עבור הנקבות וסבותיו ומציאות הטפה ברחם. ובהיותה נבראת מסוד הקשת אשר היא בעלת הצבעים כולם באמצעות עב הענן המימיי הלח והחצים אשר תורה על הארץ בהראותה הכל, יתגלה בזה החלק עם ברית מילה וברית לשון ואות השבת ואות הקשת ואות התפילין והאותות והמופתים ואיסור והיתר ומעשה בראשית ומעשה מרכבה. אין ספק אצלי שכבר התבאר לך ביאור גמור בלתי מסופק כלל, שמיני החכמות הכתובים בספרים אינן מבוארים לפי מה שהן, לכל מי שיעיין בם. ואפילו חכמי הענין הכתוב הנמצא בספר במין ממיני החכמות, לא ישיגו כונת המחבר עד שישתכלו בדבריו השתכלות מופלאה בזמן רב ורוב עיון עת אחר עת. ובהיותם עושים בלמודם בם משא ומתן עם זולתם עם רב וחבר ותלמיד. ואולי אחר הרוב יתחדשו למעיין עיונים חדשים שיחדש וילמד את חברו, ויורהו מה שהתחדש לו וישא ויתן עמו ויוסיפו שניהם מדע במה שהם בו, וכן עם התלמיד עוד יפלפלו זה את זה. וכבר ידעת מאמר ר' יוסי שאמר הרבה למדתי מרבותיי ומחבריי יותר מהם ומתלמידיי יותר מכולם. מלמד ששלימות למודו לא נשלם לו כי אם על ידי שלשתם ר"ל רבנים וחברים ותלמידים. ואין ספק שהמבקש להיות תלמודו מתקיים בידו צריך לשלשתם. ואחר שהענין כן והחכמות בעלי מינים רבים איך יחשוב בעל חכמה אחת להבין בחכמה אחרת רחוקה ממנה בתכלית הרוחק מדעתו, או מתוך מה שלמד. כי אין בין שתי החכמות ערך ולא דמיון כלל כל שכן אם נוסף על זה שנוי לשון או שנוי מכתב או שנוי דעת מן הדעות המשונות שימצאו בין שניהם. כי זה ירחיק הכונה בידיעת המחבר יותר ויותר הרבה: וכבר ידעת כי החכמות הנעלמות, יותר עמוקה ידיעתן מידיעת החכמות הנגלות. והנה ראשית למידת כל לומד דבר, הוא שידע דרכי המכתב והלשון שבם לומד מה שלומד. ואם לא יגיע בם אל מדת היותו ראוי להקרא יודע וחכם ונבון במה שלמד מהם, לא יתכן שיוכל להשיג כונת שום מחבר שחבר בם ספרו וכוון להודיעו ליודעי מכתבו ולשונו בחזק ידיעה. ואם יחשוב המחשב דבריו שכבר השיג כוונתו מבלתי הידיעה הנוספת, מחשבתו חולה נוטה למות וצריכה רופאים ורפואות להבריאה עם רפואת חלאיה הגדולים. ואחר שידע הלומד דרכי המכתב והלשון שבם למד בכל מקום, אך זה שיבין יהיה כולו לפי הוראת פשטי הספר. וזה כי ידיעת הלשון אשר זכרנו עם המכתב אינה מוקדמת כי אם להבין הפשט תחילה. ואמנם לפי מה שצריך לדעת בחכמות, צריך אדם אל ידיעה אחרת בלשון. והיא דרך שניה ראויה לקדימה גם כן, כדי להגיע בה אל הבנת פירושי העניינים הכתובים בספרים. אבל לפי הדרכים החמישה הנשארים אשר יבאו לך בסוף הספר בענין חותם בתוך חותם ישתנו הידיעות והצורך אליהם בידיעת אמת הלשונות שנויים רבים מאד. וכבר רמזנו בשנוי הלשונות קצת רמזים במה שעבר בחלק הראשון בט' חלקים ר"ל בחלק ט' של אוצר. ובכלל במה שקדם לו דברנו בענין היצירה שרשו סוד הדבור והיצור. ועל כן בעל הקבלה קבל שסוד מעשה מרכבה באמת הוא ענין השמות וסוד מעשה בראשית הוא ענין היצור, אע"פ שאין כל הדעות מסכימות על זה. ומי שלא השיג אמתת דבר זה יקשה עליו בחרב ובחנית, "ולא ידע כי לא בחרב ובחנית יהושיע יי" (שמואל א' יז' מז'): והרב המורה אמר כי העניינים האלוהיים יפלו עליהם קושיות חזקות מפני רוב העלמם ממנו ומפני רוב חזקתם וחלשות שבלבו להשיגם. ואמנם העניינים הטבעיים עם היותם נעלמים מאד ממנו אין העלמתם כהעלמת העניינים האלהיים. ואמנם העניינים הלמודיים אין בהם מחלוקת בין המשכילים בשום פנים. אבל הסכלים אינן מבינים לא זה ולא זה. ואם כן אחר שידע המשכיל אמתת המכתב והלשון יכניס עצמו לשאר הידיעות והחכמות ואז יתכן שיבין וידין. ואתה יודע כי חכמת התלמוד, התפרסמו בה שנויי הדעות הרבות עם היות התלמוד שהוא תורה שבעל פה פירוש תורה שבכתב, והיו שני מינים ממנו והם תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, ועם היות המשניות קודמים לפירושי (והונחים) [התלמודים] פירושים לפירושים עד שהוצרכו לפסוק עליו פסקות, וכל זה שלא להתרחק מן הפשט. ועם כל זה אתה יודע כי מין חכמת הדקדוק הלשון רחוק מאד ממין חכמת הגמרא. כל שכן באמרם לשון תלמוד לחוד ולשון מקרא לחוד, כלומר שהמקראות, הדבור בם בתכלית צחות לשון הקדש, והמשניות נמשכו אחריהן הרבה. ואמנם התלמוד רובו תרגום ובו גם כן לשונות אחרות רבות משונות. ועוד גם אתה יודע שדרכי התלמוד וכל שכן דרכי התוספות עם היותם דברים רודפים ענייני המקראות כפשוטם, מין חכמתם בתכלית הרוחק ממין חכמת הטבע. והנה אם כן מיני החכמות משונות, ומן חכמת הכשוף רחוק מאד ממין חכמת הלימודים ומין חכמת (.מאת) ומן חכמת הקימיא רחוקים מאד ממין חכמת האלהות לפי שתי הדעות שבהן. והנה תדע שאפילו מין חכמת האלהות לפי דעת חכמי הקבלה, רחוק מאד בתכלית הרוחק ממין חכמת האלהות לפי דעת חכמי הפילוסופיאה. וכל שכן שהוא רחוק מאד לפי שנוי הדעות הרבות, כגון דיעות המשנים ודיעות המשלשים ודעות בעלי התארים ושאר הדיעות המשונים. וזאת היתה כונתי בכל מה שאמרתי בזה החלק להודיעך שאני לא אדבר לך במה שייעדתיך לדבר בו לפי הדעות המשונות. אבל אדבר בו לפי דרך הקבלה במה שנראה לי בו שהוא האמת. ואתה בחן הדעות ובחר לך הטובות מהן ולא ארחיב לפרש בדבר ממנו פירוש אחר ממי שלא קדמו לו באמתיות ההקדמות שקדמו לך או לדומים לך ממי שהוא אחד עמנו בשווי ובשרש ובצורה. כי דברי אצלו מבלעדי היותו שלם במה שזכרתי יהיו כדברי המקובלים מאמתת מתן תורה אצל המאמינים שאין ההשגחה באדם משום צד אלוהי כי אם מינית כהשגחה אשר במין הסוס והחמור לא פרטית בשום ענין זולת הטבעית הזמנית: ואחר שהודעתיך על דרך הערה על מה שראיתי שהיה ראוי להעירך עליו אשוב לדבר במה שיעדתי לדבר בו בקצור דברים וברוב ענין. דע כי אין שם עיבור מורה על הרכבה כמו סוד הריון, וההרכבה ההיא דבר מורה שיש שם דבר שזולתו פועל בו ובועלו מעבר דבר אחד כפי מה שנגלה לכל חי מדבר ומעבר. והדבר הפועל בנפעל והבועל הנבעל מורה לנו לפי מציאותנו אנחנו, שמפני שיש לו אברים בולטים מושל ושולט על מי שאיבריו שוקעים. ויקרא בעל הבליטה בשם זכרות ובעל השקיעה יקרא בשם נקבות. ואם כן נמצאת אומר שכל הנקבות נבעלות ומתעברות ונושאות בבטנם עובריהם עד זמן קבוע הכל לפי מזג הבריה אשר הוטבעה בכיוצא בזה, וכל הזכרים בועלים ומעברים. ואתה יודע כי ענין הבעילה הזאת הנרמזת הוא ענין אחד שוה לכל, גם אתה יודע שמקום הזרע לבועל הוא בחלק שלישי משלשת חלקי הגוף ר"ל מחלקי ראש בטן וגויה. וכן האשה המקבלת הזרע היא מקבלת אותו גם כן מלמטה ואחר כך עולה הזרע עד זמן קבוע למעלה מבית הקיבול ואחר כך יורד עד שיוצא מן השער אשר בא בו. והבא דרך הרגלים יצא דרך הראש והבא דרך שער הראש יצא דרך הרגלים. ואתה יודע הסבה הקרובה לעיבור היא התאוה ולולי מציאות התאוה לא היה שום זכר מתנועע להזדווג עם שום נקבה. ואם כן התאוה אשר כבר ייחסוה אל הסבה מפני חום הדם הטבעי שבו שהוא מקור לו ונמצאת מאיתו במציאות האור הבא מן האש, שהוא מניע חוש לראות בלילה או ביום בבית אפל, היא מביאה לכל מתאוה לפעול כל פעל שיפעל בתאוה. וידוע כי התאוה בגימטריא עצם האורה, עצם הזהר, עצם הדבור, והתאוה והחשק בדבר סבה נולדת במשכיל מאור השכל, כי היא אור מאור, והאור הוא האור הפנימי מאור ממנו. וכן עד הגיע הדבר למי שהוא סבה ראשונה לכל נמצא וממציא תמיד. וזה הדבר כבר תמצאהו בכל נמצא בכל העולמות והוא שמציאותו תורך בעיינך בה העיון הראוי סבתו, וגם סבתו תורך סבתה עד שההכרח תשתלשלנה הסבות מסבה אל סבה עד שיגיע בם אל סבה אחת שהיא ראשית כל הסבות ותכליתן, כי לא יתכן שילך הדבר אל לא תכלית. והעד שכבת זרע הכללית האנושית המינית כי היא תכלית הכללים כלם על דרך המציאות מצד אחת ועל דרך השלמות מצד שני. רק הראשונה כוללת כל מינה והשניה פרטית ומינית [שהיא] לקצת חלקית והם השלמים: והחכמים אמרו שיש לכל פועל ד' סבות למציאותו ושם סבה סוג עליון כולל ארבעתן והם החמר והצורה והפועל והתכלית. וידוע שכבר הורונו שכל חמר עליון או תחתון יגיע מחמר פרטי אחרון אל חמר כללי ראשון. שכל מי שנמצא, בעל החמר ההוא קבל ממנו חמרו על ידי גלגול. וכן אמרו בצורה בעל החמר וכן בפעל עד הגיע הדבר מזו הצורה הפרטית האחרונה האנושית אל הצורה הראשונה שקראוה צורת הצורות כולן. וכן קראוהו פועל כל פועל ונפעל לעד. ואמרו שהוא יתע' תכלית התכליות כולן. ואם כן הנה נשאר הדבר תלוי בסבה הראשונה לכל שהוא השם יתעלה והוא פועל החמר שהוא סבה ראשונה לכל החמרים כולם. ועל כן היתה אצלנו מדת הרחמי"ם מדת החמרי"ם בעצמה ומדת גמילות חסדים מדת הגלמים בעצמה. ונקראו הגמל והחמור בשמות אלה להודיע שהגלם והחמר הם דברים מוכנים לישא כל משא קל וכבד לפי מהות הנושא. והנה החמר נושא הצורה עליו כמו שישא הגמל את רוכבו, והצורה תנהיג את החמר ותתקן צורכי חיותו ומזונו ותיקוניו ותעמידהו על הטוב שאפשר לו ולה כמו שיעשה גם כן רוכב הסוס לסוסו. וכבר נאמר כי הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפל לסוס ודבקות החמר והצורה הגלגלים (תממית) [דוממית (כמוזכר בעמ' הבא)] עם היות החמ"ר נבר"א. והגוים קראו החמר הראשון פרימ"א מטריא, שתף החמ"ר עם הגל"ם ותמצא שוים, או תחליף פ' בעד ב' ותמצא הראשון בגי', וסוד ג"י אח"ד והוא ראשון ונגזר מראש. וסוד רא"ש השנ"ה בי"ת המקד"ש בדמ"י הקש"ת במד"ת הקש"י בקש"ה תמי"ד אהב"ת ההתחל"ה רא"ש המחשב"ה שב"ה חמ"ר הא"ש צו"ר החמ"ר והצור"ה נמצאו החמר והצורה נקראים בשם צור. רא"ש החד"ש שר"ש האח"ד קש"ת האח"ד חמ"ר ראשו"ן אח"ד הנה יחס השמש והירח בשני העניינים הנקראים ראשים זה משתנה וזה מתחדש. נמצא שתכלית הכל הוא מה שהוא ראשית הכל ובידו הכל. וכל התולדות ראוי לייחסם לו על זאת הצורה ונקראו אב מוליד הכל, נמצא שסוד העיבור הם התאוה והחבור המוציא התאוה התענוגית לפעל והתנועה המולידה החמימות והיא הממהרת יותר שמוספת חום על חום והחום המרתיח הוא סבת הקושי והוא סבת תנועת הלחה הקצפית שבה נתקבצו כל החלקים העבים. ועם רוב הקושי והתענוג ורוב החום יצאו חלקי הלחיות מגבולם וממקומם הטבעי וימשיכו אחריהם כל כחות הגוף בכלל ופרט. ויתדמה המתקבץ לחץ וכח האברים לקשת והחום היתר (למיתר) וישליכו החץ שהוא הטפה הכללית הנעשת כלל אחר היותה פרט מתוך הקבוץ הכללי שקבצה מן הכחות כלם. והיתה הטפה הכדורית כח התנועה מכל חלק וחלק שבדיק והסוללה מן העצים ומן החבלים ומן הבדיל והעפרת המכבידים הארגז ובנוחה תפעל בכבדותה ובחומה ולא תשקוט עד שתפעל הטפה ברחם כי האברים של שני החלקים ר"ל הפועל והנפעל התחממו ורוב החום מייבש ומקפיא ומעצר ומקבץ הדברים הלחים ויתעבו וישובו החלקים המפוזרים חלק אחד וגוף אחד מקובץ ויפסיד כל חלק וחלק צורתו הראשונה ותתהוה לכלל המקובץ צורה מחודשת דוממית תחלה: ואתה יודע כי שם כרות שפכה בלשוננו נאמר על מי שאינו מורה זרעו כחץ מפני שזה לא יוליד כדומה לו. וכן שם פצוע דכא נאמר אצלנו על מי שביציו שהם כלי הזרע ממועכין ומדוכין עד שלא יוכל הזרע להתמזג בם כראוי עד שיוכל להוליד כמוהו. ודע כי מה שאמרה תורה "לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל יי", הוא רמז למי שאינו מוליד בעצמו תולדה שכלית שאינו ראוי לבא בקהל השכלים שהם קהל יי והם בני העולם הבא. ואחר שקבל חומר הזרע הצורה הדוממית האנושית הניעוהו עוד אברי אמו אחר [כך] לקבל צורת הצמיחה ושב נזון ממזון האם ומדמה ושואב תמיד ומתגדל ועולה בבטן אמו ממדור למדור מתקופה לתקופה, ומקבל כח החיות עם הכנותיו מכחות אמו שהיא חיה. ואחר שעלה יורד ומתגלגל ומתנועע לצאת מן המקום אשר השער שבא בו. ולסוף ט' חדשים טפה זאת יצאת לאויר העולם ועודנה צומחת והיא חיה ומתפרנסת לפי רכוך אבריה מדבר רך והוא מדם השדים הנקרא חלב. או אמור שהוא רוח בטבעו, וזה מפני שרוחו מעוטה ונשימתו חלושה היא צריכה חזוק מדבר קרוב למינה ורך, עד שיתחזקו אברי הטפה הסרוחה הזאת ויתעבו ויתקשו ויהיה בם עוד כח התולדת כמו שהיה במי שהמציאה וכך הדבר הולך. ואמנם מדרך זו תבין צורת האדם ואמת מציאותו ומהותו, ותדע שהקושי הוא סבה מהסבות הקרובות אשר למציאות כל נברא מכח התשמי"ש שהוא כח השמשי"ת החמה הפועלת בלחיות צבעים ודמיות אויריות. והעד עליה צורת הקשת הנקראת בזה השם מפני הקושי שהיא מדת הדין קשה, ומשתתפת עם עב הענן המימי הלח ומתחדשים תמיד בסבתה הצבעים והצמחים אשר הם מהחצים אשר תורה הקשת המתחדשת להתראות לעינים עם היותה נכרת באויר הלח תמיד. וכבר היתה נתונה בענן מעת היצירה, ולולי היא לא היתה טפה בעולם. וכבר נאמר בסוד הרקיע אשר בו הקשת נראית צבועה, הוגלדה טפה האמצעית וקראו כל הרקיע טפה. וכתיב על הקשת בדברי רבותינו ז"ל שהיא אחת מן הדברים שנבראו בי"ן השמשו"ת, אשר סודו האמת בשנ"י השמו"ת ביהו"ה אלהי"ם כלומר השתי המידות נכרות בתחלת מחשבה בעשרה דברים הנזכרים שם ודעם. והשם ית' אמר בתורה "יג. את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ: יד. והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן: טו. וזכרתי את בר יתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר: טז. והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ: יז. ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמתי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ" (בראשית ט'). עד כאן נשלמה פרשת הקשת עם היות לה ראשית עניינים והם ויאמר אלהים אל נח וכו' ועוד. יב. ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם". והנה החזיר הענין פעמים כדי לעורר המבינים אל מה שתחת ענין אות הברית הזאת אשר בין מדת הדין ובין בני נח, ובאה אחר ענין שפיכות דמים משותף עם פריה ורביה, ואחריו גם כן בא גלוי עריות וזה כלו לנח ולבניו. אבל לאברהם ולבניו נתחדשה ברית חדשה כוללת שתים, והן ברית מילה וברית לשון. ואות השבת בין יי ובין ישראל לבד. על כן הקשת יותר כללית מאלו ואות התפילין יותר פרטית, שאינה נוהגת מן הדין אלא לבעל גוף קדוש כאלישע בעל הכנפים. והאותות והמופתים היו מאז ונעלמו ועתידים להתגלות ודומים בזה לקשת, ואות שבת ואות תפילין לעתים. אבל אות ברית מילה עם כל בר ישראל נגלה לעצמו ונעלם מזולתו. ואיסור והיתר הכונה בו ככונת צורת קשר של תפילין שקשרו בראש לאחור קשר נקשר בלי כתר, ושביד לפנים נקשר פעם וניתר פעם. כן הקשר העליון צריך המשכיל שידבק בעליונים ויקשר בם עד שלא יתיר בם מהם לעולם. והקשר התחתון פעם ידבק בו לפי צרכו אליו ופעם יותר ממנו לפי מעלת עצמו בערך אליו: ונאמר "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מרא"ה דמו"ת כבוד יהוה" (יחזקאל א' כח'). כמו שזכרנו במקום מחלק אוצר, וסודו מראו"ת הד"ם הנמצאים בכבד. כי הם יעידו על הדם הטמא והטהור ועל כחם, והיא מד"ת המאו"ר שגם היא כבוד השם. ודע כי כחותינו קשורות למעלה ופעם יכוונו בזנבות ופעם בראשים ואות הנחש לעד. מענין אמרו "שלח ידך ואחוז בזנבו", וכן ואז יהיה למטה בכפו. ועוד היד מצורעת כשלג שמתחת כסא הכבוד, והמים נהפכים לדם ויהיו לדם ביבשת, והנה שבתי מקרר ומקשה ומקפיא גם כן עם יבשותו כמו שהאש מחמם ומיבש עם חמימותו וזה לפי חמר הלחות ולפי פעלם בם. ואלה העניינים מי שרוצה לדעתם בארך יקרא קצת ספר אותות השמים ויעיין במדרש החכמה שחבר ר' יהודה הכהן ז"ל, בקצת עניינים אלה והמה נמצאים בספר החי. ומתוך רוב למוד הספרים יתבארו רוב הספקות לאדם. כי זה לא רמזתיו אלא מפני הסבה שאודיענה לך בחלק י' הבא אחר זה. סוף דבר הכוונה בכל חי מדבר בבריאתו היא להביאו אל הכרת קונו וזה גם כן להחיותו לעולמי עד ולפיכך צריך שתשתדל להכיר מה שבא בענין סוד ברית מילה וסוד ברית לשון שהם שני עניינים. ברית מילה תורה על היצור שהיה לפי תולדתו ערל וצריך למול על כל פנים. וכן ברית לשון רמז להיותו ערל וצריך למול גם כן לפיכך היה שתי בריתות אלו כולל אברהם ומשה האב המוליד הגוף הוא אברה"ם מהאב"ר והרב המוליד הדבור הוא מש"ה והוא הש"ם על כן היה אברהם אבינו ומשה רבינו ושניהם עמודי העולמים וכן האבר מביאנו לעולם הזה והלשון מביאנו לחיי העולם הבא: ואחר שהתבאר לך סוד העיבור תדע איך נתעברה אמך ממך, ושהסבות עם היותן רבות, תאות המשגל הטבעית היא היתה הקרובה, והיא ששרשה בכבד שבו כח טיט הדם הטבעי החם, שהוא מניע הטפה שממנה נהיית ונעשית בריה, ושמה קרי והמלאך הממונה עליה שמו לילה, שנאמר מקרה לילה. וזה מפני שהמשגל הנקרא עין הדעת טוב ורע הוא ענין מאוס, וראוי להתבייש בעת הפעל מכל עין רואה ומכל אזן שומעת בכל צד. ואם כן אין עתו כי אם בחשך ובלילה או בבית אפל, כי הוא גלוי עריות על כל פנים, עד שאין ראוי הפעל ההוא בפה בשום פנים. והיתה הקשת הנבראת מקושי ניצוץ השמש בעב הענן, והוא הלח וחציו נוגעות בלבבות סבה גם כן. ונאמר עליה "את קשתי נתתי בענן" ופירשו בה קשתי, קשותי, דמות המוקש לי. והוא שנאמר עוד בדמיון הנבואה שמראה הנבואה כמראה הקשת, שנודע סודו מאמרו "הנה אנכי בא אליך בעב הענן", ונתן הטעם באמרו "בעבור ישמע העם בדברי עמך". וטעם שני נתן באמרו "וגם בך יאמינו לעולם" באמרו בסוף אחר עבור הים ביבשה, שזה לא היה אפשר עד יציאת מצרים "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו". והסוד שנאמר שם הוא נגלה מאמרו "כן מראה הנגה סביב". וגלה הנביא הדבר כשאמר מבואר "הוא מראה דמות כבוד יהוה". וזה שכבר התבאר במופת בספר אותות השמים כי הקשת אינו דבר לעצמו אבל דמות צבוע אנו רואים, והחמר שלנו גם כן צבוע באותה המדה בעצמה, כסוד השם א"ל שד"י שסופיהם הנעלמים ל"פ מ"ד וסודם ההפס"ד והנגלים סודם ההוי"ה. והנה הכבד נגלה וסוד ל"פ הוא גל"ם הל"ב. ואם כן נודע שהיה דם הכבד גלם הלב והם הפני"ם, ודם הלב גלם המח, וניצוצי השכל עוברים בנקבי המח ומכים בנקבי הלב וממנו עוברים אל הכבד ועולה החשק ונדבקים הגלמים בצורות החשוקות, ובאלו הן מיד מתגשמות בגלמי הגוף, ומתראים ונגלים לאדם המשכיל על ידי הצבעים אשר בגלמי ד' הליחות: ואמנם האוירית והמימית שהם הדם והלחה הלבנה הם קרובות למראה יותר והן מקבלות ניצוצי השכל. והסוד א'דומה ל'בנה ש'חורה ד'ם י'רוקה (א"ל שד"י). והנה הנעלם מן (הסוד) [שד"י] י"ן ל"ת ו"ד והנם ש"ר, וסוד שד"י מטטרון, הנה הכל מטטרון שר הפנים והוא שכב"ת זר"ע. וכבר דברנו בסודו במה שעבר ונדבר עוד במה שיבא. ואם הוספנו או גרענו מזה לזה חבר אתה זה עם זה והשתכל בזה ובזה ותבין ז"ה וז"ה. ועל כן היה ראוי לכרות אתנו ברי"ת מיל"ה, שסודו ארב"ע חיו"ת שמהם מהותנו והברית כרותה בצורת השתי וערב. ודין הוא לכרות זאת הברית הגופנית ולהדבק ברוחנית ממנה שהיא ידיעת השם, שלא יתכן שיתגלה השם עד שילקחו דרכיו 'שתי וערב', והוא 'ברית עשו'. כלומר אם לא ידע אדם מעשה השם לא ידעהו, ובמה ידעהו בברית לשון הקדש. ומי יעיד על מעשיו שבתי ואותותיו שהם המנוחה והקבוץ והדבוק ושביתת מעשה הפזור היא אות שניה והשבת סימן תשובה, והישיבה סימן לימוד, והתנועה סימניה יגיעה ועיפות ואין תכליתה כי אם מנוחה. ויום המנוח רמז למנוחה נצחית מושבעת. ועל כן באה הזכרה בקשת, לזכור ברית עולם שנה ונפש, ועל כן היתה לאות. וכן התפילין היו לאות ולזכרון וכל אות ומופת שבא בשום מקום הכונה בו הזכרון שלא נשכח מה ששכחנו: ואמנם איסו"ר והת"ר שסודם כל"י האותיו"ת הם שראוי לאסור קצתם ולהתיר קצתם, כי הם סו"ד התאוו"ת. וזה שראוי לאסור תאוות בהמיות ולהתיר תאוות אלוהיות כלומר שראוי לאסור את שהותר בטבע ושהטבע שהוא מעשה בראשית שהם בגופים תאות ההמשכה אחר התולדת, והטביע בגופים כחות ורוחות מניעות הגופים עד שירדפו זה את זה ויולידו כמותם. והדין היה עם הטבע לעשות זה כי הגלם הטבעי כדורי רודף קצתו את קצתו, ואם לא היו התאוות כבר היו הגופים כלים. ולא עוד אלא שאם תעיין בטוב תמצא שלא היו נמצאים כלל, ואם היו הדברים כלם טבעיים והווים ונפסדים היה הטבע הוא האלוה בהכרח. ולפיכך הוצרכנו אל ידיעת חכמת האלהות הנקראת מה שאחר הטבע שהיא מעשה מרכבה. לדעת שיש דבר אחר הטבע והוא הפועל הטבע, ומה שהטבע אסרו וקשרו ושמהו בבית הסהר והוא הכיר שכל כב"ד נופל בו בשם השם שנפל בו ואסרו הטבע תוך מ"ח ול"ב התירו שם בשם שאינו גוף ולא כח בגוף והוא שם השכל והשכל בעצמו. והדין עם השם להתיר חבלי החשק השכליים [הקושרים] התאוות הבהמיים, כי חשק השכל התגלגל עד בריאת המקרים עם המצאת העצמים ולא חפץ להשאיר עצמים שהם שכליים בכח קשורים בטבע. אבל עשה תחבולות והורה תורות וצווה מצות למוטבעים להתיר קשריהם בהם, ולאסור ולקשור כחות הטבעים בם. עד שיגיע לכל נמצא חקו וחלקו הראוי לו, והעד שמצות עשה כנגד רמ"ח אברי האדם, שראוי לקשרם מיתרון דינם, וראוי להתירם ללמוד ולהרגיל בחכמות ומצות לא תעשה שס"ה כנגד ימות החמה, והם חלקי הזמן שראוי לקשרם תחת כח השכל עד שלא יעברו ימיו של אדם לבטלה. וראוי להתירם ללמוד כמו שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א' ח'). ועוד נאמר "אם לא ברית י יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג' כה'). והנה הודיענו בזה כי התורה ודרכיה הם מעשה מרכבה, וחקות שמים וארץ הם מעשה בראשית: הנה כבר כללתי לך גם עניינים רבים בזה החלק וגם אוסיף עליהם בבא אחריו שמהם תתעורר על תעלומות חכמה עם מה שבשאר הספר הזה מעניינים אלו. כי קשרתי אלה באלה מפני שתתעורר על אלה מאלה ועל אלה מאלה, ולא תחסר דבר מן הצורך בעיינך באלה ובאלה פעמים רבות. וכבר ידעת מה שקרה לארבעה חכמי ישראל כמו שאמרו עליהם ארבעה נכנסו לפרדס. והוא שם לחכמת האלהות שהוא מקיום התענוג וכך קראו הגוים לגן עדן "פרדיסו", ועניינו שהוא ניכר מאליו שהוא מקום עדון. וזה כי כל דבר שהאדם תאב אליו להשיגו ומשיגו, והוא עומד קצת זמן בהשגתו עמו כבר מואס בו. וזה יקרה לכל דבר שיש בו חסרון השלמות הראוי לו בין מצד המשיג, בין מצד המושג, לא ילאה כח השלם אם תאב בו ואינו משיגו ברדפו אחריו, אבל יוסיף תענוג ברדיפתו, ואם השיג ישמח במה שהשיג. ואם יכנסו מונעים ביניהם לא יסבלום שניהם. כי המושג, אם משיג את משיגו יניעהו עד שלא ישקוט ולא ינוח מן העדר ההשגה. אבל יעמידה על חזק עצמותה תמיד עד שתמצא בפעל. והמשיג יביאהו החשק לבקש עד שישוב אל השגתו. ועל זה הסוד חובר שיר השירים ר"ל על הוראת חשק החושק את החשוק, לפי דמיון החושקים את חשוקיהם בטבעים, וחשק החשוק את החושק, והיא בדמיון חתן וכלה. ובאו בו משלים מורים על מציאות המונעים שביניהם ועל סודם: ואמנם כל מי שנכנס לפרדס צריך להיותו נכנס בשלום ויוצא בשלום, וצריך שיזהר מניצוצי האור כדי שיראה מה שצריך לראות ולא שיציץ ויהיה נפגע או מת. ואם יראו לו עניינים שהם דבר אחר אין ראוי לו שיחשוב שזה אחר וזה אחר ויאמר בליבו שיש שם שתי רשויות, כי יש בזה כפירה באמת וסכלות במציאה, ואם מטטרון יושב וכותב זכויותן של ישראל פעם אחת ביום, ואין יש ישיבה למעלה הוא אמת אבל הישיבה ההיא קיום כמו "היושב על חוג הארץ" (ישעיה מ' כב') "יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו" (תהלים ב' ד'). וכיוצא באלו הדברים כך ראוי ללומדם ברוב דברי חכמי העולם, כי באלו הידיעות יותרו הקשרים והספקות ברוב העניינים המדומים וישאר האדם עם שכלו בשלמות ועם תורתו באמתות, ולא יביאוהו פשטי הכתובים אל הרחקה מהדרך הנכונה, אבל יעזרהו וידין בשתי מדות. האחת שיאמרו כי הכרח הדבור חייב לומר דברים שלא היה ראוי לחשבם כל שכן לאמרם כמו שאמרו דברה תורה בלשון בני אדם. והשנית שידע שאפילו אם היה שם דרך זולת זאת הנמצאת בלשוננו ובמכתבנו היה ראוי להעלימה מן ההמון בכל צד. ולא עוד אלא שראוי לכל חכם לדעת שזה הענין כלו כונת השם שרצה לגלות דברים נעלמים לחכמים ולכסות דברים נגלים מן הפתאים. כמו שזכר הרב בחלק שלישי מן המורה בהקדמה שלפני המרכבה, ואין האדם נמשך בזה אל אחר הרצון האלוהי ואחר כונתו שהיא המביאה את השלמים לידי השלמות ולא היה אפשר שישתמשו הרשעים באור הגנוז הנקרא משכן הארץ, כמו שנאמר "צדיק לעולם ב ל ימוט ורשעים לא ישכנו ארץ" (משלי י' ל'). וזה הרמוז והדומה לו הוא עיקר התורה ושרשה: