ומשמע החסרון הוא על דרך מעוט הירח שעם רבוי צבאיה הפיס דעתה וזה כי בזמן שאיש ואשה אינם מולידים אין לאחד מהם מעלה על חברו בהשלמת התכלית הכולל ומזה הצד נקראו המאורות שניהם גדולים בתחלת יצירתם כמו שאמרו בזוהר שיר השירים דהוו נהורין דבוקין כחדא והוו בשקולא חדא לאתקרי תרווייהו גדולים לאו דהות סיהרא רב ועילאה אלא דבכל זימנא דסיהרא כשמשא ברזא חדא בגיניה איתקרי איהו בהדיה גדולים זנבא דאריה אריה איהו ואריה אתקרי וכמוהו שבט דן הושוה ליהודה להקרא אריה על שם המשיח שאביו מיהודה אמו מדן כדאיתא במדרש רבה והנה זאת חקרנוה כן היא בשני המאורות האלה השואת האחוה בלבד כעין אח ואחות סומכין על שלחן אביהם ואינו משנה בין הבנים כלל. ודעת המליצה ינעם בכתוב הדר הוא שאמר אברהם על שרה אחותי בת אבי הוא שמזה היחס לא היה גדול ממנה ולא בהפך. אך לא בת אמי שהיתה אם אברהם רבתי בנשים כפי המסופר ממנה ליודעים חן והרן אביה של שרה היה מאשה אחרת. וידוע כי עולם חסד יבנה דלא סגי ליה לדור ראשון אלא באח נושא אחותו אף כאן מעין דוגמא זו חסד הוא ההזדמן לאברהם בת אחיו שאין אדם נמנע מלקרא לה אחותו וכן כתיב בלוט כי נשבה אחיו וירמיה קרא דודו לחנמאל בן דודו והיא הוגנת לו במעשיה וכתיב ותהי לו לאשה לרצונה למה שבטבע וסגולה רוצה אשה בקב ותפלות במער איש ולויות מט' קבין ופרישות כטעם האחוה שכן א"ח עולה תשעה. והאחות פלג גופא היא דלי"ת ובשעה שעיניה דלו למרום כתיב לבבתני אחותי כלה כטעם הסרת לב האבן להתחדש לב בשר והיו לבשר אחד כמו שנבאר והוא טעם השנות מלת לבבתני פעמיים והנה נפשה של אותה צדקת יודעת מאד שאין באותו הדור צדיק כמוהו והיתה לו לאשה שלא מדעת אביה שהיה מקטני אמנה כנודע: סימן ו: ולפי שחייה תלוים בחייו וחלילה לכלי שנשתמש בו קדש לצאת לחולין בהלקח בית פרעה על כן חש לה אברהם במצרים ואמר והרגו אותי ואותך יחיו שהן שתים רעות שכנגדן כפירת המשגיח בפרטים כטעם מה שאמר פרעה לא ידעתי את ה' עם ההודאה בהנהגה הכוללת על צד הסדור הטבעי כטעם אצבע אלקים היא. והנה מלת אצבע היא בגימטריא אל"ף ה"י וי"ו ה"י גושפנקא רבא דמעשה בראשית שהוא נוטריקון את השמים ואת הארץ אפשר שהיו מודים בחדוש מחומר קדום כדעת אפלטון אך לא בהשגחה הפרטית על צד הגמול או על צד הרצון המוחלט כמו שנאמינהו אנחנו על פי התורה והן הנהגות ישרות ומתאימות דעלייהו כתיב היש ה' בקרבנו אם אין שאלמלא דרשנוהו דרך נסיון היה נחשב לנו מצוה רבה והוא טעם יש מזל לישראל ואין מזל לישראל דמר אמר חדא ומר אמר חדא יש מזל לבעלי תשובה אין מזל לצדיקים גמורים יעויין מאמר חקור דין בריש החלק הרביעי וכאן החזיק אברהם במדת האחוה שאין הללו מתקנאים בה אדרבה אמר למען ייטב לי בעבורך ופירשו יתנו לי מתנות והוא מאמר מתמיה עם מה שנתפרסם כי באמת וישר היה מואס בבצע מעשקות כל ימיו יותר מכל זולתו חויב מזה שאין מתנות הללו אלא שם טומאה שנטל ממצרים להנחילו אחר כך לבני הפלגשים כדין כתובות בנין דכרין דכתיב בהו נתן אברהם מתנות והיותו שליט על שם טומאה ומונה בו סדר הבדלות להרחיקו מעל יצחק ובניו הוא הגורם לנפשו חיים באור פני מלך באמרו וחיתה נפשי בגללך וכתיב ולאברם היטיב הטוב והמטיב ברוך הוא בעבורה כדאמרי רבנן אוקירו לנשייכו ותתעתרו. ויהי לי צאן ובקר וכו' פרטן שבעה וביצחק נאמר ויהי לי מקנה צאן וכו' הרי כאן ששה ויעקב אמר ויהי לי שור וחמור וכו' שהן חמשה ומכאן אתה למד מהיכן היו להם הקנינים האלה לאבות העולם ולא חלו בנתינתם ידי אדם אלא הגדולה והגבורה והתפארת שהן במדות האלקיות חמישית ששית ושביעית למפרע כמפורסם והן היד הגדולה היד החזקה ויד רמה ביושר סדורן מלמעלה למטה ומזה נזהר יעקב כשאמר ללבן לא תתן לי מאומה כטעם ודרשת את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה כי בשלומה יהיה לכם שלום ירצה שתהיה יניקתנו בשלומה דוקא מן הקדוש המתלבשת בחוץ לא זולת כמו שזכרנו שם חלק ב' פרק ט' והיא צריכה סיוע מכשרון מעשינו לפיכך אמר אעשה גם אנכי לביתי: