מי זה בא מאדום . נתנבא הנביא על שעיר ובצרה , אמרו רבותינו שתי טעיות עתיד שר של שעיר לטעות כסבור הוא שבצרה היא בצר במדבר שהיתה עיר מקלט , וטועה משום שאין קולטת אלא שוגג והוא הרג את ישראל מזיד , ועוד יש מדרש אגדה על שהספיקה בצרה מלך לשעיר במות מלכה הראשון וימלך תחתיו יובב בן זרח מבצרה ובצרה ממואב היא כענין שנא' על קריות ועל בצרה : זה . ( שהיה ) הדור בלבושו וצעה ונאזר ברוב כחו והקב''ה משיבו אני הוא שעלתה לפני לדבר בצדקת האבות ובצדקת דורו של צרה וצדקתי גם היא עמהם ונגליתי להיות רב להושיע והם אומרים מדוע אדום ללבושך מדוע בגדיך אדומים :

מי זה בא . מאדום הנביא התנבא שעתיד הקב''ה לעשות נקמה באדום והשר של מעלה מאדום יהרג תחלה והנביא מדבר בלשון הנוהג בבני אדם לבושי בגדים אשר בהרגם את מי נתז הדם על בגדיהם ולזה אמר כאלו ישאלו מי הוא זה הבא מאדום מוצבע בגדים בדם מעיר הבצורה היא כרך גדול וכו' : זה הדור בלבושו . הלא זה היה הדור בלבושו המפואר ומה זה נתלכלכו בדם : צעה ברב כחו . הלא ברוב כחו מניע ומטלטל את כל הרוצה ממקום למקום ואין מי עומד נגדו ומה זה הדם על לבושו : אני מדבר בצדקה . כאלו המקום משיב לומר אני הוא זה המדבר והמבטיח לעשות צדקה לישראל ואני הוא המרבה להושיע כאשר הבטחתי :

חמוץ . ענין צביעה ואין לו דומה ויתכן שהוא הפוך מן תמחץ רגליך בדם ( תהלים סח ) שהרגל הצבוע מדם נראה כפצוע : מבצרה . מלשון מבצר : הדור . ענין פאר ויופי . צועה . ענין הטרוד והטלטול כמו צועה זונה ( ירמיה ב ) :

מי זה בא מאדום, כבר כתב ראב''ע כי אדום הוא מלכות רומי וקוסטאנטינא וכו' ובצרה היא ראש אמונתם, ושם (למעלה ל''ד) כתבתי כי אל אדום יבא ה' להושיע את עמו, ולבקש חשבון על שהרעו לישראל, ואל בצרה יבא בעבור האמונה שיכירו דת האמת, מצייר פה כי תחלה יבוא אל אדום ובצרה בדברים רכים, וימשיל את ה' שהולך בבגדים נקיים וזכים, ואחר שלא ישמעו בטוב אז ילבש נקם להלחם עמם, מי זה בא מאדום חמוץ בגדים בבגדים לבנים ונקיים, מי זה הבא מבצרה זה הדור בלבושו, ויש הבדל בין בגד ללבוש, הבגדים הם הכוללים, והלבוש הוא המיוחד לדבר פרטי כמו לבוש מלכות, לבוש שק, מאדום ירצה ה' שלא ירעו לישראל והבגדים שילבש הם בגדיו הכוללים שהם מדותיו שבהם נוהג עם בריותיו רחום וחנון ורב חסד, וירצה מאתם רחמים וחמלה. ומבצרה ירצה שיכירו אמונת האל ואחדותו שהוא לבושו המיוחד לבוש מלכות, שואל עתה מי זה הבא בבגדים לבנים מאדום, ובלבוש מלכותו המיוחד מבצרה, ומדוע הוא צעה וסוער ומתרגש בכל כחו? משיב לו ה', אני מדבר בצדקה, זה מוסב על בצרה, אליהם אני מדבר צדקה שהוא המצות שבין אדם למקום והאמונה האמתיית, ורב להושיע מוסב על אדום, אליהם באתי כדי להושיע את ישראל :

(א-ב) חמוץ בגדים, בגדים זכים ונקיים, כן בררתי פי' מלה זאת (למעלה למ''ד כד), ויש הבדל בין בגד ולבוש, שהלבוש נגזר מן פעל לבש, מציין לפעמים רק פעולת הלבישה, ויורה דבר כל שהוא שראוי ללבשו, ערום הלכו מבלי לבוש. ולפעמים תצייר ההלבשה המצויינת ואז הלבוש מיוחד לדבר פרטי, לבוש שק, לבוש מלכות, הוצא לבוש לכל עובדי הבעל, יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל (תהלות כב). ר''ל בגדי הרבים יחלקו ביניהם, וגם לבושי המיוחד לבוש מלכות, והוא רק אחד בלתי ראוי לחלוקה, יפילו גורל עליו מי מהם יקחנו, ומלת צועה בארתי למעלה (נא יד) על סער ורגש פנימי, סערת הרוח והנפש. ואמר מדוע אדום ללבושך, כי הלבוש המיוחד לאות אצל בעלי המלחמה לנקום נקם הוא שילבשו לבוש אדום. וזה נקרא לבוש, שהוא מיוחד לדבר פרטי. אבל הבגדים בם לא יציינו האות הזה, רק הם נתאדמו ע''י הדם כדורך בגת :

מדוע אדום ללבושך . כאלו ישאלו גם אותו מדוע כתמים אדומים על לבושך ובגדיך המה כבגדי הדורך בגת להוציא היין מן הענבים שיש על בגדיו כתמים אדומים מהתזת היין :

ללבושך . על לבושך : כדורך . מלשון דריכה ורמיסה : בגת . כן שם הכלי שדורכים שם הענבים להוציא היין וכן גת דרך ה' ( איכה א ) :

מדוע, אבל תיכף יראה השואל כי נתאדמו מלבושיו הלבנים ונתגאלו מדם ושואל מדוע אדום ללבושך המיוחד ובגדיך הכוללים דומה כדורך בגת. ? (הציור כי עקר ביאתו בשביל הלבוש המיוחד שהיא הכרת מלכותו ואלהותו וע''י שלא יכירו את זאת ולבושו יתאדם לנקום מהם על זאת עי''כ יתאדמו גם יתר הבגדים), משיב לו ה'.

ומעמים אין איש אתי . מתייצב לפני להלחם : ויז נצחם . דמם שהוא תוקפו ונצחונו של אדם : אגאלתי . כמו נגאלו בדם ( איכה ד ) :

פורה דרכתי לבדי . כאלו המקום ישיב לומר אני לבדי דרכתי גת הענבים ר''ל לא בזכותם כי אם בצדקתי לבד הרגתי השר להוציא דמו כמו שדורכים בגת להוציא היין : ומעמים . אין מי מפאת העכו''ם לעמוד עמדי במלחמה כי הרגתי השר של מעלה : ואדרכם . אם כן אני דורך גם אותם באפי ואני רומס אותם בחמתי : ויז נצחם . ודמם טפטף על בגדי ולכלכתי כל מלבושי וכ''ז הוא דרך משל מלשון הנוהג בבני אדם :

פורה . הגת תקרא פורה כי שם מפררים הענבים להוציא היין וכן חמשים פורה ( חגי ב ) : ואדרכם . וארמסם . ענינם אחד וכפל הדבר במ''ש : ויז . מל' הזאה וטפטוף . נצחם . הוא הדם שהוא כח האדם וחזקו והוא מלשון וגם נצח ישראל ( ש''א טו ) : אגאלתי . ענין לכלוך כמו לחם מגואל ( מלאכי א ) והאל''ף תחת הה''א :

פורה דרכתי לבדי, הדורך את הגת תכליתו להוציא את היין, וכן היתה תכלית דריכתם להחזירם בתשובה, אבל ראיתי כי מעמים אין איש (מחזיק) אתי, ולא אבו לשוב אלי ולכן ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, ההבדל בין אף לחמה כי האף הוא החיצוני למראית עין והחמה הוא הכעס הפנימי השמור בלב, ע''י אפי וענשי החיצון היתה כונתי רק לדרכם כדורך בגת המסיר החרצנים והזגים ומוציא את היין, כן רציתי רק להעביר את הרשעים, אבל ע''י חמתי שבערה בם ע''י שלא רצו לשוב ארמסם דרך השחתה, ועי''כ ויז נצחם על בגדי הכוללים וגם כל מלבושי המיוחדים אגאלתי כנזכר לעיל :

אדרכם, ארמסם. הדורך הוא כדרכו והרמיסה להשחית וההבדל בין אף וחמה (למעלה יב) :

כי יום נקם בלבי . זמן רב היה בלבי יום הנקם : ושנת גאולי באה . בא זמן לגאול את עמי ולעשות הנקם :

כי, והטעם שמהרתי לדרכם ולא הארכתי להם אפי, הוא מצד כי הגיע הזמן. {{{א}}} היום נקם המיוחד על עכו''ם. {{{ב}}} כי שנת גאולי באה לגאול ישראל :

ואביט ואין עוזר . לישראל : ואשתומם . ל' שתיקה וכבר פירשתי למעלה וישתומם כי אין מפגיע : וחמתי היא סמכתני . חמתי שיש לי על האומות אשר אני קצפתי מעט על עמי והמה עזרו לרעה היא סמכתני חיזקה ידי ועוררה את לבי ליפרע מהם ואע''פ שאין ישראל ראוין והגונים לגאולה :

ואביט . הייתי מסתכל אם אמצא עוזר אבל אין עוזר ר''ל הסתכלתי אם יש זכות בישראל שיהיה עוזר וסעד אל הגאולה ולא מצאתי בהם זכות : ואשתומם . עמדתי בתמהון והתבוננתי אם אמצא בהם זכות להיות סומך את הגאולה ואין סומך וכפל הדבר במ''ש : ותושע לי זרועי . הזרוע שלי תושע לי ואם אין בהם זכות : וחמתי . החמה שיש לי על האומות היא תסמוך אותי לגאול את ישראל ולעשות בהם נקם :

ואשתומם . ענין תמהון והתבוננות וכן וישתומם כי אין מפגיע ( לעיל כט ) :

ואביט ואין עוזר, כי אין הדור זכאים, ואשתומם ואין סומך כי אין צדיק מתפלל עליהם, ונגד אין עוזר אומר ותושע לי זרועי בכח עצמי, ונגד ואין סומך וחמתו היא סמכתני החמה על חטא העכו''ם כנ''ל (נ''ט ט''ז) עי''ש, ועי''כ.

ואבוס . ל' מתגולל בדם ודורך ברגלים כמו מתבוססת בדמיך ( יחזקאל טז ) וכמו בוססו את חלקתי ( ירמיה יב ) : נצחם . גבורת נצחונם :

ואבוס . ארמוס את האומות באפי ואשכר אותם בכוס חמתי ( המשיל חמת המקום ליין המשכר המבלבל דעת האדם ) : ואוריד לארץ נצחם . את דמם אשפוך לארץ :

ואבוס . ענין רמיסה כמו כגבורים בוסים ( זכריה י ) : ואשכרם . מלשון שכרות ובלבול הדעת : נצחם . דמה :

ואבוס עמים, ע''י אפי וע''י חמתי הפנימי אשכרם לגמרי ואוריד לארץ נצחם כנ''ל (פסוק ג') :

חסדי ה' אזכיר . הנביא אמר אזכיר את ישראל את חסדי ה' : ורב טוב . אזכיר אשר גמל לבית ישראל ברחמיו :

חסדי ה' אזכיר . אמר הנביא אזכיר את ישראל חסדי ה' שעשה עמהם אשר מהראוי להרבות תהלות ה' כפי הראוי להללו על כל הטובה אשר גמלנו ה' ורב הטוב הנתון לישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו ולא בצדקותינו :

גמלנו . מל' גמול ותשלום טובה :

חסדי ה' אזכיר, (מתחיל ענין חדש, יספר בו נכבדות איך ישראל יזכרו בצרתם הפלאים שעשה להם בימי קדם, ויחפש רוחם מדוע השיב אחור ימינו ומתוכחים אותו ע''ז, ותשובת ה' אליהם ונחמה על העתיד וימשך הענין עד קאפיטול ס''ו). חסדי ה' אזכיר החסדים שעשה לנו ה' בימי קדם, שהם הנסים והנפלאות שעשה לנו בעת ההיא, וע''י החסדים האלה אזכיר ג''כ תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו ה', אהללנו לפי תגמולוהי עלינו, (כי להללו מצד עצמו א''א רק ע''י חסדיו ומעשיו שמזה הצד אנו מכירים תהלותיו) ולא תאמר כי החסדים האלה היו מועטים, כי רב טוב לבית ישראל גמל, ולא היה הגמול ההוא מצד מעשינו רק כרחמיו וכרב חסדיו (המרחם יושיע בעבור שאינו יכול לראות צרת המדוכא ועניו, והוא רק מושיע מהצרה, והעושה חסד יעשה מרוחב לבו ונדבתו גם לבלתי מציר ונדכא וחוץ מהתשועה מהצרה יעשה גם טובות אחרות. גם המרחם לא יבקש הודאה בעבור טובו, ובעל החסד צריך להודות חסדו). כי הושיע לישראל בין מצד הרחמים על ענים, בין מצד חסדו להיטיב בהטבה יתירה :

אך עמי המה . אע''פ שגלוי לפני שיבגדו בי מכל מקום עמי הם והרי הם לפני כבנים אשר לא ישקרו :

ויאמר . כשהוציאם ממצרים אמר אך המה לבד עמי המה ובהם בחרתי מכל העכו''ם ולבנים יחשבו לי ולא ישקרו בי לעזבני ולכן היה להם למושיע :

ויאמר, נגד כרחמיו מבאר כי אמר אך עמי המה וראוי שארחם על ענים, ונגד כרוב חסדיו, אמר הלא המה בנים שהוא מדרגה יותר גדולה, שבעבור כן ראוים לחסדים גדולים לעשות עבורם אותות ומופתים כאשר יעשה האב בעבור בניו כי הם לא ישקרו, ויעבדוני ויודוני בעבור הטוב ההוא, ולכן ויהי להם למושיע תמיד, עתה מבאר איך היה להם למושיע, כי זה היה בשני אופנים, {{{א}}}.

עמי, בנים. בנים קורבתם מקושר אל האב מצד התולדה, וגדול מן עם שקורבתם בחיריי (כנזכר לעיל א' ד') :

בכל צרתם . שהביא עליהם . לא צר . לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויין ללקות כי מלאך פניו הוא מיכאל שר הפנים ממשמשי' לפניו הושיעם תמיד בשליחותו של מקום :

בכל צרתם . בכל זמן שהיו בצרה היה לו צר : ומלאך פניו . מלאך המשמש לפניו הושיעם בשליחות המקום : באהבתו . בעבור אהבתו להם וחמלתו עליהם גאלם מן הצרה הבאה : וינטלם . סבל משאם לתת די מחסורם כל ימי עולם בכל שני הדורות :

ובחמלתו . מלשון חמלה ורחמנות : וינטלם . ענין סבל המשא כמו כי נטל עליו ( איכה ג ) ולתוספות ביאור אמר וינשאם :

בכל צרתם, בעת שהיו בצרה בגלות, לו צר היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו כאילו היה צרה לו לעצמו, ועי''כ מלאך פניו הושיעם, הושיעם תמיד ע''י שליח של פניו והשגחתו כי היה השגחתו דבוק עמהם תמיד. {{{ב}}} בעת שהגיע זמן גאולתם מן הצרה והגלות, אז באהבתו ובחמלתו הוא בעצמו גאלם, אז לא גאלם עוד ע''י מלאך פניו שליח של השגחתו שזה ימליץ על נסים נסתרים, שההשגחה מעוטפת במסך טבעיי, רק הוא בעצמו גאלם בנסים גלויים ומפורסמים, בלתי נתונים תחת חקי הטבע כלל. והגאולה הזאת היתה באהבתו ובחמלתו, האהבה תהיה מצד המעלות העצמיות אשר ימצא האוהב בהנאהב, והחמלה תהיה מצד דכאות כח הנחמל וחולשתו, כי מצד שני דברים אלה גאל את ישראל, מצד מעלותם ומצד חולשתם, וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו וירא אלהים את בני ישראל. ועי''כ וינטלם הגביהם מן הצרה (ע''י חמלתו). וינשאם למעלה ראש בכבוד וחשיבות (ע''י אהבתו), וזה נמשך כל ימי עולם, שתמיד היה להם למושיע בשני אופנים אלה :

וינטלם, וינשאם. נטל, מורה רק על הגבהה מן הארץ. נשא, הרמה למעלה ראש בחשיבות, ומזה שם טלטול. טלטלה גבר, והטלתי אתכם מעל הארץ :

והמה מרו . הקניטו כמו ממרים הייתם :

והמה מרו . ר''ל לא כן היה כפי מה שחשב אשר לא ישקרו בו כי המה מרו בו ועצבו לפני רוח קדשו : ויהפך . אז נהפך להם לאויב להביא עליהם הרעות והוא נלחם בם ולא באו במקרה :

מרו . מלשון מרי ומרד :

והמה מרו, אבל המה לא שמרו להודות לה' חסדו רק מרו בו והחליפו מצותיו. והנה תחלה עצבו את רוח קדשו, שבמה שגרמו ע''י מרים שיעניש אותם היה רוח קדשו מתעצב ע''ז, מצייר זה כאב המתעצב עת יכה את בנו אהובו, אבל אח''כ ויהפך להם לאויב עד ששש על רעתם, (כמ''ש והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם וגו' כן ישיש להאביד אתכם), ואח''כ הוא בעצמו נלחם בם, ולא לבד שעזבם ביד אויב ושש על רעתם כי נלחם בם בפועל והרע להם בידים עד שהיה ענשם לא טבעי רק השגחיי, (כמ''ש בפי' הפסוק כי צורם מכרם וה' הסגירם עיי''ש) :

מרו, ועצבו. אינם נרדפים, מרה משתתף עם שמות מורים מרידה. ועצב עם שמות המורים על יגון. כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, שאח''כ שהוצרך להענישם נעצב על לבו :

ויזכור ימי עולם משה עמו . הנביא מתאונן ואומר בל' תחינה היום בגולה זוכר עמו את ימי עולם את ימי משה ובצרתו הוא אומר איה משה רוענו המעלנו מים סוף : את רועי צאנו . דמיון רועה המעלה את צאנו איה הוא אשר שם בקרב ישראל את רוח קדשו של הקב''ה ולמדנו חוקים ומשפטי' :

ויזכור . בגלות יזכור ישראל את ימי עולם שהיה מקדם כששלח את משה לעמו וחסרה למ''ד השמוש במלת עמו : איה המעלם מים . ר''ל יאמרו איה הוא המעלה אותם מן הים עם רועה צאנו ר''ל על ידי משה שהיה מנהיג את עמו וכאלו יאמרו מדוע לא יעשה עמנו כזאת גם היום : איה השם וכו' . איה הוא השם בקרב משה את רוח הנבואה :

ויזכר, ואז יזכר עמו את ימי עולם (את ימי) משה, שבעת יתחילו לזכור בלבבם נסים שעשה להם בימי עולם בכל דור ודור עד שבאים לדור הראשון לזכור ימי משה, ומתחילים לשאול איה המעלם מים כי בעת ההיא הפלם ה' בשני דברים. {{{א}}} בנסים ונפלאות שעשה עמהם. {{{ב}}} בנבואה ורוח הקדש והשראת השכינה בקרבם (כמ''ש השמע עם קול אלהים חיים, או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות וכו'. ושני אלה נאבדו מהם, כמ''ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא). וישאלו עתה {{{א}}} איה המעלם מים את רעה צאנו, שמשה היה דומה אז כרועה צאנו של ה', כמו שישמור האדון את הרועה בעבור הצאן ואת הצאן בעבור שהם קנינו כן נהג ה' אז בשמירתם. {{{ב}}} איה השם בקרבו, (בקרב העם הנז''ל) את רוח קדשו שהיא הנבואה ורוח הקדש :

מוליך לימין משה זרוע תפארתו . הקב''ה היה מוליך לימין משה את זרוע גבורתו בכל עת שהיה צריך לעזרתו של הקב''ה היה זרועו מוכן לימינו :

מוליך . מוסב על מלת איה לומר איה המוליך לימין משה את זרוע תפארתו ר''ל חוזק ה' היתה מוכנת למשה בכל עת חפצו : בוקע . איה הבוקע מפניהם מי הים והירדן לעשות לעצמו שם גבורה עד עולם :

מוליך, מספר כי הנסים שנעשו ע''י משה היו מעולים מצד ארבע מעלות. {{{א}}} שהיו הנסים תמידים בכל עת שרצה הרועה הנאמן, ועז''א מוליך, שהוליך הזרוע הנסיית אצלו תמיד להשתמש בו בכל עת שירצה. {{{ב}}} שלא היו הנסים ע''י מלאך ואמצעי, רק שהוליכם לימין משה, שזרוע הנסיית עמדה אצל ימינו מבלי אמצעי ביניהם. {{{ג}}} שלא היו הנסים ע''י מעשה ישראל וזכותם רק ע''י כח ה' ורצונו שעז''א זרוע (כי כבר בארתי כ''פ שזרוע ה' מציין הכח הפועל אותות ומופתים בלא עזר ממעשה התחתונים וזה ההבדל בינו ובין יד ה'). {{{ד}}} שלא היו הנסים קשורים עם הטבע רק נסים גדולים ומפורסמים, שעז''א תפארתו. להתפאר במו לעיני כל. בוקע מים מפניהם מה שבקע המים מפניהם, לא היה רק בשביל להצילם כי היה יכול להצילם בלעדי נס כזה בדרך טבעי, כי תכליתו היה כדי לעשות לו שם עולם כמ''ש שמעו עמים ירגזון :

כסוס במדבר . שאינו נכשל לפי שהיא ארץ חלקה כן לא נכשלו בתהום :

מוליכם . איה המוליכם בעומק הים כסוס הר'ן במדבר במקום ישר ושוה שאינו נכשל במרוצתו כן לא נכשל כאשר הלכו בעומק הים כי היה המקום שוה וישר :

בתהומות . עומק הים :

מוליכם. בנס קריעת ים סוף היה בו עוד כמה נסים כמ''ש עשרה נסים על הים, ובארתי בפי' התורה כי היה עוד נס מה שיבשו התהומות ונסתלקו מהם כל אבני מכשול ונעשו כגריד, וזה היה רק להרבות בנסים ולהקל ההליכה, כי כבר היו יכולים לעבור ע''י שנסתלקו המים, וז''ש מוליכם בתהומות כסוס ההולך במדבר שאין שום מעכב לפניו וזה עשה בל יכשלו :

כבהמה . אשר בבקעה תרד ובקעה היא ארץ חלקה ואין בה מכשול קנפניי''א בלע''ז : תרד . תתפשט כמו ( לעיל מה ) לרד לפניו גוים כן רוח ה' תניחנו לתהום ועשה בו דרך כבושה : כן נהגת עמך . כן היה הכל כמו שאמרנו נהגת עמך :

כבהמה בבקעה תרד . כמו הבהמה היורדת ללכת בבקעה שנוח לה מאלו עלתה ללכת בהר כן רוח ה' הנהיג את ישראל בנחת : כן נהגת עמך . ר''ל כך היה הכל כמו שאמרנו באופן זה נהגת עמך לעשות לך פרסום שם תפארת :

תניהנו . ענין הנהגה כמו נחית כצאן ( תהלים עו ) :

כבהמה, עוד היה נס שהוגבה עמק הים למעלה ונעשה דרך ישר בל יצטרכו לרדת למצולה, ועז''א כבהמה בבקעה תרד בבקעה ישרה ושוה כן רוח ה' תניחנו, שתיכף שירדו לתוך הים הוגבה התהום וצף למעלה ונעשה בקעה, כן נהגת עמך כדי לעשות לך שם תפארת בנסים רבים תכופים אשר לא יוכל עשוהו רק אתה בורא כל לבדך :

איה קנאתך . הראשונה : המון מעיך . שהיו רגילים להמות עלינו כאשר מאז כענין שנאמר ( ירמיה לא ) על כן המו מעי לו והמון רחמיך הראשונים אלינו עתה התאפקו נתחסנו מהיות הומים עלינו כאשר מאז : התאפקו . כמו ויתאפק ויאמר שימו לחם ( בראשית מג ) נתאפק ולא הכירו את אשר נכמרו רחמיו אל אחיו :

הבט משמים . ר''ל הואיל וכן עשית בימים הקדמונים לכן גם עתה הבט משמים וראה ממדור קדשך : איה קנאתך . איה הקנאה והגבורה שהראית במצרים בימים הקדמונים : המון מעיך . מה שבימים הראשונים היו מעיך הומים עלי ורחמת אותי הנה עתה התחזקו אלי כי אמצת לבבך ומאנת לרחם :

מזבול . ענין מדור כמו בית זבול לך ( מ''א ח ) : קנאתך . ענין חימה וכעס כמו בקנאו את קנאתי ( במדבר כה ) : המון מעיך . הוא ענין הכמרת רחמים וחמלה וכן על כן המו מעי לו ( ירמיה לח ) : התאפקו . ענין התחזקות ואמצות הלב וכן ויתאפק ויאמר שימו לחם ( בראשית מג ) :

הבט משמים, אחר כל הנסים והנפלאות שעשית עמנו בימי קדם, הבט משמים איך עתה היה ההפך, ואמר הבט משמים וראה מזבול קדשך, כי השמים על ידם ינהיג ה' הנהגתו התמידית הטבעיית שהם מיוחסים לשמים, והזבול מציין מקום שכינת עוזו והשגחתו ששם ינהיג הנהגתו המופלאת הנסיית, ויש הבדל בין ראיה והבטה, שהראיה הוא ראות העין החושיי, וההבטה היא שימת הלב על הדבר, יאמר הנה ההשגחה הטבעיית הגם שגם עתה תנהיג אותנו בנסים נסתרים ובראות העין ידמה שבהנהגה זו לא נשתנה העת הזאת מימי קדם, מ''מ אם תביט משמים ותשים לב היטב תראה כי גם הנהגה זאת נשתנה עתה ממה שהיתה מקדם, וראה מזבול קדשך בהנהגה הנסיית שהיתה בזבול קדשך א''צ הבטה כלל כי זאת תראה תכף כי איה קנאתך וגבורתך, שאינם אותם שהיו בימי קדם. איה קנאתך הנסים שעשה ה' בימי קדם היו לשתי תכליות. {{{א}}} מפני קדושת שמו להראות גבורתו או בעבור שקנא לשמו המחולל ונגד זה אמר איה קנאתך וגבורתיך. {{{ב}}} למען ישראל בעבור שרחם על עמו, ונגד זה אמר המון מעיך ורחמיך אלי אשר רחמת אלי מקדם ואיך עתה התאפקו, ומדוע לא תרחם :

הבט, וראה. בארתי הבדלם (למעלה ה' טז) :

כי אתה אבינו . ועליך להביט ולראות בצרותינו : כי אברהם לא ידענו . בצרת מצרים : וישראל לא יכירנו . במדבר כי כבר נסתלקו מן העולם ואתה ה' אבינו בכולם נעשית לנו אב , ורבותינו דרשו בו כמו שדרשו במסכת שבת :

כי אתה אבינו . וראוי לאב לרחם על בנים : כי אברהם לא ידענו . עשה עצמו כאלו לא ידענו עם כי נגלה לו בברית לא התפלל עלינו : וישראל לא יכירנו . עשה עצמו כאלו לא הכיר אותנו עם כי בשעה שראה סולם מוצב ארצה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו הם שרי האומות זו עולה וזו יורדת לא שם לבו להתפלל עלינו : אתה ה' אבינו . בכל ימים שמת לבך עלינו כדרך האב המשים לבו בתקנת בנו : גאלנו מעולם שמך . מימות עולם שמך הוא גאלנו כי בכל פעם אתה הוא הגואל אותנו :

כי אתה, מתחיל לטעון נגד שני אלה. {{{א}}} נגד מה שהתלונן איך המון מעיך ורחמיך התאפקו עתה. אומר הלא אתה אבינו הלא אין לנו אב אחר זולתך כי אברהם לא ידענו, ואיך לא ירחם האב על בנו, (אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, הידיעה היא בשכל וההכרה היא ע''י שראה בחוש, אומר אברהם לא ידע אותנו כלל כי מחלציו יצאו גם ישמעאל ועשו ולא ידע כי אנחנו נהיה עם ה' ביחוד, וישראל הגם שהוא כבר ידע אותנו כי ידע שבניו יהיו שבטי ה', מ''מ לא הכיר אותנו בעיניו). {{{ב}}} ונגד מה שהתלונן איה קנאתך וגבורתיך, טוען הלא אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך, הלא שמך אשר בו נודעת מעולם, הוא שאתה אבינו גואלנו, הלא רק בשם זה יודעים אותך שאתה אבי ישראל וגואלם. ומה תעשה לשמך הגדול הזה איה קנאתך על שמך זה המחולל עתה באמור הגוים מבלתי יכולת. ? (יז) למה תתענו ה', טוען עוד הלא צריך אתה לעשות זאת למענינו כי, {{{א}}} ע''י שתראה לנו המון מעיך ורחמיך אנו לומדים דרכיך שאתה רחום וחנון וע''י שהמון מעיך ורחמיך אלי התאפקו הלא תתענו מדרכיך אלה שאין אנו רואים הרחמים והחנינה שלך, {{{ב}}} הלא ע''י שתראה קנאתך וגבורתיך להעניש החוטאים ע''י נלמד יראת ה' שעי''כ מתיראים מענשיו אבל ע''י שאינך מראה קנאתך וגבורתך הלא על ידי זה תקשיח לבנו מיראתך. וא''כ שוב למען עבדיך שבטי נחלתך (שהם עובדים אותך והם העם שבחרת לנחלה לך) :

למה תתענו . כי בידך להסיר יצר הרע כמה שנאמר כחומר ביד היוצר וגו' ( ירמיה יח ) ואומר והסירותי את לב האבן וגו' ( יחזקאל לו ) : תקשיח . ל' אימוץ לב :

למה תתענו . ר''ל בעבור שלוות האומות ואורך הגלות אנו תועים מיראתך וכאלו אתה מתעה אותנו : תקשיח לבנו . בעבור זה הקשה לבנו וסתם מן היראה וכאילו מידך בא והוא כפל ענין במ''ש : שוב . לכן שוב אלינו להשרות שכינתך בינינו כמאז ואם אין בנו מעשים עשה למען עבדיך הם האבות ולמען השבטים אשר הנחלתם לך לנחלה :

תתענו . מלשון תועה : תקשיח . היא מלה מורכבת מן קשה ומן סח ר''ל תקשה ותסיח לבנו וכן הקשיח בניה ( איוב לט ) ועם כי המה בשי''ן וזהו בעבור מלת קשה :

למצער ירשו עם קדשך . גדולתם וירושתם זמן מועט היתה להם : בוססו . דוששו :

למצער . על מעט זמן ירשו עם קדשך את המקדש ועתה הצרים אותנו הנה בוססו ורמסו את מקדשך :

למצער . למעט זמן כמו הלא מצער היא ( בראשית יט ) : בוססו . ענין רמיסה כמו יבוס צרינו ( תהלים ס ) :

למצער, ר''ל שוב למען עבדיך אל מצער אשר ירשו עם קדשך, אל החלק המצער והקטן אשר ירשו עם קדשך, שוב אל החלק המצער הלז, ר''ל אין אנו מבקשים רק שתשוב לעיר הקדש והמקדש רק הדבר המצער הזה אנו מבקשים, בל יהיה שממה, עקר מה שאנו מצטערים ומפילים תחנה לפניך הוא רק על שצרינו בוססו מקדשך כי לא על נחלת שדה וכרם אנו כואבים וצועקים, רק על הקדש והמקדש ועל חילול שמך הגדול, כי.

למצער. הלמ''ד הוא הגבול שאליו, שוב למצער אשר ירשו והוא אל מקדשך אשר בוססו צרינו :

היינו . עתה כעם אשר לא בחרת למשל בם מעולם וכאילו לא נקרא שמך עליהם . לוא קרעת שמים . וירדת להצילנו עתה כאשר ירדת להציל מיד מצרים אז מפניך הרים נזולו ברתת וזיע :

היינו מעולם . הלא מעולם היינו אנחנו עם ממשלתך ולא משלת בהעכו''ם וחוזר ומפרש לא היה שמך נקרא עליהם כמו שהיה נקרא עלינו להקרא אלהי ישראל : לוא קרעת שמים . האם למענם קרעת השמים להיות נפתח וירדת על הארץ ולתת התורה להרעיד ההרים ולהחרידם להיות הזיעה מטפטף מהם מגודל החרדה כמו שירדת למעננו לתת לנו התורה לכן גם עתה עשה עמנו כמאז :

לוא . הוא כמו אם וכן לו החייתם אותם ( שופטים ח ) : נזולו . ענין הטפה כמו יזל מים מדליו ( במדבר כד ) :

היינו מעולם לא משלת בם, ר''ל והלואי היינו דומים כאומה אחרת אשר מעולם לא משלת בם, כי אז הלא לא היה נקרא שמך עליהם, ולא היה בזה חילול השם, אבל אחר שעלינו משלת הלא עלינו נקרא שמך, ואיך יתחלל עתה. החוזה כדברו זאת התרגש ברגש נורא מאד, משיב פניו אל ה' ואמר, אהה ה' אלהים, התרחקת מאד מאתנו השמים קיר ברזל בינינו ובינך, לו קרעת שמים ירדת, עד כי הרים יזולו וימוגו מפניך המליץ נאלם דומיה מרוב הרגשותיו, ויתעלף וידום, עד כי שב רוחו אליו ויסער בעים רוחו בקאפיטל הבא :