה אני פעורה ממצוה זו אמת הדבר הזה אבל יריאה אני כי מתה אנכי לפי שמוכרח אתה להוליד י"ב שבעים מן ד' נשים ואם איני מכלל אותן הד' ודאי שאמות אני כדי שתקח אחרת כי אי אפשר לך אלא בד' נשים לבדם יחד, אז השיב יעקב לשתי עענותיה אם מה שאמרת שאתפלל כמו יצחק אבי אין אני דומה לו לפי שהוא גם הוא היה עקר בלתי מוליד ואגב ארחיה התפלל גם עליה אבל אני איני עקר כי כבר יש לי בנים ואם מנע פרי בען אינו ממני כי אם ממך וז"ש אשר מנע ממך וא"ל עענה השנית ואם אין מתה אנכי אל תתיראי ממד' הדין שימיתך כי הלא שם אלדי"ם הנז' אינו מזיק לך רק מניעת פרי בען ולא מניעת חיים ולא עוד אלא כי גם פרי בען הזה אינו שאשאך עקרה ממש רק מניעה בלבד כי ראויה את ללדת ומנעו ממך אבל מכאן ואילך ודאי שיתן לך בנים והם יוסף ובנימין ע"כ: אמר המעתיק אליהו חיון הי"ו ע"כ מצאתי בפרשת ויצא ומכאן ואילך בכ' וישלח: