מגילת תענית-כסליו
כ. בתלתא בכסלו אתנטילו סימואתא מן דרתא
תרגום: בשלושה בכסליו ניטלו הפסלים מן החצר
מפני שבנו שם גוים סימואתא, וכשגברה יד בית חשמונאי בטלום והוציאום משם.
יום שבטלום עשאוהו יום טוב.
כא. בשבעה ביה יום טב
תרגום: בשבעה בו [בכסליו] יום טוב
[ראה משנה כה]
יום שמת הרודוס מפני שהיה הורדוס שונא את החכמים. ששמחה היא לפני המקום כשהרשעים מסתלקין מן העולם. שנאמר וגם יד ה' היתה בם להומם, וכתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וכתיב וידבר ה' אלי לאמר. וכן הוא אומר: איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא. ואומר ויצו המלך את בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימיתהו וגומר.
ואותו היום שמת הרודוס עשאוהו יום טוב.
כב. בעשרין וחד ביה יום הר גרזים דילא למספד
תרגום: בעשרים ואחד בו [בכסליו] יום הר גריזים
יום ששאלו הכותים את בית המקדש מאלסכנדרוס מוקדון, ואמרו לו: מכר לנו חמשה כורים ארץ בהר המוריה. נתן להם.
כשבאו, יצאו יושבי ירושלם ודחפום במקלות. והודיעו את שמעון הצדיק. לבש בגדי כהנה ונתעטף בגדי כהנה, ויקירי ירושלם עמו, ואלף בולייטין מכסין בלבנים ופרחי כהנה מקישין בכלי שרת. וכשהם מהלכים בהרים ראו אבוקות של אור.
אמר המלך: מה זה אמרו לו המסורות הם הם יהודאין שמרדו בך כיון שהגיעו לאנטיפטרס זרחה החמה הגיעו למשמר הראשון אמרו להם מי אתם אמרו להם אנו אנשי ירושלם ובאנו להקביל את פני המלך. כיון שראה אלסכנדרוס מוקדון את שמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לו.
אמרו לו: לזה אתה משתחוה והלא בן אדם הוא אמר להם דיוקנו של זה אני רואה כשארד למלחמה ונוצח.
אמר לו: מה אתה מבקש.
אמר לו: בית שאנו מתפללין בו על מלכותך התעוך גוים ונתתו להם.
אמר לו: מי הטעוני
אמר לו: הן הן הכותיים שעומדים לפניך.
אמר לו: הרי הם מסורים בידכם.
נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם וגררום על הקוצים ועל הברקונים, עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין, כדרך שחשבו לעשות לבית המקדש.
יום שעשו כן עשאוהו יום טוב.
כג. בעשרין וחמשה ביה חנכת תמניא יומין, די לא למספד בהון
תרגום: בעשרים וחמשה בו חנוכת שמונה ימים, שלא לספוד
שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד. ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים.
ומה ראו לעשות חנכה שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגומר, ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגומר, ובשביעי הקריב אפרים?!
וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה, שלא עשאה אלא שבעת ימים, שנאמר כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים, והחג שבעת ימים. מה ראו לעשות חנכה זו שמנה ימים?
אלא: בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד. וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת.
חנכת בית חשמונאי לדורות. ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרוחה, ואמרו בה הלל והודאה, והדליקו בה נרות בטהרה.
לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים, ולא היה במה להדליק. וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל, וחיפום בבעץ, והתחילו להדליק.
ומה ראו לגמר בהם את ההלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל, הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח.
וכך הוא אומר בספר עזרא: ויענו כל העם בהלל ובהודות לה' כי טוב, כי לעולם חסדו על ישראל. וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה'. ואומר: לה' הישועה על עמך ברכתך סלה. להקדוש ברוך הוא לעשות נסים ונפלאות, ולנו להללו ולברכו. שנאמר" על עמך ברכתך סלה.
מצות נר חנכה נר אחד לכל בית.
והמהדרין נר אחד לכל נפש.
והמהדרין מן המהדרין מוסיפין נר לכל נפש ונפש לכל לילה.
בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך
ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך.
שני זקנים היו בצידן. אחד עשה כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל.
זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו.
זה אומר כפרי החג, וזה אומר מעלין בקדש ואין מורידין.
מצות הדלקתה משתשקע החמה, ועד שתכלה רגל מן השוק. ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. ואם היה דר בעליה, מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים. ואם מתירא מן הגויים, מניחה על פתח ביתו מבפנים, ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו.