בפרשת ויגש, בענין יעקב שאמר "רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו" וגו'. כי מן הראוי היה שישאל רשות מהקב"ה אם ירד אם לא ירד. וגם כשבא לבאר שבע, לא אמר לו הקב"ה ממש שירד, אלא "אל תירא מרדה מצרימה" ולא אמר לו "רד" אלא "אל תירא" וכו'. וכן יצחק כאשר ראה רעב בארץ רצה לרדת למצרים בלי רשות, אלא שהקב"ה אמר לו "גור בארץ הזאת". וכן אברהם מתוך הרעב ירד למצרים. ויש לראות מה ענין זה, וסוד הענין כי הקב"ה אמר לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". וכו' ושם נרמז לו כי [י]היה מצד הרעב שאמר "זרעך בארץ". והיינו "רע" מ"זרעך" וב' מ"בארץ", וצרופו "רעב". ובזוהר פי' כי לא נאמר לאברהם "רד מצרימה", מפני שהיה נסיון ולא היה ראוי לומר לו כך, כנדרש שם. והנה יצחק להיות שרצה לדלג גלות הת' [שנה] שכן חשב הב"ה את הקץ מיצחק, לכן כשראה רעב, רצה לרדת למצרים, להיותו בגלות כדבר ה' אל אביו "כי גר יהיה זרעך", והיינו יצחק. והקב"ה לא רצה, כי אם היה יצחק סוד הדין יורד למצרים, סוד הקליפה הקשה, עדיין אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה. לכן אמר "גור בארץ הזאת" וכו'. ושם נרמז לו סוד רד"ו, דהיינו מאתים ועשר שנים, כמנין "גור" עם התיבה. ורמז לו כן להורות כי לא יועיל ברדתו שם, אדרבה יזיק. כי הקב"ה יחשוב סוד הקץ שהוא "גור" ו"רדו". לכן "גור בארץ הזאת". וכשראה יעקב רעב, אמר לבניו "למה תתראו" וכדפי' בזוהר "וירא יעקב כי יש שבר במצרים". ולכן כשראה שנתגלגל ענין יוסף שירד למצרים והיה זמן רעב, אמר "רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו". פי' יודע אני שאין מטתי שלימה אם לא בסוד י"ב שבטים שיעמדו לפני בשעת הסתלקות הנשמה. ר"ב ע' ו"ד והיינו רע"ב, רב"ע, ויוסף בני חי. אם כן ודאי הם סבות אל הגלות. אם כן "אלכה ואראנו בטרם אמות" כדי שתהיה מטתי שלימה. והנה הקב"ה לא אמר לו "רד" כמו שלא אמר לאברהם אבינו, מפני שהיה ענין זה נסיון גדול לישראל כנודע. אבל אמר לו "אל תירא" וכו'. הענין משל אל איש א' שיש לו י"ב עינות מים זכים, מים קרים וטהורים, ושבעים תמרים נקיים, וצוה לו המלך לתתם בביצות ומקום מטונף. כן יעקב אבינו עליו השלום היה לו בסוד הת"ת שנים עשר שבטים, שהם שנים עשר גבולות. וסוד שבעים נפש בסוד שבעים ענפים. וכשראה שהיה מוכרח לרדת למצרים בגזרת "כי גר יהיה זרעך", התחיל לירא שמא ישתקעו בניו בקליפות. ועוד היה מתבהל מענין הגלות, והיה מתירא גם כן מעצמו שלא ישתקע שם עד הגאולה, כענין עצמות יוסף. ולכן אמר לו הקב"ה "אל תירא, כי אנכי אעלך גם עלה אעלה אותך וגם אעלה לבניך". והיינו "גם עלה". ואמר "גם" לרבות השכינה היורדת עמו וזהו שאמר "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך" וכו'. כי שכינה ירדה עמהם, שכינה עלתה עמהם. ובסוד היחוד, דהיינו שהוא הת"ת ומטתו שלימה, שנאמר לו "ויוסף ישית ידו" שהיא המלכות, "על עיניך", דהיינו נצח והוד. ומה שנסתפק לו שלא ישתקעו בניו בסוד הקליפה, נאמר לו "כי לגוי גדול אשימך שם". כמשל החטים שאינם מתרבים ומתגדלים אלא בטביעתן בביצה וטיט. ולכן אמר "כי לגוי גדול", כי אי אפשר ישראל להיותן גוי גדול אלא שם במצרים, בתוך הביצות והטיט, והיינו בחומר ובלבנים. וזהו "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". והענין כי סוד ניצוצות קדושים מתפשטים במצרים שהיא הביצות. והענין כי סוד מצרים מצרנית לארץ ישראל לקבץ אותם ניצוצות הוכרחו ליכנס שם. וכן היה ירידת אברהם למצרים כדפי' בזוהר במקומו: