ועשית כיור נחשת. משה עשה כיור אחד שנאמר ועשית כיור נחשת, שלמה עשה עשרה כיורות שנאמר ויעש כיורות עשרה ומה תלמוד לומר חמשה מימין וחמשה משמאל חמשה מימין כיור משה וחמשה משמאל כיור של משה. שלמה הוסיף שעשה את הים שנאמר ויעש את הים מוצק עשר באמה וגו' אי אפשר לומר אלפים שכבר נאמר שלשה אלפים הא כיצד אלפים בלח שהוא שלשה אלפים ביבש אבל אי אתה יודע כמה הוא הבת שנאמר האיפה והבת תוכן אחד יהיה ואומר עשרת הבתים חומר תנם עשרת בתים לכל כור וכור הרי מאתים כור. צא מהם חמשים כור תנם חמשים על חמשים הרי מאה וחמשים מקוה טהרה שכל מקוה ומקוה מחזיק ארבעים סאה. ומנין שמחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה אם תאמר כלי מרובע מחזיק הוא יתר על כן כרובים ותמורים ופטורי ציצים ומנין שעגול טפח מלמעלה שנאמר ועביו טפח ושפתו כמעשה שפת כוס הא למדת שעגול מלמעלה. ומנין שהיה (עגול) [מרובע] מלמטה שנאמר עומד על שני עשר בקר. ומה תלמוד לומר פונים פונים ארבעה פעמים . אלא מלמד נכנס להיכל פונה לימין לעזרה פונה לימין להר הבית פונה לימין לראש המזבח פונה לימין שנאמר ודמות בקרים תחת וגו' סובבים אותו עשר באמה מקיפים את הים סביב, נמצאו ראשי שוורים של ארבעה ארבעה במצבתם וכלי היה מוצק מרגליו של שור. כל הזבחים שקבל דמן שלא רחוץ ידים ורגלים פסול אתיא חוקה חוקה ממחוסר בגדים. תנו רבנן כהן גדול שלא טבל ולא קדש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה. ואחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קדש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודתו פסולה. אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן מכדי חמש טבילות ועשרה קדושי דאורייתא וחוקה כתיב בהון ליעכבו. אמר ליה אמר קרא ולבשם לבישה מעכבת ואין

דבר אחר מעכב. צהבו פניו אמר ליה וי"ו אאופתא כתבי לך. אי הכי דצפרא נמי אמר חזקיה אמר קרא [והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם], דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאין מעכב בזרעו אין מעכב בו. רבי יונתן אמר מהכא ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו דבר המעכב בבניו מעכב בו ודבר שאין מעכב בבניו אין מעכב בו, ורבי יונתן מאי טעמא לא אמר מהכא, אמר לך ההוא לדורות כתיב, ואידך מאי טעמא לא אמר מהאי, מיבעיא ליה לכדרבי יוסי בר' חנינא דאמר כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה אהרן ובניו. תנו רבנן איזהו קדוש מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, ידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית. רבי יוסי בר ר' יהודה אומר מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו ומקדש אמרו לו הפלגת אי אפשר לעשות כן. שפיר קאמרי ליה. אמר רב יוסף וחברו מסייעו. מאי בינייהו אמר אביי עמידה מן הצד איכא בינייהו. אמר ליה רב סמא בריה דרב אשי (לרב אשי) [לרבינא] וליתיב מיתב וליקדש. אמר קרא לשרת ושרות מעומד הוא. תנו רבנן קדש ידיו ורגליו ביום אין צריך בלילה. בלילה צריך לקדש ביום דברי רבי. שהיה רבי אומר לינה מועלת בקדוש ידים ורגלים. רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר אין לינה מועלת בקדוש ידים ורגלים. תניא אידך היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה לאורה טעון קדוש ידים ורגלים דברי רבי. רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר כיון שקדש ידיו ורגליו מתחלת עבודה אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש. וצריכא דאי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר רבי דפסיק ליה מעבודה. אבל הכא דלא פסיק ליה מעבודה אימא מודי ליה רבי לרבי אלעזר בר רבי שמעון, ואי אשמעינן בהא בהא קאמר רבי אלעזר בר רבי שמעון אבל בהא אימא מודה ליה לרבי צריכא מאי טעמא דרבי דכתיב בגשתם, ורבי אלעזר בר רבי שמעון דכתיב בבואם, ואידך נמי הא כתיב בבואם, אי כתיב בגשתם ולא כתיב בבואם הוה אמינא על כל גישה וגישה. ואידך נמי הכתיב בגשתם אי כתב בבואם ולא כתב בגשתם הוה אמינא אפילו אביאה ריקנית. אביאה ריקנית לשרת כתיב. אלא האי בגשתם מיבעיא ליה לכדרב אחא בר יעקב דאמר הכל מודים בקדוש שני דכשהוא לבוש מקדש מאי טעמא דאמר קרא או בגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה בלבד יצא זה שמחוסר לבישה וגישה. להקטיר אשה למה לי מהו דתימא הני מילי עבודה דמעכבא כפרה אבל עבודה דלא מעכבא כפרה אימא לא קמשמע לן. זה הכלל היה במקדש כל המסיך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים. איבעיא להו מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא ולא לתוכו או דלמא אפילו לתוכו וכו'. כל הכלים מקדשין ובלבד שיהו כלי שרת. והא ממנו אמר רחמנא ורחצו לרבות כלי שרת. אי הכי כלי חול נמי אמר אביי כלי חול לא מצית אמרת קל וחומר מכנו ומה כנו שנמשח עמו אינו מקדש כלי חול שלא נמשח עמו אינו דין שאינו מקדש. וכנו מנא לן דתניא רבי יהודה אומר יכול יהא מקדש כדרך שכיור מקדש תלמוד לומר ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לנחשת הקשיתיו ולא ל

דבר אחר. אמר ליה מר זוטרא בריה דרב אידי לרבינא ולפרוך מה לכנו שכן אינו עשוי לתוכו תאמר בכלי חול שעשוי לתוכו אלא ממנו למעוטי כלי חול. אי הכי כלי שרת נמי הא רבי רחמנא ורחצו. ומה ראית, זה אין טעון משיחה כמוהו וזה טעון משיחה כמוהו. אמר רבי יוחנן מי כיור רבי שמעון אומר מי מעין הן וחכמים אומרים שאר מימות הם. בבואם אל אוהל מועד בעא מניה רבי ירמיה מרבי זירא הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו אמר ליה לאו אמרת והביאום לה' עד שתביא כולו בפנים הכא נמי בבואם אל אהל מועד אמר רחמנא עד שיבוא כולו אל אהל מועד. רחוץ ידים ורגלים בבמת צבור ולא בבמת יחיד שנאמר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. אלו הן שבמיתה שלא רחוץ ידים ורגלים שנאמר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו:

ואתה קח לך בשמים ראש, מנין למרדכי בתורה שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דיכי. תנו רבנן המפטם את השמן ללמוד בו [או] על מנת למסרו לצבור פטור. לסוך ממנו חייב. והסך ממנו פטור שאין חייב אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד. אמר מר ללמוד בו [או] על מנת למסרו לצבור פטור מנא לן. אתיא מתכנתו מן במתכנתה דקטרת. בשמן כתיב על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. וגבי קטרת כתיב והקטרת אשר תעשה וגו' לכם הוא דאסור אבל למסרה לצבור פטור גבי שמן למסרה לצבור נמי פטור. ותיהדר קטרת ולילף מתכנתה מן מתכנתו דשמן מה שמן כי מפטם ליה לחצאין פטור אף קטרת כי מפטם ליה לחצאין פטור. אלמא קסבר רבא קטרת שפטמה לחצאין חייב. אמר לך רבא גבי שמן כתיב ובמתכנתו לא תעשו כמוהו כמוהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי, גבי קטרת כתיב והקטרת אשר תעשה במתכנתה אשר תעשה כל דמקטר ואפילו פרס שחרית ופרס בין הערבים. תנו רבנן שמן המשחה מר דרור חמש מאות, קדה חמש מאות, קמנן בשם מחציתו חמש מאות וקנה בשם חמשים ומאתים נמצאו כולן אלף ושבע מאות וחמשים. תנא מנינא קא משמע לן, האי תנא הא קשיא ליה אימא קנה בשם כי קנמן בשם מה קנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים אף קנה בשם מחציתו חמשים ומאתים והוו להו תרין אלפין. ואימא הכי נמי אם כן נימא קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים. אמר ליה רב פפא לאביי כשהוא שוקל בהכרע הוא שוקל או עין בעין הוא שוקל. אמר ליה כתיב בד בבד ואת אמרת בהכרע, אמר ליה והאמר רבי יהודה המקום יודע בהכרעות. אמר ליה הכי קאמר קנמן בשם אמאי מייתי מחציתו חמש מאות חמשים ומאתים בחד זמנא והדר מייתי חמשים ומאתים כיון דכולהו חמש מאות הויין נייתו כולהו חמש מאות בבת אחת מדקא מייתי ליה בתרין זימנין הכרע אית ביה והמקום יודע בהכרעות, ומאי בד בבד, אמר רבינא שלא יניח משקל במשקל וישקול תנו רבנן שמן שעשה משה במדבר בו שלקו העיקרין דברי רבי יהודה. אמר ליה רבי יוסי לסוך את העיקרין אינו ספק אלא באיזה צד עשו הביא העיקרין ושרן במים הציף עליהן השמן וקלע את הריח וקפחן. אמר רבי יהודה וכי נס אחד נעשה בו בשמן המשחה והלא הרבה נסים נעשו בו מתחלתו ועד סופו תחלתו לא היה בן אלא שנים עשר לוג ובו נמשח משכן וכל כליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבוא שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה בגימטריא שנים עשר לוגין הויין:

תניא רבי יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו בו מתחלתו ועד סופו, תחלתו לא היה בו אלא שנים עשר לוג ראה כמה יורה בולעת כמה עיקרין בולעין ממנו וכמה האור שורף ובו נמשח משכן וכל כליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה, ואין מושחין מלך בן מלך אם תאמר מפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתו של אדוניה ויואש מפני מחלוקת של עתליה ויהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים. אמר מר ואפילו כהן גדול בן כהן טעון משיחה מנלן דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו נימא קרא והכהן שתחתיו מבניו מאי המשיח שמע מינה דבעי משיחה. ואין מושחין מלך דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו מלכות ירושה היא. ומנלן דכי איכא מחלוקת בעי משיחה אמר קרא בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל. מלכי בית דוד מושחין ומלכי ישראל אין מושחין. ואם תאמר מפני מה משחו את יהוא בן נמשי מפני מחלוקתו של יורם בן אחאב, מלכי ישראל אין מושחין מנלן אמר קרא קום משחהו כי זה הוא, הוא טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה. ומשום מחלוקת של יורם בן אחאב נמעול בשמן המשחה באפרסמא דכיא. ואת יהואחז מפי יהויקים. ומי היה שמן המשחה והתניא משנגנז ארון נגנזה צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה וארגז ששלחו פלשתים דורון לאלהי ישראל שנאמר ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו. ומי גנזו יאשיהו גנזו שנאמר ויאמר (אל הכהנים העם המקודשים) [ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים] לה' תנו את ארון (ברית ה') [הקדש] בבית אשר (עשה) [בנה] שלמה וגו' (לשכן שמו כי) אין לכם משא בכתף ואמר רבי אלעזר אתיא שם שם ואתיא משמרת משמרת ואתיא דורות דורות. אמר רב פפא באפרסמא דכיא. תנו רבנן כיצד מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין כ"י, מאי כמין כי כמין כף יוני. תני חדא בתחלה מציקין שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו ותניא אחריתי בתחלה נותן שמן בין ריסי עיניו ואחר כך מציק שמן על ראשו. תנאי היא דאיכא למאן דאמר משיחא עדיפא ואיכא למאן דאמר יציקה עדיפא, מאי טעמא דמאן דאמר יציקה עדיפא מדכתיב ויצק (עליה שמן) [משמן המשחה] ומאן דאמר משיחא עדיפא סבר שכן נתרבה אצל כלי שרת. והכתיב ויצק (לו שמן) ולבסוף וימשח. הכי קאמר מה טעם ויצק משום דוימשח. תנו רבנן כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן כמין שתי טפי מרגליות היו תלויות לו לאהרן בזקנו. תנא כשהוא מספר עולות ויושבות בעיקרי זקנו ועל דבר זה היה משה דואג שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה יצתה בת קול ואמרה כטל חרמון שיורד על הררי ציון מה טל זה אין בו מעילה וכו'. ועדיין היה אהרן דואג שמא משה לא מעל אני מעלתי יצתה בת קול ואמרה הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת. תנו רבנן אין מושחין את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותן שנאמר ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא. תנו רבנן הסך שמן המשחה לבהמה וכלים פטור לכותיים ומתים פטור. בשלמא בהמה וכלים דכתיב על בשר אדם לא ייסך ובהמה וכלים לאו אדם נינהו מתים נמי דכיון דמית מת מקרי אדם לא מיקרי. אלא כותיים אמאי פטור דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם ואין הכותיים קרויים אדם. ולא והכתיב ונפש אדם ששה עשר אלף, ההוא לאפוקי בהמה. והכתיב ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם ההוא לאפוקי בהמה. ואי תימא כדתני תנא קמיה דרבי אלעזר כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך וכמה יסוך ויהא חייב רבי מאיר אומר כל שהוא. רבי יהודה אומר כזית במאי פליגין רבי מאיר סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב אשר יתן ממנו מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא. רבי יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דהכא כזית. הסך מלכים וכהנים רבי מאיר מחייב ורבי יהודה פוטר. רבי מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן נמי השתא הא זרים נינהו. ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו. גופא תני תנא קמיה דר' אלעזר כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך אמר ליה שפיר קאמרת לא ייסך כתיב קרי ביה לא יסיך וקרי ביה לא ייסוך. תני רב חנניה קמיה דרבא מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו מנין שחייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך. אמר ליה רב אדא בר אהבה לרב אשי מאי שנא מהא דתניא כהן שסך שמן של תרומה בן בתו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש. אמר ליה התם כתיב ומתו בו כי יחללוהו וכיון דאחלוהו הא איתחל אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. שבע מדות של לח היו במקדש הין וחצי הין וכו' רבי שמעון אומר לא היה שם הין וכי מה היה הין משמש אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שבה היה מודד את מנחת כהן גדול לוג ומחצה בבקר לוג ומחצה בין הערבים שפיר קאמר להו רבי שמעון לרבנן. ורבנן הוא הין דעבד משה לשמן המשחה דכתיב ושמן זית הין. מר סבר כיון דלדורות לא הוה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז. ואידך כיוו דהוה הוה הין תריסר לוגי הוי דכתיב שמן זית הין וכתיב שמן משחת קדש יהיה זה, זה בגימטריא תריסר הוי:

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חילוק חטאות ביניהן ומאי היא מפטם וסך שני לאוין [דכתיב על בשר אדם לא ייסך וגו'] וכתיב אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינן המפטם את השמן והמפטם את הקטרת והסך בשמן המשחה למה ליה דתנא המפטם את הקטרת במיצעא. הא קא משמע לן מה קטרת לאו בפני עצמה וחייבין עליה בפני עצמה אף המפטם את השמן וסך נמי כיון דלאו בפני עצמה חייבין עליו בפני עצמה. וכי תימא משום דקא בעי מתני פיטומי גבי הדדי ניתני איפכא המפטם את הקטרת והמפטם את השמן והסך שמן מאי קא משמע לן דיש חילוק חטאת בינייהו קא משמע לן. סמים (כתוב ברמז שע"ח). תנו רבנן המפטם את הקטרת ללמוד בה [או] על מנת למסרה לצבור פטור להריח בה חייב ואם הריח בה פטור אלא שמעל. מי איכא מעילה בריח והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. אמר רב פפא קול ומראה אין בהן משום מעילה כלל וריח לאחר שנעשית מצותו שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. תנו רבנן פטום הקטרת הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. מור וקציעה שבולת נרד וכרכם משקל ששה עשר ששה עשר מנה. הקושט שנים עשר קלופה שלשה קנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא, ואם אין יין קפריסין מביא חמר חורין עתיק, מלח סדומית רובע מעלה עשן כל שהוא. רבי נתן אומר אף כפת הירדן כל שהוא, אם נתן בה דבש פסלה, חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה. רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, בורית כרשינה ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה, יין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה, והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים בעזרה מפני הכבוד. מסייע ליה לרבי יוסי בר' חנינא דאמר קדש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהו אלא בקדש. מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין הימנה שכר האומנין מחללין אותה על מעות האומנין ונותנין אותה לאומנים בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה כאחד מסמני הקטרת. תנו רבנן קטרת היתה נעשית שס"ח מנה שס"ה נגד ימות השנה. שלשה מנין יתרין שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים והשאר ניתנת לאומנין בשכרן כדתניא הקטרת וכו'. תנו רבנן אחד לששים ושבעים שנה מפטמין את הקטרת לחצאין לפיכך יחיד שפיטם לחצאין חייב דברי רבי שמעון שאמר משום רבי שמעון (בן) הסגן, אבל שליש ורביע לא שמעתי וחכמים אומרים כל יום מתקן במתכנתה והיה מכניס. מסייע ליה לרבא דאמר שמן המשחה שפטמו לחצאין פטור שנאמר ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. כמוהו לא תעשו אבל חציו תעשו. קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב במתכנתה לא תעשה כל אשר תעשה והא אפשר דעבדת פרס שחרית ופרס בין הערבים:

תנו רבנן היו מחזירין אותה במכתשת פעמים בשנה בימות החמה מנערה כדי שלא תתעפש. בימות הגשמים צוברה כדי שלא תפוג את ריחה וכשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק. ושלשה מנים יתרין שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים נותן אותו למכתשת מערב יום הכפורים ושוחקו יפה כדי שתהא דקה מן הדקה, דתניא דקה מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק ומה תלמוד לומר דקה שתהא דקה מן הדקה. אמר מר כשהוא שוחק אומר הדק היטב מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן כשם שהדבור רע ליין כך הדבור יפה לבשמים. אמר רבי יונתן אחד עשר סמנין נאמרו לו למשה בסיני. אמר רב הונא מאי קראה דכתיב קח לך סמים הא תרין נטף ושחלת וחלבנה הא חמשה וסמים אחריני חמשה כחמשה קמא הא עשרה ולבונה זכה הא אחד עשר. אימא סמים כלל נטף ושחלת וחלבנה פרט סמים חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שקוטר ועולה וריחו נודף אף כל שקוטר ועולה וריחו נודף. וכי תימא אם כן ניכתוב קרא חד פרטא לא מצרך צריכי דאי כתב נטף הוה אמינא מין אילן אין אבל גדולי קרקע אימא לא להכי כתב תו שחלת. ואי כתב שחלת הוה אמינא גדולי קרקע אין אבל מין אילן אימא לא משום הכי הדר כתב תו נטף, וחלבנה לגופה אחת מפני שריחה רע אם כן מקח לך נפקא ליה. ואימא סמים בתראי תרין נינהו כי סמים קדמאי אם כן נכתוב קרא סמים סמים גבי הדדי וסוף נכתוב נטף ושחלת וחלבנה. דבי רבי ישמעאל תנא סמים כלל נטף ושחלת וחלבנה פרט סמים חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שקוטר ועולה וריחו נודף אף כל שקוטר ועולה וריחו נודף. או אינו כלל ככלל ראשון ופרט כפרט ראשון אמרת לאו הא אין עליך לדון בלשון אחרון אלא כלשון ראשון. אמר מר או אינו אלא כלל ככלל ראשון וכו' מאי קא קשיא ליה הכי קשיא ליה כי היכא דקשיא לן אימא סמים בתראי תרין כי סמים קדמאי תרין. הדר שניא כדשנין דאם כן ניכתוב קרא סמים סמים נטף ושחלת וחלבנה מאי פרט כפרט ראשון. הכי קא קשיא ליה מיני אילנות ילפינן מן נטף וגדולי קרקע ילפינן מן שחלת. ונילף נמי מן לבונה זכה דאפילו בחד צד דניתי דבר שריחו נודף ואף על פי שאינו קוטר. הדר אמר אם כן ניכתוב קרא ללבונה זכה בי מצעי דנילף מניה וחלבנה לבסוף. רבי שמעון בן לקיש אמר מן גופה מה לשון קטורת דבר שקוטר ועולה. אמר רב חנינא בר ביונא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בהן מן פושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בסמני הקטרת אביי אמר מהכא ואגודתו על ארץ יסדה:

ראה קראתי בשם אמר רבי יוחנן שלשה דברים מכריז עליהן הקב"ה בעצמו ואלו הן רעב דכתיב כי קרא ה' לרעב. ושובע דכתיב וקראתי אל הדגן והרביתי אותו. פרנס דכתיב ראה קראתי בשם בצלאל. אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכין בצבור שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל, אמר לו הקב"ה למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לפניו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן. אמר לו אף על פי כן אמור להן לישראל, הלך ואמר להן לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו משה רבינו עם לפני המקום ולפניך הגון עלינו לא כל שכן. אמר רבי שמואל בר נחמן בצלאל על שם חכמתו נקרא שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהג של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה ארון כלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם אלא שמא כך אמר הקב"ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו הן שמא בצל אל היית וידעת. אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כתיב הכא וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב בדעתו תהומות נבקעו. אמר רבי יוחנן אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהב חכמתא לחכימין וגו'. שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו אמר ליה אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה:

אמר רבי שמעון בן לקיש מדכרין ומניחין ראה [קראתי] בשם בצלאל בן אורי, מדכרין ומשחקין עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח. מדכרין ומניחין ויהי איש אחד מן הרמתים וגו', מדכרין ומשחקין ויהי איש אחד מהר אפרים ושמו מיכיהו. מדכרין ומניחין פקוד את בני לוי, מדכרין ומשחקין [זכור] את אשר עשה [לך] עמלק. מדברין ומניחין ודוד בן איש אפרתי, מדכרין ומשחקין וירבעם בן נבט אפרתי. מדכרין ומניחין איש יהודי היה בשושן הבירה, מדכרין ומשחקין איש צר ואויב. מדכרין ומניחין כי מרדכי היהודי, מדכרין ומשחקין כי המן בן המדתא. מדכרין ומניחין ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, מדכרין ומשחקין ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן:

ואת בגדי השרד שאלמלא בגדי כהונה לא נשתיירו משונאיהם של ישראל שריד ופליט. תנא דבי רבי ישמעאל בגדים שגורדין אותם בברייתן מכליהן ומשיירין מהן מקצת שאינו ארוג עמהן וזהו לשון שרד:

ויאמר ה' אל משה לאמר לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. את שבתותי תשמורו למה נאמר לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה דברים שהן משום שבות מנין תלמוד לומר אך את שבתותי תשמורו להביא דברים שהן משום שבות. כי אות היא ביני וביניכם ולא ביני לבין האומות. לדעת למה נאמר לפי שהוא אומר ושמרו בני ישראל את השבת שומע אני אף חרש שוטה וקטן במשמע תלמוד לומר לדעת לא אמרתי אלא מי שהוא בן דעת. כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא כגון קדושת שבת שהיא מעין העולם הבא וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת. היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. מנא הני מילי תרי קראי כתיבי ושמרו בני ישראל את השבת וכתיב את שבתותי תשמורו הא כיצד ושמרו בני ישראל את השבת שמירה לכל שבת ושבת ואת שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה:

אמר רב הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודע להן. מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. מאי עביד ליה שייף ליה משחא ומלי ליה (מלחא) [כוחלא]. והאידנא דחיישינן לכשפים שייף ליה מאותו המין. איני והאמר רב הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. לא קשיא הא במילתא דעבידא לגלויי והא במילתא דלא עבידא לגלויי, שבת נמי עבידא לגלויי מתן שכרה לא עבידא לגלויי:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל מצוה שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן בצנעא דכתיב ביני ובין בני ישראל. אי הכי לא ליענשו גוים עלה, שבת אודעינהו מתן שכרה לא אודעינהו. ואיבעית אימא מתן שכרה נמי אודעינהו נשמה יתירה לא אודעינהו. דאמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נתן הקב"ה לאדם בערב שבת ובמוצאי שבת נוטלה הימנה שנאמר שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש:

ושמרתם את השבת המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר כדדרש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת נמי אסור באכילה. אי מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה תלמוד לומר לכם שלכם תהא. יכול אפילו בשוגג תלמוד לומר מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא כדאמרן. וחד אמר מעשה שבת דרבנן דאמר קרא קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש. ושמרתם את השבת זהו שהיה רבי שמעון בן מנסיא אומר לכם שבת מסורה ואין אתם מסורין לשבת. כי קדש היא לכם מגיד שהשבת קדושה לישראל. מה לפלוני שחנותו נעולה שהוא משמר את השבת. ולא עוד אלא כל מי שמשמר את השבת מעיד על מי שאמר והיה העולם שברא עולמו בששה ונח בשביעי. וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה' ואני אל:

מחלליה מות יומת למה נאמר לפי שהוא אומר כל העושה מלאכה ביום השבת וגו'. עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר ויום השביעי שבת לה' אלהיך וגו'. אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין תלמוד לומר מחלליה מות יומת. עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר ויום השביעי וגו' שאין תלמוד לומר שבת אלא להביא את הלילה שהיא בכלל אזהרה דברי רבי אחא בר יאשיה. רבי יהודה בן בתירה אומר והרי גוים שהקיפו את ערי ישראל וחללו ישראל את השבת שלא יהו ישראל אומרים הואיל וחללנו מקצתה נחלל כולה תלמוד לומר מחלליה מות יומת ואפילו כהרף עין מות יומת. כי כל העושה בה מלאכה [מלאכה] גמורה. והרי שכתב אות אחת בשחרית ואות אחת ערבית או שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים שומע אני יהא חייב תלמוד לומר כי כל העושה בה מלאכה עד שיעשה בה מלאכה גמורה. ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה למה נאמר לפי שהוא אומר מחלליה מות יומת אין לי אלא במזיד בהתראת עדים. בינו לבין עצמו מנין. תלמוד לומר ונכרתה להביא את המזיד בינו לבין עצמו אין ונכרת אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה דברי רבי עקיבא. מקרב עמה ועמה בשלום:

היודע שהוא שבת ועשה מלאכות וכו' מנא לן. אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת התורה ריבתה מיתות הרבה על חלול אחד. האי במזיד כתיב אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת תנהו לענין שוגג ומאי יומת יומת בממון. ותיפוק ליה חלוק מלאכות מהיכא דנפקא לרבי נתן דתניא רבי נתן אומר לא תבערו אש מה תלמוד לומר לפי שנאמר ויקהל משה ששת ימים תעשה מלאכה דברים הדברים אלה הדברים אלו שלשים ותשעה מלאכות שנאמר לו למשה בסיני יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבות. ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתיים על כולן לא יהא חייב אלא אחת. תלמוד לומר לא תבערו הבערה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. שמואל סבר לה כרבי יוסי דאמר הבערה ללאו יצתה. ותיפוק ליה חלוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר ועשה מאחת מהנה עשה אחת ועשה הנה פעמים שחייב אחת על כולן פעמים שחייב על כל אחת ואחת. ואמר רב יוסי בר' חנינא מאי טעמא דרבי יוסי אחת מאחת הנה מהנה אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת. אחת שמעון. מאחת שם משמעון, הנה אבות, מהנה תולדות, אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות, הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות, ושמואל אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת לא משמע ליה:

ששת ימים יעשה מלאכה וכתוב אחד אומר ששת ימים תעבוד כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אלא כשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים וכן הוא אומר ובני נכר אכריכם וכורמיכם. וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום ששת ימים תעבוד מלאכתן נעשית על ידי עצמן. ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את איביך. וביום השביעי שבת שבתון קדש למה נאמר לפי שהוא אומר אלה מועדי ה' יכול כשם שקדושת מועדים מסורה לבית דין כך קדושת שבת מסורה לבית דין תלמוד לומר וביום השביעי שבת שבתון קדש לה' שבת מסורה לה' ואין מסורה לבית דין. וכן הוא אומר ושמרתם את השבת וכתיב ושמרו בני ישראל את השבת. זו היא שהיה רבי נתן אומר (פקח) [חלל] עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. רבי אליעזר אומר לעשות את השבת דבר שהברית כרותה לו ואיזו זו מילה. רבי אלעזר בן פרטא אומר מנין אתה אומר כל מי שמשמר את השבת מעלין עליו כאלו שמר שבתות הרבה שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו'. רבי נתן אומר מנין אתה אומר כל מי שמשמר את השבת כתקנה מעלין עליו כאילו שמר כל שבתות מיום שברא הקב"ה עולמו עד שיחיו המתים שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל ולא ביני לבין האומות. אות היא לעולם מגיד שאין השבת בטלה מישראל לעולם. וכן כל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן נתקיימו בידן ודבר שלא נתנו נפשן עליו לא נתקיימו בידן כגון השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה שנתנו נפשן עליהן נתקיימו בידן וכגון בית המקדש והדינין שמיטין ויובלות שלא נתנו ישראל נפשן עליהן לא נתקיימו בידן. כי ששת ימים וגו' שבת ממלאכת מחשבת עבודה או אף מן הדין תלמוד לומר וינפש מגיד שאין הדין בטל מלפניו לעולם וכן הוא אומר צדק ומשפט מכון כסאך וכתיב הצור תמים פעלו וגו':

אמר רבי יוסי בר' חנינא כותי ששמר את השבת עד שלא קבל את המילה חייב מיתה למה שלא נצטוה עליה ואינו משמר אותה כתקנה. ומה ראית לומר מי ששמר את השבת חייב מיתה אמר רבי חייא בר אבא בנוהג שבעולם מלך ומטרונא שיושבין ומשיחין זה עם זה מי שבא ומכניס ראשו ביניהם אינו חייב מיתה. כך השבת היא [אות] בין הקב"ה ובין ישראל שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לפיכך כותי שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה. כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל שנאמר לא תאכל כל תועבה אי הכי מעשה שבת ליתסרו אמר קרא כי קדש היא לכם, היא קדש ואין מעשיה קדש:

ויתן אל משה ככלותו אמר רבי יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלותו:

אמר רבי אלעזר מאי דכתיב לוחות אבן אם משים אדם לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב חרות על הלוחות אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל. רב אחא בר יעקב אמר אף אין אומה ולשון שולטת בהן אל תיקרי חרות אלא חירות. כתובים באצבע אלהים (כתוב ברמז קפ"ג):

וירא העם כי בשש משה אל תקרי בשש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם אמר להם משה רבכם היכן הוא אמרו לו עלה למרום אמר להם באו שש ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מטתו בענן והיינו דקאמרי כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו:

כי זה משה האיש חטאו בזה ולקו בזה ומתנחמים בזה, חטאו בזה כי זה משה האיש, ולקו בזה על זה היה דוה לבנו, ומתנחמים בזה זה ה' קוינו לו. יבוא זה ויקבל זאת מזה לזו, יבוא זה זה משה שנאמר כי זה משה. ויקבל זאתזו התורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה. מזה זה הקב"ה שנאמר זה אלי ואנוהו. לזו אלו ישראל עם זו קנית. ויתפרקו (כתוב ברמז תתס"ז) אלה אלהיך ישראל אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא כותי והשתחוה לה אסרה, כתחלתה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש. מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת אלילים וכי אתו גוים שליחותא דידהו עבדי הכא נמי ישראל שזקף לבנה גלי דעתיה דניחא ליה בעבודת אלילים וכי אתא גוי שליחותא דידיה עבדא ודילמא בעגל הוא דהוה ניחא להו במידי אחרינא לא אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאוו לאלהות הרבה, אימא כל דבהדי עגל ליתסר מכאן ואילך לישתרי מאן מוכח:

וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה ראה חור זבוח לפניו אמר אי לא שמענא להו עבדין לי כחור ומקוים בהו אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולא הויא להו תקנתא לעולם מוטב ליעבדו עגל אפשר דהוי להו תקנתא בתשובה:

בשעה שעשו ישראל אותו מעשה בתחלה הלכו אצל חור אמרו לו קום עשה לנו אלהים כיון שלא שמע להם עמדו עליו והרגוהו הדא הוא דכתיב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקים וגו' זה דמו של חור שנאמר לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה על אשר עשו אלה אלהיך ישראל. ואחר כך הלכו אצל אהרן.

דבר אחר וירא אהרן מה ראה אמר אם בונים הן אותו זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצא מלאכתו כלה בבת אחת מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתו ומשה רבינו יורד ומעביר לעבודת אלילים מתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו לשמו של הקב"ה הדא הוא דכתיב ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר חג לעגל מחר אין כתיב כאן אלא חג לה' מחר.

דבר אחר וירא אהרן מה ראה אמר אהרן אם בונין הן אותו הסרחון תלוי בהן מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל. משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו נטל את (הצפורן לחתור) [הסייף לחתוך] את אביו אמר לו פדגוגו אל תייגע את עצמך תן לי ואני חותך הציץ עליו המלך אמר לו יודע אני להיכן היתה כוונתך מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני חייך מן פלטין דידי לית את זיע ומותר פתורי את אכיל ועשרים וארבעה אנונים את נסיב. כך מן פלטין דידי לית את זיע ומן המקדש לא יצא. ומותר פתורי את אכיל והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. ועשרים וארבע אנונים את נסיב אלו עשרים וארבע מתנות כהונה שניתנו לאהרן ולבניו אמר ליה אהבת צדק אהבת לצדק את בני ישראל ושנאת מלחייבן על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחברך אמר ליה חייך שמכל שבטו של לוי לא נברר לכהונה גדולה אלא אתה:

ויתן אל משה ככלותו אמר רב הונא אמר ריש לקיש מה הכלה הזאת מתקשטת בעשרים וארבע מיני תכשיטין כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בעשרים וארבע ספרים. אמר רבי לוי מה הכלה הזאת כל זמן שהיא בבית אביה היא מצנעת את עצמה ואין אדם מכירה באתה להכנס לחופה היא מגלה פניה לאמר כל מי שיודע לי עדות יבוא ויעיד לי כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע ככלה הזאת ומפורסם במעשיו הטובים ככלה הזאת שהיא מפורסמת. שני לוחות כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה כנגד שני שושבינין כנגד העולם הזה והעולם הבא לפיכך שני לוחות העדות. לוחות אבן בזכותו של יעקב שכתב בו משם רועה אבן ישראל. מעשה אלהים המה בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'. מעשה אלהים שהם מלאכתו של הקב"ה. מהו חרות רבי אומר חירות מן המלכיות רבי נחמיה אומר חירות ממלאך המות רבותינו אומרים חירות מן היסורין. וישב העם לאכול (כתוב ברמז קמ"א). אמר הקב"ה למשה הם קמו לצחק בעבודת אלילים ואתה יושב לך רד. באותה שעה בא משה לירד וראה מלאכי חבלה ונתירא מהן שנאמר כי יגרתי מפני האף והחמה מה עשה הלך ואחז את הכסא שנאמר מאחז פני כסא והגין עליו הקב"ה ופרש מזיו שכינתו עליו בוא וראה כמה גרמו עונות אתמול היה משה מנגח בהם ועכשיו מתירא מהן שנאמר כי יגרתי וגו' חמשה מלאכי חבלה הן אף וקצף ומשביר ומשחית וחמה הזכיר משה שלשה אבות והלכו שלשה ונשתייר אף וחמה אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם עמוד אתה באחד ואני באחד שנאמר קומה ה' באפך אמר ליה הקב"ה לך רד ירידה הוא לך אמר ליה למה כי שחת עמך אמר ליה משה עכשיו הם עמי ואינם עמך שוב מחרון אפך וגו'. אמר רבי שמעון בן יוחאי לא זז משה מהתפלל עד שנרצה לו הקב"ה אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי בכם חטאתם לפני אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם:

וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק. ישמור אדם שלא ירבה שיחה ותפלות. אמר רבי עקיבא שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה אין שחוק אלא עבודת אלילים שנאמר וישב העם וגו'. אין שחוק אלא שפיכות דמים שנאמר יקומו נא הנערים וגו'. ועתה אל תתלוצצו וגו' שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו' אמר להם הקב"ה לישראל בני אני הוא שישבתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם עד שדרשתי וחקרתי צרפתי ובחנתי את דברי כל התורה כולה ומיום שנברא העולם עד אותה שעה ישבתי על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה ושליש היום אני דן את הדין ושליש היום אני עושה צדקה זן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בשעה שאומות העולם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה שנאמר למה רגשו גוים ואומר יושב בשמים ישחק וגו' ואף במקום אחר יש לפני שחוק ואינו שחוק שנאמר קח לך סמים וגו'. וחלבנה אינה אלא מסרחת אלא לפי שהקב"ה רחמיו מרובין על ישראל לעולם בין על רשעים שבהם בין על כשרים שבהן. ואימתי יש לפני שחוק ואינו שחוק בזמן שרשעי ישראל מבלעין את הכשרים שבהן שנאמר זומם רשע לצדיק ומבקש להמיתו וכתיב ה' ישחק לו. יודע היה אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו ועמד קשר חבל ברזל במתניו והיה מחזר בכל מחנות ישראל מי שאינו יודע תפלה למדו תפלה מי שאינו יודע קריאת שמע למדו קריאת שמע מי שאינו בקי בגופה של תורה הכניסו בגופה של תורה ולא אהרן בלבד אלא כל מי שמלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים המקום מרחם ונותן בו חכמה ובינה ודעה והשכל ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב. לעולם ינהוג אדם את עצמו בשמונה עשרה מדות יהא נאה בביאתו חסיד בישיבתו בענוה ביראה חכם בתורה פקח במעשים טובים נאה מקבל ומתקבל על הבריות ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו ומודה ועוזב ואוהב את הקב"ה אהבה גמורה בין כשהוא רע לו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד מתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות רוח הקודש בדבריו שנאמר כי עוד חזון למועד וגו'. יהא אדם נאה בביאתו אל בית המדרש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה וכדי שימלא את ימיו ירבה אדם דברי תורה שאין לך שכר גדול יותר ממנו. יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שתתרבה חכמתו וכדי שלא יבוא לידי תנומה שנאמר וקרעים תלביש נומה לפי שאין לך מדה קשה בעולם אלא המתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש. ישאל אדם את הפסוק אף על פי שהכל משחקים עליו שנאמר אם נבלת בהתנשא וגו' אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיך בקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה מתוך ארבע שלפניה ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק שיחה ותפלות מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטין ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחין בו מגלה כל בני המשפחה וכן בני חצר בני מבוי בני השכונה בני העיר מגלה כל בני העיר שנאמר אלה וכחש וגו' על כן תאבל הארץ מפני מה מפני שאינן מוכיחין לישראל שנאמר אך איש אל ירב וגו'. מצאו כהן ושחק עמו חולק עמו בפורענות וכן נביא ונשיא שנאמר וכשלת ביום ההוא וכשל גם נביא נדמו עמי מבלי הדעת. שנו חכמים הוי עניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם צא ולמד מן הקב"ה שכן מאה ועשרים יום מיום שנתנה תורה עד יום הכפורים. ארבעים יום ראשונים עלה משה למרום כו'. למלך שנשא את האשה והיה אוהבה אהבה גמורה שלח והביא בן אחד מאצלם לעשותו שליח בינו לבינה והראהו כל חופות וחדרים וסתרים שלו אמר לו בני לך אמור לאשה אני איני צריך ליך כלום אלא עשי ליך חופה קטנה בשביל שאבוא ואדור עמך בשכונתך כדי שידעו עבדי ובני ביתי שאני אוהבך אהבה גמורה עד שמלך עסוק לשגר לאשה מתנות רבות באו ואמרו לו זנתה אשתו עם אחר. מיד הניח המלך הכל מידו ושליח נדחף לאחוריו שנאמר לך רד כי שחת עמך וכתיב עד שהמלך במסבו היה לו שיאמר נרדי נתן (שיריו) [סרחון] ואמר נתן ריחו אלא כיון שקבלו ישראל מלכותו של הקב"ה עליהן ואמרו נעשה ונשמע זכר את הראשונה והעביר את האחרונה. מה כתיב באהרן תורת אמת היתה בפיהו וכי תעלה על דעתך שאהרן עבד אלילים והלא לא עבד אלא עכב עד שיבוא משה ויש אומרים כדרך שנתכוון יעקב אבינו ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר קיים יעקב את התורה קודם שניתנה לפניו כך נתכוון אהרן ואף על פי כן העלה עליו הכתוב כאילו עבד עבודת אלילים שנאמר ויגוף ה' את העם וכו'. ארבעים יום אמצעים נטל משה את האהל שנאמר ומשה יקח את האהל והיו ישראל נוהגין כל אותן הימים אבל בעצמן עד שאמר הקב"ה למשה משה מה יעשו אותן העניים מנודים לי מנודים לך מנודים לרב מנודים לתלמיד חזור בך והכנס למחנה שנאמר ודבר ה' אל משה וגו' ושב אל המחנה מלמד שהתיר לו הקב"ה את (נדרו) [נדויו] והחזיר את האהל למחנה. ארבעים יום שעלה משה למרום להביא תורה לישראל היו ישראל נוהגין כל אותן הימים צום ותענית ויום אחרון שבכולן גזרו תענית ולנו בתענית. למחר הסכימו ועלו לפני הר סיני והיו בוכים לקראת משה ומשה בוכה לקראתם עד שעלתה בכיתם לפני הקב"ה. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וקבל אותם בתשובה ובשרה אותם רוח הקדש בשורה טובה מלפניו. אמר להם בני נשבעתי בכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו בכית שמחה ויהא לכם יום כפרה וסליחה לכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות. וישבר אותם תחת ההר נסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מעליהן והשליכו מידיו מיד נתאלם ולא היה יכול להשיב דבר. באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו אותה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות. ובשביל אותו הצער שהן מצערין עתיד הקב"ה לשלם להם שכרן לימות המשיח כפול ומכופל שנאמר הנה אדני אלהים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו וגו'. ואומר מי הקדימני ואשלם. לטובתי נשברה רגל פרתי שתהא משכרתי שלמה. וכן אהרן אמר אילולי קרח לא עמדה עלי אותה הברית שנאמר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו' אמר לטובתי נשברה רגל פרתי. אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם ארד מלפניך ואעשה בהם את הדין אם עבדוהו כולם בלב שלם ימותו כולם ביום אחד ירד מלפניו נטל את העגל ושרפו. ויעמוד משה בשער המחנה וגו'. מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר לו הקב"ה למשה עמוד בשער המחנה ואמור מי לה' אלי כה אמר ה' אלהי ישראל. אלא שהיה משה דן קל חומר בעצמו אם אומר אני להם הרגו איש את אחיו יהיו ישראל אומרים לי לא כך למדתנו סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חבלנית ומפני מה אתה הורג שלשה אלפים ביום אחד לפיכך תלה הדבר בכבודו של מעלה. חזר משה ובקש רחמים אמר רבונו של עולם צדיק אתה חסיד אתה וכל מעשיך באמונה יגולו רחמיך הרבים על בניך בשביל שלשה אלפים שעבדוהו בלב שלם ימותו תנו רבנן אלף מעשרים שנה ולמטה בני שמונה עשרה בני שש עשרה בני עשר בני שלשה בני ב' בני א' וכמה גרים וכמה עבדים נתוספו עליהם שאין לדבר סוף מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם. משל למה הדבר דומה למלך שסרח לפניו בנו בכורו ותפסו בידו ונתנו ביד עבדו אמר לו צא והרוג את זה ותנהו לחיה ולכלבים מה עשה אותו עבד הוציאו מלפניו והניחו בביתו ורץ ובא ועמד לפניו בסוף שלשים יום כטוב לב המלך עליו והיו עבדיו ובני ביתו מסובין לפניו וכיון שהוא נושא את עיניו ואינו רואה בנו בכורו מכניס יגון ואנחה בלבו ואין בריה מכרת בו אלא עבדו שר ביתו מיד רץ והביאו לפניו. כתר יפה שהיה מונח לפניו נטלו ונתנו בראש עבדו שר ביתו. לכך נדמה משה הצדיק כיון שעמד בתפלה בארבעה וחמשה מקומות והציל את ישראל מן המיתה אמר לו הקב"ה משה הואיל ועמדת לפני והצלת את ישראל מן המיתה כתר תורה שמונח להן לישראל ולבניהן ולבני בניהן בשביל תורה שעשו הרי הוא מונח לך לעולם שנאמר וראו בני ישראל את פני משה. שמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו ניטל ממנו אותו מאור פנים ואותו הכתר תלמוד לומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' מה פנים של מעלה אורן עליהם לעולם ולעולמי עולמים כך מאור של משה שנאמר ומשה בן מאה ועשרים. שנה במותו לא כהתה עינו וגו'. ולא משה בלבד אלא כל תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנתו ומת עדיין לא מת אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. ולמה זווג הכתוב לומר את ה' אלהיך. אלא לומר לך מה ה' אלהיך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו הוא בחיים לעולם ולעולמי עולמים והיכן הוא ישיבתו תחת כסא כבודו. ולא זו בלבד אלא שכרו של משה כאלו הוא ברא אותם לכך נאמר ויזכור ימי עולם משה עמו וגו'. וכל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומתאוה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות ורוח הקדש בדבריו [איה השם] בקרבו את רוח קדשו אותו תלמיד חכם אינו צריך לא חרב ולא רמח ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר אלא הקב"ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדים לו סביב וחרבות ביד כולם ומשמרין אותו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם:

וידבר ה' אל משה לך רד. אמר הקב"ה למשה לך מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל עכשיו שישראל חטאו גדולתך למה לך. מיד תשש כחו של משה. כיון שאמר לו הרף ממני ואשמידם מיד אמר משה זה הדבר תלוי בי מיד עמד ונתחזק בתפלה. משל לאדם שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר דבר אמר אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך. אמר הואיל והדבר תלוי בי אעמוד ואצילו מיד עמד והצילו:

רבי ברכיה בשם רבי לוי משל למלך שהיה לו כרם ומסרו לאריס כד הוה עבד חמר טב והוה אמר מה טב חמרא דכרמי וכד הוה עבד ביש אמר מה ביש חמרא דאריסי. אמר ליה האריס אדוני המלך כד הוא עביד חמר טב הוא דידך וכד הוא עביד חמר ביש הוא דידי בין טב בין ביש דידך הוא. כך בתחלה אמר הקב"ה למשה ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל וכיון שעשו אותו מעשה מה כתיב תמן לך רד כי שחת עמך. אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם כד אינון חטאי דידי וכד אינון זכאי דידך בין חטאי בין זכאי דידך אינון והם עמך ונחלתך. למה ה' יחרה אפך בעמך אמר רבי סימון לא זז מחבבן עד שקראן עמו שנאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו:

שלשה דברים נתן משה נפשו עליהן ונקראו על שמו. נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי והלא תורת אלהינו היא שנאמר תורת ה' תמימה. אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו שנאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום ואומר ואשב בהר ארבעים יום. נתן נפשו על ישראל ונקראו על שמו שנאמר לך רד כי שחת עמך והלא עם ה' הם שנאמר והם עמך ונחלתך ואומר באמור להם עם ה' אלה וגו' (כדכתיב ברמז קס"ה):

ויזבחו לו ויאמרו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אמר רב כיון שאמר לו אלי אתה בשוגג חייב קרבן לרבי עקיבא. פשיטא היינו מגדף מהו דתימא עד כאן לא מחייב רבי עקיבא אלא במגדף דכתיב ביה כרת אבל הכא דלא כתיב כרת אימא לא קא משמע לן איתקושי איתקוש דכתיב ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל:

ועתה הניחה לי. אמר רבי אלעזר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שתפס משה להקב"ה כאדם שתפס לחברו בבגדו ואמר לפניו רבונו של עולם אין אני מניחך עד שתסלח ותמחול להם. ואעשה אותך לגוי גדול אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך כסא של רגל אחד היאך יכול לעמוד ולא עוד אלא שיש לי בשת פנים מאבותי עכשיו יאמרו ראו פרנס שעמד עליהם בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים:

ויחל משה מלמד שעמד משה בתפלה עד שהוחלה. אביי אמר עד שחלהו להקב"ה בתפלתו. רבא אמר עד שהתיר לו נדרו דכתיב הכא ויחל וכתיב התם לא יחל דברו ואמר מר הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. אמר רבי יוחנן מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם שנאמר ועתה אם תשא חטאתם וגו'. רבי יצחק אמר מלמד שהחל עליהם מדת הדין למדת רחמים. רבנן אמרי מלמד שאמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם חולין הוא לך לעשות כדבר הזה. ויחל משה וגו' תניא רבי אליעזר אומר מלמד שעמד משה בתפלה עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו אש של עצמות אשתא דגרמי. כמה ישהה בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שיתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתחול דעתו עליו. מאן דאמר כדי שיחונן דכתיב ואתחנן אל ה'. ומאן דאמר כדי שתחול דעתו דכתיב ויחל משה. ירד משה מן הרקיע והלוחות בידו ולא שברן עד שראה בעיניו שנאמר ויהי כאשר קרב אל המחנה. אותה שעה ויחר למשה וישלך מידיו את הלוחות אמר לו הקב"ה משה לא היית מאמין לי שעשו ישראל את העגל סרו מהר מן הדרך אשר צויתים שקד משה היאך לזכות את ישראל אמר לו רבונו של עולם אני נצטויתי שמא עברתי את הצווי הן לא נצטוו מה אמרת בסיני אנכי ה' אלהיכם לא אמרת אלא אנכי ה' אלהיך. לא יהיה לכם לא אמרת אלא לא יהיה לך. אמר רבי חייא לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתחבט בה. אמר רבי יצחק מן הלוחות ריצה משה את הקב"ה לישראל מה עשה לו עלה לו אצל הקב"ה כעוס אמר לו בניך חוטאין ואת נותן עלי קטדיקי עצמו כאלו כועס על ישראל שנאמר וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם וגו'. כיון שראה הקב"ה כך אמר לו שתי פנים בכעס אני ואתה כועסין עליהן מיד ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. אמר לו הקב"ה לא יהו שתי הפנים בכעס אלא כשאהיה נותן רותחין הוי נותן צונן וכשתהא נותן רותחין אהיה נותן צונן. אמר לו משה רבונו של עולם והיאך אתה אומר אמר לו הוי אומר חלה מה עשה משה ויחל משה אמר והרי בניך מרים חלה אותם.

דבר אחר אמר לו משה רבונו של עולם יודע אני שאתה אוהב בניך ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהן סניגוריא שנאמר ועתה הניחה לי וכי תפוס היה בו אלא אינו מבקש אלא מי שיבקש עליהן רחמים.

דבר אחר ועתה הניחה לי אמר משה רבונו של עולם עקור העליונים והתחתונים ואחר כך אתה עוקר את ישראל שנאמר השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ואחר כך ויושביה כמו כן ימותון. אמר ליה משה ואפילו אתה עוקר את השמים ואת הארץ לאלו אי אתה יכול לעקור שכשנשבעת לאבותם לא נשבעת לא בשמים ולא בארץ אלא בשמך שמא אתה יכול לבטל את שמך. אמר משה רבונו של עולם חשוב אותן כסדום מה אמרת בסדום חמשים הצדיקים וירדת עד עשרה ואני מעמיד לך מאלו שמונים צדיקים אמר ליה הקב"ה העמד אמר ליה משה הרי שבעים זקנים אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר פינחס וכלב הרי שבעים ושבעה אמר ליה הקב"ה משה היכן הן עוד שלשה צדיקים ולא היה מוצא אמר ליה משה רבונו של עולם אם החיים אינן יכולין לעמוד להן בפרצה הזאת יעמדו המתים אמר ליה עשה בזכות שלשת אבות והרי שמונים זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך כיון שהזכיר משה זכות אבות מיד אמר ליה סלחתי כדברך. אמר שלמה ושבח אני את המתים אמר משה רבונו של עולם חיים הן המתים חשוב כמו שהן עומדים ומבקשים על בניהם מה היית משיבן כיון שאמר ליה משה הדבר הזה מדי וינחם ה' על הרעה. למה ה' יחרה אפך בעמך זה שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן ימצא מחליק לשון אמר רבי חמא בר חנינא מוכיח זה משה אדם אלו ישראל שכתוב בהן ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם מהו אחרי בשביל להביאם אחרי. חן ימצא זה משה שכתוב בו וגם מצאת חן בעיני. ממחליק לשון זה בלעם שהחליקן בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשטים.

דבר אחר מהו אחרי אמר הקב"ה כביכול מי שהוכיחני אחרי ישראל והוכיח ישראל אחרי לישראל אמר אתם חטאתם חטאה גדולה להקב"ה אמר למה ה' יחרה אפך. מהו למה אמר רבי יצחק בשעה שעשו ישראל אותו מעשה בקש לכלות שונאיהם אמר משה העגל הזה טוב הוא לסייע לך אמר ליה הקב"ה מה מסייע לי אמר ליה משה אתה מוריד גשמים והוא מוריד טללים אתה מוציא את הרוחות והוא מוציא את העננים אמר ליה משה אף אתה טועה בעגל אמר משה רבונו של עולם אם כן למה ה' יחרה אפך בעמך. ולישראל הוא אומר אתם חטאתם חטאה גדולה. משל למה הדבר דומה למלך שכעס על אשתו וטרדה והוציאה מביתו כששמעו השושבינין הלכו אצל המלך אמרו לו אימר כך אדם עושה לאשתו מה עשתה לך הלכו אצלה ואמרו לה עד מתי את מכעסת אותו קדמותך הוא תנינותך הוא. אף משה כשהלך אצל הקב"ה אמר לפניו למה ה' יחרה אפך בעמך לא בניך הם. וכשהלך אצל ישראל אמר להם עד מתי אתם מכעיסים אותו קדמתכון הוא תנינותכון הוא:

למה יאמרו מצרים. זה שאמר הכתוב היום גלותי את חרפת מצרים. לפי שראה פרעה באצטנגינות ואמר להם לישראל ראו כי רעה נגד פניכם אמר להם אני רואה באצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם שמו רעה והוא סימן דם והריגה וכשחטאו ישראל במדבר בעגל אמר משה בתפלתו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם זהו שאמרנו לכם ראו כי רעה נגד פניכם מיד וינחם ה' על הרעה והפך את הדם לדם מילה שמל אותם יהושע וזהו שנאמר היום גלותי את חרפת מצרים שהיו אומרים דם אנו רואים עליכם:

זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו. משה תלה בזכות אחרים שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל לפיכך תלו לו בזכות עצמו שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו. חזקיה תלה בזכות עצמו שנאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך לפיכך תלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי. והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי הנה לשלום מר לי מר אפילו בשעה ששגר הקב"ה שלום מר הוא לי. זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך מאי בך אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אילו בשמים ובארץ נשבעת להם הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה ועכשיו שנשבעת להם בך בשמך מה שמך חי וקיים ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים. ותדבר אליהם ארבה וגו' אשר אמרת מיבעיא ליה. אמר רבי אלעזר עד כאן דברי תלמיד מכאן ואילך דברי הרב. ורבי שמואל בר נחמני אמר אלו ואלו דברי תלמיד אלא כך אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם דברים שאמרת לי לך ואמור להן לישראל בשמי הלכתי ואמרתי להם בשמך עכשיו מה אני אומר להם:

והלוחות מעשה אלהים המה. הלוחות לא נבראו מן הארץ אלא מן השמים וכשאמר לו המקום פסל לך מחצב של סנפירינון נברא למשה בתוך אהלו וחצבו שנאמר ויפסול שני לוחות אבנים. ארבעים יום עמד משה בהר לקח את התורה וירד בעשור לחדש ביום הכפורים והנחילה לישראל לחק. והלוחות מעשה אלהים המה ואומר ויראו את אלהי ישראל מקיש מעשה למעשה מה מעשה האמור להלן של ספיר אף מעשה האמור כאן של ספיר:

והמכתב מכתב אלהים הוא. אמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עמודין ואמר רב כתב שבלוחות נקרא מבפנים נקרא מבחוץ. נבוב בובן. בהר רהב. סרו ורס :

ויהי כאשר קרב אל המחנה. בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות דתניא בששה בחדש נתנו דברות לישראל רבי יוסי אומר בשבעה בו. מאן דאמר בששה נתנו בשבעה עלה וכתיב ויהי משה בהר וגו':

ארבעה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום שבר הלוחות ופירש מן האשה וכו'. כיצד אמר אם ישראל שלא נזדמנו אלא לפי שעה ולא נתקדשו אלא לקבל י' דברות נאמר אל תגשו אל אשה אני שאני מזומן לכך בכל יום ובכל שעה ואיני יודע אימתי מדבר עמי אם ביום אם בלילה על אחת כמה וכמה והסכימה דעתו לדעת המקום. רבי יהודה בן בתירה אומר פה אל פה אדבר בו פה אל פה אמרתי לו פרוש מן האשה שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד. פירש מאהל מועד אמר ומה אהרן אחי שמשוח בשמן המשחה ומרובה בגדים אמר ליה הקב"ה אל יבוא בכל עת אני שאיני מזומן לכך על אחת כמה וכמה. שבר הלוחות כיצד בזמן שעלה ונטלן וירד שמח שמחה גדולה כיון שסרחו ישראל אמר אם אני נותן להן מזקיק. אני אותן למצות חמורות ומחייב אני אותם מיתה לשמים שכן כתוב לא יהיה לך. חזר לאחוריו וראוהו הזקנים ורצו אחריו אחז משה בראשי הלוחות והן אחזו בראשן וחזק כחו של משה יותר מכחן של שבעים זקנים שנאמר ולכל היד החזקה נסתכל משה בלוחות וראה הכתב שבהן שפורח וכבדו על ידי משה ונפלו מידיו ונשתברו. אחרים אמרו לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה אשר שברת אמר לו יפה כחך ששברת. רבי מאיר אומר ויהיו שם כאשר צוני שנצטוה ושבר הלוחות. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר לעולם יהא אדם זהיר בתשובה שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה פקרו האפיקורסים שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה:

ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר וגו'. אמר רב חסדא שבטו של לוי לא עבד אלילים שנאמר ויעמוד משה בשער המחנה וגו'. איתיביה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. אביו אבי אמו מישראל אחיו אחיו מאמו בניו בני בתו מישראל. שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלך שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. איתמר רב ולוי חד אמר זיבח וקיטר בסייף גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן. וחד אמר עדים והתראה בסייף לא עדים ולא התראה בהדרוקן עדים בלא התראה במגפה. מי לה' אלי מאן לא בעי מיהוי בר בייתיה דמלכא אלא אמר משה מי שלא נתן נזם לעגל יבוא אצלי מיד ויאספו אליו מיד ויאספו אליו כל בני לוי:

ועתה אם תשא חטאתם. רבי נתן אומר לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים שנאמר שאוני והטילוני אל הים. וכן אתה מוצא באבות ובנביאים שנתנו נפשם על ישראל. במשה הוא אומר ועתה אם תשא חטאתם ואם ככה את עושה לי. בדוד הוא אומר ויאמר דוד אל ה' הנה אנכי חטאתי ואלה הצאן מה עשו וגו':

ואם אין מחני נא מספרך זה ספרן של צדיקים. אשר כתבת זה ספרן של בינונים. שלשה ספרים נפתחין בראש השנה של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ושל רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה בינונים תלוין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה אמר ר' אבין מאי קראה ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו. וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם אמר רבי יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבא לעולם שאין בו מעשרים וארבע בהכרע ליטרא מעגל הראשון שנאמר וביום פקדי וגו'. אמר רבי לאחר עשרים וארבעה דורות פסוק זה שנאמר ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקודות העיר וגו'. ויתנצלו בני ישראל את עדים (כתוב ברמז עו). תני רבי שמעון בן יוחאי זיין היה להן לישראל בסיני והיה שם המפורש כתוב עליו וכשחטאו ניטל מהם. רבי איבו אמר מאליו היה נקלף ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו:

ומשה יקח את האהל כתיב וישמע משה ויפול על פניו מה שמועה שמע. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שמע שחשדוהו מאשת איש שנאמר ויקנאו למשה במחנה מלמד שכל אחד ואחד קנא לאשתו ממשה שנאמר ומשה יקח את האהל. והיה כל מבקש ה' מלמד שכל מי שרואה פני זקן כאילו מקבל פני שכינה. ומשה יקח את האהל אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד אמר לו הקב"ה תרתין אפין מרתחין חזור בך והכנס למחנה שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. איני יודע מקרא זה מהו כשהוא אומר ושב אל המחנה מלמד שהתיר לו נדרו והכניס את האהל למחנה:

והביטו אחרי משה. רבי אמי ורבי יצחק חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח. אמר רבי אבדימי דמן חיפה חכם עובר עומד מלפניו (מלא עיניו) [ארבע אמות] וכיון שעבר יושב. אב בית דין עובר עומד מלפניו מלא עיניו וכיון שעבר ארבע אמות יושב. נשיא עובר עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו שנאמר והביטו אחרי משה וגו'. חד אמר לגנאי חמו שקיה חמו כרעיה אכול הוא מיהודאי ושתי מיהודאי וחד אמר לשבח מיחמי צדיקא מיזכי:

ומשה יקח את האהל. ריש לקיש אמר כשראה משה שאבדו מתנה טובה אף הוא כעס עליהם שנאמר ומשה יקח את האהל. כמה היה רחוק מיל שנאמר אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה. משל למלך שהיה לו לגיון אחד מרדו במלך מה עשה שר צבא שלו נטל סגנון של מלך וברח. כך משה נטל את המשכן והלך לו. והיה כל מבקש ה' כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא מבקש ה' אפילו המלאכים והשרפים והגדודים היו מבקשים אותו ליטול ממנו רשות לצאת אומרים אלו לאלו הוא במשכנו של משה חמה ולבנה מבקשים ליטול רשות לצאת לעולם הולכין למשכן. והיה כל מבקש ה':

והיה כצאת משה האהלה. היו עומדים על הצדדין ומכבדין אותו ואומרים אשרי יולדתו של משה מה היא רואה בו. והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן היו יודעין שהשכינה נגלית על משה וקם כל העם אמר לו הקב"ה משה שוב אל המחנה אמר לו איני חוזר אמר לו הקב"ה הוי יודע שיהושע במשכן. משל למה הדבר דומה למטרוניתא שקצפה על המלך ויצאה לה חוץ מפלטין והיתה מגדלת יתומה אחת בפלטין שלח המלך אחר המטרוניתא אמר לה שובי לפלטין ולא בקשה לחזור אמר לה אני אומר ליך שתשובי ואין את מבקשת הוי יודעת שהיתומה נתונה בפלטין כך ודבר ה' אל משה פנים אל פנים אמר לו שוב אל המחנה ולא היה מבקש לחזור חייך יהושע באהל מועד אמר לו רבונו של עולם לא בשבילך כעסתי עליהם ראה אתה אומר אלי ראה שאין אתה יכול להניח אותם. אמר לו הקב"ה כבר אמרתי לך ושלחתי לפניך מלאך אמר לו משה למלאך אתה מוסרני אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. הודיעני נא את דרכך משל לרופא שהיה לו תלמיד ולמדו כל מיני רפואות חוץ ממכת מלניא אמר לו רבי כל רפואות גלית לי חוץ ממכת מלניא כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הודיעני נא את דרכך והודיעו שנאמר יודיע דרכיו למשה:

הראני נא את כבודך הראני מדה שאתה מנהיג בה העולם אמר לו אין את יכול לעמוד על מדותי. פני ילכו והניחותי לך אמר רבי יוחנן משם רבי יוסי מאי דכתיב פני ילכו והניחותי לך אמר לו הקב"ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך מכאן שאין מרצין לאדם בשעת כעסו. אם אין פניך הולכים (כתוב לעיל ברמז ש"מ). ונפלינו אני ועמך אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי שלשה דברים בקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו. בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר הלוא בלכתך עמנו. בקש שלא תשרה שכינה על העכו"ם ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך. בקש להודיעו דרכיו של הקב"ה ונתן לו שנאמר הודיעני נא את דרכך. אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו. יש רשע וטוב לו יש רשע ורע לו. אמר לו צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק. צדיק ורע לו צדיק בן רשע. רשע וטוב לו רשע בן צדיק. רשע ורע לו רשע בן רשע. איני והכתיב פוקד עון אבות על בנים וכתיב לא יומתו אבות על בנים. לא קשיא הא באוחזין מעשה אבותיהן בידיהן הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. אלא הכי קאמר צדיק וטוב לו זה צדיק גמור. צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור וכו'. ופליגא דרבי מאיר דאמר רבי מאיר שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לא שנאמר וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון ורחמתי וגו' אפילו אינו הגון:

ויאמר הנה מקום אתי. אמר רבי יוסי בן חלפתא הנה אני במקום הזה אין כתיב כאן אלא הנה מקום אתי וגו' מקומי טפל לי ואיני טפל למקומי. ויאמר אני אעביר כל טובי כל טובי זה מדת הטוב ומדת פורענות וחנותי את אשר אחון. באותה שעה הראה לו הקב"ה כל האוצרות של מתן שכר שמתוקנות לצדיקים אמר לפניו רבונו של עולם האוצר הזה של מי הוא אמר לו של עושי צדקה. וזה של מי של מכלכלי יתומים וכן כל אוצר ואוצר עד שראה אוצר אחד אמר לו זה של מי הוא אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה עמו חנם שנאמר וחנותי את אשר אחון אשר נחון אין כתיב כאן אלא אחון:

ויאמר לא תוכל לראות את פני בקש משה לעמוד על מתן שכרן של מצות ועל שלותן של רשעים אמר לו הקב"ה לא תוכל וגו' ואין הלשון הזה אלא לשון שלותן של רשעים שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו אמר לו הקב"ה והסירותי את כפי בעולם הזה אני מראה לך מתן שכרם של יראים ולעולם הבא אני מראה לצדיקים הטוב שהוא צפון להם אמר דוד מה רב טובך וגו':

ויאמר לא תוכל לראות את פני אמר ליה הקב"ה למשה כשרציתי לא רצית ועכשיו אתה רוצה אין אני רוצה. ופליגא דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בשכר שלש זכה לשלש. בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים. בשכר כי ירא זכה וייראו מגשת אליו. בשכר מהביט ותמונת ה' יביט. והסירותי את כפי וראית את אחורי מלמד שהראה לו הקב"ה קשר של תפילין:

כי לא יראני האדם וחי אמר רבי יוחנן אלמלא נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד במערה מפני האורה:

שאל אנדרינוס קיסר לרבי יהושע אמר לו יש אדון לעולם אמר ליה וכי עולם של הפקר הוא אמר לו ומי ברא שמים וארץ אמר לו הקב"ה שנאמר בראשית ברא וגו'. אמר לו ולמה אינו נגלה שתי פעמים בשנה כדי שיראו הבריות ותהא אימתו עליהן. אמר לו לפי שאין העולם יכול לעמוד בזיוו שנאמר כי לא יראני האדם וחי. אמר לו אם אינך מראה איני מאמינך. לחצי היום העמידן כנגד השמש אמר לו הסתכל בשמש ואתה רואהו. אמר לו ומי יכול להסתכל בשמש אמר לו ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר ומה השמש שהוא אחד מאלף אלפים ורבוא רבון ממשמשין שמשמשין לפניו אין כל בריה יכולה להסתכל בו הקב"ה שזיוו מלא עולם על אחת כמה וכמה ואימתי הוא מגלה כבודו כשיאבדו אלילים מן העולם שנאמר והאלילים כליל יחלוף ואחר כך ונשגב ה' לבדו ואומר ונגלה כבוד ה' וגו'. אין הנפש יוצאה מן הגוף עד שתראה פני השכינה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. הנה מקום אתי (כתוב ברמז קי"ז):

פסל לך אמר רבי חמא בר חנינא מפסולת הלוחות העשיר משה שנאמר פסל לך שיהא פסולת שלך. אמר רבי חנן מחצב אבנים טובות ומרגליות גילה לו הקב"ה למשה בתוך אהלו ומשם העשיר משה. בתחלה לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך. משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך. אמר רבי יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה. גבור דכתיב ואתפוש בשני הלוחות וגו' ואשברם לעיניכם. ותניא הלוחות ארכן שש ורחבן שש. עשיר דכתיב פסל לך. חכם רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמישים שערי בינה נמסרו למשה חסר אחת שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים. עניו דכתיב והאיש משה ענו מאד:

הלכה אדם מישראל שקדש אשה מי צריך ליתן שכר כתב קדושין כך שנו חכמים אין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אלא מדעת שניהן והחתן נותן שכר. זה שאמר הכתוב מעת להשליך אבנים זה משה וישלך משה את הלוחות ועת כנוס אבנים ועת היה שהחזירם לישראל שנאמר פסל לך. וזה שאמר הכתוב אל תבהל ברוחך לכעוס ומי זה שכעס זה משה דכתיב ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות אמר לו הקב"ה משה היית מפיג חמתך בלוחות הברית מבקש את שאפיג את חמתי ואת רואה שאין העולם יכול לעמוד אפילו שעה. אמר לו ומה יש לי לעשות לך לתת עליך קטדיקי את שברת ואת מחליף. פסל לך כתיב והשיב וגו' או את הפקדון אשר הפקד אותו אמר לו הקב"ה הלוחות לא היו מופקדות בידך. והיה נכון לבקר (כתוב ברמז רפ"ב) וכתבת על הלוחות וכתיב והלוחות מעשה אלהים המה משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שקדש את האשה והלך והביא את הלבלר ואת הדיו ואת הקולמוס ואת השטר ואת העדים. קלקלה היא מביאה את הכל דיה שיתן לה המלך כתב וזכר יד שלו. אתה שברת אותם אתה מחליף אותם:

שאלו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה לוחות הראשונות מעשה שמים והשניות מעשה אדם אמר לו אומר לכם למה הדבר דומה למלך שנשא אשה והנייר והלבלר משלו עטרה משלו והכניסה לתוך ביתו ראה אותה המלך שוחקת עם עבד אחד משלו קצף עליה והוציאה. בא שושבינה אצלו אמר לו מרי אין אתה יודע מהיכן נטלת אותה לא מבין העבדים גידולה וכיון שגדלה ביניהן לבה גס בהן. אמר לו המלך ומה אתה מבקש שאתרצה לה הבא הנייר והלבלר משלך והרי כתב ידי. כך אמר משה להקב"ה כשעשו ישראל אותו מעשה אין אתה יודע מאיזה מקום הוצאת אותם ממקום עבודה זרה אמר לו הקב"ה ומה אתה מבקש שאתרצה להם הבא הלוחות משלך והרי כתב ידי. אמר לו הקב"ה חייך כשם שנתת נפשך עליהם בעולם הזה אף לעתיד לבוא כשאביא להם את אליהו זכור לטוב שניכם באים כאחד שנאמר ה' בסופה ובשערה דרכו. בסופה זה משה דכתיב ותשם בסוף על שפת היאור. ובשערה זה אליהו דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים. אותה שעה הוא בא ומנחם אתכם שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים (כתוב ברמז רע"ו):

גם הצאן והבקר אל ירעו. תניא רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את מקומו שכן מצינו בסיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו נסתלקה שכינה אמרה תורה במשוך היובל המה יעלו בהר. וכן מצינו באהל מועד שכל זמן שאהל מועד נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב הוגלל הפרוכת הותרו זבין ומצורעין ליכנס לשם:

ויעבר ה' על פניו אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין לפני יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. אמר הקב"ה אם אני משמר לאדם עונותיו ראשונים אין העולם עומד אלא עלי להעביר ראשונה וכך היא המדה עמד משה בתפלה והעביר כל מה שחטאו שנאמר ויעבר ה' על פניו אל תקרי ויעבור אלא ויעבר וכן הוא אומר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. ה' ה' אני הוא קודם שחטא אדם ואני הוא לאחר שחטא ויעשה תשובה. אמר רבי יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית. ארך אפים ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עבד רבי אלעזר אמר כובש דכתיב ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. רבי יוסי בר רבי חנינא אמר נושא שנאמר נושא עון. תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה ועון עצמו אינו נמחק ואי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר נושא עון למי נושא עון למי שעובר על פשע. רב הונא בריה דרב יהושע חלש על רב פפא לשיולי ביה חזא דתקיף ליה עלמא טובא אמר להו צביתו ליה זוודתא לסוף איתפח הוה קא מכסיף רב פפא למחזייה אמר לו הכי הוה ואמר להו קוב"ה הואיל ולא מוקי במילי לא תשתעו בהדיה שנאמר מי אל כמוך נושא עון למי שעובר על פשע. לשארית נחלתו אליה וקוץ בה. לשארית נחלתו ולא כל נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים. אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד. משל למה הדבר דומה למלך שהיה חייב (לא') [לו אחד] מאה מנה שלח עליו שליח ואמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון היה מצר שלח עליו אחר ואמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון שוב היה מצר מה עשה המלך עמד בלילה ונטל כיס אחד ונתן לתוכו מאה מנה וזרקו דרך החלון ועמד וקבל הכיס והתחיל להיות שמח ואחר כך שלח עליו אחר אמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון בא ופרע לו מה שהיה חייב לו נמצא זה פורע חובו והמלך נוטל את שלו. כך הבריות עשה אדם עבירה חייב עליה מיתה והקב"ה ממתין לו עד שישא אשה והוא מוליד בן ראשון ושני הקב"ה חוזר ונטלו הימנו נמצא זה פורע את חובו והקב"ה נוטל את שלו והגוף במקומו שנאמר אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד:

אמר רבי שמואל בר נחמני מאי דכתיב ארך אפים ולא כתיב ארך אף מאריך אפים לצדיקים ולרשעים. נוצר חסד לאלפים תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים. הכא כתיב (נוצר) [ועושה] חסד לאלפים לאהבי והתם כתבי לאהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה. פוקד עון אבות (כתוב ברמז ר"ז):

וימהר משה ויקד ארצה וישתחו מה ראה רבי חנינא בן גמליאל אומר ארך אפים ראה רבנן אמרי אמת ראה. תניא כמאן דאמר ארך אפים ראה כשעלה משה למרום מצא להקב"ה שיושב וכותב ארך אפים אמר לפניו רבונו של עולם לצדיקים אמר לו אף לרשעים אמר לו רשעים יאבדו אמר ליה השתא חזית דמיבעי לך בשעה שחטאו ישראל במדבר אמר לו לא כך אמרת לצדיקים אמר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי אף לרשעים. והיינו דכתיב ועתה יגדל נא כח ה' וגו' היינו דכתיב עדותיך נאמנו מאד וגו' וסמיך ליה תפלה למשה שמע מינה ארך אפים ראה:

אמר רבי יוסי בר' חנינא נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות אמר רבי אלעזר ולך ה' חסד ואי לית את יהיב מן דידך היא דעתיה דרבי אלעזר ורב חסד מטה כלפי חסד. רב הונא בשם ר' אבהו אמר הקב"ה אין לפניו שכחה ובשביל ישראל נעשה שכחן מה טעם נושא עון נשא כתיב וכן דוד הוא אומר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. כי לא תשתחוה לאל אחר (כתוב ברמז רפ"ח). וקרא לך ואכלת מזבחו תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי אלילים בטהרה הן כיצד כותי שעשה משתה לבנו וזימן את כל היהודים שבעיר אף על פי שאוכלין ושותין משלהן (והוא) [ושמש שלהן] עומד עליהן מעלה עליהן הכתוב כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר וקרא לך ואכלת וגו' אימא עד דאכיל אם כן לימא קרא ואכלת מזבחו מאי וקרא לך משעת קריאה. אלהי מסכה לא תעשה לך אמר רבי אלעזר בן עזריה כל המבזה את המועדות כאילו עובד אלילים שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור. את חג המצות תשמור (כתוב ברמז ש"ט.) וכל מקנך תזכר (כתוב ברמז רי"ט):

ופטר חמור תפדה בשה פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור מן הבכורה שנאמר ופטר חמור עד שיהא היולד חמור והולד חמור. רבי יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר אך פדה תפדה שומע אני אפילו פטרי סוסים וגמלים תלמוד לומר ופטר חמור פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים. ועדיין אני אומר פטר חמור בשה פטרי סוסים וגמלים בכל דבר תלמוד לומר פטר חמור פטר חמור שני פעמים פטרי חמורים אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים. פריך רב אחאי אי כתב רחמנא כך הוה אמינא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ולעולם בשה כתב רחמנא פטר חמור אחרינא פטרי חמורים אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים ואימא מיעטינהו משה ולעולם בכל דבר אם כן ניכתוב רחמנא חמור תפדה בשה פטר פטר תרי זימני למה לי שמע מינה פטרי חמורים אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים. ותנא דידן למעוטי סוסים וגמלים מנא ליה. אמר רב פפא כל מקנך תזכר כלל. שור ושה וחמור פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור ושה וחמור אין מידי אחרינא לא. ור' יוסי הגלילי פטר הפסיק הענין. ורבנן וי"ו הדר ערביה. ורבי יוסי הגלילי לא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא פטר. ורבנן איידי דהא קדושת דמים והא קדושת הגוף פסק להו והדר עריב להו. אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרפה ולא בכלאים ולא בכוי. רבי אליעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה ואוסר בכוי מפני שהוא ספר. מתניתין מני בן בג בג היא דתניא בן בג בג אומר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו. אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה. תפדה תפדה ריבה. אי תפדה תפדה ריבה אפילו כל מילי נמי. אם כן שה מאי אהני ליה. ואם לא תפדה וערפתו תניא לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים. ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם. ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז פטר חמור. אמר רבא מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור מאי טעמא גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה. איתיביה אביי לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה דברי ר' יהודה ורבי שמעון מתיר. אימא מחיים אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר. הא מדסיפא מחיים הוי רישא לא מחיים. דקתני סיפא לא ימיתנו לא בקנה ולא במגל ולא בקרדום ולא במגרה אלא בקופיץ לא יכניסנו בחדר וינעול דלת בפניו בשביל שימות ואסור בגיזה ועבודה דברי ר' יהודה ורבי שמעון מתיר. רישא וסיפא מחיים רישא בהנאת דמיו וסיפא בהנאת גופו. וצריכא דאי תני דמיו בההוא קא שרי רבי שמעון אבל בהנאת גופו אימא מודי ליה לרבי יהודה ואי תנא הנאת גופו בההיא קאמר רבי יהודה אבל בהנאת דמים אימא מודי ליה לרבי שמעון צריכא. וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור. אמר רב נחמן מ??א אמינא לה דתניא וערפתו נאמר כאן וערפתו ונאמר להלן וערפו מה להלן אסור אף כאן אסור. מני אילימא רבי יהודה מחיים נמי מיסר אסר אלא לאו רבי שמעון היא. לעולם רבי יהודה היא ואיצטריך סלקא דעתך אמינא עריפה במקום פדיה עומדת מה פדיה מתרת אף עריפה מתרת קא משמע לן. אמר רב נחמן מנא אמינא לה מדתני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו מני אילימא רבי יהודה הא מיפסד וקאי אלא לאו רבי שמעון. איבעית אימא לרבי שמעון לפחת מיתה. איבעית אימא רבי יהודה הפסדא דביני ביני. תניא תפדה מיד תפדה כל שהוא רבי יוסי ברבי יהודה אומר אין פדיה פחותה משקל. אמר מר תפדה מיד תפדה כל שהוא פשיטא. איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתקש לבכור אדם מה בכור אדם אחר שלשים וחמש הכא נמי שלשים וחמש קא משמע לן. תפדה מיד תפדה כל שהוא רבי יוסי ברבי יהודה אומר אין פדיה (אלא) פחותה משקל. מה נפשך אי מקיש לבכור ליבעי חמש ואי לא מקיש שקל מנא ליה. לעולם לא מקיש אמר רבא אמר קרא וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל. ורבנן ההוא בהשגת יד הוא דכתיב:

אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים וכמה אמר רב יוסף אפילו פטרוזא בת דנקא. אמר רבא אף אנן נמי תנינא ופטר חמור תפדה בשה מן הכבשים ומן העזים זכר ונקבה קטן וגדול תמים ובעל מום ופודה בו פעמים הרבה פשיטא מהו דתימא כולי האי לא אי נמי פטרוזא לא קא משמע לן. רבי יהודה נשיאה הוה ליה ההוא פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר ליה כמה בעינא למיתבא ליה לכהן אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא אמר רבא הילכתא ברגיא וכמה תלתא זוזי רגיל להכא ורגיל להכא . קשיא הילכתא אהילכתא לא קשיא כאן בבא לימלך כאן בבא מעצמו. אמר ר' יצחק אמר ריש לקיש. מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשויו. למאן אילימא לרבי יהודה הא אמר הקפידה עליו תורה בשה. אלא לרבי שמעון. אפילו תימא לרבי יהודה יהא פדיונו חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו. רב נחמן בריה דרב יוסף פריק ליה בשלקי בשויו:

חד עם דארעא שאליה לרבי מאיר פטר חמור במה הוא נפדה אמר ליה בשה דכתיב ופטר חמור תפדה בשה. ואם אין לו שה במה הוא נפדה אמר ליה בגדי. אמר ליה מן הא. אמר ליה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים עמד ונשקו על ראשו:

כל בכור בניך תפדה. המפריש פדיון בנו בדמי שויו ואבד חייב באחריותו. מנלן אמר רב אמר ר' יונתן כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן יורשין חייבין אף כאן יורשין חייבין. תנו רבנן כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות למולו ולפדותו ללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות. לפדותו מנלן דכתיב כל בכור בניך תפדה. והיכא דלא פרקיה אבוה מחייב איהו למפרק נפשיה דכתיב תפדה קרי ביה תיפדה. ואיהי מנלן דלא מיפקדה דכתיב תפדה תפדה המצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות את אחרים. ואיהי מנלן דלא מיפקדה למיפרק נפשה דכתיב תפדה תפדה כל שאחרים מצווין לפדותו מצווה לפדות את עצמו וכל שאין אחרים מצווין לפדותו אינו מצווה לפדות את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה אמר קרא כל בכור בניך תפדה בניך ולא בנותיך. תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו רבי יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו. אמר רבי(יהודה) [ירמיה] הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מאי טעמא מצוה דגופיה עדיף. כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין. רבי יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא בהני חמש סלעים פריק ליה לבריה ואזיל כהן וטריף חמש משועבדים ופריק ליה לדידיה. ורבנן לטעמייהו דאמרי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הלכך מצוה דגופיה עדיף. תנו רבנן לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל. רבי יהודה אומר עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. בשלמא לרבי יהודה כדקאמר אלא רבנן מאי טעמייהו דאמר קרא כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם. תנו רבנן מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים שחייב לפדות את כלם שנאמר כל בכור בניך תפדה. פשיטא בפטר רחם תלה רחמנא. מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשית אונו קא משמע לן. בחריש ובקציר תשבות (כתוב ברמז שצא). רבי עקיבא אומר אינו צריך לומר בחריש ובקציר של שביעית שהרי כבר נאמר לא תזרע אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. ורבי (שמעון) [ישמעאל] אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה. ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה נפקא ליה מדתניא ועניתם את נפשותיכם וכו'. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ממאי דחרישה רשות דילמא חרישת עומר דמצוה אפילו הכי אמר רחמנא תשבות. אמר רבא קצירה דומיא דחרישה מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה מצא קציר אינו קוצר ואי סלקא דעתך דבקצירה דמצוה מצא קציר אינו קוצר הא מצוה לקצור ולהביא:

וחג האסיף תקופת השנה אמר רבי יהודה אמר רב אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסרה רובו של חדש ששה עשר יום דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אחד ועשרים יום. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וחג האסיף תקופת השנה מר סבר כולו חג בעינן בתקופה חדשה. ומר סבר מקצת חג בעינן בתקופה [חדשה]. מאי קא סברי אי קא סברי יום תקופה גומר בלאו הכי נמי לא למאן דאמר כולי חג איכא ולא למאן דאמר מקצת חג איכא. אלא קסבר יום תקופה מתחיל. מיתיבי יום תקופה גומר דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר יום תקופה מתחיל. ועוד תניא אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסרה רובו של חדש ששה עשר יום. רבי יהודה אומר שתי ידות בחודש עשרים יום. רבי יוסי אומר מחשבין ששה עשר לפני פסח מעברין ששה עשר לפני החג אין מעברין רבי שמעון אומר אף ששה עשר לפני החג מעברין אחרים אומרים מעוטו ארבעה עשר יום קשיא. אמר מר רבי יוסי אומר ששה עשר יום לפני הפסח מעברין היינו רבי יהודה. יום תקופה גומר ויום תקופה מתחיל איכא בינייהו. אלא לרבי יוסי ששה עשר לפני החג הוא דלא הא שיבסר ותרמיסר אין והאמר ששה עשר לפני הפסח אין בציר לא. איידי דתנא רישא ששה עשר לפני הפסח תנא סיפא נמי ששה עשר לפני החג. רבי שמעון אומר אף ששה עשר לפני החג מעברין. היינו תנא קמא. איכא בינייהו יום תקופה [מתחיל ויום תקופה גומר] ולא מסיימי. אחרים אומרים ארבעה עשר יום מאי קסברי אי קא סברי יום תקופה גומר וכולי חג בעינן הא איכא אחרים בתקופת ניסן קיימי דכתיב שמור את החדש האביב ועשית פסח שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן. וליעבריה לאדר. תנא מלמעלה למטה קא חשיב והכי קאמר עד מעוטו מעברין ארבעה עשר יום. רבינא אמר לעולם אחרים בתשרי קיימי וקסברי אחרים כולי חג בעינן יום ראשון חג האסיף כתיב חג הבא בזמן אסיפה. שלש פעמים בשנה (כתוב ברמז שנ"ו). זכורך וכן את פני האדון (כתוב ברמז שנ"ז):

ולא יחמוד איש את ארצך. אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן. כמאן כי האי תנא דתניא איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה ותרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה. והלא דברים קל וחומר ומה מי שדרכן ליזוק אין ניזוקין אדם שאין דרכו ליזוק על אחת כמה וכמה. אין לי אלא בהליכה בחזרה מנין. תלמוד לומר ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום. וכי מאחר דנפקא ליה מופנית בבקר דאפילו בחזרה לא יוזק בהליכה למה לי. כדרבי אמי כל שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל:

ולא יחמוד איש את ארצך. מעשה באחד שהניח בית של תרנגולין ובא ומצא חתולות מקורעין. חד בר נש שביק ביתו פתוח ובא ומצא חכנא כריכא על קורקוסוי . רבי פנחס משתעי הדין עובדא תרין אחין באשקלון הוה לון מגורין נוכראין אמרין כדו אלין יהודאין סלקין לירשלם אנן נסבין כל מה דאית להון. מן דסלקין זימן להון הקב"ה מלאכין נכנסין ויוצאין בדמותן. מן דנחתין שאלון להון מאן שבקתון לגו ביתא אמרין ולא (חד) בר נש אמרין בריך אלהא קודשא דיהודאי דלא שביקן ולא שביק להון. נבות היזרעלי היה קולו נאה והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע קולו פעם אחת לא עלה והעמידו עליו בני בליעל ואבד מן העולם. מי גרם לו על ידי שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את הקב"ה ממה שחננו למה שכבר אמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך. אימתי בעלותך:

לא תשחט על חמץ דם זבחי. אמר רבא לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. ואימא חד חד כי שחיט. זמן שחיטה אמר רחמנא (כתוב ברמז ש"ט):

ולא ילין וגו' חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן מן הזכרים ומן הנקבות ונאכלת לשני ימים. מתניתין דלא כבן תימא דתנינא בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום אחד ולילה מאי טעמא דכתיב ולא ילין לבקר זבח חג זה חגיגה. הפסח כמשמעו. ולכליל אקשיה לפסח ואינה נאכלת אלא צלי ואינה באה מן הבקר ואינה באה מן הנקבות ואינה באה בן שתי שנים ואינה נאכלת אלא למנוייו. ראשית בכורי אדמתך (כתוב ברמז שנח). לא תבשל גדי (כתוב ברמז שנט):

כתב לך את כל הדברים האלה כי על פי וגו'. אמר רבי אלעזר תורה רוב בכתב ומעוט על פה שנאמר אכתב לך רובי תורתי. רבי יוחנן אמר רוב על פה שנאמר כי על פי הדברים האלה. ואידך נמי הכתיב אכתב לך רובי. ההיא אתמוהי קא מתמה. ואידך נמי הכתיב כי על פי הדברים האלה ההיא משום דתקיפי לא מצי למימר להו. דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש כתיב כתב לך את כל הדברים האלה וכתיב כי על פי הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא אלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות. אמר רבי יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. אמרי דילמא מלתא חדתי שאני דהא רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא ודרשי הכי עת לעשות לה' הפרו תורתך מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל. גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית:

כשבא הקב"ה ליתן את התורה אמר למשה על סדר המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה אפילו מה שישאל תלמיד ותיק לרבו. אמר ליה הקב"ה לך ולמדה את בני ישראל אמר ליה משה רבונו של עולם כתוב אתה לבניך. אמר ליה מבקש אני ליתן אותה לכם בכתב אלא שגלוי לפני שעתידים אומות העולם לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בני כאומות העולם. אלא המקרא תתן להם בכתב והאגדה והמשנה והתלמוד על פה. ויאמר ה' אל משה כתב לך זה מקרא. כי על פי המשנה והתלמוד שהן מבדילים בין ישראל ובין אומות העולם. כתב לך הלוחות הראשונות אני כתבתי אותם שנאמר כתובים באצבע אלהים אבל השניים אתה כתב לך. משל למה הדבר דומה למלך שנשא אשה וכתב לה גמיקום משלו לא עשה אלא קלקלה וטרדה בא שושבינה וריצה אותה למלך אמר ליה המלך אני לא נתרציתי אלא לך ועשה גמיקום אחר כטוב לך בזכותך אני נותן להם את התורה:

ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. אפשר לאדם שיהא ארבעים יום בלא אכילה ושתיה מלאכים ירדו אצל אברהם ואכלו משה עלה לעליונים ראה שאין שם אכילה ושתיה לא אכל ולא שתה (כתוב בסוף ואלה המשפטים). לחם לא אכל מלחמה של תורה אכל ומים לא שתה מימיה של תורה שתה שנאמר לכו לחמו בלחמי ואומר הוי כל צמא לכו למים. היה לומד תורה ביום ופושט אותה בינו לבין עצמו בלילה. למה. אלא ללמד לישראל שיהו יגעים בתורה ביום ובלילה ומאין היה נזון כל אותן ארבעים יום מזיו השכינה. ארבעים יום וארבעים לילה והלא כתיב ונהורא עמה שרא גם חשך לא יחשיך ממך מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהיה הקב"ה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום ובשעה שהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה.

דבר אחר כשהיה רואה למלאכים מקלסין אותו בקדוש היה יודע שהוא יום ובשעה שהיה רואה אותן מקלסין בברוך היה יודע שהוא לילה.

דבר אחר כשהיה רואה אותן ששוחקין מן להוריד לישראל היה יודע שהוא יום. וכשהיה יורד להם היה יודע שהוא לילה.

דבר אחר כשהיה רואה גלגל חמה בא וכורע לפני המקום היה יודע שהוא לילה. וכשהיה רואה הלבנה וכוכבים ומזלות באים ומשתחוים היה יודע שהוא יום. כשהיה תפלה קודמת לקריאת שמע היה יודע שהוא לילה. מלאך שהוא ממונה על התפלה ממתין עד שיתפלל כנסיה האחרונה שבישראל והוא עושה כל התפלות עטרה והוא נותנו בראשו של הקב"ה שנאמר ברכות לראש צדיק לראש צדיקו של עולם:

ויהי ברדת משה מן ההר מהיכן נטל משה קרני ההוד רבותינו אומרים מן המערה שנאמר והיה בעבור כבודי ושמתיך וגו'. רבי ברכיה אומר מן הלוחות. ארכן של לוחות ששה טפחים ורחבן שלשה והיה משה מחזיק בשני טפחים והקב"ה בשני טפחים ושני טפחים ריוח באמצע משם נטל משה קרני ההוד:

רבי יהודה בר נחמן אמר כשמשה כתב את התורה נשתייר בקולמוס קימעא והעבירו על ראשו ומשם נעשו לו קרני ההוד. ומשה לא ידע כי קרן וגו' כל ההוד שנטל ממתן שכר אבל הקרן קיימת לו שנאמר קרנים מידו לו וגו'. וכשיטלו הצדיקים שכרן לעולם הבא יטול הוא שכרו שנאמר הנה אדני ה' בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אותו ופעולתו לפניו. וייראו מגשת אליו (כתוב ברמז שס"ג):

ויקרא אלהם משה וישובו אליו. לפי שנאמר ותקעו בהן ואם באחת יתקעו אבל לא שמענו להיכן הריני דן נאמר כאן תקיעה בעדה ונאמר תקיעה בנשיאים מה תקיעה האמורה בעדה בפתח אהל מועד אף תקיעה האמורה בנשיאים בפתח אהל מועד. או הקודם במקרא קודם למעשה תלמוד לומר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם ופרט באחת מהן שהנשיאים קודמין אף פורט אני בכל דברות שבתורה שהנשיאים קודמים. רבי יונתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר ויקרא אלהם משה וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים וגו' ואחרי כן נגשו כל בני ישראל הואיל ואמור דבור בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם שהנשיאים קודמים וכו'. ומה תלמוד לומר אל ראשי המטות בא ללמדך שאין התרת נדרים אלא במומחין. ויצא ודבר אל בני ישראל (כתוב ברמז רפ"ב):