( בשנת . סימן זה תחלת הספר ותחילת נבואת ישעיה וחמשה סימנים הקודמים נאמרו אחר זה הסימן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה וראייה לדבר ישעיה נבא ונותרה בת ציון כסכה וגו' זה היה לאחר שהחריב וגלה סנחרב את עשרת השבטים ונשארו רק יהודה וירושלים לכך אמר חזון ישעיה וגו' על יהודה וירושלים וגו' על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו' אברבנא''ל ) : בשנת מות . כשנצטרע : ושוליו . כמו שולי המעיל ( שמות כח ) תחתיתו ראיתיו יושב על כסא בשמים ורגליו בהיכל הדום מרגלותיו בבית המקדש לדון על עוזיה שבא ליטול כתר כהונה :

בשנת מות . כשנצטרע כשנכנס בהיכל להקטיר כמ''ש והצרעת זרחה במצחו ( דה''ב כ''ו ) כי המצורע חשוב כמת :

ושוליו . תחתיתו ר''ל רגליו : מלאים . ממלאים :

בשנת מות, (עיין בהערה קאפיטל א') : ואראה את ה', העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, והראיה הנאמרת פה היא ראיית השכל והשגה בלבד, ואחר שמן הנמנע להשיג את הבלתי בעל תכלית מצד עצמו רק מצד פעולותיו, מבואר כי ההשגה שהשיג לא היה מצד עצמותו רק מצד דרכי הנהגתו, (וכמ''ש חז''ל בסוף החולץ, ואראה את ה' והכתיב לא יראני האדם וחי. ? ל''ק כאן באספקלריה המאירה (ר''ל לראות אמתת העצם א''א) כאן באספקלריה שאינה מאירה (היינו להשיג רק דמות כבודו על ידי מעשיו וקשר המסובבים עד הסבה הראשונה, כמשיג אור השמש לא בעצמו רק האור החוזר המתפלש מן הגשם המקבל האור, זה אפשר). ודע כי ההנהגה העליונה תתראה בשני פנים, {{{א}}} ההנהגה הטבעיית הסדורה מראשית קבועה ועומדת לא תשתנה, והכלים אשר על ידם ינהיג ההנהגה הזאת הם צבא השמים, אשר ע''י מהלכם ותנועותיהם ימזגו היסודות יפרדו יורכבו ויוכנו לקבל מזגים וצורות שונות, {{{ב}}} ההנהגה הנסיית ההשגחיית שיהרוס סדר הטבע בעת הצורך, וכלי ההנהגה הזאת הם צבא המלאכים, שהם גבוהים במעלה מצבא השמים והם ישדדו כח המערכת בפקודת רם ונשא, אולם הנהגה זאת אינה מתמדת, כי לא יבטל הסדר הטבעי רק לצורך גדול, החוזה פה צייר תחלה ההשגה שהשיג מן ההנהגה הטבעיית, וצייר המנהיג העליון הזה כמלך יושב על כסאו, שיען שהנהגה זאת קבועה, צייר המנהיג יושב, כי הישיבה תורה מנוחה וקביעות, והכסא הם צבא השמים כמו שכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ה' בשמים הכין כסאו, עליהם יושב וישם משטרו על ההנהגה הקבועה הטבעיית המתמדת, רם ונשא, מוסב על ה' הנזכר, והוא מאמר מוסגר, כי יען תיאר אותו כמלך יושב על כסא בא להרחיק ענין ההגשמה בל יקחו הדברים על פשוטם, אומר השם הזה הוא רם ונשא ונעלה בעצמו מתוארים אלה שבאו רק לשבר האזן בלבד. ושוליו, של הכסא ר''ל סוף ההנהגה הטבעיית הזאת. מלאים את ההיכל, כי סוף ממשלת הכסא שהוא השתלשלות ההנהגה השמיימיות יורדת אל ההיכל להתפשט משם אל העולם השפל, כמ''ש והארץ הדום רגלי, ואמר מלאים, כי גם הנהגת הארץ אינה בדרך כללי רק בהשגחה אישיית ואין דבר ריק מהשגחתו :

אראה, פעל ראה אצל ה' מורה על ראיית השכל, ע''ד ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (מו''נ פ''ד מראשון), ופעל ישב הנאמר עליו, הושאל על הוראת שלא ישתנ', הישיב' מור' הקביעו' והנחות על ענין אחד, (שם פי''א) והכסא מורה אצלו על ההנהגה וההשגחה ונקראו השמים כסא ה' על הנהגתו והשגחתו על ידם (שם פ''ט). רם ונשא הנאמר עליו הוא התרוממות מדרגה (שם פרק כ'). ועיין למעלה (ב' יב) ההבדל בין רם ונשא, ופה ר''ל רם בעצמו ונשא ע''י בריותיו, שגם הם משיגים שהוא נעלה מאלה הענינים הגשמיים עילוי רב :

שרפים עומדים ממעל . בשמים : לו . לשמשו כן תירגם יונתן שמשין קדישין ברומא קדמוהי : בשתים יכסה פניו . שלא יביט לצד השכינה : ובשתים יכסה רגליו . לצניעות שלא יראה כל גופו לפני בוראו ובתנחומא ראיתי כסוי הרגלים לפי שהם ככף רגל עגל שלא להזכיר לישראל עון העגל : ובשתים יעופף . ובתרין משמש :

ממעל . בשמים : לו . לשמשו : לאחד . לכל אחד ואחד : יכסה פניו . לבל יביט כלפי השכינה : יכסה רגליו . לצניעות שלא יראה בכל גופו לפני בוראו , ורז''ל אמרו שלא להזכיר מעשה העגל כי כף רגליהם ככף רגל עגל : יעופף . יעוף בשליחות המקום :

שרפים, עתה שב לבאר ההשגה השניה אשר השיג מן ההנהגה הנסיית הנעלה מן ההנהגה הטבעיית, הנעשית באמצעות השרפים, עמדים ממעל לו, שהם עומדים ממעל להכסא (לו מוסב על הכסא), כי הם המניעים את הכסא שהיא המערכת וגבוהים ממנה, ואמר עומדים, כי יען שהנהגה זאת אינה קבועה, הם עומדים מוכנים לעת יצטוו. שש כנפים לאחד, צייר מציאות המלאכים לבעלי כנפים, והוא עפ''י שלש בחינות, כי כבר בארתי בבאור המלות שהעברי ישמש בשם כנף על ג' ענינים, {{{א}}} על הקצה והגבול, כנפות הבגד, {{{ב}}} העלם וכיסוי, ולא יכנף עוד מוריך, {{{ג}}} העפיפה, ומצד ג' בחינות אלה ייחס להם הכנפים כמו שחלקם בשתים יכסה פניו וכו', {{{א}}} להורות שהם בעלי גבול ומדה שהגם שלא ימצא בהם כמה מתפשט חיצוני, באשר אינם בעלי גשם, יצייר אצלם כמה מתפשט פנימי, במה שכחם מוגבל בהכרח, וזה נודע מצד הפנים שלהם שיומלץ על עלתם וסבתם, שמצד שיש להם עלה והם עלולים אינם בב''ת בהכרח, כנודע בחכמת מה שאחר הטבע, ועז''א בשתים יכסה פניו {{{ב}}} להורות על ההעלם והכיסוי שעצמותם אינו מושג אצלנו, כי שכל האדם לא ישיג דבר הנעלה ממשיגי הזמן והמקום שהם תנאי להשגות האדם, ועז''א בשתים יכסה רגליו, מצד הרגלים שלהם שהם מסובביהם אשר לרגל', ניכר בהם כנפים על צד הכונה השניה המורה ההעלם והכיסוי, {{{ג}}} להורות על העפיפה עצמה, שהוא ציור ענינם העצמי שרצים לעשות רצון קונם, ועז''א ובשתים יעופף, ותרגומו ובתרין משמש, וממה שיחס בכ''א שתי כנפים, הורה לנו ג''כ כי הגם שהם מופשטים מגשם מ''מ לא ימצא בהם האחדות הפשוט כמו שימצא בבוראם, וע''כ תפס מספר הזוגי בכנפיהם המורים על ענינם, ואמר בשתים יכסה פניו, כי מצד שמקבלים שפע וחיות וקיום מעלה אשר עליהם יוכר בהם הריבוי, אחר שמשכילים את עצמם ואת עלתם, וכן בשתים יכסה רגליו, מצד שהם משפיעים למסובביהם ענינם מורכב ממה שנמצא בכח עצמם וממה שנמצא בו בערך שהוא משפיע אל זולתו, וכן בשתים יעופף כי בענינו העצמי יתראה בו ההרכבה ענינו בו בעצמו וענינו לצורך התכלית המכוון בעפיפתו להשלים חפץ בוראו. (וענינים האלה ממציאות המלאכים ושהם עלות ועלולים משפיעים ומקבלים ושכח השכלתם מורכב מצדדים אלה מוסכם מן הקבלה עם הפילוסופיא הקדומה היונית) :

שרפים. טעם שם זה אל המלאכים פה, לאשר ראה בנבואתו זאת פורעניות כמ''ש והבית ימלא עשן, ואין עשן בלא אש, ולשליחות זה היו מיוחדים עתה, קראם בשם שרפים : כנפים. שם כנף הונח על הנוצות המחוברות לבעלי הכנפים בקצה האבר המעופף, (כי הפרק עצמו נקרא אבר והנוצות נקראו כנף) בם יגביהו עוף ע''י הרוח, כמ''ש צרר רוח אותה בכנפיה (הושע ד' יט), ומזה הושאל שם כנף על כל דבר המעופף בקל. על הרוח, כנפי רוח. על השחר, אשא כנפי שחר. על השמש, שמש צדקה ומרפא בכנפיה. על דבר המעופף מזכרון האדם, כי עשה יעשה לו כנפים (משלי כ''ג ה'), ויען העוף פורש כנפיו ומרחיבם בעת עופו, בא לשון פרישה על הכנפים, יפרוש כנפיו יקחהו. וצל ע''י הפרישה, ארץ צלצל כנפים. וחסיה תחת הצל, אחסה בצל כנפיך. ויען שדרך העוף להסתיר את גוזליו תחת כנפיו הושאל לשון סתר על כנפים, אחסה בסתר כנפיך, עד שיבוא שם כנף עצמו על ההסתר ולא יכנף עוד מוריך (לקמן ל' כ'), וכן לא יגלה כנף אביו, פי' במורה בשם אבן גאנח סתר אביו. ויען שהכנפים הם סוף הגוף וקצה האבר המעופף הושאל אל כנף וקצה, על כנפות הבגד המעיל כנפות הארץ וכדומה, ומצד שלש בחינות אלה הונחו על המלאכים כמ''ש בפירוש עיי''ש : רגליו. שם רגל אצל הרוחניים יכוון בו על המסובב מאתם, (מו''נ פ' כ''ח מראשון, ופ''ד משלישי), ויברך ה' אותך לרגלי, לסבתי. ופנים פה הוא הסבה :

וקרא זה אל זה . נוטלין רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה אלא אם כן פתחו כולם כאחד וזהו שיסד ביוצר אור קדושה כולם כאחד עונים כו' ומדרש אגדה מעשה מרכבה הוא וכן תירגם קדוש קדוש קדוש ג' פעמים כתרגומו :

וקרא וכו' . שרף קורא לחבירו לומר קדוש כאחד ולא יקדים האחד לחבירו . ואמר . הקול יוצא מבין כולם כאחד כאילו הוא קול אחד : קדוש וכו' . ר''ל שהוא מקודש ומרומם בעולם המלאכים ובעולם הגלגלים ובעולם השפל : מלא וכו' . כבודו מלא בכל הארץ :

וקרא זה אל זה, ותרגומו ומקבלין דין מן דין, מסכים לדעות המחקרים והמקובלים שהמלאכים כ''א נשפע מחברו, וכאילו השיג כי הזמינו זה את זה להשכיל גדולת יוצרם וקדושתו. קדוש קדוש קדוש, לפי פשוטו הוא כענין מלך מלכי המלכים, ר''ל השם קדוש יותר ממי שהוא קדוש על כל הקדושים, ור''ל שאין קדוש כקדושתו. ותרגומו קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתיה קדיש על ארעא עבד גבורתיה קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, ר''ל קדוש בשמים שנבדל מן הצורה קדוש בארץ שנבדל מן החומר, קדוש לעלמי עלמיא שנעלה מן ההעדר, ונראה שסוף הכתוב מבאר את ראשו, מ''ש ה', הוא קדיש לעלמי עלמיא ששם הויה מורה על הנצחיית בעבר הוה ועתיד. צבאות, הוא קדיש בשמי מרומא שעקר שם צבאות על צבא מעלה (כדברי הראב''ע בפרשת בא). מלא כל הארץ כבודו, הוא קדיש על ארעא. ובזה השלים כל דברי החזיון, שנגד ההנהגה הטבעיית אמר קדיש על ארעא כי עקרה בארץ ונגד הנסיית אמר קדיש בשמי מרומא, ונגד עצמותו מצד עצמו אמר קדיש לעלם, שגם טרם כל יציר נברא קדושתו לא תשתנה, גם יכלול בזה ג' ההשכלות שנמצא בשרפים כנ''ל. {{{א}}} להכיר עלתם שעז''א בשתים יכסה פניו, ע''ז קראו זל''ז להודיע כי קדיש ה' ונעלה מהשגתם במה שהוא היה הוה ויהיה ונעלה מהשגתם ואין לו קשר עמהם, {{{ב}}} ההשגה שיש להם להכיר א''ע שעז''א בשתים יעופף, נגד זה קוראים קדיש בשמי מרומא שנבדל מן המלאכים עילוי רב, {{{ג}}} להכיר את הנשפע מהם שהם התחתונים, אומר קדיש על ארעא, יכירו כי גם שם קדוש ה' ונבדל מכל. מלא כל הארץ כבודו, ר''ל הגם שהוא קדוש בתכלית הקדושה והרוממות מ''מ כבודו ותהלתו מלא גם כל הארץ שהוא הקצה השפל מבריאותיו, כי השגחתו מלאה את כל אין דבר ריק ממנה :

וקרא, אל. קרא הנקשר בלמ''ד, קריאה ממש, והנקשר עם אל, הזמנה וזירוז, כ''כ המבארים :

וינועו אמות הספים . אילות סיפי הם מזוזות הפתח שנמדדין במדות אמות לגובה ולרוחב והן מזוזת ההיכל : מקול הקורא . מקול המלאכים הקוראים והוא היה יום הרעש שנאמר בו ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה ( זכריה יד ) בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים לשורפו לומר דינו בשריפה כמו שנאמר ותאכל את החמשים ומאתים איש ( במדבר טז ) וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו רעשה הארץ לבולעו כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה יצתה בת קול ואמרה זכרון לבני ישראל וגו' ( שם ) ולא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה אלא כאשר דבר ה' ביד משה בסנה הבא נא ידך בחיקך ( שמות ד ) והוציאה מצורעת כשלג אף כאן צרעת פרחה במצחו : והבית ימלא עשן . היה נמלא עשן :

וינועו . מזוזות הפתח היו נעים מחוזק קול הקריאה וסרים ממקומם הרבה אמות ולא פירש כמה : והבית . ההיכל : ימלא עשן . היה נמלא עשן :

וינועו . מל' תנועה והסרה ממקומה הרבה אמות ולא פי' כמה אמות : הספים . הם המזוזות הנמדדים באמות כמ''ש והסף קנה אחד ( יחזקאל מ ) :

וינועו אמות הספים, ראה בחזיונו כי מרעש הקול אשר בא מחוץ לבית אל הבית, התפלצו סיפי השער וכל הבית התחיל להתמלאות עשן, הודיעו לו בחזיון הזה כי הבית הזה שהוא משל אל העולם השפל בכלל ואל כנסת ישראל בפרט, שעליו אמר ושוליו מלאים את ההיכל, נתמלא עשן מקצף ה' עליהם כמ''ש עלה עשן באפו, והראו לו עוד, כי תחלה התפלצו ספי ההיכל ושעריו, והוא משל אל הנביאים שהם הנמשלים לשומרי הסף כמ''ש צופה נתתיך לבית ישראל, כי בראשם תלוי האשם ראשונה, במה שלא הוכיחו ויסרו את ישראל :

אמות הספים. המכונות שספי השער נכונים עליהם, ובמלכתא (בא פ''ו ופי''א) אין סף אלא אסקופה שנא' אמות הספים, והוא לשון אם הבנים, או לשון חוזק, אמת בצעך (ירמיה נא) : מקול הקורא. קורא תואר אל הקול וע''כ בא ביחיד : ימלא. עתיד במקום עבר, שהתחיל להתמלאות : עשן. כמו שהענן והעשן הפכיים בטבעם, הענן מאד הלח ומרוה גם הוא יורה גשמי ברכה, והעשן והקיטור משריפות חלקי הגשם, מלוחים חריפים מכלים העינים, כן כשיבואו למשל ברוחניות, יצייר הענן כבוד ה' ושפעו וחסדו, והעשן יצייר דין ועונש, ומ''ש והר סיני עשן כולו, שם כפה הר כגיגית בתוקף הדין לממרים מצותיו :

כי נדמיתי . הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה ודוגמתו מצינו במנוח מות נמות כי אלהים ראינו ( שופטים יג ) : נדמתי . כמו כי נדמה כל עם כנען . טמא שפתים . דמגעל בחובין :

ואמר . אמרתי אוי לי וכו' , כי פחד פן ימות על שראה מראה כבוד ה' : כי איש וכו' . על כי אני איש טמא שפתים וכו' ואינני אם כן כדאי לא מצד מעשי ולא מצד מעשה העם אשר אני בקרבו : כי את המלך וכו' . מוסב למעלה כאומר אוי לי וכו' כי את המלך וכו' כי איש וכו' :

נדמיתי . ענין שתיקה כמו וידום אהרן ( ויקרא י ) ור''ל נאבדתי כי הנאבד מן העולם הוא מושתק כי לא ישמע קולו וכן ער מואב נדמה ( לקמן טו ) :

ואמר, אחר שראה החזיון שהתנענעו הספים, והבית נמלא עשן, והבין הנמשל, ואמר אוי לי כי נדמיתי, ר''ל כי נדמה ונמשל לי משל ודימוי בדמיון הזה שראיתי, שבו המשילו לי {{{א}}} כי איש טמא שפתים אנכי, זה היה משל התנענעות אמות הספים שהנביא חטאו בשפתים שאינו מוכיח, {{{ב}}} כי בתוך עם טמא שפתים אנכי ישב, שאין שומעים לתוכחה שזה היה משל הבית שנמלא עשן. ואחר שה' קוצף עלי ועל עמי, אוי לי כי את המלך ה' צבאות ראו עיני, ואני ועמי אין ראוים לזה :

נדמיתי. מלשון משל ודמיון, כמו נמשל כבהמות נדמו. את המלך. כתרגומו ית יקר שכינת מלך עלמיא, והעקרים פי' שנצטער כי ראה דמיון ותמונה, שזה סימן שנתפעל מכח המדמה, ואין נבואתו שלמה :

רצפה . גחלת וכן עוגת רצפים ( מלכים א יט ) כמו עוגת רשפים ונאמר בישעיהו ובאליהו בצד''י רצפה מפני שאמרו דילטוריא על ישראל זה קראם עם טמא שפתי' וזה אמר כי עזבו בריתך ( שם ) אמר הקב''ה למלאך רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני : במלקחים . בצבת : לקח מעל המזבח . שבעזרה :

במלקחים . בצבת לקח הגחלת מעל המזבח :

רצפה . גחלת והוא כמו רשפה בשי''ן כי זסשר''ץ מתחלף וכן עוגת רצפים ( מ''א יט ) : במלקחים . בצבת כמו מלקחיה ומחתותיה ( שמות כה ) :

ויעף אלי אחד מן השרפים, מלאך מיוחד להגעת הנבואה אל הנביאים וחז''ל (ברכות ה') קבלו שהוא מיכאל שר צבא ישראל. ובידו רצפה, תרגומו ובפומיה ממלל, המשיל את הדבור שקבל המלאך מאת ה' להגיעו אל הנביא, לרשף אש, כאומר הגם שנדמה לו המלאך שרף אש, מ''מ היה הדבור נעלה ממנו עד שנכווה ממנו כמרשף אש (ע''ד שאחז''ל בכיוצא בזה כ''א נכוה מחופתו של חברו). במלקחים, וכשקבל הדבור מעל המזבח ממקום הנורא מאלהי הצבאות השוכן שם, קבלו ע''י מלקחיים לבל יכוה בו, והיא מליצה מהנהוג אצל בני אדם שמקבלים רשף ע''י צבת בל יכוו בו, והזכיר המזבח יען הודיע לו כי הרשף הזה יכפר עונותיו שזה מיוחד אל המזבח העשוי להסיר עון ולהתם חטאת, וכ''ז משל והנמשל יבואר בפסוק ח' :

רצפה. גחלת, עוגת רצפים (מ''א יט ו'), רצוף אהבה (שיר ג' י') : במלקחים. הצבת ע''ש שלוקחים בו, ומספר הזוגיי, שפרקיו שנים :

ויגע על פי וגו' . וסר עונך מזה ליסרך לכפר עונך שחירפת את ישראל וגדול כחו שהמלאך ירא לקחתה כ''א במלקחים והגיעה על שפתי הנביא ולא הוזק בתנחומא וזהו שנאמר כי רב מאד מחנהו ( יואל ב ) אלו מלאכים ועצומים מהם עושי דברו ( שם ) הם הנביאים ויונתן תירגם ובידו רצפה ובפומיה ממלל לשון רצפה דבר הרצוף בפה ובלשון , קבל הדבור מפי הקב''ה מכסאו בשמים שהיה מכוון כנגד המזבח שבהיכל :

ויגע . השרף נגע הגחלת על פי : הנה נגע . ר''ל בכוית נגיעת הגחלת קבלת העונש ובזה סר עונך וארז''ל שהעון היה במה שאמר ובתוך עם טמא שפתים וכו' ולא היה ראוי לומר כן על ישראל :

ויגע, שהגיע הרשף שהוא דבור הנבואה אל פיו ע''ד ראה נתתי דברי בפיך, הנה נגע, במה שנגע זה על שפתיך, ר''ל במה שתקבל הנבואה ותלך בשליחותי לנבאות ולהוכיח, עי''כ וסר עונך, הוא העון הנזכר (פסוק ה') שאמר איש טמא שפתים אנכי על שנמנע מהוכיח, ואף חטאתך תכפר, שלא ישאר אף חטא שוגג :

ויגע. נגע בהפעיל הוא הגעה בכ''מ (כנ''ל ה' ח'), והוא כמו והגעתם אל המשקוף, ר''ל תניחו שם :

את מי אשלח . להוכיח את ישראל שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס לפי שהיה כבד לשון והוא נתנב' שנתים לפני הרעש והיו ישראל אומרים הניח הקב''ה את העולם והשרה שכינתו על הדין קטיע לישנא כו' כדאיתא בפסיקתא :

אשלח . לדבר דברי לישראל : לנו . בשליחותנו וכאלו מדבר עם השרפים ונמלך בהם : הנני . הנה אני מוכן ללכת ושלחני :

ואשמע, עתה באר הנמשל שהזכיר בשני פסוקים הקודמים שהרצפה שהגיע השרף לתוך פיו הוא הוא הדבור ששמע עתה מפסוק זה עד סוף הפרשה, שכל דבור זה היה ע''י המלאך. את מי אשלח, לכל שליחות צריך שני תנאים, {{{א}}} שיהיה השליח נרצה אל המשלח וראוי אל השליחות. ועז''א את מי אשלח, {{{ב}}} שתהיה השליחות נרצה אל השליח שיאבה ללכת בשליחות זה, ועז''א ומי ילך לנו. ואמר הנני שלחני, ר''ל מצדי לא יבצר כי הנני מוכן ללכת בשליחות, רק הדבר תלוי מצדך אם אני נרצה אליך ועז''א שלחני אם רצונך בכך.

שמעו שמוע . אני אומר לכם שמעו שמוע ואתם אין אתם נותנים לב להבין וראו ניסים שעשיתי לכם ואינכם נותנים לב לדעת אותי :

שמעו שמוע . הלא אתם שומעים דברי מפי הנביאים ואינם נותנים לב להבין : וראו ראו . הלא אתם רואים נפלאותי ואינכם שמים על לב לדעת ולהכיר בהם :

(ט-י) ויאמר לך ואמרת וכו' השמן לב העם הזה, שיעור הכתוב, לך ואמרת שמעו שמוע ואל (תאמר) תבינו, (ואמרת) ראו ראו (ואל תאמר) תדעו פן יראה בעיניו ושב ורפא לו. (תבת ואמרת נמשך לכל הכתוב והשמן לב העם הזה הוא מאמר מוסגר). באור הדברים, כי לב ישראל היה נסוג אחור בעת ההיא מקבל כל דבר חכמה ומוסר, ולא היו רוצים לשמוע לדבר הנביא כלל, יעץ לו ה' שבעת יבא אליהם לדבר עמהם יאמר להם בסתם שמעו שמוע או ראו ראו ולא יאמר להם שיבינו או שידעו. כי אם יזכיר להם שנמצא בדבריו דבר בינה או דעה ימאנו מהקשיב ומלראות, ואם תשאל ומה ארויח במה שישמעו או שיראו אם לא יבינו וידעו. עז''א בזה תרויח פן ע''י שיראה בעיניו וישמע באזניו יתן לבסוף הדברים על לבו ויבין ג''כ (הגם שלא נתכון לזה) וישוב בתשובה וימצא רפואה לחולי נפשו. ובאר הטעם למה מצוה שלא יאמר להם שיבינו וידעו. ? כי על ידי שהשמן לב העם הזה מכל חכמה ושכל זה הוא הסבה שגם אזניו הכבד ועיניו השע, ובאם ישמעו שנמצא בדבריך דבר חכמת בינה יכבידו אזניהם משמוע ויסתמו עיניהם מראות אבל ע''י שתאמר להם רק שמעו שמוע ולא תאמר להם תבינו ותדעו, פן יראה בעיניו וממילא ובלבבו יבין וכו'. (ומה שסדר בדבריו ראיה שמיעה הבנה, כי תחלה נכיר את הבורא ע''י ראיית החושים מהמון מעשיו ובריאותיו, ואח''כ ע''י הקבלה הנמשכת מדור דור, ואח''כ ע''י מופתי השכל והדעת כמ''ש לקמן (מ''ם), הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם. ע''כ סדר פן יראה ישמע יבין. ותחלה סדר בהפוך שמעו שמוע או עכ''פ ראו ראו שהיא התחלת ההשגה) :

ואל תבינו. יש הבדל בין מלת אל למלת לא, כי מלת לא תבא על כל מיני השלילות בכל חלק הזמן והפעלים, אבל מלת אל תבא רק על העתיד, ולא בעתיד החלטיי רק רצוני ובקשיי, וע''כ בא ברוב בצווי ובקשה וגלות רצון. ולפרש''י ומפר' פה צ''ל ולא תבינו ולא תדעו ? - אמנם יעמוד נגד פרושי פה, ההבדל המבואר בין מלת פן ובין מלת אולי, שמלת אולי מורה שרצון המדבר נוטה יותר אל החיוב, ומלת פן מורה שרצון המדבר נוטה יותר אל השלילה, ולפרושי היה צ''ל אולי יראה בעיניו ? אולם יש לפרש גזרה זאת נמשך לשתים, השמן לב העם הזה מטעם שירא פן יראה בעיניו. ועל כונה זו בא מלת פן, גם נמשך שנית, שיאמר ראו ראו שע''י שיראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו, ונמצא במליצה רבות כאלה :

השמן לב העם הזה . כמו הכבד את לבו ( שמות ח ) לשון הלוך ( לשון ) פעול לבם הולך הלוך והשמן ( אנגריישנ''ט בלעז ) ואזניו הולכים הלוך והכבד משמוע : ועיניו השע . טחים כענין שנאמר ( לקמן מד ) כי טח מראות עיניהם , הטוח מתרגמינן דאיתשע : פן יראה בעיניו . נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאים שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו ויבינו בלבם וישובו אלי והיא רפואתם :

השמן . היצר הנטוע בלבו הוא השמן והאטים אל הלב לבל הבין וקצר בדבר המובן מאיליו כי זהו דרך מעשה היצר : הכבד . היצר הכביד אזניו לבלי שמוע והשע עיניו לבל יראה : פן יראה . כי היצר חושב פן כשיראה בעיניו וישמע באזניו ויבין בלבבו שלא עשה את הטוב ויעשה א''כ תשובה ויבוא לו בזה רפואת הנפש והיא הםליחה ואין דעת היצר נוחה מזה כי איננו דורש אליו לשלום ולזה מטמטם את הלב למען ישאר חייב :

השע . ענין הסרה כמו השע ממני ואבליגה ( תהלים לט ) :

עד מתי . יכבידו את לבם ולא ישמעו : ויאמר . ידעתי כי לא ישיבו עד תבא פורענות עליהם וילכו בגולה ושאו עריהם מאין יושב : שאו . תשאה . לשון גלמוד מאין יושב :

עד מתי . יהיה לבם אטום מלהבין : עד אשר וכו' . ר''ל לבם יהיה אטום עד שיבוא הפורעניות ויהיו עריהם חרבה ובתיהם שממה :

אם . כמו אשר וכפל המלה בשמות נרדפים כמו אדמת עפר ( דניאל יב ) : שאו . תשאה . ענין שממון וכן ושאיה יוכת שער ( לקמן כד ) :

ואמר עד מתי ה', אתנהג עמהם כן שאומר להם שישמעו ולא יבינו, הלעולם יהיו סוררים והולכים? ויאמר עד אשר אם שאו ערים, השיב לו ה', כן תנבא והם לא יבינו, עד יחרבו עריהם ויתקיים כל הנאמר פה עד כאלה וכאלון, ואז ישאר זרע קודש מצבתה שהם ישמעו ויבינו וידעו. אם שאו, תחלה יחרבו הערים, ועוד ישארו בתים יחידים, ואח''כ גם הבתים יחרבו מאין אדם, ועדן ימצאו רועים ועדריהם ואח''כ האדמה בכלל תשאה שממה :

עד אשר אם, כפל אשר אם מורה אם כבר יהיה זה, יהיה זה, אם הוא מלת התנאי, ואשר הוא מלת ההגבלה, עד אשר יתקיים תנאי זה :

ורבה העזובה . שהארץ תעזב מהם וכך הלשון ירבו מקומות עזובים בקרב הארץ :

ורחק וכו' . האדם . ישראל הקרואים אדם יהיה גולה למקום רחוק : ורבה העזובה . זמן מרובה תהיה הארץ עזובה מהם :

ורחק, העשרת השבטים שיגלה מלך אשור לא יגלו למקום קרוב שיהיה תקוה שישובו, כי ירחקם ה' לנהר גוזן וערי מדי. ורבה העזובה גם הפלטה שישארו מדלת העם בארץ לכורמים ויוגבים יעזבו הארץ מעצמם :

האדם, בא הכלל על הקצת : העזובה. בא כתמונת שם מופשט, והכונה מקומות העזובים :

ועוד בה עשיריה . גם אותה השארית אשיב ידי עליה בצרוף אחר צרוף והיתה לבער עד שלא ישארו אלא צדיקים גמורים שישובו אלי בכל לבם : כאלה וכאלון . אשר בעת זמן שלכת שלהן משליכין עלין שלהן בימי הסתיו שילוך אחר שילוך עד שאין נותר בה זולתי המצבה אף הם זרע הקדש הנמצאין בה עומדין בקדושתו הם יהיו לה למצבת , ד''א מצבתה נטיעתה לכך איני מכלה אותם נטעתים זרע קודש , ויש פותרים שער שלכת היתה בירושלים כמו שאמר בעזרא והיו שם אלה ואלון נטועים :

ועוד בה עשיריה . עוד ימלכו בה עשרה מלכים כי זה נאמר אחר שנצטרע עוזים ומלכו אחריו יותם אחז חזקיה מנשה אמון יאשיה יהואחז יהויקים צדקיה ובימיו תשוב להיות לבער וכליון , או ר''ל תשעה חלקים יהיו אבודים ותשאר חלק עשירי ואף היא תשוב להיות לבער : אשר בשלכת . בימי הסתיו עת שמשליכין העלין דרכם להשליך מעט מעט עד שלא ישאר כי אם הנטיעה אשר בה כמות שהיא ואמר שכן יהיה ישראל לבעור אחר בעור : זרע וכו' . הנשאר בה יהיה זרע קודש ולפי שהמשיל לאילנות אמר מצבתה לשון הנופל באילן ורצה לומר שארית :

לבער . לכליון כמו כי אם יהיה לבער קין ( במדבר כד ) : כאלה וכאלון . שמות אילני סרק : בשלכת . מל' השלכה : מצבת . היא הנטיעה הנצב ומתקיים ותרגום של ויטע היא ונציב :

ועוד בה עשיריה, עוד ישאר חלק אחד מעשרה שהוא שבט יהודה, וגם היא תהיה לבער כאלה, המשילם לאילנות אלה ואלון שעליהם רבים (כמ''ש הושע ד' י''ג אלון ואלה כי טוב צלה). ומ''מ בסתיו העלים נובלים רק המצבת נשאר, כן הרשעים שהם הקליפות והעלים יבולו והמצבת תשאר. וזה מוסב על השאלה עד מתי ה'. והשיב עד יהיו כאלה וכאלון שתשאר רק המצבת, והם ישמעו לדברי הנבואה. ובאר הטעם כי זרע קדש מצבתה. כי המצבת שתשאר יהיה זרע קדש צדיקים בדורו של חזקיהו, שהם שבו אל ה' בכל לבם :

עשיריה, מספר חלקי, אחד מעשרה : מצבת. המטע והשורש, תרגום ויטע ונציב : מצבתה. כינוי הנקבה מוסב על עשיריה שבראש המקרא :