חלק א' ענין א' סימן א' כולל גדר כל הפריצה: תחלת מדרגות כל מבקש ה' לכבודו, הוא שלא יפרוץ גדר פן ישכנו נחש, הרגיל לבוא בפרצות לנשוך, שעל זה רמז שלמה החכם באמרו בקהלת [י, ח ] חופר גומץ בו יפל ופורץ גדר ישכנו נחש, ומפני שזה החיבור כולל ענינים זרים מאד מאומתינו היום בדורינו זה, התחלנו בו בענין גדר הפרצות אשר בימים הקדמונים נכשלו בהם רבים מן המשכילים, כמו שייעד להם דניאל באמרו יבקשו להעמיד חזון ונכשלו, ואמר [דניאל יא, לה] ומן המשכילים יכשלו, ונתן טעם לדבר, באמרו לברר וללבן וכל הנמשך לזה, עד שאמר כי באחרית הימים ישוטטו רבים ותרבה הדעת, מפני שאמר [עמוס ח, יב] (ירמיה בי עוד הרע) ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, כי משרבו הפרצים מנעו מאז הכהנים מלברך בשם ככתבו, אבל הסכימו שיברכו את העם בשם במקדש ככתבו, ובמדינה בכנוייו [סוטה לח, א]: והנה הפרוצים בדעתם סוד ה', היו פורצים גדר התורה והמצוה, והיו מפסידים האמונה כשהיו מגיעים לדעת שהאמונה האמתית היתה הפך מחשבתם השקרית ומדמיונם הרע, וזה שהאדם המאמין דבר אחד ואין בידו מאזני שקל והשקול, אם האמונה ההיא אשר קבלה בימי קטנותו, אשר לא היה אפשר להיותו מאמין זולתה לפי מיעוט שכלו שאם לא היה מקבל שום אמונה, היה נשאר תמיד כבהמה בצורת אדם, ראוי עם כל זה אחר הגדיל שכלו שיחקור, וישים דעת באמונתו המקובלת, וילמוד עד שיוצאנה לפועל מושכל, שעל זה נאמר [משלי יד] פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו, ואם הוא תמיד באמונה מקובלת בלתי מובנת, לפי הראוי להבין בה על פי המושכל האלהיי, הנה הוא עודנו עומד בפתיותו, ובהבינו אמנתו אשר קבל בקטנותו, הנה נעדר ממנה מקצת הפתיות ושב מבין, וכך עולה ממדרגה למדרגה מעט מעט, ושכלו מתגדל בכל יום בעיינו בעניינים המושכלים אשר קיבלם, מרומים נמשכים אחר המורגשים, ואין ראוי לחשוד יולדיו או רבותיו ומלמדיו, מפני שלא גלו לו סתרי האמונה בקטנותו כי לא נשאר בעדם, אבל נשאר בעד חלישות שכלו, כמו שאין ראוי שיאשים מיניקתו אשר היניקתהו מחלב שדיה בעבור שלא האכילתהו שאר המזונות העבים מיד, שהרי אם היתה עושה כן היה יותר קל עליה מאד לפרנסו מחוץ, ממה שתפרנסהו מדמה, אבל היא כוונה להחיותו בחכמה ולא להמיתו במזון שאינו ראוי לו, שידוע כי הלחם והבשר והיין, אע"פ שהם חיים לגדולים שכחם סובלם, הם סם המות לקטנים שאין כחם סובלם, כן ענין קבלת האמונה המושכלת עם המקובלת. שאע"פ שהמשכלת סם חיים למשכילים אשר דעתם סובלה, והיא סם המות לפתאים אשר אין דעתם יכול לסבלה, ועל כן משיגלה אדם האמונה האמתית למשכיל ישיג דעתו אם סובל אם לא, וזה לך האות אם ישמח בה, ולא יבהל בשומעו סודה, ולא יפרוץ גדריה, אשר הם לה מפתחות למנעול שבשניהם, ישמר הגן מליכנס בו חיות רעות, תבין מיד שזה המקבל האמונה המשכלת הוא החכם, ומבין מדעתו, ותן לחכם ויוסיף עוד הודע לצדיק ויוסיף לקח, ואל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות: ואמנם אשר תגלה לו סוד אחד, ויבהל וישתומם עליו ויחשוב שסר מעליו כח אמונתו, ושאתה שכל בעיניו או מין ואפיקורוס, אל תאכילהו סם חיים פן תמיתהו, ונפשו מידך יבוקש, שכבר הזהירך שלמה עליו באמרו [משלי כג] באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, ואל תשג גבול עולם אשר גבלו ראשונים, וכפי הענין הזה תבחן כח כל מקבל דבר מושכל או מקובל, ותבינהו כפי מה שהוא, והסוד הראשון אשר הגלה לו יהיה מן הקלים אשר בפיך, לא מאשר בלבך אשר לבא לפומא לא גלי, ובעשותך כן תתן לכל אדם חקו, ותמשך אחר דרכי ה' יתברך אשר נותן לחם לכל בשר, ומשביע לכל חי רצון, כל חי משביע לכל חי, מרצונו כאשר ירצה כפי מה שהכיר בו, והשתדל בענין זה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ואם יצאו מפיך דברים מורים אשר פרצת הגדר אצלו, רוץ מהר וגדור מה שפרצת, עד שתהפך כוונתו אל אשר היה בו מתחלה, ועשה בתחבולה עד אשר לא ירגיש בך ולא ישיג כוונתך בשום פנים, ובזה תקרא גודר פרצות: חלק ב'. ענין ב'. סימן ב'. כולל מהות תועלת הגדר: כל דבר שאדם מכוין אליו, צריך שיביא אל תועלת קטנה או גדולה, שאם לא יכוין לזה, תהיה פעולתו בלתי השגחה, שענין השגחה מורה על כוונה ורצון ובחירה, ומי שפועל פעולה בלעדיהם תקרא פעולתו מקרית, עד שאפילו אם בא לפעול פעולה הכרחית אצל הטבע שאין לו עליה שום כוונה, ויתכן שאם היה אפשר אצלו בלתה היה שמח בכך, ולא היה פועל אותה לעולם, כמזון לבעל שכל שהוא אצלו קשה, מפני שהוא לו מצד היותו בעל חיים, לא מצד היותו בעל שכל, או היצאה בהחליפו מה שהותך מן המזון שהוא לו הכרחית לקיים בה חייו זמן אחד, הנה גם לזה הפעל צריך שיכוין אליו קצת כוונה משותפת עם הכרח הטבעי, והיא שיכוין לאכול המזון המועיל, אשר אין הטבע מכריחו לאכול המזון המזיק, אבל הכרח הטבע שאתו מצד המזון הוא שיהיה נזון לבד, אלא שאפילו הטבע מקבל המזון המועיל ופועל בו בדמות כוונה, ואע"פ שאינו בעל כוונה ואינו מקבל באותה הצורה בעצמה המזון המזיק, אבל שב אצלו המזיק כנגד פעולתו, שכוונת מטביע את הטבע היתה לשמור טבע הנזון מדת זמן כפי מזגו, ולשמור מן הנזון ההוא תמיד כהללת ההויה וההפסד, ואם מי שחצי כוונתו להוות הדברים בקש המועיל וההפסד הכרחי מפני ההויה, כל שכן שראוי למי שהתועלת כלה שלו שיכוין להועיל לעצמו בפעולתו, ואם עשה כן, אז תהיה פעולתו פעולת בעל שכל, וכל מה שיהיה השכל האנושי יותר שלם באיש המכוון אל התועלת, תהיה התועלת יותר גדולה לפי עניינה, וכל שכן שתהיה יותר חזקה ושלימה, אם תשתתף קצת מהכוונה השכלית האלהית עם כוונתו, שאז תגיע אל המכוון מהות התועלת: והנה נודע לכל משכיל שלם, שהתועלת המגעת לו בהיותו גודר פרץ נפרץ היא היותו ניצול מכל מיני הנזק האפשריים, ואם הפרץ היה קל שינזקו בו רבים, והוא גדרו שב מהות התועלת יותר רחק ויותר נכבד. ואם גדר הפרץ, מועיל ליחיד ולרבים, בגופים או בממון, כל שכן אם גדר הפרץ מועיל ליחיד ולרבים בתשועת הנפשות, ועל כן כל מי שהוא מנהיג המדינה או חלק מחלקיה או מדינות הרבה, בהיותו מכוון בפעולותיו לסדר אנשי דורו, ומתקן תקנות, וגוזר גזירות כדי לגדור פרצות הדור, ומעלה סתריו ממעלה אל מעלה, עד שהגיע אל תועלת ריוח הממון לעם, ומשם אל תועלת היותם שלוים ושקטים ובריאים בגופם, ומשם אל תועלת היותם נוחלים חכמה, המביאה לידי חיי הנפשות הנצחיים: הנה זה האיש בעשותו כן, הגיע הוא וכל השומעין לדבריו והנמשכין אחריו אל תכלית התכליות בתועלת, שאם מהות כל תועלת בכלל הוא טוב, בהכרח זאת התועלת היא שיגיע אל מה שהיתה בעבורה יצירת האדם בעולם השפל, ואם כן מהות תועלת האחרונה, שבכל התועלות והנכבדת שבהן היא השגת החיים האחרונים הנצחיים, שבכוונת כל התועלות הראשונות והאמצעיות היתה להגיע כל זאת האחרונה הנזכרת, ואם הגיעה נשלמה הכוונה העליונה בהם, ואם לאו נעדרה הכוונה והיתה לבטלה, וידוע שמשים התועלת האחרונה בכלל המציאות משותפת עם מציאות האדם, מכוין תמיד להוציאה לפועל, ואם תקצר או תחסר מהמציאות, שלא תגיע אליה זה האיש הרמוז אליו ההוה הנפסד, הנה יתכן שיגיע אליה זה האחר, ועל זה נשמר המין כדי שישיג זה וישלים חסרונו של זה, ואם כן מצד המכוון התבאר שמהות התועלת האחרונה קיימת לקצת אישי המין: חלק ג'. ענין ג'. סימן ר'. כולל הכרה מציאות התועלת: אין ספק שאחר המכוון הראשון, כוון אל מציאות תועלת מאשר פעלו התועלת היא הכרחית ומחוייבת שתמצא, ואם מציאותה לחלק קטן מחלקי האדם מספקת, רק בהרבותה היא יותר נכבדת אצל העם המקבל, כמו שהוא הכרח שימצאו אישי האדם, ואע"פ שהוא איפשר שימצאו אילו הנמצאים, או זולתם טרם המצאם, הנה אחרי המצאם, יאמר עליהם שהם מחוייבי המציאות בבחינת סיבתם, ואיפשרי המציאות בבחינת עצמם, ואשר היה סיבתם הראשונה להמצאתם הוא אשר כוון אל תכליתם, וצייר מהות תועלתם לפי עצמותם ועומדו איפשר בתחלתו במציאותם, ומחוייב והכרחי בסופו בעבור שהמציאם: וזה כולו הוא לדעת מאמיני היות מציאות כל איש מצוייר מממציאו, ר"ל שמי שכוון להמציא כוון ההכריח מציאות תועלתו, וחייבו להמצא לפניו או עמו או אחריו, ר"ל בעת הפרדנו מן העולם השפל, כמו שאנו רואים שכוון להמציא לו צרכיו, ותועלותיו בעולם הזה, וזה לדעת מאמיני היות כל זה בטבע, כבר הכריחם הרגשם וחייבם שכלם להודות שזה התקון דומה לתקון מכוון, ואע"פ שאין שם כוונה נופל עליו בזה, ואין לנו צורך להקשות עליהם במחשבותם, כי כוונתנו רחוקה מכוונתם, ואמנם אם לא היה בעבור הכרה מציאות התועלת, לא היה שום דבר מתקיים, כמו שתאמר להמזון הכרחי לטבע כל נזון, ואם לא היה בו תועלת הכרחית לקיומו לא היה נמצא: ואמנם חמשת החושים הכוללים, הכח המרגיש הם לחי לתועלתו, ויש מהם הכרחיים, כלומר שלא יתקיים בלעדם זמן אחד, ויש מועילים בלתי הכרחיים, וההכרחיים הם השתים הקרובים אל חייו מאד, והם הטבע והשמוש, והמועילים הם השלשה, שהם רוחניים יותר מהראשונים. והם הראות והשמע והריח, וזה שאם לא יראה אדם יתכן שיחיה וכן אם לא ישמע, או לא יריח, כי הנשימה שבאף אינה הריח, אבל הנשימה ששם החיים תלויין, אינה מכלל החושים, והעד התחרות, שאע"פ שאינו מריח הוא מנשם ואם לא ינשום ברגע קטן ימות, אבל אם לא יריח כל ימי חייו לא ימות בעבור זה, כי ענין הריח הוא שיריח ריח טוב, או ריח רע או בינוני. והנשימה אם כן דבר אחר אינה הריח, אבל אם לא יטעם כבר היינו אומרים גם כן שיחיה בלי טעם, אחר שהמאכל אינו הטעם, אבל מפני שאנו רואים מי שלא יטעם לו האוכל לא תתעורר תאותו לאכול, ולא יוכל להעביר מזונו בוושטו, ואם יעבירנו יקיאנו כי אם אצטומכתו לא תסבלנו, ויהיה זה הדבר סיבת מותו, על כן נידע שהטעם משותף עם המזון, וכמו שהמזון הכרחי לחיותו, כן הטעם הכרחי לחיותו, וכמו כן נאמר בהרגש המשוש לא שידוע שמי שאינו ממשש בשרו ודמו מתים, ואם הם שהם משכן החיים מתים, הנה כל שכן שאר הגוף שהוא מת, ואפילו בהיות הבשר והדם חיים כל שכן אחר מותם, ואם כן הנה הכרח מציאות. התועלת בהכרח מציאות החי בעודו חי, וכן בקצת דברים: חלק ד' ענין ד' סימן ה'. כולל טעם הכרח המועיל: בעבור שהתועלת הכרחית לפי כונת הממציא את בעל התועלת כמו שזכרנו, יראה כי ההכרח הוא הטעם בעצמו, אבל עם טוב עיון יתבאר שהטעם זולת ההכרח, וזה כי ההכרח אם היה איפשר להעבירו היתה מציאותו לבטלה, ואם היה הכרח בלתי מועיל לא היה ממציאו בעל הפועל בכוונה ורצון, אבל טעם ההכרח הוא שראוי לבקש מפני מה היה הדבר הפלא הכרחי בתועלת הדבר הפלני, ונתונת זה הטעם הוא מכלל דרכי סתרי התורה וסודות המציאות, ושמע עניינו בכלל, דע כי הטעם בזה המקום, ר"ל סיבה ומי שהשכיל שהמחויב המציאות בבחינת עצמו יתברך שמו הוא סיבת ראשונה לכל המציאות, כבר ישכיל שכל הדברים יש להם סבה הכרחיות, כי המציאות נמשך מסבה לסבה עד הגיע מהסבה ראשונה אל נמצא אחד שאינו סבה לדבר, והוא תכלית לסבות כולם, ויהיה כל מה שבין הסבה הראשונה אשר אין לה סיבה, ובין הנמצא אשר אינו סבה סבות, ומסובבות כלומר עלות ועלולים בהכרח, והסבה הראשונה הוא האלוה יתברך שמו, והסבוב האחרון שהוא האחרון שהוא העלול אשר אינו עילה לזולתו, הוא שכל האדם הנמצא לו בפועל שלם אשר אין אחריו דבר זולתו, וידמה זה לסוג הסוגים העליון אשר עליו בו, והוא העצם או הגשם לפי שתי הדיעות, ולמין המינים אשר אין אחריו מין, והוא החי המדבר, או אמור האדם שגדרו חי מדבר מת, לפי שתי הדיעות הידועות, והנה כל שבין שתי הקצות, הוא סוג ומין בערך מעלה ומטה, וזה ידוע למי שידע מעט הגיון מן הדבור הפילוסופי: והבן מזה שאין לך דבר בכל המציאות בלא טעם, ואיך יתכן עם זה להיות התורה והמצוה בלא טעם, שאחר שלמציאות הפרעושים והכנים וביצי הכנים יש להם טעם בראותיו, ג"כ מה שהן מצערין את האדם, כל שכן שיש טעם בדברים שהם ברומו של עולם, ר"ל לתורה ולמצוה: וכבר כתבו אנשי החכמה בספריהם, שכל מעשה יש ארבע סבות למציאותו, והוא החומר, והצורה, והפועל, והתכלית, ובארו כי התכלית היא הסיבה הנכבדת שבהן, ובעדה נמצא השלש, ואם לא הגיעה התכלית לא נשלמה כוונת בעל התכלית, ואם הגיע נשלמה כוונתו, ואם כן טעם הכרה המועיל, מבואר שהוא להגיע אל מה שכוון אליו בעל התכלית, כי תחלה עשה הדבר, ואחר כך המציא לו תועלתו, ואחר כך עוד המציא לו הכרחי לקיומו, ואחר כך המציא לו התכלית, ואם כן התכלית הוא סבת ההכרח, וההכרח סבת התועלת, והתועלת סבת מציאות הנמצא, כלומר שלא נמצא דבר בלתי תועלת, והכרח מציאות הממציא, הביאו להמציא הנמצא ותועלותיו, ואשר הוא הכרחי לו כדי להגיע אל תכלית כוונתו שהיא הסיבה הראשונה, והיא האחרונה בעצמה, וזה מספיק בזה המקום לפי כוונתו בזה החבור, ואע"פ שביאור אלה העניינים העמוקים, צריך להגדיל אף הספרים לאמתם בפרטיהם, ונתנו פה כוונתינו לקצר ולא להאריך: חלק ה' ענין ה' סימן ה' כולל הפסד העדר הגדר: כבר זכרנו שכל גדר הוא מכוון מהגודר, וכאשר הוא מכוון לתועלתו, והתועלת מגיע בשמירת הגדר, ובהיותו מכוון כראוי, כן הנזק מגיע בהעדר תועלתו המכוונת, וכאשר תהיה תועלת הגדר גדולה לפי עצמותה ומהותה או קטנה, תהיה גם כן העדרת התועלת ההיא, כשיעורה למפרע מפסדת ההשגחה וההנהגה לפי הגודל והקטנות כערכם: ואחר שהשלמנו חלקי החלק הראשון בפרטיהם, נודיע בכלל למה כווננו בהזכירנו אותם בראשית זה החיבור אשר כמעט יחשוב חושב שאינו מענין כוונת החיבור, ואמיתת כוונתינו בזה היא זאת, דע כי תכלית תכליות מציאות האדם היא בעולם הזה, כדי שישכיל המושכל הראשון, שהוא השכל הראשון העליון המשכיל כל מושכל, אשר תחתיו בהשכילו עצמותו הכוללת כל עצמותם, וכל מה שיוסיף כל משכיל, ומשכיל להשכילו, יהיה יותר נכבד ומעולה אצלו ואהוב ונחמד לו מזולתו, ממי שלמטה מהמשכיל ההוא, ויהיה מתדמה לו יותר מזולתו, מהמשיגים שבימינו, וכל מה שיסבל אמתת מציאותו יתרחק מאתו, ויוסיף רוחק בעת התגדל דעתו, אם לא ישתדל להוסיף בהשגתו אותו, ור"ל בהתגדל דעתו בהיותו מתקרב לזמן ההשגה, והן ימי הזקנה והשיבה, שאם הוא מזקין בלתי היותו נותן לזקנותו חקה שהיא החכמה כמו שנאמר [איוב יב, יב] בישישים חכמה וארך ימי תבונה, והוא מוסיף להדבק בהבלי העולם הזה בהתקרבו אל פרידותו ממנו בטבע, הנה הוא יוסיף דוחק מה בכל יום ויום, וזה האיש אם נזקן וחושב שהתחכם, הנה הוא זקן וכסיל: ואם יחשוב לומר הנני שומר מה שצווני קוני בשמרי קצת מצותיו, צריך שיתעורר משנתו, ואם היא שנת שכרות טוב שיעוררהו במרזפתא דנפחי, ממה שיעזבוהו לישון שנת עולם ולא יקיץ, והוא שיודיעוהו שאחר שזקן אין עת הזקנה זמן העבירות שיחסר מהם וישמור בזה מצות קונו, כמו שחשב שהנה העבירות אצלו כבר מתו בטבע ואין צורך לו לאזהרת קונו, והנה שאחר שהעבירות סבתם יצר הרע, והוא באמת הדמיון הפועל הרבה בזמן הבחרות ומעט בזמן הנערות, ואין לנו פועל בזמן הזקנה, להוציא דבר לפועל, ואם יש לו מציאות בלב הזקנים הוא לפי הרוב בכח, ר"ל במחשבה לא בפעל, כי הכח חלש לצאת לפועל, וזה שהסיבה קרובה לעבירה בטבע היא רתיחת הדם, והזקן דמו קר מאד והוא בלתי חום חזק, שכבר גובר עליו כח המרה השחורה, שטבעה קר ויבש, והעפר מבקש חלקו שהוא רוב הגוף המורכב ממנו, וכל הדברים הקשים שבגוף, כגון העצמות, והגידים, והאלל, והצפורנים, והשער, והדומים להם, שאינם מרגישים בחייהם הם מתים, אפילו בזמן שהדם רותח, כל שכן אחר כן, ובעבורם נעשים המעשים שהתנועה בם קרובה, ועל כן חלשו תנועות הזקנים עת הזקנה, ואחר שהוא כן מה עבירות יעשה הזקן החלוש: ואם תאמר יכול לחטוא בפיו ובלבבו, אחר שהעבירות נמצאות בג' מקומות ראשונות שהם הלב, והפה, והמעשה, הנה תשמע כוונתי בזה בחלק השני, ואולם המצות אשר יחשוב לקיימם ידוע שהן נמשכות כולן אחר המצוה האחת המיוחדת, והיא סוד הדבור הראשון שבעשרת הדברות וגם העבירות כולן נמשכות אחר הדבור השני, וכבר אמרו חכמינו זצ"ל [ספרי שלח טו] כל המודה בע"ז כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז מודה בכל התורה כולה, הנה כבר אתה רואה שכל התורה כולה תלויה בשני הדברים הראשונים, ואם לא יכיר אדם אי זה דבר הוא הנקרא ע"ז בכלל ובפרט, לא ידע לכפור בה בלבו, ואם יכפור בה בפיו זה אינו מספיק להשלמה, ואע"פ שהוא טוב ורחמנא לבא בעי, ואי אפשר להשיג מהות ע"ז בתכלית ההשגה, כי אם בהשגת ידיעת השם הנכבד והנורא, ומפני שזו ההשגה אינה ראויה אלא למי שהוא זקן בחכמה ובמנין, מפני שישיג בחכמת אמתת הדברים על בוריין וישיג במנין חלשת ע"ז וחוזק ה', הסכימו למסרה לראוי, ולמנעה ממי שאינו ראוי, ומפני שאין כל הדיעות שוות גדרו פרצות, ואמרו שידיעת שם צריכה אל תנאים רבים, כדי שלא יחשוב ג"כ היודע את השם שכבר פטר עצמו מכל מה שקדם בהכרח לידיעת השם, בהיות לאל ידו לעשות, אבל הראוי הוא לשמור שתי השמירות כי זו מקיימת זו, וזו את זו, בדמות הגוף והנפש שניתן צריכין זה לזה, ובדמות האות עם הנקודה, כי המציאות לשניהם יחד בזמן אחד, ואע"פ שהאות רומז לגוף, והנקודה לנפש, שהרי הנקוד מניע את האות והאות מתנועע, והמדע להניע את שניהם, דומה לשכל המנהיג הגוף והנפש יחד: והנה כשירצה אדם למסור קבלה אחת בידיעת השם, צריך שימסרנה לגודרי הפרצות הם, אם לא היו מוצאים מצות כתובות בשום מקום, שכלם הטבעי החזק גוזר שהיו מחדשים אותם מדעתם, שהרי גדר הפרצה דומה אל נתינת המצוה, אלא שזה בשכל אנושי, וזה בשתוף שכל אלהי עם אנושי, ואחר שזה כן כל שכן שזה המקבל השלם לא יפרוץ שום גדר, אבל ישתדל בכל כחו לגדור פרצות במקום הפרוץ לפי הדור, והזמן: