חלק ו' סימן ו' ענין א' סימן ס' כולל כל המצות: כל מצוה ומצוה מן תריא מצות אשר צוה לנו משה רבינו ע"ה על פי ה', כמו שנאמר [דברים לג, ד] תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, היא ככלל חברתה קשורה בסוד ת'ו'ר'ה', שהוא בגימ' ת'ר'י'א', וכן קשור"ה, וכן כתיב [דברים י, כ] את יי אלהיך ת'י'ר'א', וכן ויראת מאלהיך והוא סוד יראת שמים, וכן כתיב [משלי א, ז] יראת ה' ראשית דעה חכמה ומוסר אוילים בזו, והנה תדע שנשארו מן תרי"ג ב' מצות, והם ב' קצוות, הקצוה הראשונה הוא בתכלית המעלה שאין מעלה אחריה, והוא סוד ידיעת השם, ואם תחשוב להגיע אל תכליתה תצטרך להיותך שכל נפרד, וזה נמנע מכל בעל חומר, אבל צריך שתידע ממנה מה שאינך ראוי להיות שכל בו מצד היותך בעל צלם אלהים, ובעל דמות אלהים, ר"ל משיג המושכלים, ומנהיג הכחות הרוחניות הטבעיות והנפשיות שלכך נוצרת, ואם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת [אבות ב, ט ], כלומר להשיג הרבה ולא להיות סכל כבהמה בצורת איש. והקצוה השנית היא בתכלית הפחיתות שאין אחריו פחיתות, והוא הפך מידיעת השם, שהוא הרחקה ממנו בתכלית הרוחק, והוא שאם תהיה סכל מידיעת השם לגמרי שכל צד ומכל פינה, ואין לך עליו לא אמונה מקובלת, ולא מושכלת, הנה אז אתה כמי שאין לו אלוה, ומי שאין לו אלוה אינו אדם, וכמו כן אם יש לך עליו אמונה מקובלת בלתי מושכלת, אתה תלוי בין האמת, והשקר, שאינך יודע אם קבלתך אמת או שקר, ואם היא אמת ואתה עובד אלוה לפי קבלתך אתה עובד את השם באמת, אבל במקרה לא בעצם, וכמו שעבודתך מקרית, כן גמולך מקריי, ואם היא שקר ואתה עובד מה שאין לו מציאות לשם אלוה, נמצא שאתה עובד ע"ז במקרה, ואתה חושב לעבוד אלוה, על כן ענשך גדול מגמולך, וכמו שאתה חושב ליגמל בעבור עובדתו, כן ראוי שתחשוב שאם לא תעבדנו באמת אתה חייב ליענש על היפוך עבודתו אשר אין לו חפץ בה, וכן אין השלימות העליון המבוקש ממך תגיע עליו בענין האמונה, כי אם בציירך מציאות השם וייחודו, והיותו בלי גוף, ובלתי כח בגוף, באמונה מקובלת ומושכלת, ואם האמונה הראשונה שלימה עמך כל מעשיך יהיו לשם שמים, ואם היא חסירה ממך כל מעשיך יהיו לשם הפכם: וסוד שם בן ד' אותיות, הוא ש'מ'י'ם', לפי דרך הכפלת חציו הראשון על עצמו, והוא בעצמו, עוד על חציו האחרון. ואמנם חציו על חציו, וחציו על חציו, כלומר זה על עצמו וזה על עצמו י'ה'ו'ה' ש'מ'ו', וכשתשים אותו מלא במבטאו על ש'מ'ו' ויעלה ד'ם', תמצא סוד ז'כ'ר' ו'נ'ק'ב'ה' בראם, והיא של הי"ה שמות מיוחדים, ז' מהם סימנם י'ע'ק'ב', וח' מהם סימנם י'צ'ח'ק', והם ב' מדות אמת ופחד, האחת כוללת ידיעת ה' שהיא מדת האמת, והשנית כוללת יראת השם שהיא מדת הפחד: והנה אחר שתצייר שתי הקצוות הנזכרות האמונה אשר לא נתלו במעשים, תצייר היות תורה אמצעית, בין שתיהם, מפני שתלמוד תורה מודיעך דרך המעשים, ההגונים שתלך בה, ודרך המעשים המגונה שהתרחק מהם, ומפני היות כל המצות נמשכות אחר האמונה, עלו כן במספר שווה לידיעת השם, וסודם [שמות ג, טו] זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור, כי כשתחבר זה שמי, תמצאם שס"ב, וכשתחבר ז"ה זכר"י תמצאם רמ"ט, חבר שס"ב עם רמ"ט יעלו תור"ה, גם תחבר עוד י"ה שמי. ותמצאם שס"ה, ותחבר עוד ו"ה זכרי, ותמצאם רמ"ח, חברם יעלו תרי"ג, וסימניך מ'ש'ה' ר'ב'י'נ'ו', שים כ' מן רבינ"ו עם מש"ה, ויהיו שס"ה, וכתוב רבינו, וחסר כ' מן רבינ"ו וישאר רמ"ח, כתב משה רבינו וצרפיהו ויצא לך י"ה מבשרנ"ו: והנה שס"ה מניינם כמניין ימות החמה, ורמ"ח כמנין אברי אדם, ומה שהוא כנגד איבריך צוך השם לעשות בם מצות, כלומר לרמוז לא נברא בך שום אבר כי אם לעבוד בו את הבורא לא לזולת זה, שהרי הם כמספר מצות עשה, ואם תעבוד בם לזולתו בעצם אתה עובד אלהים אחרים, ואם יהיה מקרה הנה אלהים אחרים ועל כן ראוי שתעבוד את השם, שהוא אל שדי, ושהוא כנגד אלהים אחרים, בכל איבריך במצות עשה, ואם תשכיל את השם, הנה עבודתך שלימה שכל איבריך יתנועעו בכל תנועתם, אחר כוונת תשלום התכלית ההיא המיוחדת בכל תכליותיך, ואפילו בשעת משאך ומתנך ומאכלך ומשתך בו תחשוב, ולא יטעך הזמן בהבליו להמשך אחריו במעשיך כי אם במקרה או בהכרח טבע האנושות: ועל זה היו מצות לא תעשה כמנין ימות החמה שס"ה, לרמוז שלא תעשה מעשיך על פי הבלי הזמן, ומפני שהחמה נכרת לכל יותר, ורום עניני בני האדם מתגלגלים משנה לשנה, ומשתנים גם כלל ימות: איברי האדם הם נמנים על פי השנים השמשיים, נרמז הענין להזהיר האיברים העניינים המתהפכים המשתנים מעת אל עת בדמיון ההנאות המדומות המורגשות, א"כ הם כולם הבל ורעות רוח אשר הם עוברים לשעתם, כענן בקר וכטל משכים הולך ואין להם שום השארות בענייני האיש הפרטי, לא בעצם ולא במקרה כי אם רגע קטן מדומה: והנה כל המצות שנצטוינו עליהם באו לנו כדמות הקדמות להשגה שאם אין הקדמה אין השגה מושכלת, ואם אין השגה מושכלת אין אמונה נשלמת, ואם אין אמונה נשלמת אין עבודה קיימת, ואם אין עבודה קיימת אין גמול נפרע. ואם אין גבול נפרע לא השלים הנברא אמתת ברייתו, והמשל בזה מי שלא הלך בשוק לא קנה מזון. ואם קנה ולא הביאו אל ביתו לתקנו לא יבשלנו, ואם שמהו בקערה אחר שבישלו אם הגיע לכך לא יאכלנו, ואם אכלו לא יחיה בו, ואם אכלו הגיע אל תכלית כוונתו, שאכלו בכמות שוה ובאיכות ממוצע וחי בו, כן המצות אם עשה אחת מהן, ועזב אחרת הקרובה לה בטבע ימצא שהפסיד ראשונה, ואם קיים השנייה, צריך עוד לקיים הקרובה לה, ועל זה רמזו באמרם [אבות ד, ב] ממצוה גוררת מצוה, וכן העבירות זה דרכן כי עבירה גוררת עבירה, ועל זה נרמז באמרם [שם ] בענין זה שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, ואם עלה ממצוה למצוה בין מקטנה לגדולה, בין מגדולה לגדולה, יתכן שיושלם לו סוד התכלית האחרונה: וידוע שמי שהושלם שכלו ישמור כל המצות בכל יכלתו, שאילולי לא היה להם מציאות הוא היה מחדשם וממציאם, כל שכן בהיות להם מציאות שלם, שאי אפשר לחדש טובות מהם לעולם, ועל כן אין ראוי להוסיף עליהם ולא לגרוע מהן, ואם תאמר בדעתך שאחר שאדם במעלה העליונה מהן והיא התכלית האחרונה, שהיא ידיעת ה', מעתה מה צורך מהן, הנה הראיתיך שצריך אליהם האדם כל ימי חייו, מפני שהן לא נצטוינו עליהן לשמרן, אלא כדי לעמוד בכחם נגד יצר הרע, ולהחזיק כח יצר טוב ואחר שלא יפרדו מן האדם כל ימי חייו שני היצרים, הנה אם לא ישמור המצות תתהפך בו כוונת השם, ואולי ישלוט טבעו על שכלו עת מן העתים, ויפסיד כל מה שהרויח כל ימי חייו, ועוד אתה רואה מה' יתברך שאע"פ שברא את עולמו, לפי פשט התורה בששת ימי בראשית והשלימו, לא עזבו בלתי השגחה, אבל שומרו תמיד עוד, כן התורה והמצוה, אע"פ שאתה מגיע אל תכלית אחת מהן, צריך לך לשמור פרטן וכללן, בהשגחה גמורה תמיד, והעד שאם לא תלמוד תמיד, תשכח מה שלמדת, כן אם לא תעשה המצות, תמיד יחלש כח יצרך הטוב, ואתה לא תרגיש. ומה אוסיף להודיעך בענין כלל המצות, שאני יודע שאם אתה בעל שכל מבין כוונת ה' בכל המצות, אחר זאת ההערה הנרמזת בזה החלק השני, ואם לאו כל מה שאני [אומר] באזנך בענין שמירת המצות, אני דומה לפניך כמי שמנגן לפני הצלמים: ואחר שהודעתיך זה כולו אשלים לך עניינו, במה שידעתי להודיעך אותו בזה הספר, מענין היות האיש הזקן יכול לחטוא בפיו ובלבו, והוא בענין הדיבור והמחשבה, שאחר שהדיבור הוא הבדל שבו נבדל האדם משאר בעלי חיים, גם המחשבה היא מסגולת האדם, ומהנכבדות שבסגולותיו, הנה יתכן לחשוב שחטאם גדול מחטא העובר על המעשים, והוא אמת מצד אחד: הנה אודיעך אני זה כלו בקצור, דע שהאדם ראוי להיות נדון על הענין שבו יוכל להשלים חפץ קונו, יותר מעת שלא ישלים חפצו, ממה שראוי לדון אותו על הענין הרחוק מחפץ קונו, והענין הקרוב אל חפץ ה' יותר הוא ממעשה הטוב, והראייה על זה שה' יתברך אע"פ שדבורו היה שלם בעצמו, ומחשבתו שלימה אצלו, עד שהוציא דבורו ומחשבתו לפועל מלאכתו אשר עשה לעין כל חי, לא נודעה שלימותו, ואע"פ שאין לו צורך בכך, הנה אנו רואים שחפץ בזה, וכבר עשה שהם יראו הנבראים מעשיו הנפלאים, ואם לא היה בעבור מעשיו, מי היה משיגו מהמשיגים אותו, ואע"פ שהמעשים גם משותפים עם המשיגים והמשיגים ג"כ עשויים: הנה הודיענו שאין השגה לנו בו אלא מתוך הביטנו במעשיו אשר הם יעידו על מעלתו. כן על דרך משל בענין הזקן, אע"פ שכבר חלש כחו כבר עשה מעשים, ואם היו טובים כבר ניכר מהם, ואם רעים ניכר בם, ועוד נמשך גם כן אחריהם, ואם יאמר בפיו מה שאינו ראוי, מי יחס לו השומע המעשה הרע, ויקראהו אדם רע, ואם יאמר דבר טוב יחס לו הצדק ויקראהו צדיק. ואולם מחשבתו אין בה כי אם דמיון, ואם יחטא בו בהיותו סכל כבר עבר על הכוונה, אבל אינו נדון כי אם על המעשה, שאם חשב לעבור עבירה אינו נתפש על מחשבתו, עד שיוציאנה לפועל, בטובה הדבר להפך. ועל זה רמזו רז"ל [קידושין מ, א] מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ומחשבה רעה אינו מצרפה למעשה עד שיעשה מעשה. וזה מכלל מדות הרחמים, ועל כן אין התכלית הנחשבת והנדברת נכרת בלתי המעשה, והמעשה הוא המוציא התכלית לפועל כפי מה שנדבר ונחשב, ולבעל השכל הטוב כבר כללתי לו סוד כלל כל המצוות, במעט דברים לפי הענין: חלק ז' ענין ב' סימן פ' כולל מהות תועלת המצות: באמרי שכל מצוה קשורה בחברתה, והעולם כולו לעד, שכלו נקשר קצתו בקצתו, והוא כלו איש אחד כאברהם ונתן באישות, וגוף האדם לעד שני, שכל איבריו נקשרים קצתם בקצתם, ופסוקי התורה לעדים שלישיים שאלה נקשרים באלה, יודע מזה סוד מהות תועלת כל מצוה ומצוה, כמו שיודע גם כן מהקשרים הנקשרים יחד הנזכרים, מהות תועלת מציאותם והקשרם זה בזה, וזה שהתועלת במה שיכוון בו תועלת, יתכן שיהיה נמצא בתחלת העניין או בתוכו או בסופו או בשלשתם או בקצתם, רק בענין המצוה, שכל מצוה ומצוה עולם בפני עצמה, יהיה התועלת בה בעת מציאותה בעבור עצמה תחלה. ואולי אחר כן תביא אל תועלת, ואחר שאינו נמנע מהיות במצוה תועלות רבות לפי כוונת המצוה אותה יתברך, ותהיה התועלות המעלה שבכל תועלותיה, היא המכוונת האחרונה מה' יתברך, וכבר רמז החכם [הרמב"ם] בעל המורה ז"ל ענין זה בעצמו במציאות הגלגל, כמו שנודע מספרו הנכבד מורה הנבוכים בחלק השלישי ודעהו משם, ואחר שהמצות נקשרות זו בזו, כבר התבארה מהות תועלתם בכלל בעבור הקשר אשר ביניהן ובין ידיעת השם, ועל כן הזהירו חכמינו ז"ל [אבות ב, א] על המצות באמרם הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות: חלק ח' ענין ג' סימן ר' כולל הכרח מציאות תועלת המצוה: ידוע שאחר שתועלת המצות היא להמשיך דעת האדם לעבודת ה', ולהגיע להשגתו יתברך, אם לא היה מציאותם הכרחי לפי טבע האנושות, לא היה השם מקדימה להשגה, ואחר שהתועלת היא תכלית המצוה, הנה מציאות התועלת הכרחי יותר ממציאות המצוה, והתועלת נחלק לחלקים ידועים קצתם בעולם הזה, וקצתם בעולם הבא, ואם כן הנה התבאר לך שזה הקשר דבוק, ר"ל קשר הכרח מציאות המצוה וקשר הכרח מציאות תועלתה, וזה מבואר אין צורך להאריך בו ביאור: חלק ט' ענין ד' סימן ד', כולל טעם הכרח המצוה, ותועלתה בכלל: מבואר הוא שאדם שהוא משיג את קונו ושומר מצוותיו, וירא ממנו, הוא אשר ראוי לאמר עליו שבעבורו נברא העולם מצד אחד, ומי שראוי לאמר עליו שהעולם נברא בעדו, יתבאר מהרה שיש טעם גדול מצד טבעיו להמציא לפניו מצוות הכרחיות ומועילות, וזה שאם לא היו המצות מכריחות את האדם ומישבות דעתו, אין לך בכל בעלי חיים חי יכול ויודע להושיע כמו האדם, ולפיכך לא היה אפשר מבלעדי מצות משלימות החסרים ומחסרות מהמותרים, עד שיסודר כל חסר בסדר שלם, והמוסיף יגרע עד שישתנה עניינו, והגורע יוסיף עד שימזוג דרכו, וזה כולו היה תחבולה אלהית עד שיעלה הענין הטבעי, הכולל יצירת האדם ברוב הנהגה ישרה תוריה, ויהיה כל איש סכל דומה לבעל שכל, עד שיושלם המכוון באישים היוצאים מהם לפועל, ואחר שהוא כן, הנה התבאר טעם כל מצוה בכלל וטעם תועלת, וטעם הכרח מציאותם, ר"ל המצוה, והתועלת הנוצר ממנה: חלק י' ענין ה' סימן י' כולל הפסד העדר המצוה: אחר שנודע שתכלית תועלת המצוה היא להביא את בעלה לידי חיי העולם הבא, אם כן הנה הפסד העדרה כנגד הווית מציאותה, על זה רמזו באמרם [אבות ב, א] הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר מצוה כנגד שכרה, כלומר תדע שכמו שהתועלת גדולה כן הפסדה גדול, ומה גדול הפסד המצוה, בהיותו סבת הפסד חיי העולם הבא, אשר הוא הפסד אשר אי אפשר למצוא אבידתו עוד לעולם, כמו שאי אפשר להפסיד מה שהרווח בעדה לעולם, ואחר שהקדמנו שני הפרקים הראשונים הנזכרים על ענין הכרחי, וגם מועיל אדם לכוונתינו, נשוב לדבר עוד בשמנה החלקים הנשארים בע"ה: