והנה יש עוד הנהגה אחרת שהיא הנהגת הקיום, והיינו שאי אפשר לעולם לעמוד תמיד בכל מכל כל לפי מעשי התחתונים, כי היה נחרב כמה פעמים. ועל כן יש הנהגה אחת כולה על פי מידת החסד, ועניניה הכל לעשות חסד, ולהספיק לכל מקום שמידת הדין לא היתה נותנת שיוטב לעולם, חסד זה הגמור יהיה מטיב. וזאת ההנהגה נקראת אריך אנפין, והיא עומדת תמיד בהשוואה אחת אשר אין שם חילוף זמנים. כל מה שיש שם הוא או שתתגלה או שלא תתגלה; פירוש - החסד פועל בהעלם, כי "מלך במשפט יעמיד ארץ", אלא שמסתיר מחשבתו, הוא החסד, ובזה העולם מתקיים. ולפעמים מגלה מידת טובו, ומטיב בגלוי בלא שום העלם. ודרכים ידועים קבועים גם לזה, בין במה שמספיק להנהגה שלא יחרב העולם, בין במה שצריך לפעמים לפעול בחסד מגולה: אמנם צריך שתדע, שראשית רצונו ית"ש הוא להיטיב, אלא שכדי להיטיב הטבה שלימה - קבע את המשפט, כדי שבסוף יהיה שכר האמיתי, כמו המיסר את בנו להיטיבו באחריתו. נמצא, המשפט עצמו יוצא ונולד מן החסד שאמרנו. אמנם גם לזה יש דרכים, והיינו שמאיזה ענינים שבהטבה יוצא זה הדבר של המשפט. ואמנם צריך להשתלשלות שתביאו אל הפועל, וזה נקרא אבא ואימא. נמצא, לכללות ההנהגה ג' מדרגות, א' - מידת החסד הגמור בכל ענינו, רוצה להיטיב לכל, והיינו א"א. אלא שיש בזה ענין אחד שגורם שיצטרך המשפט, והוא כי ההטבה צריך שתהיה שלימה, ואינה שלימה אם המקבלים לא יקבלו בשכר, שאם לא כן הם בושים בקבלם אותה. ונמצא, שצריך לחשוב את הדברים לפי ההטבה עצמה. וגם צריך שיהיה המשפט בנוי בחלקיו. והנה המשפט עצמו בכל עניניו הוא ז"א ונוק', דהיינו נוקבא לפי ענין המקבלים לערך הכנתם, וז"א ענין. ההשפעה. ומה שביני ביני - דרך יציאת המשפט הזה מן ההטבה - אלה הם או"א. נמצא שאו"א אינם אלא סיבות המשפט הזה לפי המקבל של ההטבה: ונמצאת עתה העצה העמוקה גלויה לפנינו, רצה הרצון העליון להיטיב לכל הטבה שלימה, ומידה זאת היא א"א, אלא שמכאן יוצא ענין המשפט שצריך שיהיה, ונמצאים איזה דרכים ידועים לעשות המשפט הזה, והמשפט נבנה על פיהם, הרי המשפט ודרכי המצאו. כשנרצה להבין שרשי המשפט הזה, פירוש - שרשי החוקים האלה איך הם נסדרים, צריך שנבין או"א וכל עניניהם; היינו כשנרצה לידע החוקים האלה איך הם נוסדים, צריך שנבין או"א וכל עניניהם, אך כשנרצה לידע החוקים עצמם מה הם - נבין ז"א. ותראה שהסיבות מולידות את מסובביהם, ועל כן או"א הם המוציאים זו"ן; אבא - סיבה רחוקה, סיבה ראשונה; אימא - סיבה קרובה, סיבה שניה: והנה ראשית המשפט הוא הדין הגמור, אלא כיון שהדבר הולך לפי ענין ההטבה, צריך שישתלמו החוקים האלה, רוצה לומר שיתקרבו אל ההטבה, ולכן הולכים הדברים ומשתלמים, דהיינו מידת הדין ופיוסה. לכן העיבור הוא ראשית הימצא הדו"ן שהוא המשפט, והוא הדין הגמור; ינ יקה הוא הדין היותר ממותק, כי התחיל הפיוס; וסוף הפיוס הוא הדין היותר ממותק - הגדלות, והוא גילוי איך שהדין עצמו אינו עשוי אלא להיטיב. וכל ההנהגה הזאת מפורשת תמיד בסוד דמות האדם. אם כן נזכיר הכל בגדרים אנושיים, בין באברים ובין בתנועות ובכל ההנהגות. בכלל כל זה יש לנו, מידת החסד הגמור, מידת המשפט, ושרשי מידת המשפט התלויים בחסד עצמו, והם הם חמישה פרצופים, א"א - מידת החסד, שורש הכל; שרשי המשפט התלויים בחסד, הם או"א; חוקות המשפט עצמו בכל דרכיהם, והם זו"ן. וחילופי מצביהם הם הם פרטי החוקות האלה: מעתה, כל מה שנרצה לדעת ממידת החסד הגמורה נבקשהו מעניני א"א ופרטיו, שהם הם פרטי מידת החסד וכל דרכיה. וכשנבקש לדעת מעניני המשפט - נלך לבקש אותו בעניני או"א, בכל פרטיהם וחילוקי פרצופים שזכרנו. ומעתה, ההנהגה תלויה בפרצופים האלה וביחס שביניהם. כל אור שנזכיר בהם הוא תנאי אחד מענינם, מובן לפי ענין האור ההוא שזכרנו לעיל; הכל בדמות אדם, כי תראה מה ענין אבר ההוא באדם - כך ענין האור ההוא בהנהגה. ובאיזה פרצוף שאתה מדבר - כך תדע מאיזה חלק מן ההנהגה אתה מדבר: