בשנת אי"ש לחדש מנחם, יום ששי נתגרשתי, וחדשתי זה. "ויהי נועם ה' אלהינו" וגו'. הענין כי אל הקדושה ג' קליפות יפות. וכנגדם בחוץ שלשה שניות חיצוניות, והם "חשך, ענן ואש מתלקחת". וישראל היותם מתלבשים בז' ענני כבוד, הם סוד ענן [הנ"ל] מתוך הקדושה. ואין ספק היות שם חשך [הנ"ל], שאם לא כן היו ישראל נראים מתוך העננים. אלא ודאי היה מחוץ לענן חשך, והוא עצם המדבר. ושלישית, שהיא אש היתה שכינה מתלבשת בה ונראית להם מתוכה, כאומרו "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת". ודקדק אומרו "ומראה", דהיינו "ומחזה". שהיה נראה מתוכה בסוד ההי"ן השניות, ונמצאת מתוך האש נראית נוגה. והיינו אומרו "ואש מתלקחת ונוגה לו סביב". וישראל היו ראוים קודם העגל אל מעלה זו כי ביטלו כח הקליפה, כאומרם "ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן". ויש לדקדק בזה, אם אמת שישראל פסקה זוהמתן וביטלו כח הקליפה, היאך נתעוררה וחטאו בעגל, ולמה לא נתבטלה מכל וכל, וקשה מכולם, כי בביטול הקליפות יחזרו האומות (מ"ה) [מן העולם] שפה אחת לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם א'. וזה לא מצינו שנתקיים במעמד ההר סיני. ולזה אמר כי עיקר שלמות ישראל הוא בארץ הקדושה כי שם קיום (המצ' רוב') [רוב המצוות]. ואף אם פסקה זוהמתן במעמד הר סיני, עם כל זה לא נשלמה שכינה בשלימותה עד (כניסתה) [כניסתם] לארץ, ואז שכינה שורה על ישראל בי"ב אבנים, כדאשכחן לגבי יעקב דלא שריאת שכינתא לאתקנת ביתא בגווייהו עד שנכנסו לא"י ונולד בנימין, כדפי' בזוהר פר' ויצא. ולכן לא נהפכו כל האומות שפה א' לקרוא כו' עד היות ישראל נכנסים בארץ, ואז ישראל פסקה זוהמתן. אבל לא פסקה זוהמת הנחש מהעולם בכלל, ולכן נתעוררה הקליפה מצד ערב רב, שהיו מן הקליפה כנודע. והנה קודם [לזה] היה ראוי האור העליון להתגלות בלא נרתיק, והיתה "כבוד ה' כאש אוכלת" וכו'. וכאשר גרמו העונות והקליפות נתפשטו, הוצרך האור הנ"ל להתלבש והוצרכו למשכן. וכראות משה רבינו ע"ה ענין האור היותו מצד האש והגבורה שהיא נקראת "ויהי" שהוא בכל המקומות לשון צער, וכן פי' הרשב"י ע"ה בפרשת בראשית בפסוק "ויהי אור". ולכן התפלל שיתלבש האור מצד האש בסוד שפע הבינה וזהו שאמר "ויהי נועם", כי סתם "נועם" הוא מן הבינה. ומפני שאמר נועם שהוא מן הבינה, כיון ליחדה עם החכמה. וזהו סוד "ה' אלהינו", חכמה ובינה, והמשכת השפע הזה "על נו"ן וי"ו" שהוא ת"ת ומלכות. וזהו אומרו "ומעשה ידינו כוננה עלינו". ירצה כי המשכן צריך שלמות, אם מצד משה בעצמו, אם מצידנו הפועלים אותו. וזהו שאמר "ומעשה ידינו" שהוא המשכן, יהי לו בשלמות מצידנו, ולא יגרמו עונינו לו חסרון ח"ו, וזהו שאמר "כוננה עלינו". ואם מצד מעשה המשכן בעצמו, יהיה מעשה הגון לקבל שכינתו שם, אמר ומעשה ידינו "כוננהו", דהיינו כוננות עצמו: