ברעיא מהימנא נדפס בפרשת משפטים דף קט"ו פקודא לפדות עבד עברי תמצא שם לשון מתמיה בדרוש זה שהתחלנו והוא צריך פירוש ברור לא יסופק מאמתתו להניח דעת כל מעיין ישר הולך להבין אמרי בינה והוא זה שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש נדר חל אפי' על דבר שאין בו ממש והא אוקומוה במתניתין ואע"פ שמשנתם האמורה כאן היא מכלל המשניות העמוקות שהיו שונים בסתרי תורה מ"מ היא גופא קשיא דהא איפכא תנן בפ"ב דנדרים זה חומר בשבועות מנדרים וארישא קאי דקתני קונם שאני ישן הרי זה בלא יחל פי' מדרבנן ואין זה נדר של תורה דשינה אין בה ממש שבועה שאיני ישן אסור פירוש מן התורה זהו תורף הדין בהפך לגמרי מן האמור שם והאמת כי כשנקח הדין לפי פשוטו הדבר ברור שהנודר אסר על עצמו ככר או חפץ שיש בו ממש והנשבע אוסר נפשיה אפילו לדבר שאין בו ממש כגון שלא אישן אבל (כשנבחין) [כשנבחון] הנדר והשבועה בעצמן רמיזתן בעליונים אין השבועה אלא בעולם הבניין דתמן אוירא דאתפס שיש בו ממש בערך לאמא עלאה אוירא דלא איתפס שאין בו ממש והנדר עולה אליה ומנוסח שלהן נלמד כי השבועה היא חלה על איש האוסר עצמו בדבר שיש בו ממש והוא דוגמא למלך המתגלה ומודיע דרכיו לחיילותיו וזה לשון השבועה אני נשבע שלא אוכל ואע"פ שהככר יש בו ממש אין זה מגדרי השבועה אדרבה שלילת אכילתו היא שב ואל תעשה כאלו אין בו ממש וכ"ש שלא אישן שהשינה עצמה אין בה ממש וכל זה הוא ממה שיקשה על המאמר והתרוץ הוא כי האדם עצמו נפעל ונתפס באותה שבועה כי הוא המושבע לא החפץ וכל אני יש בו ממש וכ"ש אם הוא נשבע שאוכל ושאזרוק שזה וזה דבר שיש בו ממש הוא הואיל וליתיה בשב ואל תעשה אמנם הנודר אינו אלא באומר ככר זה עלי עלי דווקא שהוא בלא תעשה לא בקום עשה ולא מבעיא שהוא חל על דבר שיש בו ממש הוא הככר בעין הותפס באסור זה עד שאמרו קונמות קדושת הגוף נינהו אלא חל ג"כ על האדם במה שאין בו ממש לענין זה כי אינו הוא הדבר הנדור ואע"פ כן הנדר חל עליו ועוד אע"פ שהככר בכאן יש בו ממש וזה תנאי הכרחי בנדר הרי הוא מעלהו אל מקום האפיסה שאין בו ממש וגם במוחש לדידיה מיהת הוי כאלו אין בו ממש וגם הנודר בלתי נתפס כדאמרן והנדר חל על זה בסוד קדושת הגוף ועל זה בסוד הפרישות זהו דקדק לשונו של רעיא מהימנא דאמר נדר חל אפי' על דבר שאין בו ממש כי מלת אפי' מחייבת לפרש היותו חל על זה וזה והרבותא היא הצד שאין בו ממש. ויש דרך אחרת קלה וקצרה בפי' המאמר כי השבועה אינה חלה אלא על דבר גשמי שהרי השינה אע"פ שאין בה ממשות מוגלם ותפוס בידים מ"מ הרי היא ממאורעות הגוף ומשיגיו אבל הנדר לא מבעיא שהוא חל על הדברים הגשמיים הנתפסים ע"י קונמות בקדושת הגוף אלא אף על הדברים הרוחניים שהם השבועה ומצוה שהרי כל אדם מושבע מהר סיני על קיום המצות הנה הנדר כפי דקות רמיזתו במקום שאין בו ממש חל על שתיהן לאסור על האדם שלא יניח תפילין ושלא יקיים שבועתו כגון הנשבע לשתות כוס יין ונדר בנזיר דתניא בספרא דבי רב מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ואין לנו יין מצוה מן התורה אלא כגון זו שמצוה לקיים שבועתו אבל אין נדר חל על השבועה והמצוה לכפול חיובן שאפי' יאסור האכילה עליו אם אינו עושה המצוה הנדר חל על האכילה לא על המצוה אבל השבועה אינה חלה על השבועה ועל המצוה לא לאסור ולא לכפול החיוב אלא בכולל או עד שיתיר את ראשונה, אמור מעתה לפי הדרך הראשון כי מה ששנינו שם ברעיא מהימנא שבועה בדבר שיש בו ממש פי' בנפש אדם שהוא דיוקנא דזעיר ולפי הדרך השני שבועה בגשמי נדר אף ברוחני נדר בדבר שאין בו ממש פירוש במדות המקיפות לזעיר שהן ז' תחתונות שבבינה ודע כי במשנה ובגמרא לפי סדר הלמוד המכוון בהם הנושא הוא הככר והשינה שזה נאסר בין בנדר בין בשבועה לפי שיש בו ממש וזה אינו נאסר אלא בשבועה לפי שאין בו ממש ונפקא מינה שהשינה מותרת מדין תורה למי שנדר ממנה אם לא התפס הנדר בעין שיש בה ממש כי הנה האומר קונם עיני בשינה היום חל (על) [עליו] הנדר וזהו תכליתם וסדורם של שוני הלכות לדעת הדברים האסורים והמותרין לפי הדין אבל הנושא האמיתי בספר הזה הוא נשמת אדם שהיא מתפעלת בדבורו ובמעשהו לטוב או למוטב ועלה אתמר ככל היוצא מפיו יעשה כי מיד בצאת הדבור מפיו עושה רושם וכבר זכרנו מזה למעלה והמדקדק בסוגיות הספר שם באורך ימצא בפשיטות שהמכוון בזה הוא מה שאמרנו וכל מי שיש לו לב יתמה על ההוא סתם תנא דנדרים כי על מה שאינו אסור אלא מדרבנן אמר הרי זה בלא יחל ועל מה שאסורו דבר תורה אמר אסור סתם ואפכא הוה ליה למיתנא בזה ובזה ברוך שבחר בהם ובמשנתם כי בעומק העיון רמזו לנו בהפוך זה כל מה שאמרנו והוא דק הנה האומר קונם שאיני ישן זה נדר בדבר שאין בו ממש ואמרו חכמים ישנו בבל יחל לרמוז על כל הנדרים שהן עצמן אין בהן ממש והוא בל יחל שלהן עד צואר יגיע למעלה מן הקצוות כדאמרן שבועה שאיני ישן זהו בקצוות שהוא עצמו אסור פירוש מקושר ונתפס בשבועה כי הוא יש בו ממש ועם זה נתבאר לנו המאמר של רעיא מהימנא על בוריו ואמתתו גם הם בפרשת תצוה גבי שתי הלחם של עצרת אמרו ועל דא מקרבן חמץ לאתוקדה על גבי מדבחא דזיל קרי בי רב הוא ואל המזבח לא יעלה לריח ניחוח. וכבר ביארנוהו יפה יפה בסוף קונטרס העומ' שלנו ידרוש משם: