אשירה נא לידידי . הנביא אומר אשירה נא לידידי , תחת ידידי ובמקומו ובשליחותו כמו ה' ילחם לכם ( שמות יד ) בשבילכם : שירת דודי . היא זו אשר שר בשביל כרמו על עסקי כרמו כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו ( בראשית כו ) : כרם וגו' . בן שמן . בזויות העושה פירות שמנים כשמן טוב : בן שמן . זויות ראוי לשמן לזיתים לעשות שמן כמו בן מות ( שמואל ב' ב' ) ראוי למות ודוגמ' הוא זו ובסוף הענין יפרשנה : ( כרם . זה אדם הראשון : לידידי . זה הקב''ה : בן שמן . בג''ע ) :

לידידי . אמר הנביא אשירה נא במקום ידידי ובשליחותו : שירת דודי . השירה אשר שר דודי על עסקי כרמו : כרם . וזהו השיר הנה כרם היה לידידי וכו' :

לידידי . אהובי ובן דודי : בקרן . פנה וזויות וכן על קרנות המזבח ( ויקרא ד ) : בן שמן . הראויה לעשות פירות שמנים וכן בן מות הוא ( ש''א כ ) שר''ל ראוי למות :

אשירה, מוכיח את ישראל בדרך משל וחדה, ושר שיר בעבור ידידו ה' ב''ה השיר אשר שר דודו ה' בעבור כרמו. כרם, המשיל דבר ה' עם ישראל כאילו היה לידידו ה' כרם, ששתלו על הר גבוה ותלול במקום שמן, אשר יחוייב מצד המקום שיצליח ביין חמר, גם לא חסר כל הצריך לתקוני הכרם :

לידידי. השם ב''ה (ספרי ברכה סימן שנ''ב ומנחות נג) והלמ''ד תחת בעבור, וכן למ''ד לכרמו. דודי, מנחי עי''ן. וידידי, מנחי היו''ד, והענין אחד כמו ישע ושוע : בקרן בן שמן. קרן לו שלשה מובנים, א) קרנות בע''ח, ב) הצלע, ג) קרני האור וזהרו, הנחת השם בעצם הוא על הבליטה היוצאת בגובה להחיות בעלי הקרנים. וממנו הושאל אל כל דבר הבולט על זוית נצבת או על זוית נוטה, ומשם הושאל אל קרני האור הנופלים בפגישתם על גשם המלוטש לאחוריהם על זוית נצבת שדומה לקרנים, וקרן פה בא על הצלע והזוית. וההבדל בינו בין צד כתף צלע, כי קרן בא על הבליטה לבד, ולכן לא מצאנוהו על שיתוף שם צלע רק אצל המזבח, ור''ל בליטת המזבח בקצה הזויות. וצייר כל א''י כבליטה היוצאת בגובה על כדור הארץ, וכן תרגומו בטור רם, ובספרי (עקב לז) בקרן כמו שהשור אין גבוה בו מקרניו כך א''י גבוה מכל הארצות. אולם באשר שתף עמו יחוס השמן, הצצתי בו כונה מליצית, כי מצאנו בכ''מ שהקרן ימליץ המלוכה והמשרה, רמה קרני בה', תרוממנה קרנות צדיק, כי משיחת המלכים היה בקרן מלאה שמן (שמואל א' טז יג, מלכים א' א' לט), ובמשיחה זו רמזו שתי ההצלחות הקרן כלי המשיחה רומז על הגבורה, והשמן רומז אל ההצלחה הנפשיית כמ''ש שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלות קל''ב), ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן. הקרן והשמן והנר אחריו. קרן, על ההצלחה הגופיית. והשמן, על האושר הנפשי. ויען שהצלחה הגופיית של א''י מסובב מן הנפשיית והשגחת ה' בה, נמצא שהקרן הוא בן השמן ותולדתו, וזה מ''ש בספרי (שם) יכול כשם שהקרן גרוע מכל, כך א''י, ת''ל בן שמן. ר''ל בל תאמר שאין בו רק חומריות גופניות, הוסיף בן שמן, ששרשה רוחנית אלהי :

ויעזקהו . סייגו וגדרו סביב מוקף כמין טבעת דמתרגמינן עיזקא : ויסקלהו . הוציא אבנים מתוכו הרעים לגפנים כמו סקלו מאבן ( לקמן סב ) : ויטעהו שורק . הם זמורות היפות לנטיעה משאר זמורות : ויבן מגדל בתוכו . גת לעצור ענבים : וגם יקב חצב בו . הבור שלפני הגת לקבל היין וכן כל יקב שבמקרא ל' בור הוא וכן עד יקבי המלך ( זכריה יד ) ת''י עד שיחיא דמלכא הוא עומק אוקינוס ולכן נופל בו כאן ל' חציבה כמו ובורות חצובים ( דברים ו ) : ויקו לעשות ענבים . ויקו ידידי לעשות לו הכרם הזה ענבים : ויעש באושים . דומים לענבים וקורין אותם ( לנברווייש''ט בלע''ז ) : ויעזקהו . בעשר חופות האמורות ( ביחזקאל כח ) בפ' חירם מלך צור : ויסקלהו . מיצר הרע עד שאכל מן העץ ונכנס בו יצר הרע : ויטעהו שורק . תחילת יצירתו ממקום המזבח : ויבן מגדל בתוכו . ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים : וגם יקב חצב בו . מעיין נובע מקור חכמה : ויקו לעשות ענבים . שיודה וישבח לפניו : ויעש באושים . דברים נבאשים חירף וגידף : שפטו נא . לפי שסוף המשל בא לומר שאף הם עשו כמותו שואל להם המשפט :

ויעזקהו וגו' . גדרו מסביב ופנה אותו מן האבנים ונטע בו זמורות יפות ועשה בו גת וחפר בו יקב : ויקו . על פי המעשים והתקונים האלה היה מקוה שיעשה הכרם ענבים טובים ולא כן היה כי עשה באושים :

ויעזקהו . תרגום של טבעת עזקא ור''ל גדר סביבו בהיקף כעין טבעת : ויסקלהו . הסיר האבנים מתוכו וכן סקלו מאבן ( לקמן סב ) : שורק . זמורות נבחרים כמו ואנכי נטעתיך שורק ( ירמיה ב ) : מגדל . הגת שעוצרים בו הענבים להוציא היין . יקב . הוא הבור שלפני הגת והיין יורד בו : חצב . החפירה באבנים נקרא חציבה בל' המקרא : ויקו . מל' תקוה : באושים . פירות דומים לענבים וגרועים מהם וכן תחת שעורה באשה ( איוב לא ) שר''ל שעורה גרועה :

{{{א}}} ויעזקהו, הקיפו בגדר להיות נצור מהיזק הבא מחוץ. {{{ב}}} ויסקלהו, פנה אבני מכשול מתוכו בל יעכבו בפני התפשטות השרשים, והוא סילוק ההיזק הבא מתוכו. {{{ג}}} ויטעהו שרק, נטעו על אופן שיוכל להיות בעל בדים ושריגים ע''י שנתן ריוח בין גפן לגפן. {{{ד}}} ויבן, בנה מגדל שישב שם שומר לשמרו מעופות ומגנבים. {{{ה}}} וגם חצב בו יקב וגת, בו ידרוך הענבים להוציא יינם, ובאופן זה. ויקו לעשות ענבים, אחר שלא חסר לו שום דבר, והוא עשה באשים, סורי הגפן נכריה :

ויזעקהו. הקיפו בגדר סביב כטבעת, תרגום טבעת עזקא : ויסקלהו. סקל בקל מורה הנחת האבנים, ובכבד, מורה הרמתם. וסגולה זאת ישתרע בפעלים רבים לשמש דבר והפוכו, בפרט בפעלים הנגזרים משמות : שרק. מתאחד עם שריג, ענפים הדקים הנסרגים ונטוים זע''ז, וכן גידי פחדיו ישורגו (איוב לט), וסורג בלשון התלמוד, ומזה עובדי פשתים שריקות, וגפן הזה נקרא שורקה : מגדל. עיין למעלה (ב' טו), ופה הושאל על סוכת השומר, שרואה ממנו כצופה מן המגדל, וכן במד' בשלח (פ''כ) : יקב. בור בו יאספו הענבים, ויען יחצב בקרקע קשה אמר לשון חציבה : באשים. חברו תחת שעורה באשה (איוב לח) סרוח ונפסד, ורב האי פירש ענבים פראיים, ובמשנה הענבים הבאושים :

ועתה . הואיל וכן היה : יושב ירושלים . כל מי שיושב בירושלים וכל איש מאנשי יהודה : שפטו נא . בררו הדבר הנעשה ביני ובין כרמי וראו הדין עם מי :

ועתה, מזמין את יושב ירושלים, עיר הממלכה ועמהם כל שבט יהודה שעדיין לא חטאו, הם יהיו שופטים בין ה' ובין כרמו שהם עשרת השבטים ומלכות אפרים, לראות מי החייב בדבר, וטוען בפני השופטים לאמר.

מה לעשות . מה היה לי לעשות עוד לכרמי מכל הדברים שעושים לכרם ולא עשיתי לו אותן הדברים : מדוע קויתי . ר''ל מדוע לא היה כן כמו שקויתי :

מה לעשות עוד, לצורך תקוני הכרם אשר לא עשיתי ומדוע קויתי ונכזבה תוחלתי. ? (והנמשל מבואר בפסוק זיי''ן, עדת ישראל הם הכרם אשר נטע ה', בקרן בן שמן היא הארץ הקדושה המוכנת שישיגו שם שני מיני השלמיות, אם שלמות הנפשיי שבין האדם ובין קונו, באשר היא ארץ מקודשת מוכנת לטהרה וקדושה ונבואה, ואם שלמות ההנהגה בין אדם לאדם, באשר היא ארץ לא תחסר כל בה ולא יצטרכו לעשוק ולגזול או להסיג גבול, והם הענבים שקוה ה' שהם משפט וצדקה (כמ''ש בפסוק ז') משפט נגד האדם וצדקה נגד המקום. וגם עשה כל צרכי הכרם המבוארים במשל, {{{א}}} שגדרם בגדר והבדל מן העכו''ם סביבותיהם בל יתערבו עמהם, {{{ב}}} שסקל אבני נגף מקרבם במה שצוה להם להמחות הכנענים לבל ידיחום מה', {{{ג}}} שייחד לכ''א נחלת שדה וכרם בפ''ע כי בזה נטעם שורק שיפרו משפט וצדקה בשיהיה דעתם פנויה לעבודת ה', וצרכיהם נמצאים מבלי צורך לעשוק, {{{ד}}} שבנה מגדל בתוכו והוא הבהמ''ק בו ישב שומר ישראל לא ינום ולא יישן לשמרם מכל צר ואויב, {{{ה}}} חצב יקב הוא השפע האלהי שירד חלף מעשיהם שהוא היין ותכלית המקוה מן המעשה, ובכ''ז עשה הכרם באושים כמ''ש ויקו למשפט והנה משפח) :

מדוע. במלת למה שואל את התכלית, ובמלת מדוע על הסבה :

הסר משוכתו . להסר גדר המסוכך ומגין עליו , מסוכה הוא סייג קוצים , גדר הוא גדר אבנים : והיה . הכרם : לבער . שירעו בו בהמה וחיה : אודיעה נא אתכם . מה נראה בעיני לעשות לו ועשיתי : הסר משוכתו . טרדתיו מתוך חופותיו : והיה לבער . סופו למות ולמשול בו חיות רעות : פרוץ גדרו . טרדתיו ממחיצת גן עדן :

את אשר אני עושה . את אשר בלבבי לעשות לכרמי : הסר . להסר גדרו ותהיה למרעה : פרוץ . לפרוץ גדרו ותהיה למרמס הרגל והוא כפל ענין במ''ש :

משוכתו . הוא הגדר הסוכך ומגין בעדו כמו הלא אתה סכת בעדו ( שם ה ) . והיה . כמו ויהיה : לבער . למרעה כמו ובער בשדה אחר ( שמות כב ) : למרמס . למדרך הרגל :

ועתה, אחר שברר לפני השופטים שהכרם בעצמו אשם ופשע בעצמו, מודיע את העונש אשר בדעתו לעשות לו, הסר, דרך הכרם שיעשו סביבו גדר אבנים בל יהיה למרמס, ויען שעדן אינו בטוח שיקפצו בהמות על הגדר עושין למעלה על הגדר משוכה של קוצים לכלא גם רגל בהמה, אומר שיסיר תחלה מסוכת הקוצים ויהיה לבער לבהמות, ואח''כ יפרץ גם הגדר עצמו ויהיה למרמס והפקר, ובירושלמי ריש ב''ק הסר משוכתו והיה לבער זה השן, פרוץ גדרו זה הרגל. (והנמשל כי יסלק מעליהם השגחתו הפרטיית הסוככת עליהם למעלה מן הפגעים הטבעיים ותולדות הימים, גם יחליש כח גבורתם הטבעיית אשר ע''י ישמרו מכל צר ואויב) :

הסר. מקור וכן פרוץ : משוכתו, גדרו. משוכה, הוא של קוצים, מן לשכים בעיניכם. גדר, הוא של אבנים ועצים, ובא דגש עם הנח שלא כמשפט ? ונראה כי לפי המשל הוא מנחי ע''ו מענין קוצים, ולפי הנמשל הוא מן הכפולים מענין סכך הסוכך מלמעלה וע''כ הורכב משניהם וכמוהו למעלה (א' טז) : לבער. אכילת הבהמה דרך השחתה : מרמס. דריכה דרך השחתה (כנ''ל א' יב) :

ואשיתהו בתה . ל' שממה וריקנות היא וכן ( לקמן ז ) בנחלי הבתות . ולא יעדר . ל' חפירת כרם היא : ועלה שמיר ושית . מיני קוצים פתר בהם מנחם בן סרוק ואני אומר שמיר ל' תולעת חזק הוא המבקע אבנים שבו בנה שלמה את בית המקדש כענין שנאמר ( יחזקאל ג ) כשמיר חזק מצור : שית . ל' השאת והשבר ( איכה ג ) ל' תשאה שממה ( לקמן ו ) צדו מאין דורש ליכנס בו ומתוך כך תעלה בו תולעת : ואשיתהו בתה . צדו הושבתיו , שלא נתתי תורה בימיו : לא יזמר ולא יעדר . לא ילמדו ממנו לא זכות ולא מעשה טוב : ועלה שמיר ושית . שלט בו יצר הרע ובדורותיו אחריו לעשות מעשים מקולקלים : ועל העבים אצוה . צויתי עליו שומרים לשמור את דרך עץ החיים :

ואשיתהו . אשים אותו שממה : לא יזמר . לא יחתכו הזמורות להרבות ענפים כדרך שעושים לכרמים : ולא יעדר . לא יחפרו תחת האילנות כדרך שחופרים בכרמים לתקון הגפנים : ועלה שמיר ושית . יגדל קוצים כדרך השדה שאינו נעבד : מפרש המשל ואמר שבית ישראל הם הכרם : נטע שעשועיו . הנטיעה שהוא משעשע ומשמח בו : ויקו . לפי מרבית הטובה שעשה להם היה מקום שיעשו משפט והנה לא כן הוא כי אספו חטאים רבים או עשו מעשים מגונים כנגע צרעת : לצדקה . היה מקוה שיעשו צדקה והנה נשמע צעקת עשוקים :

ואשיתהו . אשים אותו : בתה . ענין שממון כמו בנחלי הבתות ( לקמן ו ) : יזמר . כן יקרא קציצת ענפי גפן כמו וכרמך לא תזמור ( ויקרא כה ) : יעדר . ענין חפירה כמו וכל ההרים אשר במעדר יעדרון ( לקמן ז ) : שמיר ושית . שמות מיני קוצים :

ואשיתהו, ואח''כ אקבעהו שיהיה מקום שמם לנצח, ומצד זה. לא יזמר, לכרות זמורות הגסים המכחישים את הגפנים וגם לא יעדר סביבו להסיר הקוצים והדרדרים עד כי יעלה שמיר ושית, וגם אצוה שלא ימטירו העבים עליו. (והנמשל שאחר שיביא רגל זרים לארצם ויהיה למרמס ישבית את האומה מגוי, יכרית מהם מלך ושרים ומנהיגים, וגם הנבואה יסלק מהם שהוא המטר העליון, כת''י ועל נבייא אפקוד דלא יתנבאון להון) :

ואשיתהו. שיתה מוסיף על שימה שמורה שקבעו במקום קבוע (רש''ף), ומתאחד עם שתות ויסוד, ר''ל שישאר שמם ימים רבים : בתה. מקום בלתי ראוי לבנין ועבודה, וכן בנחלי הבתות (לקמן ז') ומזה שם בת הפך בן, שמורה על בנין בית אביו, ובת לא תקום לנחול ולבנות הבית : יזמר. משמש דבר והפוכו (כנ''ל ב') : ויעדר. חפירה, וחברו (לקמן ז' כה) במעדר יעדרון :

כי כרם ה' צבאות בית ישראל . לכרם הזה אתם משולים בית ישראל כי כל מה שעשה לכרם הזה עשה לישראל , והכרם הוא אדם הראשון כי מצינו במ''א במקומות הרבה בתנחומא ובבראשית רבה שמקראות הללו נדרשין עליו לא נטרד אדם הראשון עד שחירף וגידף שנאמר ויקו לעשות ענבים וגו' ובמקו' אחר מצינו הושיב עליו שומרים שלא יאכל מעץ החיים שנאמר ועל העבים אצוה וכן נדרשנו עליו : כי כרם ה' צבאות בית ישראל . כי כאותו הכרם לי בית ישראל עשרת השבטים הם היו לי ככרם יין ככרם זית כקרן שמן בארץ שמינה שמן כהונה שמן מלכות שמן מנורה שמן מנחות עזקתים תחלה בהיקף ענני כבוד במדבר וסקלתים ונקיתים מפושעי הדור נטעתים שורק שש מאות ושש מצות כמניין שורק הוספתי עליהם , על שבע מצות שנצטוו בני נח בניתי מגדל בתוכו משכני ומקדשי וגם יקב המזבח והשיתין : ויעש באושים . קילקלו מעשיהם ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה אשר לא גליתים עדיין ישפטו נא ביני וביניהם על הרעה שהבאתי עליהם מי סרח על מי מה היה לי לעשות עוד טובה לכרמי ולא עשיתי לו אודיע נא אתכם גם אתם המכעיסים אותי את אשר הגון בעיני לעשות לכרמי ככל אשר עשיתי לאדם הראשון הסר מסוכתו אסלק שכינתי מעליה' המסוככ' עליהם כמה שנאמר ( לקמן נב ) ויגל את מסך יהודה : פרוץ גדרו . אתוץ חומותיו : ואשיתהו בתה . ואשוינון רטישין : לא יזמר ולא יעדר . לא אסתעדון ולא יסתמכון : ועלה שמיר ושית . ויהיו מטלטלין ושביקין דוגמת שמיר ושית של כרם ואצל הכרם ממש במקום אחר הוא מתורג' הובאי ובור : ועל העבים אצוה . ועל נבייא אפקד דלא יתנבון עליהון , הנבואה נמשלה למטר שהעבים מקבלין אותה מן השמים כך הנביאים מקבלין הנבואה מפי הקדושה : נטע שעשועיו . כמו נטע ולפי שהוא דבוק נקוד ( פתח ) כמו בקר זבח השלמים ( במדבר ז ) : ויקו . שיעשו משפט והנה משפח אסיפ' חטא על חטא כמו מהסתפח ( שמואל א כו ) , דבר אחר ל' נגע ולפי שהוא לשון נופל על הל' בקריאתו דומה משפט למספח וכן צעקה לצדקה נפל בו רוח הקודש בפי הנביא :

שעשועיו . ענינו התעסקות בדבר מה לשמוח בו : משפח . ר''ל אסיפת חטא כמו ונספחו על בית יעקב ( לקמן יד ) או הוא מל' ספחת הצרעת ולפי של' משפח נופל על ל' משפט אמר כן :

כי כרם, מתחיל לבאר הנמשל, הכרם המשליי הזה בית ישראל המה, אשר נטעם ה' בקרן בן שמן כמ''ש בפסוק ד', וכמו שבכל כרם ימצא נטע המובחר שבו ישתעשע בעליו, כן הוא בכרם הזה איש יהודה, כי ממנו הצמיח קרן לדוד ושבט מושלים. ויקו למשפט, הם הענבים אשר קוה ה' משפט בין אדם לחבירו וצדקה בין אדם למקום, והם עשו באושים, תחת משפט הנה משפח, מדבקים הבתים זל''ז לגזול גבול העני, כמ''ש (פסוק ח' ט' י') ותחת צדקה הנה צעקה על היין, כמ''ש (פסוק י''א י''ב). (בפסוק הזה דבר דרך כלל, ועתה מתחיל לבאר תחלה מ''ש למשפט והנה משפח) :

משפט, צדקה. כ''כ למעלה (א' כז) שמשפט בין אדם לחברו, וצדקה בין אדם למקום בכ''מ : משפח. חיבור טפל אל עקר ופה על חיבור הבתים : צעקה. הרמת קול שלא כרגיל, ויפול גם על שכור צועק מיינו :

הוי מגיעי בית בבית . עשרים ושנים אשרי נאמר בספר תהלים על מקיימי התורה ועשרים ושנים הוי אמר ישעיה על הרשעים , הוי ל' צעקת אנחה על פורענות העתידה לבא : מגיעי בית בבית . מקרבים בתיהם זה אצל זה ומתוך כך גוזלים קרקע העניים החלשים שבין ב' הבתים וכן שדה בשדה : יקריבו עד אפס מקום . שאין מקום לעני לישב : והושבתם לבדכם בקרב הארץ . כסבורים אתם שאין חלק להקדוש ברוך הוא ולא לעניים בארץ חלקו במעשרות אתם גוזלים ולעניים את ארצם שתהיו אתם לבדכם יושבים בה :

הוי . ר''ל יש להתאונן על מה שהמה מגיעים בית בבית כשאדם חלש היה לו בית בין בתי אנשים חזקים בעלי זרוע היה החזק שמצד זה מגיע ביתו בתוך גבול בית החלש ולקח מגבולו וכן זה שמצד השני עד שלא נשאר מקום להחלש שביניהם : והושבתם . אמר הנביא לבעלי הזרוע וכי סבורים אתם שרק אתם לבדכם תשבו ותתקיימו בקרב הארץ ואין להחלש מקום עמכם :

אפס . הוא כמן אין :

הוי, בעלי זרוע היו מקרבים את בתיהם זל''ז באופן שגזלו גבול העני אשר בתוך, אבל את השדות לא הקריבו, כי שדה וכרם לא נחשב בעיניהם בעת ההיא לעבוד את האדמה, ע''ז קורא כמהתל עליהם הוי! קורא אני אל המגיעי בית בבית הלא טוב יותר כי שדה בשדה יקריבו לקחת מהעני גם גבול שדהו עד אפס מקום עד שלא ימצא העני שום מקום לא בעיר ולא בשדה, ובזה תרויחו כי והושבתם תשארו יושבים לבדכם בקרב הארץ והעניים כלה גרש יגרשו. וזאת שנית הלא טוב לכם השדות והכרמים מן הבתים, כי הלא :

מגיעי בית בבית. נגע בהפעיל מורה תמיד על הגעה (ערייכען), ונבדל מנגע בקל שמורה על נגיעה (אנרירען), ונמצאו תמיד ביחוס שאליו, וכן פעל קרב (עמש''ש בפי' תהלות צא י') ופה שבא ביחוס שבא בודד בתנ''ך ? וצ''ל שבא לומר שהגיעו הבתים באופן שעשו משניהם בית אחד בעשקם נחלת העני אשר בתוך : והושבתם. מבנין שלא נזכ' שם פועלו, שרשו ישב ומוסב לעתיד מפני הוי''ו :

באזני ה' צבאות . אמר הנביא שתי אזני שמעו כשנגזר עליהם גזירה מאת ה' ובשבועה אם לא על דבר זה בתים רבים לשמה יהיו ובתים גדולי' וטובים יהיו מאין יושב :

באזני ה' צבאות . באזני אמר ה' צבאות ותחסר מלת אמר ומאליו יובן : אם לא . הוא ענין לשון שבועה כאדם האומר אם לא יהיה כן אזי יהיה ענשי כך וכך ומגזם ואינו אומר וכן אם לא כאשר דמיתי ( לקמן יד ) : בתים רבים וכו' . וכאומר הואיל וכן מה תועלת להם מה שלוקחים עוד מגבול החלשים :

באזני, קול קורא לאמר ה' צבאות הוא לשון שבועה שנשבע ה' בשמו הגדול, כי בתים רבים לשמה יהיו, ולא שיהיו לשמה מפני קטנם או גריעותם, כי גם (בתים) גדולים וטובים (לשמה יהיו) מסבת מאין יושב, כי תצא חצי העיר בגולה, וא''כ למה לריק תגזלו בית העני להגדיל בתיכם, אבל בהשדות והכרמים בהם הלא תמצאו חפץ :

באזני ה' צבאות. לדעתי ה' צבאות שזכר הוא לשון השבועה שנשבע ה' בשמו הגדול, כמו בי נשבעתי נאום ה', וכן פי' לקמן (כ''ב יד) :

כי עשרת צמדי כרם . ומפני הרעב יגלו יושבי הבתים ואין יושב בה וגם זאת תהיה לכם מדה במדה על הקרבת השדה בשדה שגזלתם חלקו של מקום במעשר הארץ : עשרת צמדי כרם . ( ארפינ''ט בלע''ז ) ואומר אני כדי עבודת יום אחד בצמד בקר קרוי צמד . יעשו בת אחת . מדה אחת של יין , בת שלש סאין : וזרע חומר . בית כור שהיא שלשי' סאין של תבוא' יעשה איפה שלש סאין :

כי עשרת וכו' . מקום עבודת עשרת וכו' יעשה בת אחת יין ומקום זרע חומר יעשה איפה אחת ובעבור הרעב יעזבו בתיהם וילכו להם וישארו שממה מבעליהן :

צמדי . ענין זוג כמו צמד בקר ( ש''א יא ) ועבודת יום אחד בצמד בקר קרוי צמד כרם : בת . מדת הלח מחזקת ג' סאין : חמר . הוא כור מחזיק ל' סאין איפה מדת היבש מחזקת שלשה סאין :

כי עשרת צמדי כרם, לא יעשו רק מדה אחת של יין, וזרע חמר לא יעשה רק איפה, שהיא עשירית מן הרגיל. ומצד זה תצטרכו לכרמים ושדות גדולים. וכמהתל עליהם יאמר, הייתם מרויחים יותר בגזלת השדות מגזלת הבתים שיעמדו שממה. (עתה מתחיל לבאר מ''ש ויקו לצדקה והנה צעקה על היין) :

צמדי. י''מ מה שיחרוש צמד בקר ליום, וי''מ עשרה כרמים נצמדים יחד : בת. בלח כמו איפה ביבש : וחמר. הוא הכור והוא עשר איפות :

מאחרי בנשף . לשתות יין בלילות : יין ידליקם . בוער בם :

משכימי בבקר . משכימים בבוקר ורודפים לבקש יין המשכר ומאחרים לשבת בערב לשתות הרבה עד אשר היין דולק ובוער בהם :

בנשף . בחשכת הלילה כמו נשף חשקי ( לקמן כא ) :

הוי! מצייר כי רואה אנשים משכימי קום, ושואל הוי משכימי בבקר, על מה הם משכימים? הילכו לבית ה' להתפלל. ? משיב לא, כי שכר ירדפו! רואה שנית כי אלה הם מאחרי שבת, ושואל הוי מאחרי בנשף, על מה? משיב, שם יין ידליקם. מוסיף לחקור עוד מה יעשו בבית המשתה כל היום, היביטו שם פועל ה' ומעשהו. ? משיב לא, כי :

שכר. הוא היין הישן המשכר, ודרך לשתותו בלילה כשרוצה לישן, והם עשו בהיפך תיכף בבקר רדפו אחר השכר, ובערב גם היין הדליקם : מאחרי. מבואר אצלי כי איחור הוא תמיד בבחינת הזמן הקבוע, ופה ר''ל מאחרים זמן הקבוע לשינה, וזה הבדלו מן מהמה ובושש :

כנור ונבל . נימין יתרות יש בנבל מן הכנור ולמה נקרא שמו נבל שמנבל כל מיני כלי זמר במדרש תהלים : תוף . של עור הוא : וחליל . אבוב של קנה , ( צלמיי''ל בלע''ז ) : ואת פועל ה' לא יביטו . ובאורייתא דה' לא אסתכלו : ומעשה ידיו לא ראו . עשו עצמם כאילו לא ראו את גבורותיו , ד''א לא קלסוהו שחרית יוצר אור ולא ערבית המעריב ערבים :

והיה כנור וכו' . בידם היה הכנור וכו' לנגן בעת השתיה לתענוג וגם יין משתיהם היה בידם : פועל ה' . אינם נותנים לב להסתכל פועל ה' שעל הכל יביא במשפט : ומעשה וכו' . כפל הדבר במ''ש :

כנור ונבל תוף וחליל . הם שמות כלי נגון :

והיה, שם יהיה. כנור ונבל, מצורף אל יין משתיהם, אבל את פועל ה' לא יביטו, שמה לחקור על הנהגת ה' והשגחתו, כי מעשה ידיו לא ראו מימיהם, ואיך ישימו עליו לב עתה במשתה היין :

ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. יש הבדל בין פועל ה' ובין מעשה ידיו, כמו שיש הבדל לדעת הרש''ף בין פעולה ומעשה, העסק שאדם מתעסק באיזה דבר נקרא פעולה, ודבר שנגמרה מלאכתו וא''צ שום תיקון נקרא מעשה. וכן המבחין על המציאות כמו שהוא עומד נגמר ונשלם מעת הבריאה הקדומה, נאמר שמבחין מעשה ידיו, אבל המבחין בו פעולת ה' המתמדת בו תמיד, איך התמדת הבריאה וקיומה הוא ג''כ בריאה חדשה, וכי ידי היוצר עודם פועלים בתמידות בלי הפסק במציאות כולו, ומחדש בכל יום מעשה בראשית, נאמר שבוחן פעולת ה'. - ובזה אמר פה שלא הביטו אל פעולת ה', שהוא העיון השכלי לחקור אחר פועל ה' והנהגתו התמידית, ומוסיף שגם מעשה ידיו כמו שהם עומדים סדורים וערוכים מששת ימי בראשית שמעידים על סבה ראשונה חכם ויכול ורוצה, שזה יכלו לראות בעינים חושיים, ג''כ לא ראו. - ודע שיש הבדל בין ראיה והבטה, ראיה, הוא ראות העין החושיי ויפול גם על ראיה הפתאומית בלי כונה. והבטה, פורט המשים לב על העצם לדעת ענינו ומהותו. לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד) שלא יבואו לנגד עיניכם כלל, פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם (איכה ד'), לא ישים לב אליהם אף שיראם בעיניו, אל תבט אל מראהו (ש''א טז ז') אל תשים לבך אליו. ומצד זה יבא הבטה קודם ראיה על מי שמשים לב לראות המובט ואח''כ רואהו בעיניו, ויבט הפלשתי וירא את דוד (ש''א יז), הבט משמים וראה (איוב לה). יביטו יראו בי (תהלות כב). רק בעיניך תביט, (ותרצה לדעת ואז) ושלומת רשעים תראה בעין ממש (שם צ''א). אם אביט אליך, (ויותר מזה גם) ואם אראך (אף בלי כונה) (מ''ב ג'), ואמר ראה ה' והביטה (איכה א'), ראה בעין ושים לב לדעת. ובזה תראה איך שקל את דבריו בפלס, שיחס הבטה אל פועל ה', כי לא יושכל רק בעין השכל, וראיה אל מעשה ידיו, כי זה יתראה בעין החושיי. - ודע כי פעל ראה נקשר עם את ופעל הביט עם אל בכ''מ, והביט אל נחש הנחשת וראה אותו. - כי הראיה המוחשת תפעול ותתפעל מנצוצים הפוגשים מן המובט בעין המביט שע''ז מורה מלת הפעול את, לא כן ההבטה המחשבית שקשורו עם המובט הוא הגיוני לא במציאות, זולת פה יצא מן הכלל, וצ''ל מפני שמלת את נמשך גם למעשה ידיו ואת מעשה ידיו :

מבלי דעת . לפי שהיה לבם בלי דעת : וכבודו מתי רעב . נכבדיו ימותו ברעב : צחה צמא . צמא כנגד רוב משתיהם : צחה . תרגום של צמאה :

מבלי דעת . על שמאנו לדעת דרכי המקום : וכבודו . אנשי הכבוד והחשובים יהי מתי רעב והמון העם ימותו בעבור יובש הצמאון ומלת מתי משמשת בשתים :

מתי רעב . אנשי רעב : צחה . ענין יובש וצמאון כמו על צחית סלע ( יחזקאל כד ) :

לכן בעבור כל הנזכר בעבור שעשו באושים, גלה בבלי דעת. וכבודו נכבדיהם ימותו ברעב, תחת שהשיגו גבולות להרבות עשרם, והמונו ימותו בצמא תחת שסבאו יין ושכר :

מבלי דעת. שימוש המ''ם כמו ב' בבלי, וכן ממחרת השבת יניפנו הכהן (ויקרא כג), ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם ז'), שהוא ובמחרת : מתי רעב. אנשי רעב, והשו''א עד, לא כן לקמן (כ''ב ב') בציר''י : צחה. שרשו צחח, והוא תואר בפלס אשה, והבדלו מן יבש חרב, שהוא מורה יבשות העצם בפנימותו מכל וכל, כמו צחיח סלע :

לכן הרחיבה . מדה במדה הם הרחיבו נפשם לבלוע מאכל ומשת' לרוב ופערו פה לבלוע אף שאול תרחיב נפשה לבלוע : ופערה . ופתחה : לבלי חק . באין סוף ולמה לבלי חק לפי שלא היה בידם של אלו חק וקצבה לתפנוקיהם : וירד . שם הדרה של ירושלים . ועלו בה . העליזים שבה :

הרחיבה . מדה במדה על שהרחיבו נפשם להתענג ביותר לכן תרחיב השאול נפשם לבלוע את הכל : הדרה . תפארת עדתם : בה . בהשאול ומוסב על וירד ור''ל הכל תרד אל השאול :

ופערה . פתחה ביותר כמו פי פערתי ( תהלים קיט ) : לבלי חוק . בלא קצבה . והמונה . המון עמה : ושאונה . הוא כמו המונה וכפל הדבר במ''ש : ועלז . ענין שמחה :

לכן, מוסב על לבלי חק. השאול ירחיב פיו אל בלי חק, אל מי שלא שם חק לתאותו, וכן גם השאול לא ישים גבול לתאותו לבלוע נפשות. וירד הדרה, כשתשבת עיר, יתבטל תחלה שאונה, שהוא קול ההמולה הגדולה שבה קול ששון ושמחה וכדומה, ואח''כ המונה שהוא ההמיה המורגלת, ואח''כ הדרה שהוא המלך ושרים, עד שהסדר הוא שירד שאונה והמונה והדרה, והמליץ פה הפך הסדר לאמר שתושבת פתאום כאילו השאול פתח פיו ובלע כל העיר בפתע פתאום, עד שנשבת הכל פעם אחד, ועז''א ועלז בה, כאילו בעודם בשכרותם ועליזתם יפלו לשאול ולא ירגישו ועוד יעלזו וישחקו בבטן שאול, ומלת בה מוסב על השאול :

ופערה. פער הוא הגילוי הבלתי ראוי ויותר מן הרגיל, ולמ''ד לבלי חק, הוא הגבול שאליו : המונה ושאונה. ההמון, רגיל. והשאון, יותר מן הרגיל, קול המולה גדולה (ע''ל יז יב) : ועלז. שמחה ורעדה, והשכרתים למען יעלזו (ירמיה נא), הרועד מחמת שמחה ושכרות, והוא פעל, יעלוז בשאול :

וישח . ויחלש תקוף גברין ולפי מדרשו זה הקב''ה שהם גרמו לו להראות כאיש נדהם וכן הוא אומר צור ילדך תשי ( דברים ל''ב ) ואומר בעצלתים ימך המקרה ( קהלת י ) :

וישפל איש . כפל הדבר במ''ש : ועיני גבוהים . העינים שהיו מגביהים להסתכל כלפי מעלה כדרך גסי הרוח : תשפלנה . להסתכל למטה כדרך השרוי בצרה וצער :

וישח . ענין כפיפה כמו שחו רעים לפני טובים ( משלי יד ) :

וישח, האדם יכניע את עצמו בלב ובפועל, ועיניו ישפלו לפני ה' בתשובה וחרטה (עיין פירוש הפסוק למעלה ב' ט') :

וישח, וישפל. עיין למעלה (ב' יא) :

ויגבה ה' צבאות במשפט . כשיעשה משפטים בהם יגבה שמו בעולם , במשפט יושטיצ''א בלע''ז : והאל הקדוש . יתקדש בתוך הצדיקים הנשארים בכם :

ויגבה וכו' . במשפט . כשיעשה משפט יתרומם ויתעלה שמו : נקדש בצדקה . יתקדש שמו במה שיעשה צדקה להכשרים שבדור :

ויגבה, ואז ישובו לעשות ענבים שהם משפט וצדקה. ויגבה ה' ע''י המשפט, שיעשו בין אדם לחברו, ויקדש ע''י הצדקה, שיעשו בין אדם למקום : [הערה : דע כי כל השמות והתוארים שאנו מיחסים אל ה' הם רק בערכנו, ואינם תלוים בעצמותו יתברך, למשל אנו קוראים אותו צבאות, שם זה מורה שהוא מנהיג ומקיים צבאותיו אשר ברא, הנה שם זה לא יתכן ליחס אליו רק אחר שברא שני חלקי הבריאה העליונים והתחתונים, אבל טרם נברא כל יצור לא היה מכונה בשם צבאות, ובכ''ז ידענו שלא נשתנה בעצמותו אחר שברא הבריאה וקנה שם צבאות, לעצמו ממה שהיה קודם הבריאה שלא היה מכונה בשם זה. מבואר כי שם זה אין לו קשר בעצמות ה', ואנו מכנים לו שם זה רק בערכנו שמצד שאנחנו צבאותיו נקראהו ה' צבאות או אלהי הצבאות, דעתנו בזה שהוא מנהיג וקושר ומחיה ומקים צבאות הבריאה בכללה. ואחר ששם זה אינו מיוחס אליו רק מצד צבאותיו, מבואר כי כבוד השם הזה יתרבה או יתמעט גם כן מצד צבאותיו והנהגתם, רצוני שבעת שצבאות הבריאה מסודרים בסדר נכון ומונהגים בהנהגה נכונה, אז תפארת השם הזה שהוא שם צבאות מתגדל ומתרבה, ובעת שצבאות הבריאה מופסדים והורס סדרם, כן תפארת השם הזה מתמעט ומתקטן, ואחר שהקו אשר לפיהו יתוקן סדר ההנהגה המדיניית וקשר הצבאות בסדר נכון הוא המשפט, כי עת לא ישימו משפט לקו תפסד ההנהגה הכללית ושם צבאות יתמעט כבודו, אחר שהצבאות האלה אשר אליהם יתיחס זה השם הוא כחיות טורפות וזאבי ערב, עפ''ז יאמר. ויגבה ה' צבאות במשפט, שעל ידי שישובו לעשות משפט יתרבה השם ויוגבה. - וכן הקדושה שאנו מיחסים אל העצם הנשגב ומתארים אותו בתואר קדוש אין לו שום שייכות בעצמותו, כי הקדושה הוא ענין מיוחס אל האדם עת יעזוב עניניו הטבעיים ויעלה להתנהג בענין נעלה מן הטבע הבשריית, אבל השם, הוא לא יתלה אל מדרגה למעלה ממה שהוא, שבעבורו תיוחס לו הקדושה, אבל ניחס לו הקדושה מצדנו, שמצד שעקר הקדושה אצלנו שאנו עוזבים דרכים הטבעיים להתדמות אל דרכי היוצר הרוחניים, שעל קוטב זה יסבו כל המצות שבין אדם למקום כמ''ש והייתם קדושים כי קדוש אני בהכרח ניחס מקור הקדושה אל האל יתברך, נמצא שבעת שאין התחתונים מתנהגים בקדושה גם הוא לא יתואר בשם קדוש, אחר שתואר זה אין שייך בו, וזה שכתוב והאל הקדוש נקדש בצדקה, שעל ידי הצדקה נגד המקום יקרא בתואר קדוש, בשהוא המקור והשורש לקדושתם : ע''כ : ]

ורעו כבשים כדברם . צדיקים הנמשלים כעדר הרחלים : כדברם . כמנהגם ביושר ובמדה מכלכלים דבריהם במשפט ככבשים הללו , ורבותינו דרשו כדברם כמדובר בם נחמות הנדברות להם : וחרבות מחים . בתי הרשעים שהם שמנים : גרים יאכלו . הצדיקים שהם כגרים יאכלום . מחים . שמנים כמו עולות מחים אעלה ( תהלים ס''ו ) :

כבשים . הצדיקים הנמשלים לעדר הרחלים המה ירעו בנחת והשקט כמנהגם מאז ולא יהיו נכללים עם הרשעים : וחרבות מחים . בתי החרבות של הרשעים בעלי המוח יאכלו הצדיקים שהמה עתה כגרים מול רשעי' :

כדברם . כמנהגם כי וינהג תרגומו ודבר וכן אני אשימם דוברות בים ( מ''א ה ) שהוא ענין הנהגה : מחים . רשעים השמנים בעלי המוח :

ורעו, המליץ תפס פה משל משתי כבשות הצאן, האחת הורגלה לרעות על נאות דשא, והשניה שה שמנה אשר נתפטמה על האבוס, ובעת רעבון כשהאבוס ריק ואין בה אוכל להאבוסה תמות ברעב, אבל השה הרזה תמצא מחיתה גם אז בשדה במדבר. וז''ש ורעו כבשים כדברם ומנהגם לרעות בשדה אבל וחרבות מחים גרים יאכלו, החורב והיובש שיתיבש המוח שבעצמות צאן הפטומות יאכלו וישחיתו את הגרם והעצם, שהצאן הפטומות מתוך שמלומדים במאכל דשן ושמן ועתה יחסר להם זה תחרבנה מוחות עצמותיהם ויכלו גם העצמות. והנמשל שאחר שישובו לעשות משפט וצדקה ולא יגזלו איש את רעהו, אז הרגילים להתפרנס מיגיע כפם ימצאו מחייתם גם אז וירעו כמנהגם, אבל הרגילים להתפרנס מן הגזל עתה תחרבנה עצמותיהם השמנות, כי בקום המשפט על מכונו לא ימצאו חית ידם :

כדברם. כמנהגם, כמו וידבר עמים תחתי : וחרבות. לשון חורב ויובש : ומחים. אינו תואר רק שם, המוח שבעצמות. והרבים, על מיני המוח, משא''כ עולות מחים אעלה, תואר. והרבים על העולות. ושם גרים הוא לדעתי מלשון עצם כמו יששכר חמור גרם, וכן גרמיו כאפיק נחושה (איוב מ' יח), ובא גרם וגרים על שני משקלים כמו קדם קדים, וכמ''ש למעלה (א' ז') על זרם זרים. וכינוי הרבים יאכלו, מוסב על חרבות מחים, לא על גרים, מוח החרב יאכל את הגרם והעצם :

הוי מושכי העון . גוררים יצר הרע עליהם מעט מעט בתחיל' בחבלי השוא כחוט של קורי עכביש ומשנתגרה בהם מתגבר והולך עד שנעשה כעבות העגלה שקושרין בו את הקרון למשוך : השוא . דבר שאין בו ממש : חטאה . חטא :

מושכי העון . ממשיכים על עצמן את היצר הרע המסית על העון : בחבלי השוא . בחבלים דקין וכמעט שאין בהם ממש : וכעבות . לבסוף ממשיכים היצה''ר המחטיא בחבלים עבות שמושכים בהם את העגלה ר''ל בתחלה מעט נמשכים אחריו ולבסוף נמשכים הרבה :

וכעבות . חבלים עבות :

הוי, שיעור הכתוב. הוי מושכי העון בחבלי השוא (ובחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה, ובאור הדבר כי האדם יש לו תמיד מלחמה פנימית, עת יזדמן לפניו דבר הערב אשר הוא מוזהר ממנו, אז התאוה תעוררהו ליהנות מן הדבר, והשכל יזהירהו שלא ליגע בו מפני מצות ה', ועת תנצח התאוה ויעבור על המצוה נקרא חטא בכתבי הקודש, שחטא מן המטרה ועבר ואשם, והחוטאים באופן זה מלאים חרטה, כי אחרי ימלאו תאותם יפקחו עיניהם ויכירו את אשר הרעו. ויש אנשים אשר עת תסיתם התאוה לעבור מצוה ויראו כי השכל עומד לשטן להם יקראו גם אל השכל לעזור אל התאוה, ע''י שיכפרו במצוה או במצוה עליה, בגמולו ובענשו וכדומה, וזה הנקרא בשם עון כי העוה דרכיו במזיד, וזה לא יתחרט לעולם, ועם הכת הזה התוכח הנביא פה, כמ''ש בפסוק שאח''ז האומרים ימהר יחישה מעשהו, שהם הכופרים בעונשי ה', יטעון עליהם שידרשו על עקר הסבה אשר סבבה התפקרותם, אם היה זה מחקר השכל לבדו ומופתי העיון, אבל באמת לא כן הוא עקר הסבה לזה היה בולמוס תאותם אל הדברים האסורים, זה משך אותם בעבותות חזקים כעבות העגלה, ואז משכו את העון שהוא טענות השכל לעזרת התאוה והחטא, אבל לא בחבלים חזקים רק בחבלי השוא שאין בם ממש. וז''ש הוי משכי העון, מה שהם מושכים את העון שהוא טענת השכל, הם חבלי שוא וקורי עכביש אשר במעט קט ינתקו כי אין ממש במופתיהם, אבל (בחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה, וזה הוא עקר סבת החטא, כי ראה נא ובחון את טענותיהם אשר יעריכו נגד הנביא המוכיח אותם, ראה נא חבלי שוא האלה, הנה הם :

העון, חטאה. בארתי למעלה (א' ד') המעוה היא בעצת השכל, והחוטא הוא מנוצח מתאותו : ושוא. דבר שאין בו ממש כמ''ש בשבועות (דף כ'), אוכל ולא אוכל שקר, אכלתי ולא אכלתי שוא : וכעבות. בפלס שאור יאור בסמוך ובנפרד, והוא קלוע, ולדעת חז''ל לא פחות משלשה מיתרים, וקרוב לבאורי פי' בס' ג''ן :

יחישה מעשהו . הפורענות שהוא אומר להביא : למען נראה . דבר מי יקום :

האומרים וכו' . אומרים בלעג ימהר להביא מעשה הפורעניות שאומר למען נראה אם יוכל עשוהו : ותקרב ותבואה . כפל הדבד במ''ש : ונדעה . שיש בידו הכח :

יחישה . הוא כמו ימהר וכן אחישה מפלט לי ( תהלים נה ) וכפל הדבר בשמות נרדפים וכך אדמת עפר ( דניאל יב ) :

האמרים אל הנביא המנבא שישובו ומודיעם הפורעניות שיביא ה' עליהם, הם משיבים לו הלא לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא, וצריך שה' ימהר מעשיו שאז יהיה ראיה שהוא בהשגחה. ובזה צריך, {{{א}}} שימהרם בזמן, {{{ב}}} שיחיש ויעשם בזריזות, לא כן עתה שמאחרם בזמן, וגם בעת שמביא הרעה מביאה במתינות נוכל לתלותה במקרה. ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל, העצה הנאמרת אצל ה' בכ''מ היא התכלית אשר עבורו יפעל מעשהו, למשל מלך שמרדה עליו מדינה ומתיעץ איך יכבשם ואיך ישלח אנשי חיל ואיך ילחם אתם עד שיכנעו תחתיו, הנה הגדודים ששולח שמה ומלחמתו עמהם הוא המעשה שעושה להשלים העצה שהוא שיביאו צוארם תחת עולו, ובעת שילחם עמם נאמר שהשלים מעשהו, ובעת שיכבש אותם נאמר שנשלמה עצתו. מבואר כי אצל ה' אשר אינו צריך לעצות ותחבולות, לא יפול שם עצה רק על התכלית הנרצה ממנו במעשהו, ובעת יגזור פורעניות על איזה אומה, שתכלית כונתו למען יכירו אלהותו ויכלתו, הפורעניות שמביא הוא מעשהו, וכונתו שיכירו כחו וגבורתו הוא עצתו. עפ''ז אומר אחר שתכלית כונתו שע''י העונש נשוב בתשובה צריך, {{{א}}} שימהר המעשה בעצמה שהוא העונש, {{{ב}}} שימהר גם העצה שנשיג שהוא העושה הכל, וז''ש ותקרב שלא תעמוד העצה במקום רחוק עד שאינה נראית כלל וגם ותבואה, שלא תעמוד במקום אחד רק תלך ותבא אלינו ועי''כ ונדעה בהשגה שכליית שכן הוא, לא כן עתה שבין מעשהו בין עצתו נעלמים מעינינו, זה טענתם טענת העון, והוא חבלי שוא ותהו, כי ידוע שה' מאחר העונש כדי שיהיה מקום לבחירה, או מצפייתו פן ישובו בתשובה, ועוד טעמים ידועים :

ימהר יחישה, מהר הוא בבחינת הזמן, וחש בבחינת האדם, למשל כשקוראים אדם והולך תיכף אבל בנחת, הוא ממהר ובלתי חש, וכשרץ אבל לאחר שעה, הוא חש ולא ממהר (ועיין לקמן ח' א') :

האומרים לרע טוב . מקלסין לעכו''ם ורע בעיניהם לעבוד הקב''ה שהוא טוב : שמים חשך לאור . דבר שהוא עתיד להביא עליהם חשך אומרים שיאיר להם : שמים מר למתוק . עון שהוא עתיד להביא עליהם פורענות מר אומרים שימתיק להם : ומתוק למר . עבודת הקב''ה המתוקה אומרים מרה היא :

לרע . על עבודת אלילי כנענים היו אומרים שהוא טוב : ולטוב . הוא עבודת המקום : שמים חושך וכו' . כפל הדבר פעמים ושלש כדרך המליצה ולהתמדת הדבר :

הוי האומרים לרע טוב, שלש דבריו לעומת שלש ההבחנות אשר בכח האדם, {{{א}}} הבחנה השכליית, להבדיל בין הטוב האמתי והרע האמתי, כמו המצוה והחטא, {{{ב}}} הבחנת כח המדמה להבדיל בין המועיל והבלתי מועיל כמו האור והחושך, {{{ג}}} הבחנת הנפש המרגשת בין הערב להבלתי ערב כמו הדבש והלענה, וכמו שיקרה בחליי הגופות שיטעמו המר מתוק והמתוק מר, או חולי העינים שידמו האור חשך והחשך אור, כן ימצא בחולי הנפשות שישוב אצלם הרע טוב והטוב רע. ושיעור הכתוב, הוי קורא אני אל האמרים לרע טוב ולטוב רע, הלא הם שמים אור לחשך וחשך לאור, מר למתוק ומתוק למר, כי נדמו בחליים הנפשיי, כמחלה אנושה גופיית עד שנעדר מאתו כח ההבחנה והרגשה. אמנם לעומת שהחולים יסמכו על עדות הבריאים העומדים נגדם שמגידים להם שזה אור ומתוק, או חשך ומר, לא כן אלה, כי.

בעיניהם . מחזיקים א''ע לחכמים : ונגד פניהם . לפי הסתכלות פניהם וכפל הדבר במ''ש :

הוי, הם חכמים בעיניהם, הגם שנגד פניהם עומדים נבונים, המשכילים ומבררים להם מה הוא הטוב ומה הוא הרע :

ונגד פניהם. למפרשים הוא כמו בעיניהם, אבל לא מצאנו לשון נגד פניו על החכם בעיניו, (משלי ג' ו', כ''ו ה' יב, כ''ח יא), כי נגד פניו הוא דבר העומד נכחו :

למסוך שכר . למזוג שכר תיקון המשקה קרוי מסך :

לשתות יין . מראים גבורות לשתות יין הרבה : ואנשי וכו' . כפל הדבר במ''ש :

למסוך . מזיגת היין קרוי מסך :

(כב-כג) הוי גבורים וכו' מצדיקי רשע, ר''ל עקר תפארת הגבורה הוא שיעשה משפט ויציל עשוק, וא''כ קורא הוי, גבורים ואנשי חיל, איך הם בעצמם הם מצדיקי רשע ע''י שוחד, ולשתות יין למסך שכר, הוא מאמר מוסגר, כמתלוצץ עליהם הסגיר בדבריו, גבורים, אבל לא לגבורה רק לשתות יין, אנשי חיל, אבל רק למסוך שכר, כי אין מכונים גבורתם לתכלית הנרצה, (ומבואר אצלי כי הגבור הוא הגבור בטבע, ואיש חיל אינו גבור רק יודע תכסיסי מלחמה, לכן מיחס אל הגבור שתיית היין בעצמו, ואל האיש חיל רק מזיגת השכר ועריכתו, תכסיסי השכרות נגד תכסיסי המלחמה). אומר איך הגבורים האלה הם מצדיקים הרשע, שרשעו גלויה ואין מחפשים כלל לתת טעם למה הצדיקו אותו, כי מבואר לכל שהצדיקו אותו רק עקב שוחד שנתן, וצדקת צדיק הגלויה יסירו ממנו :

גברים, ואנשי חיל. גבור בטבע, ואיש חיל ע''י למוד (כנ''ל ג' ב') : למסך. הוא תיקון המשקה :

וצדקת צדיקים . שהן ראויין לזכות בבית דין יסירו ממנו ומחייבין אותו בדין וגוזלין ממונו :

מצדיקי . מצדיקים בדין את הרשע בשכר שוחד : יסירו ממנו . מכ''א מן הצדיקים מסירים צדקתו לומר עליו שאינו צדיק בדינו :

עקב . בשכר כמו והיה עקב תשמעון ( דברים ז ) :

ממנו. יחיד על רבים, ר''ל מכל צדיק, ודרשו שינוי זאת בב''ר (פם''ה) :

לכן . והיה הדבר הזה לכם וגו' : כאכול קש לשון אש . כאכול את הקש לשון אש . וחשש . תירגם יונתן עמירא קשין של שבולין וכחשש אשר הלהבה תרפנו ותעשנו אפר . כמק . כדבר הנימוק : ופרחם . גדולתם כאבק העולה לפני רוח ומסתלקת כך תסתלק :

לכן . בעבור הטיית המשפט : כאכול קש לשון אש . כמו לשון אש שורף את הקש וכמו להבה מרפה את החשש ומחלישו עד כי ישוב לאפר כן יחלש שרשה להיות כדבר הנימק : ופרחם . גדולתם יסתלק כאבק דק המסתלק ברוח קמעא :

קש . תבן : לשון אש . להב אש ע''ש שנמשך כלשון : חשש . היא תבן הדק וכן תהרו חשש ( לקמן לג ) : ירפה . מל' רפיון : כמק . מל' המקה והמסה : ופרחם . המשיל הגדולה לפרחי האילן : יעלה . יסתלק כמו כעלות גדיש ( איוב ה ) : נאצו . ענין בזיון :

לכן, דלתות הכתוב מגבילים, לכן כאכל קש לשון אש, שרשם כמק יהיה, כי מאסו תורת ה' צבאות. וכמו שחשש להבה ירפה, פרחם כאבק יעלה, כי את אמרת קדוש ישראל נאצו. ר''ל כי במה שנאצו את אמרת קדוש ישראל שהוא דבר הנבואה חטאם גדול בשתים ממה שמאסו את תורת ה', {{{א}}} כי המיאוס רק בלב והניאוץ הוא בפה, {{{ב}}} שדבר הנבואה חמורה יותר כי באה בעונשים ואזהרות מיוחדים אליהם, ומצד שהוא קדוש ישראל והתיחדות השגחתו עליהם, ולכן עונש נאצות הנבואה קשה מעונש מיאוס התורה. ובזה מגביל עונש מיאוס התורה, שידמו עבורה כקש הנאכל מלשון אש. דמה המשל בשני ענינים, {{{א}}} הקש הוא שורש השבולת, {{{ב}}} האש ממיקו אבל אין נעשה אבק רק האפר נשאר במקומו. וכן שרשם כמק יהיה, {{{א}}} שלא יגיע העונש רק אל השורש לא אל הפרח שהם הבנים, ור''ל רק אל החוטא עצמו, {{{ב}}} שרק כמק יהיה דבר הנימוק ונשאר במקומו. אבל בעבור עונש ניאוץ הנבואה דמה אותם כחשש הנרפה מן הלהבה, {{{א}}} החשש הוא ראש פרח השבולת, וכן פרחם כאבק יעלה שהם תולדותיהם שהם הפרח, {{{ב}}} החשש הנאכל נעשה כאבק שהרוח נושאו ומעלהו באויר וכן מתבטל ממציאות לגמרי, וכן בנמשל אומר כאבק יעלה, עד שיגדל העונש לעומת החטא :

מאסו, נאצו. המיאוס בלב, והניאוץ בדבור ובפועל, וההבדל בין תורה ואמרת ה' מבואר (למעלה א' י', ב' ג'), תורת משה, ואמרת הנבואה : כאכל קש. כאכול את הקש לשון אש הקדים הפעול לפועל :

על כן . על מעשיהם הללו : וירגזו ההרים . מלכי יהודה ושריהם : כסוחה . כרוק וקיא הניסח מתוך גופו של אדם שהוא מאוס ובלשון חכמי' קרוי סחי וכן סחי ומאוס ( איכה ג' ) : בקרב חוצות . כן יהיו מאוסים בין הבבלים : בכל זאת . הבאה עליהם : לא שב אפו . לא נתקנו במעשיהם להשיב אפו מהם : נטויה . להרע להם :

עליו . על עמו : ההרים . מלכי יהודה ושריהם : כסוחה . כרוק המושלך בקרב חוצות : בכל זאת . עם כל הפורעניות הזאת לא שב אף ה' ועוד ידו נטויה להכות בהם :

וירגזו . ענין תנועת החרדה : כסוחה . כרוק הניסח מן הגוף וכן סחי ומאוס תשימנו ( איכה ג ) :

ויט ידו עליו ויכהו כמשל אדם המכה שמרים ידו על חברו ומכהו, וירגזו ההרים, שתרעש הארץ ותבלע יושביה, ועי''ז ותהי נבלתם כסוחה וכרותה בקרב חוצות. בכל זאת, ר''ל בכל המכות האלה, לא שב אפו ועוד ידו נטויה, להכותם בידי אדם על ידי אויבים וצוררים שקשה יותר, כמ''ש דוד נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה :

כסוחה. כרותה, קוצים כסוחים, בפלס שכולה :

ונשא . הקב''ה נס לגוים , ירמוז להם רמזים להתאסף ולבא עליהם , נשיאת נס הוא כמו כלונס ארוך ונותנין בראשו בגד ועולין בראש הר גבוה ורואין אותו מרחוק והוא סימן לקיבוץ בני אדם וכן על עמים ארים נסי ( לקמן מ''ט ) וכן ושים אותו על נס ( במדבר כד ) , כלונס פירקא בלע''ז ועל שם שהוא לאות קרוי נס : ושרק . שיבליר בלע''ז אף הוא סימן לקיבוץ : מקצה הארץ . שיבאו מרחוק לצור על ישראל : קל יבוא . האויב עליהם כמו שמפרש והולך :

ונשא נס . ר''ל יעורר לב האומות היושבים ממרחק לבוא עליהם כאלו נשאר להם נס וכאלו שרק להם להתאסף ולבוא :

נס . הוא כלונס ארוך ובראשי בגד ועשוי לרמוז בו ולהתאסף ולבא : ושרק . הוא קול הנעשה בקבוץ השפתים והוא סימן להתאסף וכן אשרקה להם ואקבצם ( זכריה י ) :

ונשא נס, הוא הדגל שמרימים לגדודים העומדים במקום רחוק שיתקבצו למלחמה, ומוסיף לאמר כי לא יהיה צריך כלל אל נס, כי רק ושרק שריקה בשפתיים לבד, ואף שיהיה האויב מקצה הארץ, מ''מ והנה מהרה קל יבוא, מהרה הוא שיצא תיכף ממקומו, וקל הוא זריזות ההליכה ומרוצתה :

ושרק. קיבוץ השפתים לצלצל קול : מהרה קל, מהרה, בזמן (כנ''ל יט), וקל, ברגליו, לא לקלים המרוץ :

אין עיף ואין כושל בו . לא ייעף ולא יכשל במרוצתו לקיים ימהר יחישה שהם אומרים לפניו : נפתח . לשון ניתר כמו ויפתח הגמלים ( בראשית כד ) : ולא נתק . ולא יראו שם סי' כשלון לירא ממני מלבא :

אין עיף . בהעם הבא לא ימצא בו עיף וכושל : לא ינום . ר''ל לא יהיה מי מתעצל בדבר : ולא נפתח . ר''ל לא יהיה למי שום צד עכוב :

נפתח . ענין התרת הקשר כמו יתרי פתח ( איוב ל ) : אזור . חגורה : חלציו . מתניו : נתק . נעתק ממקומו : שרוך . ענין קשורים כמו מחוט ועד שרוך נעל ( בראשית יד ) :

אין עיף, מצייר קלות מהלכתו שלא יקרה לו שום עיכוב שלא ייעף מצד עצמו, ואין כושל, מסבה חיצונית שיעכב דרכו, וגם לא ינום, התנמנמות מסבת יגיעה, ואף גם לא יישן, השינה הטבעיית ההכרחיית שבני אדם ישנים בלילה, עד שיוכל לילך ביום ובלילה ולא לבד שלא יקרה לו עיכוב מצד גופו, כי גם מצד מלבושיו לא יקרה לו עיכוב, כי לא נפתח אף אזור התחתון שתחת חלציו שיתעכב עי''כ, ואף גם לא נתק שרוך נעליו, אף שזה מצוי שינתק בהלכו דרך רחוקה, וגם אינו מתעכב ע''י כ''כ כי יוכל לילך בלא שרוך, מ''מ אפילו סבה קלה לא יקרה לו :

לא ינום ולא יישן. השינה, היא הטבעיית, והתנומה, מחמת עיפות דרך עראי, וכשידבר בבחינת השינה עצמה, תנומה קלה משינה, (תהלים קלב ד' משלי ו' ד' י', כד לג), שם יאמר לא לבד שינה גדולה אף לא תנומה קלה. וכשמדבר מבחינת חלישת הכח שבבע''ח המכרחת אותו לישן, תורה תנומה עיפות וחלישות מיוחד, אבל שינה הוא חלישות כולל כל מין האדם, ובענין זה מדבר פה ובתהלות (קכא ד'), לא ינום (וגם) לא יישן שומר ישראל :

כצר . ת''י כטינרא כמו צור : וגלגליו . אופני מרכבותיו :

אשר חציו שנונים . יהיה עם אשר חציו יהיה שנונים ר''ל יהיה מוכן למלחמה . כצר . חזקים כסלע ולא יתנגפו במרוצתם : כסופה . ימהרו ללכת כרוח סופה :

שנונים . חדודים : דרוכות . הדרך לדרך ברגליו על הקשת למתחו היטב : פרסות . הוא כעין מנעלים : כצר . כסלע : וגלגליו . אופן העגלה : כסופה . רוח חזק :

אשר, מוסיף והולך בציור מהירת ההליכה שאף לא יצטרך לעכב עד שילטוש החצים, כי יהיו שנונים מכבר ערוכים למלחמה, ואף גם לא יצטרך לדרוך הקשת במלחמה כי קשתותיו דרוכות מעצמן, וכ''ז משל מליציי איך יצליח האויב דרכו ולא יצטרך להתעכב עד שיחפו פרסות סוסיו בברזל, כי פרסות סוסיו נחשבו כצר, כצורי החלמיש עד שלא יזוקו מן הסלעים ולא יצטרכו חיפוי, ולא זאת לבד אלא כי לא יצטרכו לסוסים כלל למשוך המרכבות, כי גלגליו ואופני מרכבותיו יהיו כסופה, והם בעצמם ישאו המרכבות באויר, וכ''ז ציור איך יתקיים מ''ש ימהר יחישה מעשהו. מעתה מתחיל לצייר גבורת האויב ואכזרותו :

אשר. בא לאמת הענין, כמו אשר שמעתי בקול ה' (ש''א טו) :

שאגה . אימה זו תהיה עליכם כמו לביא : ויפליט . יצילנו לטרפו מיד כל הבאים להצילה יפליט אישקמוצייר בלע''ז :

שאגה לו . להעם הזה : ויפליט . יציל הטרף לעצמו מיד הבא לחטוף מידו : ואין מציל . לא יהיה ביד מי להציל מידו :

כלביא . שם משמות האריה : וינהם . מל' המייה : ויפליט . ענין הצלה :

שאגה לו, שאגת הלביא חזקה מן הכפיר שהוא גור אריות, אבל לעומת זה הכפיר מתמיד לשאוג בכל עת ולא כן הלביא, לעומת זה אומר, איכות שאגתו תהיה חזקה כלביא, וישאג בתמידות ככפירים. וינהם, הארי נוהם במרירות רק בעת שאין לו טרף אבל הוא ינהם אף שיאחז טרף, ר''ל הגם שישיג יחלק שלל לא תשבע נפשו, ויפליט את הטרף אל חוריו עד שלא יוכלו להצילו מידו, ומוסיף לאמר ואין מציל, שלא ימצא מציל במציאות כלל כי אין מי יעמוד נגדו :

שאגה לו. מורה יחוס הקנין. וישאג, מורה הפעולה : וינהם. הארי ישאוג בעת שיש לו טרף, הישאג אריה ביער וטרף אין לו, וינהום בעת שאין לו טרף ונוהם מחמת צער, ונהמת באחריתך :

וינהום . אותו האויב על עם ה' הנזכר למעלה : כנהמת ים . אשר יהמו גליו כן יבוא בחיילות הומות : ונבט לארץ . לשון הבטה יביטו ישראל ויצפו שיעזרום מלכי ארץ שהם סומכין עליהם כענין שנאמר היורדים מצרים לעזרה ( לקמן לא ) . והנה חושך . שלא יהא עוזר להם , ונבט לשון נפעל כמו לא נפתח ולא נתק והוי''ו גורמת לו להסב הדיבור להבא אייר''ט איסגרד''י בלע''ז : צר ואור חשך . כמו וכשל עוזר ונפל עזור ( שם ) מי שצר לו שבאת עליו הצרה וזה שבא להאיר לו שניהם חשכו ויש פותרין צר היא הלבנה שנתמעטה ואור היא החמה : בעריפיה . בבא מאפליה שלה לשון יערף כמטר ( דברים לב ) וכן דרך בערוף מטר האור מאפיל :

עליו . על ישראל : ונבט לארץ . יביט למלכי ארץ אולי ימצא מהם עזרה : והנה חושך צר . יש לו חושך מהצר והאויב הבא עליו כי לא מצא עזר : ואור חשך בעריפיה . אור השמש חשך לו בשמים מרוב הצרה , או בעריפיה ר''ל בבוא מאפליה ועל כי בעת יערוף המטר מאפיל האור אמר בעריפיה :

כנהמת . מל' המייה : ונבט . מל' הבטה וראיה : בעריפיה . כן נקראים השמים על כי יערפו ווזלו את הטל כמ''ש אף שמיו יערפו טל ( דברים לג ) או ר''ל במאפליה :

וינהם, אחר שצייר אימת האויב בציור ארי טורף ושואג, המציא אל הצרה ציור אחר מליציי, בציירו את האומה הנכבשת מן האויב כאניה המטורפת בים הגדול, הים הולך וסוער, הגלים נשאו דכים, והאניה חשבה להשבר, ועז''א וינהם עליו ביום ההוא כנהמת ים, כמו שהשתמש במליצה זו גם לקמן (י''ז י''ב) והמשורר בתהלות (צ''ג), להדמות שאון האויב כנהמת ים לגליו. ונבט לארץ, מצייר איך בני האניה מתלבטים ויגעים לחתור לארץ ליבשה אל עיר מושב ולא יכולו, כי נקבצו כל הסכנות המוכנות לשבר את הספינה, {{{א}}} והנה חשך, סביבם אפילה ואין יכולים לראות מקום החוף. {{{ב}}} צר, לקראתם צר וסלע גדול, ויראים שתשבר על הצורים. {{{ג}}} ואור, נגדם עב וענן היורד לשתות מימי הים והוא סכנה גדולה להספינה כידוע. {{{ד}}} חשך בעריפיה, כי הענן שהוא האור הנזכר שפך עליהם מטרו והפיץ ענן אורו בנפץ ושטף (וואלקענבראך), עד שנחשך להם מצד העריפות והמטר ואין תקוה להנצל, כי כל חכמת המלחים תתבלע אז. וזה ציור יפה על גודל הצרה ותכלית היאוש :

ונבט. הוא לדעתי נפעל משורש לבט, אויל שפתים ילבט, מענין יגיעה, ונפלה למ''ד הפעל כמו נקח מן נלקח, שיני כפירים נתעו מן נלתעו, ונשלם ע''י דגש הב' : וצר. הוא סלע קשה, כמו פרסות סוסיו כצר נחשבו (פ' כח) : ואור. מצאנוהו על הענן והמטר (איוב לו ל', ושם לב), ועקר הוראתו על מים הנשפכים בזלף ומענין יאור, כמ''ש במק''א : בעריפיה, לשון יערוף כמטר לקחי על שפיכת הגשם, וכינוי הנקבה על האניה הנעלמת בכונת המליצה הגם שלא נזכרה בבאור :