ספר העיון. זהו ספר העיון שחיבר ר' חמאי ראש המדברים על ענין הפנימיות, וגילה בו עיקר כל מציאות הכבוד אשר אין כל בריה יכולה לעמוד על עיקר מציאותו ומהותו על דרך האמיתי כמו שהוא באחדות השוה, שבשלימותו מתאחדים עליונים ותתחתונים, והוא יסוד כל נעלם וגלוי, ממנו יוצאים כל הנבראים בדרך האצילות כריח מריח וכנר מנר, שזה מתאצל מזה וזה מזה, וכח המאציל בנאצל ואין המאציל חסר כלום, הוא כח קיום שכל הנמצאים בהשגחת המחשבה נאצלים מפליאת אחדותו, והוא מתאחד באחדות שאינו משתנה אלא ע"י הכרחתו, שהוא משפיע בכל צד כחותיו, ומשפיל ומכריע בלי שינטה מאמצעות עילוייו, והוא יכול להטות ולעמוד בכלן בכיוון וביושר באמצע כל הכחות המסותרים בפנימיותו בלי הטייה, והוא כולל כל הצדדים בסתר ובגלוי, מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה וגומר פנים ואחור וימין ושמאל, ויש לו כח דמות וכח תמונה וכח צורה אינה ניכרת, והוא מיוחד, ויחודו מגולה ומכוסה, נסתר ונעלם, וביאר ר' חמאי ז"ל ענין הפנימיות בחיבורי זה הספר על דרך מעשה מרכבה ופי' נבואת יחזקאל, וזהו תחלת הספר ותלת דיבורו: יתברך ויתעלה שם הנאדר בגבורה, אשר הוא אחד מתאחד באחדות השוה, הקדמון מבלי תחלה, והוא תחלת כל חקר הבא מאין חקר וראש כל גבול והוא מבלי גבול אפשרי לעמוד בעצמו. אחד שהוא קודם לכל הנבראים ולכל הקדומים הנאצלים מכחו, שלא היה קדמון בלי תחלה חוץ ממנו ית', וכל הכחות הנמצאים משתוים ביחודו בהשואה אחת, והוא מתעלה ומתעלם בסתרי הפעולות והמעשים הנעשים מכח הנעלם, ומתחאחד כלהב אש מתאחד בגווניו: ואלו הפעולות המתגלים מכחו ממש הם עשר, א' אור המופלא, ב' חשמל, ג' ערפל, ד' כסא הנוגה, ה' אופן הגדולה ונק' חזחזית, ו' הכרוב, ז' גלגלי המרכבה, ח' האויר הסובב, ט' הכח הנק' מטטרון, י' הפרגוד, שכלם נקראים כתרי כבוד מגולגלין בתארי חופה, שנא' כי על כל כבוד חופה, והם פרדס אוצר הקדושה, מרות על תכונת מציאות האחד שהכל היה מאחדותו, והוא מתאחד כאחד, והכל שלם כאחד, והכל שכל אחד, וכל יצור כאחד, וכל דיבור כאחד, וכל שם כאחד, וכל חק כאחד, וכל מקום כאחד, ויסוד הכל רצון אחד, שהוא אור המופלא אשר שם לו דרך אחד להשוות בינינו בכל אחד ואחד, ואם ישתנה אחד מאחד הכל הולך אל מקום א' שהוא מקום האחדות השוה: שקודם שברא הקב"ה שום כח מאלו הכחות לא היה כחו ניכר עד שנראה אינו ישנו ובממשות החכמה הקדומה הנקראת אמונה ותעלומה שנמצאת מאין חקר בכח היחוד השוה, דכתיב והחכמה מאין תמצא מעל על כל נעלם תמצא שהוא הנעלם בתעלומות חכמה, דכתיב ויגד לך תעלומות חכמה, מאין תמצא, ממיעוט תמצא, שהוא מניעות הצד העליון שבאחדות השוה, וזה הצד נקרא אומן, פי' אב האמונה שמכחו האמונה נאצלת, וזו האמונה הוא תחלת האחדות שהיחוד מתפשט בו בכח מופלא, שהוא שוה מכל צדדיו, סופו בתחלתו ותחלתו בסופו, ואמצעיתו בראשו ובסופו, להודיע כחו שמעמיד בו את כל הנבראים בכח קיום ובשרשי אמונה, וסובל כל יסודי עולם ומדותיה כמנהג דרכי אמונה, ונושא את כל הנמצאים ומנהיגם בכח מושכל כגבור שנושא קמיע בזרועו, והוא רחוק מהשגת שכל, ומתנשא בסתר הקדושה העליונה שהיא החכמה הנקראת אמונה, ומתנהג באמת וביושר, ועל זה נקרא אל אמונה, ומהותו הוא אור מזוקק חיים באור כתר טוב ומוחתם בזיו שפרירו, כלול מזיו זוהר, ומצוחצח שאינו מושג כלום, בהיר כדמות צורת נשמה שאין בה שום השגה כלל, והוא סיבה ופלא מפליא פליאות שהם בסתרי הפעולות הנסתרות הנקראות עצות, שמהם תצא סיבה לסבב כל סיבה בסתר ובגלוי: והם עשרה כחות הנסתרים שםה הנאצלים מצד העליון הנעלם עד מאד, ואינו גלוי, ולכך נאמר אי"ן, שזה האחדות אינו נמצא ואינו גלוי כי מאין תמצא, ר"ל מפליאת האחדות הדבוק בצד העליון, שאם תרצה להשיגו לא תשיגנו, אם כן תשלול ממנו כל המושג וכל הגלוי, שאם ישאלך אדם כיצד הוא דבר זה שתאמר לו כן מאחדות, אם כן יש לנו לומר שזו החכמה הנמצאת מן האחדות הנסתר והנמנע מהשגה, ולא בדרך המציאות המושג, לפי שהקב"ה ית' הוא חיי זו החכמה ועצמה, וממנה האציל כל העשרה כחות בדרך אצילות, כיצד בתחלת ברא הקב"ה אור המופלא, ובשעה שנבראו נמשכו עמו כמה מיני זוהר מן הכחות האחדות, והיו מתגברים ומתנועעים, והאור המופלא היה דבוק בצד החכמה הנקראת תעלומה, ולא היה רשאי להיות מזהיר עד שחידש הקב"ה כל המאורות הנמשכים מפני חוזק הכחות, ומהם היה אור המופלא מתגבר בצחצוח, ומאיר, זהו שנאמר מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור: נהרות נקראים שרשי המאורות החזקים הנקראים זוהרי ההוד, ותעלומה היא החכמה הקדומה, יוציא אור, שבשעה שבראו הקב"ה פרשו כסוכה, שנאמר אף אם יבין מפרשי עב תשואת סוכתו, מפרשי הוא האור המתנוצץ מהאור המופלא שהוא פרוש בכח היחוד כבגד וצחצוח מתגבר ומאיר על היחוד הנסתר בכח מופלא, ע"כ הוא האור המופלא ממש שמרוב זהרו שהוא מזהיר ומתצחצח נחשך מהאיר מפני מראית העין, כעין השמש החזק שאין אדם יכול להסתכל בממשות צחצוחו, ואם יסתכל אדם בו נחשכו גלגלי עינו, ואינו רשאי לפותחם מרוב הצחצוח שמתגבר ומאיר, כך הקב"ה החשיך זה אור מופלא מהשגת כל נברא ולא נתן רשות לשום נברא בעולם להשיג אמתתו כמות שהוא, ומיד כשבראו קראו אורפניא"ל, מפני שמורה על הקב"ה שהוא יחיד, שנאמר נוטה שמים לבדו, ומתיחד בעצם האור המופלא שהוא כח הנסתר, ועל זה נאמר ותמונת ה' יביט, פי' אמיתת מציאותו שהוא משיג בעין שכלו: ועוד מורה על הקב"ה שהוא מיוחד בכח דמיון ואינו שוה לאחד, שנא' ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, שהוא קדוש בכל מיני קדושות, ומתקדש בכח קיום. ועוד מורה על עשר ספירות בלימה שכלם נאצלים מכח אור המופלא, וצריך למעיין שימנה יסוד התולדות שהוא באחדות השוה הנסתר, ולא יאמר הואיל שאין למנות יסוד התולדות לא אמנה יסודו שהכל אחד, ואמנה עשר ספירות לפי שהם סוף למעשה העליונים ותחלה ליסוד התחתונים, ומקום התולדות הוא הצד העליון הדבוק באחדות השוה והם דבר אחד, ולכך אין למנותו באחד עשר, שאין אחד עשר סוף, אלא תחלה למעשה התחתונים, ולכך נאמר עשר ולא תשע, עשר ספירות מלשון מספר ומלשון ספיר, כלומר גזרת מספר זה, והם שהנביא רואה מתוכם, שהוא צופה, לכך אמר עשר ולא תשעה, ולא יאמר המעיין לא אמנה עשרה לפי שאין מראה זו אלא כדי להראות דבר מוגבל, ולכך אמנה תשע שלא העמיד דבר בעולם מעשרה, שמא יאמר המעיין הואיל ואמנה עשרה אמנה אותה הגדולה הנראית מתתוך היוד, והם אחד עשר, אין למנות כן: ואלו הן עשר ספירות בלימה הנאצלים מהאור המופלא, הא' ת', הב' תש, הג' תפ, הד כה, הה' חפת, הו' דת, הז' אש, הח' ע, הט' חמ, הי פח. הת' היא הספירה העליונה שאין אדם יכול לחקור עליה, מפני שאין לה גבול, והיא כח מושכל שנעשית מלאך עומד על החשמל, והוא המלאך הנקרא ערפיא"ל [נ"א ענפיא"ל], שהוא מיוחד מכל זה האור המופלא, והוא תמונה מסותרת מדה שיש בה פרצוף פנים ופתיחת פה ולשון לדבר וללמד כאדם, והוא רצון שוה, ממציא כל הנבראים, נקרא תאוה, וזהו ונפשו אותה ויעש, ופי' נפשו רצונו, כמו אם יש את נפשכם, וזהו הרצון נתרצה שיתברר מן החשמל רוח, וזהו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, וזהו שנאמר בספר יצירה אחת רוח אלקים חיים, וזהו הרוח שנחלק לשני חלקים קול ורוח, הכל היה מתגבר מצחצוח המאורות הנמשכים מהחשמל, והרוח היה מתגבר בכח המנהיג שהוא ערפיא"ל [נ"א ענפיא"ל] ומפני שאינו ניכר תמונתו נקרא ת', וזהו שנאמר יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני, יעמוד ולא אכיר מראהו נאמר על ערפיא"ל [נ"א ענפיא"ל] העומד למעלה מחשמל כנגד האור מופלא שאינו ניכר ממשותו, תמונה לנגד עיני שהוא מדה שדומה שיש בה פרצוף פנים כאדם, ועליו נאמר כמראה אדם עליו מלמעלה, דממה וקול אשמע שבשעה שערפיא"ל [נ"א ענפיא"ל] מתיחד למעלה כנגד האור המופלא כל כחות החשמל מתגלגלים ומתנועעים בצווח גדול, וזהו הדיבור שנברא מעצמו, ועל זה אמר רז"ל פעמים חשות פעמים ממללות בחוזק המתצחצחים מן החשמל בכח אורפניא"ל: ועל האור המופלא שהוא נסתר נאמר ועתה לא ראו אור זה האור המופלא שהוא נסתר מהשגת ראיית העין, בהיר הוא בשחקים, שהוא מתפשט בכל כחות הרוחניים, ורוח עברה ותטהרם זהו הכרוב הנקרא רוח מטהר הכחות, כמו שאנו עתיד לפרש ועל זה אור מופלא עב מאי תשואות סוכתו הם זהרי אור המופלא שהם מתצחצחים בכח האור הבהיר הנסתר בפנימיותו, ובשעה שעלה בדעתו של הקב"ה להמציא הנאצלים מכחו נתעטף באור המופלא שנאמר עוטה אור כשלמה מיד נוטה שמים כיריעה, וכל זה כדי לגלות השואותו שהוא שוה בכל צד ומעלה ומטה ופנים ואחור שהם בסתר ובגלוי, והוא מודיע כל הנסתר וכל הגלוי, והוא מורה על יחודו שהוא ראש וסיבה לשאר הסיבות, בין סיבות שיש בהן ממשות בין סבות שאין בהם ממשות: ובשעה שעלה בדעתו של הקב"ה להכין חניית דגלי מעלה, פרש עלי יחודו האור המופלא, וזהו שנאמר פרשו עליו עננו, ומיד המציא כל הנבראים הנאצלים מכחו של האור המופלא אור צח בגוון ירוק, מצוחצח, שהוא מתצחצח בכל מיני זיו וזוהר וזיו חזק, והבהיק הקב"ה אותו אור בזיו צחצח טהור שהוא מתגבר ונודע בטוהר האורה המופלא, והיה נמשך אותו האור מפנימיותו כמו אור העין היוצא מתוך שחרות העין, שממנו האור מתנוצץ, וזהו האור הנודע בגוון ירוק מצוחצח הוא הנקרא חשמל, ובשעה שנברא היה מתגבר באור צח וזך ומבהיר בדחיפת האור המופלא שהוא קבוע ביחוד, והיה חוזר חופה בהקדמה וביחוד בכל צדי האור המופלא בשינוי ותמורה, והוא מצוי בדבר והפכו, כמפתח שהוא פותח וסוגר, וממשות החשמל הוא כמין פלס צורה בלא פרצוף פנים, שיש בו כח לבנות ולסתור להרבות ולהמעיט, ויש בו שינוי עצם ושינוי מקום בכל מיני תמורה, מימין לאמצע, ומאמצע לשמאל, ומאמצע לימין, בכל מיני חילוף, והוא מתגבר בכל הכחות הרוחניות, ונקרא זיו שכינה, ומאורותיו מתרבים ונמשכים כפי חשבונותיו, והם שלש מאות ושבעים ושמנה, והם מתנועעים ויוצאים ממנו בצחצוח זיו זוהר גדול, מתצחצח בכמה מיני מאורות, ובכל אור מתגבר הצחצוח בחוזק, והם כניצוצים היוצאים מן הגחלת שממנה מתרבה השלהבת, והפחות שבכל המאורות כזיו גלגל חמה, ומתפשט בכל ימות השנה, ועולה ויורדת בשש מאות ושש מעלות למעלה מהכפה מהמזרח למערב, וכלפי רום, כאשר הוא מפרוש בספר המדה, והכל מתגלגל ומתפשט מכחו של חשמל, וסימנו חית החכמה הקדומה, שין שלום, רמז לעושה שלם במרומיו, מם ממשלה רמז להמשלי, למד לבוש הדר, וזהו שנאמר ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת. תם: פירוש ספר העיון מאחד הקדמונים ערוך ומוגה מג' כתבי יד: אחל פרישת ספר העיון אשר חבר רב חמאי ראש המדברים: פנימיות, ר"ל כח ההויו"ת אשר הם בכח כ"ע והם תר"ך עמודי אור, וזהו מה שאמרו רז"ל כי ההויו"ת היו והאצילות מחודש, כי המה היו בכח כ"ע בלי זמן, והאצילות הוא מבינה ולמטה, ואל יקשה על אדם לומר איך תאמרו ההויו"ת היו בכח כ"ע והלא כ"ע נק' אין על שם שאינו שייך לומר יש ולא אי"ן ולא שום הוי"ה, ואיך תאמר עכשיו שההויו"ת היו בכח כ"ע. אנחנו נשיב לו האמת שאין שום נאצל או נברא או נפרד שישיג ישותו, כי כשם שעילת העילות אינו מושג לזולתו כך העלול הראשון דהיינו כ"ע אינו מושג לזולתו, ולכן נק' אי"ן, אבל דעתינו לומר באמרינו ההויו"ת היו בכ"ע כלומ' ההויו"ת והישות אשר בו, על כן היא מושגת לעצמו אע"פ שאינו מושגת לזולתה, וכל האומר בענין אחר הוא כופר בשמו הגדול ובכל התורה, ודע זה והשתכל בו בשכל זך ודק כי לא יושכל לכל אלא לשרידים אשר ה' קורא. ולכך נקרא פנימיות כלומר שאינו מושג אלא לפנימיותו פ' לעצמו: עיקר פי' ההויו"ת. פנימיות הנסתר, פ' ההויו"ת אשר שכליהן משכל הנאצלים הן משכל הנבראים הן משכל הנפרדים: בינה פ' אפילו ההויו"ת אשר מבינה ולמטה וק"ו הנבראים והנפרדים: על עיקר מציאותו ומהותו, פ' אע"פ שהוא נאצל בלי זמן מאוחר מעילת העילות כצל הנאצלת מן הקומה, וכניצוץ השמש הנאצלת מן השמש, וכאורה הנאצלת מן הנר, א"כ מבואר הוא איך נאצל מאת עילת העילות מאין סוף, מ"מ מציאותו הוא לעצמו נודע ולא לזולתו: וגם מהותו פי' כל מהות הוא עצם הענין בלי מקרה דמיון כמו שאומר על ז' כלי מתכות ועל אבנים טובות ומרגליות ושאר מיני אבנים אומרים על עצמותם בכלל וקוראים אותם דומם, ועל חיה ובהמה רמש וצפור כנף דגי הים יאמר על עצמותם חי, ועל כל עשבי האדמה ואלני האדמה יאמר על עצמותם צומח, ועל האדם יאמר משכיל חי מדבר, ושאר התוארים המה מקרים, אבל בעלול הראשון לו נודע עצמות לזולתו כדלעיל, לפי' נק' אין, וכמו שעלות העלות אינו מושג לזולתו כן הכתר אינו מושג לזולתו, וכבר בא לנו בזה מופת מבואר לכל כי לא יבא מדבר אחד פשוט אלא כיוצא בו פשוט, והמורכב מב' עניינים פשוטים יתאצל ממנו כמנין הפשוטים שבמורכב, ודי בזה לכל מבין. (א"כ הואיל) [כלל הדבר כמו] שעילת העילות אינו מושג כן הכתר אינו מושג דהינו כ"ע ולכן נקרא כ"ע: אחדות השוה, כלומר שוה לעילת העילות, כאשר שמעתם מפה אל פה ואסור לכתוב בדיו וקלמוס על ספר, כי סוד ה' ליריאיו ולא לחוטאים ולפושעים אשר כחשו בה' ואמרו לא הוא, וכן לא אבאר (זה ולא לסכלים) [לך בזה עוד], ואם הייתי כתבו אזי היה מבואר לכל סכל: ובהשלמתו מתאחדים עליונים ותחתונים, פי' אע"פ שאין בין הכתר ובין אין סוף דהיינו עלת הע' שום הבדל ושום ענין, וכמו שע' הע' הוא פשוט בתכלית הפשיטות כן הכתר פשוט בתכלית הפשיטות, כי הוא כיוצא בו, כצל אצל היד, מ"מ בעילת הע' יש בו מעלות מה שאין כן הכתר, כי עי' הע' מחוייב המציאות, כי מציאותו לעצמו, ר"ל הוא (סביב עצמו) [סיבה לעצמו] ואין לו סבה יוצא חוץ לעצמו, וכל שמציאותו לעצמו הוא מחוייב המציאות, אבל הכ"ע אין סבת מציאותו בעצמו כי אם עילת העילות הוא סבת מציאות כ"ע, ונמצא שכ"ע הוא באפשר המציאות, לפי זה יש לעילה מעלה על הכתר, והראיה כצל אצל היד כן אם יסתלק היד יסתלק הצל, ואם יסתלק הצל ע"י נר לא יסתלק היד, ואפשר שלרמז זה הסוד נאמר בצל שד"י יתלונן ולא בצד שד"י: וכיון שכך הוא, א"כ הכתר אינו קרוי כביכול שלם עד שישכיל את עילתו ואת עצמו ומה שבינו ובין עלתו, וכשיצייר זה הציור בעצמו אזי הוא שלם, ואע"פ שלא היה שום עת מן העתים שהיה ציורו בכח מ"מ בהכרבת הלשון נאמר זה כדי לבאר המעלה היתירה שיש לעילה על העלול: ודע כי כל ענין המצוייר בשכל הן בעליונים הן בתחתונים בהכרח שישפיע על מי שלמטה הימנו במעלה, ועל זה (אמרו שבאה שלמותו): [אמר המחבר ובהשלמתו וכו'], פי' שכשישכיל אזי ג"כ ישפיע [ר"ל] אזי מתאחדים פי' נאחזים ונסבכים עליונים פי' המעלות שבכתר ביומו, והתחתונים שבלילו, ולעולם בתוך עצמו, וכשנאצלו ג"כ על סדר הבנין ג"כ, מהשפעתו ניזונין עליונים, פי' כל הימים, והתחתונים פי' כל הלילות, וזה פעמים נאמר על עילת העילות ופעמים על העלול הראשון,ופעמים על התפארת: הוא ושמו קדם לעולם, הוא עלת העלות, ושמו הוא העלול הראשון, כמו שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא הרומז לכ"ע, (ה') [אתה] הוא האלקים, אני מלכות, אתה ת"ת, הוא כתר. ודע כי הכתר הוא עולה שש מאות ועשרים, (ואותן תר"ך הן) [והם כמנין] עמודי אור שבכתר עליון, וחכמי הקבלה ז"ל קראו אותם ימים, וכל יום ויום יש לו ליל. עד כאן: והחכמה נקראת יש, מהו יש חצי כתר, ויש לאותו החצי ימים ולילות, והבינה נקראת קנה, מהו קנה חצי יש, ויש לאותו החצי ימים ולילות, ועוד מהבינה ולמטה יש לכל ספירה וספירה ימים ולילות: ודע אתה המעין ותבין מה שאמרו חז"ל כי הקב"ה ברא י"ח אלף עולמים, וכל יום שט בהם, ומאיזה ראיה אמרו זה, הנה מה שנ' רכב אלקים רבתים אלפי שנאן, אל תקרי שאלפי שנאן אלא אלפי שאינן, ומה הן אלפי שאינן, הכתר ולילו, ואם יבא אדם ויאמר איך אמרו (אתו) [זה], הנה המופת כי כהתפשט אור השמש באויר כך כח עלת העלות מתפשטת בכל, (מי) [כי] לא ימצא אויר בלא אור השמש, כך עלת העלות פשוט בתכלית הפשיטות ולא ימצא דבר זולתו: יסוד כל נעלם, פי' כי תפארת שבכתר עליון הנקרא הוא עצמו יסוד כל נעלם, ר"ל יסוד כל ההויות שבכתר עליון הנעלמות ונסתרות מכח עלת העלות, וגלוי פי' הם עשר ספירות שבפועל, ר"ל מבינה ולמטה , וגם, ר"ל שיצאו מכח לפועל, ולפיכך נקראים גלוי, וממנו פי' מכח בינה הנקרא בינה ידו"ד בניקוד אלקים וזהו סוד בראשית ברא אלקים: והוא, כתר עליון. כח קיום כל הנמצאים פ' על דרך משל כמו נר אחד דולק אשר יקיפוהו עשר זכוכיות, וכל אחת ואחת בתוך חברתה, והנה היא בפנימית לבד, וזהר הנר, פ' (מאורי) [מראה] השלהבת הוא בכל עששית ועששית, והנר האמצעי הוא קיום לכל זוהר הלהבה אשר בעששיות ההם ר"ל אם יפסד הנר האמצעי (אשר הוא כתר עליון) [המאיר] להם יפסדו כולם, ובזולתו לא יהיה שום אור: (בהשגחת) [בהשגת] המחשבה, (פ') [ר"ל] וגם כח הקיום אשר בכתר עליון הוא נשפע מאת עלת העלות ית' וית' על ידי שהכתר העליון משכילו, וציור עלת העלות בשכל העלול הראשון בו יתהוו ויהיו נמצאים כל הנמצאים כלם: מפליאות אחדותו פי' מכ"ע, ונקרא פליאות אחדותו לפי שאין שום נאצל או נפרד או נברא או שכל יכול להבין כיצד יהיה הכתר אחדותו השוה, ר"ל של עלת העלות וכיצד נאצל מכח כחו כל הנאצלים והנפרדים והנבראים, ועל שם שנפלא זה מעיני כל חי נקרא פליאת אחדותו: והוא נתאחד באחדות שאינו משתנה, פי' שנינו בס"י, עשר ספירות בלימה פ' בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר, כ"ב אותיות יסוד, ג' אמות אמ"ש שממנו אויר מים אש, פי' האויר יצאו ממנו מים ואש, ודע כי האויר הזה הוא האויר הקדמון הנזכר בספר מדרש החכמות והמופת שמים וארץ שני הפכים הללו שיצאו מאויר הקדמון הפשוט, כי עינינו הרואות שאפי' האויר הזה הגופני הוא יכול להתחבר עם האש או עם המים, ולא יזיקהו, לעדות כי יצאו ממנו אלו ההפכים, נגמר מעצם זך אחד יחיד ומיוחד פשוט בתכלית הפשיטות בלי שנוי: אלא על ידי הכרעתו פ' שהאויר הקדמון יש בכחו לצאת ממנו אש ומים (אלו) [שהם] שני הפכים מתוך פשוט אחד בתכלית הפשיטות. [שבחו שם ית' וית' שמו אא"א סס"ס]: