הן עבדי אתמך בו . הן עבדי יעקב אינו כמותכם כי אתמוך בו : בחירי . ישראל קרוי בחירי ( תהלים קלה ) כי יעקב בחר לו יה ואומר ( לקמן מה ) למען עבדי יעקב ישראל בחירי : רצתה נפשי . עליו נתתי רוחי להודיע נביאיו את סודו וסופו משפט לגוים יוציא שנאמר ( לעיל ב ) והלכו גוים רבים וגו' ויורנו מדרכיו וגו' :

הן עבדי . הנה עבדי אשר אתמך בו והוא מלך המשיח ואמר במשל הנשען על עבדו הנאמן : בחירי רצתה נפשי . הנבחר לי אשר רצתה נפשי בו : נתתי רוחי עליו . כמ''ש ונחה עליו רוח ה' וכו' ( לעיל יא ) : משפט וכו' . יוציא משפטם לאור וכמ''ש ושפט בין הגוים וכו' ( לעיל ב ) :

אתמך . ענין השענה : רצתה . מל' רצון :

הן, עתה מתחיל לבאר מי הוא האיש אשר עליו דבר כל המחזה בסימן הקודם, ועליו עם לאומים התוכח, אומר הן הוא עבדי שהוא המלך המשיח. והנה מתנאי הנבואה ביחוד אם תחול עליו הנבואה בשפע רב עד שישפיע לזולתו, ויהיה נביא מורה ומצוה גוים רבים, הם שני ענינים. {{{א}}} ההכנה הבחיריית, שהנביא יכין א''ע לנבואה ע''י הטהרה והקדושה והלימוד, שזה היה ענין בני הנביאים, ועז''א הן עבדי שעובד אותי באמונה, ולא כשאר עבדים אשר לא יבטח עליהם לב אדוניהם שלא יבגדו בו בעת מן העתים, רק אשר אתמך בו שלא ישקר באמונתו. {{{ב}}} ההכנה הטבעיית, שיהיה מוכן לזה מלדה ומבטן ומהריון, כמו שבאר כ''ז במורה (פרק משני), שזה מציאות חן שמצא טרם לדתו עד שנולד שלם בכל השלמיות להיות ראוי שיתפלש עליו האור העליון, כמו שכתוב בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, כמ''ש בבאורי שם, וז''ש בחירי שבחרתיו לזה מצדי יען כי רצתה נפשי מצד הרצון העליון אשר בחר בו והכינהו לזה טרם נוצר בבטן, ועי''כ נתתי רוחי עליו בשפע רב כ''כ עד שלא לבד שישפיע לעצמו, כי גם משפט יוציא לאחרים ולא ליחידים או לאומה רק משפט לגוים יוציא, לכלל העולם :

עבדי בחירי. העבד, הוא ע''י עבודתו, והנבחר, הוא ע''י רצון הבוחר כנזכר לעיל (מ''א ח') :

ולא ישא . לא יגביה קול לא יצטרך להוכיח ולהתנבאות אל הגוים שהם מעצמם יבואו ללמוד מהם כענין שנאמר ( זכריה ח ) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם :

לא יצעק . לא כדרך השופט הצועק על הנשפטים לפניו להכריחם על המשפט כי בנחת יקבלו דבריו : ולא ישא . לא ישא קולו וכפל הדבר לחוזק : ולא ישמיע בחוץ קולו . אף כשיעשה משפט בחוצות במקום מרבית אנשים לא יצטרך להשמיע קול חזק להשתיקם לשמוע אמריו כי מעצמם ישימו כף לפיהם :

לא יצעק, ענין נבואתו ושליחותו תהיה משונה מכל שלוחי האל. {{{א}}} עד הנה הנביא היה צריך לצעוק ולהפחיד את העם בעונשים, הוא לא יצעק. {{{ב}}} הנביא היה נושא עכ''פ משא במשל ומליצה להכניס דבריו בלב השומעים, הוא לא ישא משל ומשא. {{{ג}}} הנביא היה צריך לעמוד עכ''פ בחוץ ולהשמיע קולו במקום אסיפת העם, הוא לא יוצרך להשמיע בחוץ קולו :

ישא, כמו וישא משלו, ונשאו קנה, ישא עליכם משא, התחלת הדבור המליציי :

קנה רצוץ לא ישבור . ת''י עינותניא דאינון כקניא רעיע לא יתברון וחשיכיא דאינין כבוצין עמי ( פיי כנר כבה ) לא יטפון : ופשתה כהה . פתילת פשתה לחה שקרובה ליכבות מלך שלהם לא יגזול את הדלים ולא ירצץ את העניים ואת החלשים :

קנה רצוץ . קנה המרוסס שהוא קרוב להשבר : לא ישבור . ר''ל לא יטה דין תשושי הכח לא כדרך שמחניפים לגדולים ומטים דין החלשים : ופשתה כהה . פשתה הדולקת שהוכהה מאורה וקרובה להכבות לא יגמור כבויה והוא גם כן משל על תשושי הכח וכפל הדבר במ''ש : לאמת יוציא משפט . כי יוציא המשפט לאמתו ולא יטהו בעבור חלשות תשושי הכח :

קנה . מטה : רצוץ . מרוסס וכן משענת הקנה הרצוץ ( לעיל לו ) . ופשתה . פשתן : כהה . ענין עכירות וחושך וכן בהרות כהות ( ויקרא יג ) : יכבנה . מל' כבוי :

קנה, הרבה מנביאים שהעמידו דבריהם ע''י שהענישו את הרשעים כאלישע שהרג הילדים ע''י הדובים ואליהו ששחט נביאי הבעל בהר הכרמל, ובזה היה שני מינים, {{{א}}} רשעים שכחות גופם היה בעוכרם ע''י תאות ומדות רעות, וזה מדמה לקנה רצוץ, שהכח הצומח שבו רצוץ ונשבר. {{{ב}}} אלה ששכלם היה בעוכרם ע''י שנהפך למינות, וזה מדמה לפשתה כהה, שהפתילה מפשתה המוכנת להאיר את הנר, שהוא השכל המוכן להאיר את הבית הוכהה אורו. אמר כי שני מיני הרשעים האלה לא ישמיד רק לאמת יוציא משפט משפטו יהיה מכוון אל האמת ולאור המשפט הזה ישובו הכל בתשובה :

ולא ירוץ . כמו לא ירצץ כי מלאה הארץ דעה ( לעיל יא ) וישמעו להן כענין שנא' ( צפניה ג ) כי אז אהפוך אל עמים וגו' וזהו לתורתו איים ייחלו כולם ישמעו לתורתו :

לא יכהה . לא יכהה מאורו ולא ירוצץ ר''ל לא יחלש ולא יתרפה עד ישים משפט באנשי הארץ : ולתורתו . אל מה שיורה וילמד יצפו ויקוו יושבי האיים הרחוקים :

ירוץ . מל' רציצה : ולתורתו . מל' הוראה ולמוד : ייחלו . יקוו כמו יחל ישראל ( תהלים קלא ) :

לא יכהה, נותן עוד סימנים להכיר את המשיח האמתי, כי כבר עמדו כמה משיחים מזוייפים כמו שבתי צבי שר''י, וקצתם המירו דתם, כמו הנזכר שנהפך לדת ישמעאל, אמר סימניו, כי לא יכהה בנפשו ואמונתו, ולא ירוץ בגופו, רק ישים בארץ משפט והנהגה כוללת עד שגם איים הרחוקים ייחלו לתורתו. ואמר שבין המשפט שלו בהנהגה ובין תורתו בעבודת ה' יתפשט בכל הארץ :

משפט, ולתורתו. המשפט הוא הנימוס וההנהגה בין אדם לאדם, והתורה, באמונות ודעות ומצות, עפ''י התורה אשר יורוך (נגד בין דם לדם) ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה (נגד בין דין לדין) (דברים יז יא) :

האל ה' . בעל הדין ובעל הרחמי' : בורא השמים . תחילה כמין פקיע של שתי ואח''כ נטה אותם כדאיתא במס' חגיגה : וצאצאיה . בורא את היוצא ממנה : נותן נשמה . נשמת חיים : לעם עליה . לכולם בשוה : ורוח . קדושה : להולכים בה . למתהלכים לפניו :

ונוטיהם . הוא נטה אותם להיות כאוהל : רוקע . פרש את הארץ והוציא צאצאיה הם הצמחים כולם : לעם עליה . אל העם אשר הם עליה נתן נשמה ואל שאר הבריות המתהלכים בה נתן רוח החיוני :

רוקע . ענין פרישה וכן לרוקע הארץ על המים ( שם קלו ) :

כה אמר האל ה'. יען שהוא ברא השמים מאין ליש (שזה גדר פעל ברא) וגם ונוטיהם שנטה אותם וגמר מעשיהם על תקונם. וגם הוא רוקע הארץ וצאצאיה. והנה פרשתי בספר בראשית שאחר שהשמים והארץ שהם שני חלקי הבריאה שהוציא ה' הם משונים בענינים הרבה בעינינו. השמים קיימים באיש והארץ בלתי קיימת רק במין וכדומה, ומחכמת האומן העושה שני מיני כלים משני מיני אומניות מתחלפות, לעשות כלי אחד מורכב משני מיני המלאכות המובדלות ולהניח חותמו עליו, למען על ידו יכירו כי שני מיני הפעולות המתחלפות שניהם יוצר אחד בראם, וע''כ יצר את האדם בסוף המעשה, מורכב מתולדות השמים ע''י נפשו ושכלו ומתולדות הארץ ע''י גופו, ובזה הניח חותמו על כלל הבריאה שיכירו שיוצר אחד ברא הכל, וז''ש במה שהוא בורא השמים, וגם רוקע הארץ, הניח החותם ג''כ במה שנותן נשמה לעם עליה, שהוא נשמת חיים החיוני, ורוח מיוחד נאצל ונבדל להולכים בה בדרך ה', ואחר שנפש האדם מורכבת מאלו הענינים הנפלאים, שהם קבוצת כל המציאה אשר המציא, ומצד זה בעצמו פרש ענן עליה שהוא הגוף תולדת הארץ מהביט אור בהיר, בהכרח חשב מחשבות בל ידח ממנו נדח, ויקים באחרית הימים מושיע הנפשות להאירם באור החיים, ולכן.

נשמה, ורוח. בארתי הבדלם בפי' בראשית :

קראתיך . לישעיה הוא אומר : ואצרך . כשיצרתיך זאת היתה מחשבתי שתשי' את עמי לבריתי ולהאיר להם : לאור גוים . כל שבט קרוי גוי לעצמו כענין שנא' גוי וקהל גוים :

קראתיך בצדק . על המשיח יאמר מה שקראתי בשמך על ידי הנביאים הוא בצדק ודבר המתקיים : ואחזק בידך . אאחוז בידיך להגביר אותך על כל : ואצרך . אני אשמור אותך : ואתנך לברית עם . אתן הכח בידך להסב עמי לבריתי לקיים התורה והמצוה . לאור גוים . להאיר עיני הגוים כולם לדעת שה' הוא האלהים :

ואחזק . ענין אחיזה : ואצרך . ענין שמירה :

אני ה' קראתיך בצדק, ממשיל כמי שקורא לחברו מרחוק, וזה על ידי הצדק שלך, ואח''כ מחזיק בידו לנהלו אל ביתו, וזה ואחזק בידך ואח''כ כשהוא בביתו נוצרהו מכל פגע, וזה ואצרך, והנמשל, קראתיך נגד מה שהיה מוכן לנבואה מצד טבעו, ואחזק בידך נגד מה שעזרו אל הכנתו א''ע לנבואה, (כי שני אלה מוכרחים להשגת הנבואה (כמ''ש במורה ח''ב) ואצרך נגד מה ששמרו שלא יבא מכשול לפניו. ואתנך לברית עם. זה ישראל שעמהם כרתי ברית, תהיה אתה האמצעי שיתקיים הברית הזה. לאור גוים אלו עובדי כוכבים, שתאיר להם האמונה לבל ילכו באפל ויכירו אחדות ה', ומפרש נגד לאור גוים.

לפקוח עינים עורות . שאינ' רואין את גבורתו לתת לב לשוב אלי : להוציא ממסגר אסיר . וע''י שיתפקחו עיניהם יצאו אסירים ממסגר ד''א לבשרם על גלות בבל העתיד' לבא עליהן שסופן לצאת ממנה :

לפקוח . מי שנתעוורו עיניו מלראות פועל ה' אתה תפתחם ותשכילם : להוציא . את ישראל האסורים בבבל תוציא מבית מסגירם ומבית כלא תוציא את היושבים שמה בחושך :

לפקוח . ענין פתיחה כמו פוקח עורים ( שם קמו ) : מבית כלא . מקום מאסר :

לפקח עינים עורות, כי האור ישנו במציאות באמת רק שעיניהם עורות מראות האור ההוא ואתה תפקח עיניהם. ונגד לברית עם אומר להוציא ממסגר אסיר, ר''ל כי ישראל בגלותם נחלקו לשתים, {{{א}}} שבט יהודה ובנימין שנפזרו לארבע רוחות, ואסורים בכמה מקומות בכבלי עוני, עז''א להוציא ממסגר אסיר. {{{ב}}} עשרת השבטים, שגלו לחלח וחבור ונעלם מקומם עד שדומים כיושבי חשך בכלא נסתרים מעין כל, ועל זה אמר מבית כלא יושבי חשך :

ממסגר, מבית כלא. היושב בבית כלא הוא רק נכלא ונמנע מלצאת ואינו אסור, ואת בניהם כלו בבית (ש''א, ו' י') ומזה ממכלאות צאן, ואם אסרו שם, יאמר ויאסרהו בבית כלא (מ''ב יז ד') :

הוא שמי . הוא מפור' בל' אדנות וכח ועלי להראות שאדון אני לפיכך כבודי לאחר לא אתן :

הוא שמי . המיוחד לי לא כשם הפסילים שאין שמם מיוחד להם כי יקראוה בשם אלוה ואין אל אתם : וכבודי וכו' . לא אתן עוד כבודי לאחר כי עד הנה על מה שלא עשיתי משפט בעכו''ם נטו אחר הפסילים וכבדו אותם במקום שהיה ראוי לכבד אותי אבל מעתה אעשה משפט ולא יכבדו עוד לפסילים : ותהלתי . מלת לא עומדת במקום שתים לומר לא תהלתי לפסילים רצה לומר מה שראוי להלל אותי לא יהללו לפסילים כמאז וכפל הדבר במלות שונות :

אני ה', ר''ל אני ה' אני בעצמי מצד עצמותי הנני ה' הנעלם מכל רעיון ומכל השגה, המחויב המציאות הבלתי נתלה מזולתו רק מעצמו שכ''ז נכלל במ''ש אני ה'. וגם הוא שמי שבזה אני ניכר ג''כ לכל בריותי ע''י פעולתי שאני מהוה וממציא ומשגיח על כולם, ולכן וכבודי לאחר לא אתן, ר''ל כי הפילוסופים מצד שהשכילו את ה' שהוא מחויב המציאות והאין סוף בתכלית, חייבה להם התפלספותם, שלא יצוייר לו חפץ ורצון ושינוי ידיעה וכדומה, כמו שהתפלספו ע''ז בחכמת מה שאחר הטבע והכחישו עי''כ חידוש העולם ברצון, והכריעו שהעולם קדמון וכפרו בידיעה ובהשגחה, ושללו את כבוד ה' שהוא מצד החידוש ברצון והשגחתו, שמצד זה יהי כבוד ה' לעולם, עז''א וכבודי לאחר לא אתן שנאמר שנברא העולם ומושגח ע''י עלולים רבים נאצלות מהסבה הראשונה. לעומת זה היו אומות שהודו החידוש ברצון אבל הגשימוהו לגמרי וייחסו לו תוארים גשמיים, ועי''כ באו לעבודת הפסילים, כמו שהיה דעת עובדי כוכבים כמו שבאר העקדה בארך, עז''א ותהלתי לפסילים, ושני אלה מגבילים נגד אני ה' הוא שמי :

כבודי ותהלתי. העצם יכובד ע''י מעלה נמצא בעצמותו, וגם במעלה טבעית, אבל לא יהולל רק ע''י פעולות נרגשות ממנו, ורק אם יהיה בחירות, (ע''ל ד' ב'), הפילוסוף יכחיש הרצון והבחירה אצל ה', וייחס לו רק כבוד ע''י עצמותו, לא תהלה ע''י פעולותיו כי יכחיש ההשגחה, אבל גם הכבוד הזה ייחס אל הטבע אשר היא פועלת הכל לפי דעתו, עז''א וכבודי לאחר לא אתן. ועובדי הפסל ייחסו לו גם תהלה, כי יתארו אותו במעשים בחיריים ופעולות יוצאות לחוץ, אבל ידברו כי יתראו פעולותיו באמצעות הפסילים ולהם התהלה עז''א ותהלתו לפסילים :

הראשונות . שהבטחתי לאברהם על גלות מצרים ( בראש' טו ) וגם את הגוי וגו' . הנה באו . שמרתי הבטחתי ועת' חדשות אני מגיד לעמי להבטיח על גלות שנייה :

הראשונות . הנבואות הראשונות שנבאתי על סנחריב הנה כבר באו : וחדשות . עתה אני מגיד חדשות שלא שמעתם עדיין והיא הגאולה העתידה : בטרם תצמחנה . ר''ל עד לא התחילה להתגלות אשמיע אתכם :

הראשונות, המגיד עתידות לא יאומן רק באחד משני פנים, או שכבר נתנסה בהגדתו שהגיד עתידות ונתקיימו, או שהדבר שהוא מגיד עתה כבר התחיל מקצתו והוא אומר מה יהיה סוף הדבר, עז''א הראשונות הנה באו, וכבר נתנסיתי בדברים שדברתי כבר ונתקיימו, וא''כ איני צריך להגיד דבר שכבר התחיל מקצתו רק וחדשות אני מגיד אף שלא התחילו הוייתם כלל רק בטרם תצמחנה אשמיע :

תהלתו מקצה הארץ . על כרחם כשיראו את גבורתי לישראל יודו כל העכו''ם כי אלהים אני : יורדי הים . פורשי בספינות : ומלואו . הקבועים בים ולא באיים אלא בתוך המים שופכים עפר כל אחד ואחד כדי בית והולכים מבית לבית בספינה כגון עיר ווניציי''א :

שירו לה' . אז ישירו לה' שיר חדש ותהלתו יהיה נשמע מקצה הארץ : יורדי הים . הפורשים בים והבריות הממלאים את הים גם המה יהללו לה' : איים ויושביהם . האיים עצמם והיושבים בהם יהללו לה' והוא ענין מליצה כי אין האיים והבריות בעלי דעה ודבור להלל וכן נאמר נהרות ימחאו כף ( תהלים צח ) :

שירו, מודיע ההבדל בין נפלאות העתידים נגד הנפלאות שעשה בעבר, כי בעבר התגלה כבוד ה' באמצע הישוב במצרים ובא''י ומשם התפשטה הגדתם לכלל העולם, אבל לעתיד יתגלה הנסים בפעם אחד בקצה הארץ, עד שיהיה בהפך שתהלת ה' תבא מקצות הארץ אל האמצע ומן המדבריות והימים אל הישוב, ומצד זה אמר שירו לה' שיר חדש, כי שיר כזה לא שוררו עד עתה, ומה הוא השיר שישירו לו. מפרש כי תהלתו תבא מקצה הארץ, שתחיל תהלתו מן יורדי הים ומלאו שהם האניות ההולכים בים, ולא לבד מהולכי האניות שהם באים מן הישוב, כי גם מן איים וישביהם, הגם שיושבי האיים נפרדים מן הישוב לגמרי :

ישאו מדבר . קול בשיר : חצרים תשב קדר . ( מוסב על ישאו ) מדבר קדר שהם דרים עתה באוהלים ישאו קול וירונו ( כמו והחצרים אשר תשב קדר ) , במדבר קדר שהם דרים עתה באהליהם יהיו ערים וחצרים קבועים : יושבי סלע . המתים שיחיו כן ת''י : מראש הרים יצווחו . מריש טוריא ירימון קליהון :

ישאו מדבר וכו' . כל מדבר ועריו וכל חצרים אשר תשב בהם עדת קדר כולם ישאו קול שיר : ירונו וכו' . היושבים על הסלע ירונו תהלות ה' : יצוחו . ר''ל יהיה נשמע קול צוחה של שמחה והלל :

יצוחו . ענין הרמת קול :

ישאו, גם ישאו את השיר הזה ויתחילו בשירתו מדבר ועריו הערים הנמצאים במדבר שהם נבדלים מן הישוב, ולא לבד הערים שבמדבר שיש שם קבוצה וקהל, כי גם חצרים תשב קדר גם קדר היושבים חצרים. בחצרים פרזים שבמדבר שאינם ערים ישוררו שיר ה', ויותר מזה כי גם ירנו ישבי סלע איש איש לבדו על הררי בתר, וגם מראש הרים הגבוהים יצוחו ליושבי מטה ויספרו להם האות והפלא, ואלה ל (יב) ישימו לה' כבוד, להכיר חידוש העולם וההשגחה, ותהלתו באיים יגידו להכיר אחדות ה' ורוחניותו ושהוא משדד המערכה (וזה נגד מ''ש (פסוק ח') וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים) :

ישימו . ר''ל בפיהם יתנו לו כבוד : יגידו . האנשים השוכנים שמה :

יצא . לתשועת ישראל : יעיר קנאה . יעורר לקנאת קנאת עמו : יריע . כגבור המנצח במלחמה : יתגבר . יתחזק את עצמו על אויביו :

יעיר . מלשון התעוררות : יריע . מלשון תרועה : יצריח . ענין צעקה בקול גדול כמו מר צורח ( צפניה א ) :

ה' כגבור יצא, הגבור כחו במתניו ויוצא למלחמה בעצמו, וז''ש כגבור יצא. והאיש מלחמות אינו גבור רק מלומד בתכסיסי מלחמה. ואיש מלחמות הוא אם בחן מלחמות רבות ובקי בהנהגת המלחמה, והוא אינו לוחם בעצמו רק יעיר קנאה שיודע תחבולות לזרז אנשי החיל ולהעיר קנאה בלבם, (והנמשל שכמו שהגבור לוחם בעצמו כן יופיע ה' בהנהגה נסיית ושידוד המערכה בכחו בעצמו. וכמו שהאיש מלחמה מסדר את אנשי החיל כפי רצונו, כן יסדר את הטבע והמערכה שתסכים ג''כ עם פעולותיו נגד אויביו). יריע תפס משל האיש מלחמה שמריע תרועת נצחון לחזק בזה את גדודיו, גם יצריח יסבב שאויביו יצרחו זעקת שבר שיבעית אותם בתחבולות שעי''ז ירך לבבם, וע''י תחבולה זאת על איביו יתגבר :

גבור, ואיש מלחמה. בארתי למעלה (ג' ב') :

החשיתי מעולם . זה ימים רבים החשיתי על חרבן ביתי ותמיד אחריש : אתאפק . לשון הווה עד עתה הציקתני רוחי ומעתה כיולדה אפעה : אשום . אתבהל : ואשאף . ואתאוה להשמיד הכל יחד כל אויבי :

החשיתי מעולם . זה זמן רב אני שותק על מה שעשו האומות לעמי : אתאפק . אתחזק לכבוש כעסי : כיולדה אפעה . אבל מעתה אשאג בקול כיולדה להומם ולאבדם . אשום ואשאף יחד . אעשה שממה אבלע כולם יחד :

החשיתי . ענין שתיקה כמו לא אחשה ( לקמן סב ) : אחריש . אשתוק . אתאפק . ענין התחזקות כמו המון מעיך וגו' התאפקו ( לקמן סג ) : אפעה . ענין צעקה ובדח''ל פעיתא היא דא ( סוכה לא ) : אשום . מל' שממון : אשאף . ענין בליעה וכן ושאף צמים חילם ( איוב ה ) :

החשיתי, הכי מעולם החשיתי אשר גם עתה אחריש ואתאפק? הלא כמו שלא החשיתי מימות עולם מלשלם נקם למכעיסי כן לא אחריש עתה, רק עתה כיולדה אפעה מצייר כי הכעס שהרה בבטנו על אויביו, מלאו את בטנו כעצמים בבטן המלאה, וכמו אשה הרה בהגיע תור הלידה תפעה בקול, ותנשם נשימות אפה במהירות גדול, עד שתנשום הנשימה לחוץ ותשאף הרוח פנימה בפעם אחת, מרוב דפיקת הרוח הפנימי, כן אנכי אפעה בקול, וגם אשם ואשאף יחד הנשימה והשאיפה תהיה יחד תכופים זה לזה :

החשיתי, אחריש. חשה מציין השתיקה הפך דבור, ומחריש מציין השתיקה שהיא הפך התשובה, המחריש היה לו להשיב ולענות, והמחשה היה לו לדבר, עת לחשות ועת לדבר, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים תמיד לא יחשו, ויחרישו העם ולא ענו אותו דבר, פעל חשה נמצא גם על עזיבת המעשה, ואתם מחשים, הפך חיש שמורה על הזריזות, ומענין זה בא גם על עזיבת הדבור, או הסער, ויחשו גליהם. וחרש מענין חרש אזנים, עושה א''ע כאילו לא שומע, יאמר הלא מעולם לא החשיתי אף בדבר שאין נוגע לכבודי, ואיך עתה אחריש ? ויותר מזה כי אתאפק בכל כחי על השתיקה, ועמ''ש בפי' תהלות (לח א') : אשם ואשאף. אשם שרשו נשם, הוראתו הוצאת נשימת האויר לחוץ, ונשמת מי יצאה ממך (איוב כו) ונשלמה הנו''ן בדגש, ואשאף, היא שאיפת האויר לפנים. באות נפשה שאפה רוח (ירמיה ב') :

אחריב הרים וגבעות . אהרוג מלכים ושלטונים של עכו''ם : וכל עשבם . כל הנלוים עליהם : אוביש . ל' יובש הוא לענין דבר לח כגון עשב ונהרות :

אחריב . את ההרים והגבעות אעשה חורבה ואוביש את עשבם וכל המון העם . לאיים . להיות חורב ויובש כאיים : ואגמים וכו' . כפל הדבר במ''ש :

אחריב . מל' חורבן : אוביש . מלשון יבש : ואגמים . מקום כניסת המים :

אחריב, כל מה שצייר פעולת ה' כתנועות אשה יולדה היה משל אל רעש הארץ אשר בה ירעיש את אויבי ה'. כי הרעש יתהוה ע''י שיתעצרו בבטן הארץ המלאה אדים רבים ע''י חלקי גפרית ווזאלפעטער, אשר עת יתלהבו ותמלא בטן האדמה מהם עד כי תבא האדמה על המשבר ותפתח את רחמה בכח גדול ובמהירות, להוציא העובר הזה אשר במעיה לחוץ, תדמה בציור המליצה כיולדה, כי אז גם היא תנשום נשימת הרוח לחוץ, ותשאף האויר החיצוני לפנים במהירות גדול. וע''ז מפרש מ''ש עתה כיולדה אפעה, הוא כי עת יצא בן בטן הזה, אז אחריב הרים וגבעות שיתגלגל ע''י הרעש אל העמק, וימחו הם וכל העשב והצמח אשר עליהם. ועל ידי שיתגלגל ההר אל העמק עי''ז ושמתי נהרות אשר נמצאו בהעמק לאיים כי יתמלאו ע''י ההר הנופל וגם האגמים שסביבם אוביש, ואז :

ואגמים אוביש. הנהר המתיבש נעשה במקומו אגם מים, ור''ל שאף אגם לא יהיה שם :

והולכתי . ישראל שהיו עורים עד הנה מהביט אלי בדרך הטוב אשר לא ידעו להלוך בה : עשיתים . אעשה כן ל' נבואה לדבר על העתיד כאילו עשוי :

והולכתי עורים . אז אוליך את ישראל לארצם דרך המדבר בדרך אשר לא ידעוהו והמה כעורים לה : בנתיבות וכו' . כפל הדבר במ''ש : אשים מחשך . ההולך בדרך שאין ידוע לו הוא כאלו הולך בחשך : ומעקשים למישור . דרך המעוקם אעשה ישר ושוה . עשיתים . מאז כשיצאו ממצרים עשיתי כאלה : ולא עזבתים . לעתיד לבוא :

בנתיבות . מלשון נתיב ושביל : אדריכם . מל' דריכה והלוך : אשים . מל' שימה . ומעקשים . מל' עקש ועקום : למישור . מל' ישר ושוה :

והולכתי, ע''י שאסלק ההרים המעכבים בפני יושר הדרך, כמליצת כל גיא ינשא (למעלה מ''ם), והנה העור יוכל לכוין גם מעצמו אל הדרך שהוא רגיל בו, אבל אני אוליכם בדרך אשר לא ידעו, וגם בנתיבות קטנות אשר לא ידעו אדריכם וכ''ש בדרך הגדול, וגם הוסיף שלא לבד כי אוליך העורים בידי, אבל גם אדריכם שיוכלו ללכת מעצמם בלא מוליך ומנהל. ויען ששלשה סבות יוכלו לעכב שלא ימצא הדרך הנכון. {{{א}}} אם הוא עור ועז''א והולכתי עורים. {{{ב}}} אם הוא חשך עז''א כי אשים מחשך לאור לפניהם, (וגם אמר שהמחשך עצמו שהיא הסבה המחשכת יהיה לפניהם ועל ידם סבה לאור כמו שהיה במצרים, שהחשך היה סבה כי היה אור במושבותם). {{{ג}}} אם הדרך עקש ופתלתול, אמר כי ישים לפניהם מעקשים למישור, אלה הדברים עשיתם, זה מוסב עמ''ש החשיתי מעולם, שאומר וכי החשיתי מעולם אשר אחריש גם עתה? הלא אלה הדברים עשיתים מימות עולם, ולכן לא עזבתים גם עתה, ועל ידי כן.

בדרך בנתיבות, הדרך הוא דרך הרבים, והנתיב הוא של היחיד, כמ''ש בכ''מ :

נסוגו וכו' . אז הבוטחים בפסל יבושו בבושת ויחזרו לאחור כדרך אדם הנכלם שחוזר לאחוריו לבל יראהו בבשתו : האומרים וכו' ; כפל הדבר במ''ש :

נסוגו אחור . ענין החזרה לאחור וכן ונסג מאחר אלהינו ( לקמן נט ) . למסכה . לצורת גלולים הנעשה ממתכת ביציקה והתכה :

נסגו אחור. הדלתות מגבילים, נסגו אחור הבוטחים בפסל, יבשו בשת האמרים למסכה אתם אלהינו, ר''ל כי בין עובדי האלילים היו שני כתות. {{{א}}} שידעו שיש סבה ראשונה ואל אלהים, רק חשבו את הפסל כאמצעי בינם לבין ה', והם נקראים בטחים בפסל, שבטחו להשיג מבוקשם על ידו, עתה שיראו שאינו מועיל יסוגו וישובו ממנו לאחור ולא יבטחו בו עוד, כת {{{ב}}} שכפרו מציאות ה' לגמרי ויחסו אל המסכה אלהות ממש, אומר אלה האמרים למסכה אתם אלהינו, מלבד שיסוגו ממנו אחור, עוד יבשו בשת על גודל סכלתם לאמר לאליל אלי אתה :

פסל, מסכה. עם מסכה נקשר מושג השלטנות ג''כ, נסיכי מדין, וע''כ בצד זה קראם מסכה :

החרשים . והעורים . על ישראל הוא אומר :

החרשים שמעו . אתם ישראל החרשים משמוע דבר ה' והעורים מלראות מצותיו שמעו מעתה והביטו לראות הואיל וטובה גדולה מוכנת לכם :

הביטו . ענין הסתכלות וראיה :

החרשים, הנה כמו שלא יגונה העץ והאבן על שאינו רואה ושומע, ולא יצדק עליו שם עור וחרש, כי לא יפול שם זה, רק על מי שהיה בטבעו לראות ולשמוע, כן לא יגונו העובדי כוכבים על שלא ראו נפלאות ה', או על שלא שמעו דברי נבואה, כי לא היו יכולים לראות ולשמוע אחר שלא הגיע דבר ה' אליהם, ולא היה זה מטבעם, רק ישראל שהם יכולים לראות מעשי ה' ולשמוע דברו ואינם רואים ושומעים יצדק עליהם שם עורים וחרשים, עפ''ז אמר הלא אתם שיש לכם חושים פנימים לראות ולשמוע המחזות והדברות האלהיים, ובכ''ז אינכם רואים ושומעים, אתם העורים והחרשים באמת, לא זולתכם. והנה ההשגה תהיה בשתי פנים, או ע''י העין הפנימי השכליי, שישיגו מעשי ה' אותותיו ונפלאותיו שזה יכלו כל ישראל להשיג, ובשעצמו עיניהם השכליים מראות נקראים עורים, ועל זה אמר העורים הביטו לראות, או על ידי האוזן הפנימי שישמעו דברי ה' בנבואה שזה מדרגת הנביאים השלוחים מאתו להוכיח את העם ובשהם אינם רוצים לנבאות ולשמוע דבר אלהים נקראים חרשים, ועל זה אמר החרשים שמעו, ומפרש.

מי עור . בכם אין אחד כי אם עבדי הוא העור שבכלכם , וחרש שבכם הרי הוא כמלאכי אשר אני שולח להנבא נבואות : מי עור כמשולם . מי היה עור בכם כבר קבל יסוריו והרי הוא כמשולם כל תגמוליו ויוצא נקי :

מי עור וכו' . כאלו יפרש דבריו לומר מה שכללתי גם הכשרים שבכם להקראם חרשים ועורים כי מי הוא היותר ראוי להקרא עור כי אם עבדי על כי הוא יודע ומכיר בקלקול הדור ואינו מסתכל במעשיהם להישירם ולתקנם : וחרש וכו' . חוזר על מלת מי הוא היותר ראוי להקרא חרש כמלאכי אשר אשלח רצה לומר מי שנתתי חכמה בלבו וכאלו שלחתיו ללמד דעת את העם והוא כחרש לא ישמע מעשי בני העם להזהירם על הדבר : כמשולם . השלם במדות : כעבד ה' . כפל הדבר פעמים ושלש כדרך המליצה :

כמלאכי . ענין שליח :

מי עור, הלא לא נמצא עור רק עבדי ישראל אשר יש לו ההכנה לראות, ומי חרש הלא רק מלאכי אשר אשלח שהוא הנביא, שיש לו הכנה לשמוע דבר ה'. מי עור, מבאר הטעם למה רק ישראל נקראו עורים ולא זולתם, שזה מצד שהם יש להם ההכנה לראות המראות השכליות, מצד שני דברים אשר המה תנאי ההשגה, והוא. {{{א}}} ההכנה הטבעיית שצריך שיהיה שלם בשכלו ומדותיו וכחות נפשו מתולדה. {{{ב}}} ההכנה המעשיית שיכין הוא א''ע להשגה זו ע''י עבודת ה' ומע''ט, וישראל י''ל בין השלמות הטבעיי שעז''א מי עור כמשלם, בין השלמות המעשיי שיעבדו את ה' ע''י המצוה והתורה שנתן לפניהם שעז''א מי עור כעבד ה'. ואחר שהוא משולם ומושלם מתולדה ועבד ה' מצד הבחירה, והוא אינו רואה הגם שיכול לראות מי עור כמוהו. ? כי הלא על ידי שתי ההכנות הנזכר לעיל.

כמשלם, יש הבדל בין שלם ובין תמים, תמים הפך המום והחסרון, ושלם על הצד היותר טוב שאפשר במינו אדם שאינו בעל מום היא תמימות טבעית, שאינו חונף וצבוע היא תמימות נפשית, המצליח בבריאות ועושר היא שלמות טבעית, השלם בחכמה וכל המעלות הנפשיות היא שלמות נפשית, אצל בע''ח ישתמש בשם תמים שה תמים, ואצל גופים בלתי בעלי איברים בשם שלם, אבנים שלמות, איפה שלמה, כי הגוף בלתי בעל איברים לא שייך בו מום, וכן לא תמימות שהוא הפך המום :

ראות רבות . ראיות הרבה לפניכם ואינכם שומרים להביט במעשי ולשוב אלי : פקוח אזנים . אני עסוק לפקוח אזניכם ע''י נביאי ולא ישמע איש מכם את דברי ולשון הוה הוא :

ראות רבות . הלא המה רואים הרבה חכמה ואין בהם מי אשר ישמור את הזולת להשיבו מדרכו הרעה ולכן מהראוי להקרא עור : פקוח אזנים . הלא יש להם אזנים פתוחות להבין מצות ה' ואין בהם מי אשר ישמע כי עושה עצמו כאלו לא יבין ואינו מזהיר לזולת ולכן מהראוי להקרא חרש :

פקוח . ענין פתיחה :

ראות רבות, תוכל לראות דברים רבים אשר מהם תכיר נפלאות ה', ומ''מ ולא תשמר לעיין ולפקוח עיניך. וגם הנביא שלך רק הוא הוא החרש, יען כי פקוח אזנים ה' רוצה לפקוח אזניו ולהשמיעו דברו והוא לא ישמע, אינו רוצה לשמוע :

ה' חפץ . להראותכם ולפקוח אזניכם למען צדק ולכך הוא מגדיל ומאדיר לכם תורה :

ה' חפץ . ר''ל הלא עיקר חפץ ה' באנשים כאלה הוא בעבור שכ''א מהם יצדיק את הזולת ללמדו דרך הישר ולהגדיל התורה ולהאדירה ר''ל להרבות למוד דעת את העם :

חפץ . ענין רצון : ויאדיר . ענין חוזק :

ה' חפץ, הנה דרך הבאת הראיה והמופת יהיה בשני פנים, או שילכו מן ההקדמה אל התולדה, ומן הסבות אל מסובביהם, או שילכו בהבאת הראיה מן התולדה והמסובב, אל ההקדמה והסבה (כנודע בחכמת ההגיון), והנה הדור ההוא היו שואלים שאלה על דרכי ה', והעמידו המופת והראיה בשאלתם, מן ההקדמה אל התולדה, (וזה נקרא בהגיון שהולך בדרך הבאת הראיה לפנים, כי דרך הראיה מן התולדה אל ההקדמה נקרא שהולך לאחור בדרך עשות הראיה והמופת) ותוכן שאלתם היה זה, אחר שראינו שה' הרבה לישראל תורה ומצות נוספות על תורת בני נח ושבע מצות שנתן להם, ובהכרח כי לא היה זה לבעבור יכבד עליהם למצוא האושר והנצחיות, רק לבעבור יצדיקם ויזכה אותם במה שהרבה להם האמצעיים והנתיבות אשר יובילו אותם אל האושר היותר גדול, שיהיו מושגחים ודבקים בה'. מבואר מזה כי חפץ ה' ורצונו במה שהרבה לישראל תורה ומצות היה למען הצדיקם ולזכותם, וז''ש ה' חפץ למען צדקו, כי לכן יגדיל תורה ויאדיר, ואחר שהניחו ההקדמה הזאת המוסכמת מאת השכל והעיון, הם שואלים על המסובב והתולדה שאינו מסכים עם ההקדמה הזאת וסותר אליה, כי ראינו בנסיון, שישראל הם היו בעת ההיא שפלים ובזוזים, עד שנראה כי התורה והמצוה עצמה היתה סבה לשיתגרו בם שכיניהם ושיהיו בזוז ושסוי, וז''ש.

יגדיל ויאדיר. גדול בכמות. ואדיר באיכות :

והוא . העם הזה בזוי ושסוי וסוף הענין ולא ישים על לב כל זה לומר למה קראתנו זאת מי נתן למשיסה יעקב : הפח בחורים כולם . בחוריהם פחי נפש כולם , תו' ד''א הפח בחורים כולם ישימו את עצמם בפחי האדמה ובחורים ובבתי כלאים החבאו יוכיח שכן הוא : ואין אומר השב . כמו השב לפיכך הוא רפי אבל השב באמתחתינו הוא דגש :

והוא עם בזוז ושסוי . ר''ל והם לא כן עשו כי לא למדו דעת את העם ולא שבו מדרכם והמה בעונם בזוזים ורמוסים לכל : הפח בחורים כולם . כל בחוריהם היו להם מפח נפש והמה היו חבואים וכלואים בבתי כלאים : ואין מציל . אין מציל מן הבזה : משיסה . היו למשיסה ואין מי אומר השיבהו למקומו ואל תוסיף לרמסהו ומוסב למעלה לומר הלא על כי לא נתנו לב לשמוע ולראות קלקול הדור ולתקנם באה עליהם הצרה הזאת ומהראוי הוא לקראם עורים וחרשים :

בזוז . מל' בזה ושלל : ושסוי . ענין רמיסה כמו שסוהו כל עוברי דרך ( תהלים פט ) : הפח . ענין דאבון ודאג כמו ונפש בעליה הפחתי ( איוב לא ) : ובבתי כלאים . הוא משמר בית האסורים : החבאו . מל' מחבואה ומסתור : משיסה . כמו למשיסה והוא ענין רמיסה :

והוא, ישראל הם עם בזוז ושסוי עד שמבואר כי האמצעיים שהכין ה' להצדיקם ולהובילם אל האושר היה סבה להשפילם, וחפץ ה' לא נתקיים, כאילו לא מצא ה' האמצעיים הנכונים שיגיע בם אל מחוז חפצו. ? זה תוכן השאלה, אשר הפח בחורים כולם ובבתי כלאים (אשר) החבאו, הם יפיחו וידברו שאלה זאת כולם בהחורים ובבתי כלאים ואסירים אשר בם החבאו מפני האויב, ויוסיפו לשאול. הלא היה ישראל לבז, ומדוע ואין מציל? למה לא יצילם ה', ויותר מזה כי היו למשסה שהוא גדול מבזה, ומדוע אין אמר השב? - עד כאן דברי השאלה - משיב להם ה'.

הפח. מענין דבור כמו אשית בישע יפיח לו, יפיח כזבים עד שקר, בחורים, מענין חור, והב' ב' המקום, החור יחבא בו מדעתו, ובתי כלאים יחבא בהם בע''כ, ר''ל כן ידברו בהחורים שנחבאו שם : היו לבז ואין מציל משסה ואין אמר השב. כבר הבדלתי למעלה (יז יד) בין בז למשסה. הבז, הוא מה שהאויב בוזז לצרכו. והמשסה, הוא מה ששוסס ודורך ברגליו להשחית ולבלע, והנה עת יתגבר האויב יבוז בהכרח את כל אשר ימצא, ושר הצבא לא יעכב ביד חילו מלעשות זאת. אבל מן השסיסה להשחית יצוה השר הצבא לפעמים שיניחו מעשות זאת. לפ''ז מן הבז צריך מציל, שאוהבי העם יריבו בעדם ויצילו אותם ומן המשסה א''צ מציל, כי גם השר צבא יאמר השב, שב ואל תעשה זאת. עז''א היו לבז ואין מציל, ויותר מזה כי היו גם למשסה ולמדרך רגל, ואין בין ראשי הצבא שיאמר השב :

יאזין . לתת לב לזאת מי נתן למשיסה יעקב : לאחור . יקשיב וישמע דבר שיעמוד לו באחרונה וכן ת''י לאחור לסופ' וכן כל לאחור שבמקררא עתיד להיות הוא :

מי בכם . ר''ל וכי נמצא מי בכם אשר יאזין לתת לב לזאת האמור למטה : יקשיב . וכי נמצא מי בכם אשר יקשיב לשמוע דבר שיעמוד לו באחרונה :

יאזין . ישמע באזניו : יקשיב . ענין שמיעה :

מי בכם יאזין זאת, אתם הולכים בהבאת הראיה והמופת להקים שאלתכם לפנים, והוא שאתם מקישים מן ההקדמה אל התולדה, אבל מי איש בכם אשר בעת יאזין זאת, ויפלס דברי השאלה הלזו, אז לא ילך בהבאת הראיה לפנים מן הסבה אל המסובב, רק יקשיב וישמע לאחור יחקור ע''ז בדרך השני המיועד להבאת המופת, שהוא הדרך לאחור, מן המסובבים אל הסבה, ומן התולדות אל ההקדמה, ואז תשיגו תשובת השאלה הזאת, כי בדרך הזה שהעמדתם את השאלה, היה נראה כאילו מה שהיו ישראל לבז היה במקרה מצד עצמו, ואתם שואלים מדוע לא יציל ה', מדוע שלטה יד המקרה לעשות בישראל הפך חפץ ה' ורצונו שרצה לזכותם, אבל אם תלכו לאחור מן המסובב אל הסבה יהיה צורת ההיקש בדרך זה, הנה אנו רואים שהיו ישראל לבז, ואין דבר שבעולם שיתיחס אל המקרה, ובודאי ה' פעל כל זאת, וז''ש.

יקשיב וישמע לאחור. עיין למעלה (מא כג) :

זו חטאנו לו . זו היא שגרמה את המשיסה והבז את אשר חטאנו לו : ולא אבו . אבותינו בדרכיו הלוך :

מי נתן . רצה לומר וזהו הדבר להבין מי הוא אשר מסר את ישראל למשיסה ולבוזזים הלא ה' מסרם ולא במקרה בא : זו חטאנו לו . רצה לומר זו היא הסיבה אשר חטאנו לו וגמול הוא משלם : ולא אבו . ולא רצו ישראל ללכת בדרכיו :

ולא אבו . ולא רצו כמו לא אבה יבמי ( דברים כה ) :

מי נתן למשסה יעקב הלא ה', ולא יד המקרה פעלה זאת, וא''כ נשאל מה היתה הסבה לזה, שאא''ל שהיה הסבה לזה, יען שחפץ לכלותם, כי הלא ידענו זאת כי הגדיל תורה והאדירה למען צדקו יען רצה לזכותם, אולם אז תשיג סבת הדבר והוא זו חטאנו לו, הסבה היה יען שבזו, היינו בהדבר עצמו שרצה לזכותנו שהוא בריבוי התורה והמצוה בזאת עצמו חטאנו לו, כי לא שמרנו את התורה, וישראל לא אבו ללכת בדרכיו, שלבם לא אבה אליו וגם עשו כן בפועל כי לא שמעו לתורתו ויעברו עליה בשאט נפש, ולכן האמצעיים בעצמם שהכין ה' לזכותם ולהצדיקם, הם היו סבה להשחתתם, כאשר יכעוס האדון יותר על עבדו שמנהו למשק ביתו והוסיף להטיב עמו והוא מרד בו, מאשר יכעוס על אחד מעבדיו שלא הגדילו ביתר שאת, כי אז תהיה האהבה שאהבו והכבוד שכבדו היא עצמה סבה לשיגדל חמת אדונו עליו במרדו, ולכן.

מי נתן למשסה יעקב וישראל לבזזים. יעקב הם ההמון, וישראל הם הגדולים והשרים (כנ''ל ט' ז'), והנה ההמון נתונים למשסה דרך השחתה, והגדולים שאותם לא השחית האויב, כי לקחם להיכלי מלך כנזכר בדניאל (א'), מ''מ היו לבוזזים שלקחו ממונם : זו חטאנו לו. מלת זו בא סתמי לרוב, לא זכר ולא נקבה שמצויינים, זה, זאת, ויהיה כינוי הרומז אל מלה נעלמת, כמו דבר זו, סבה זו, עם זו יצרתי לי, העם, בעבור סבה זו יצרתים, יתפשו במזימות זו חשבו (תהלות יו''ד), דבר זו חשבו, מפני רשעים זו שדוני (יג ט'), דבר זו שדוני (הבת עין) כמש''פ שם. אשכילך ואורך בדרך זו תלך, כי דרך זכר ונקבה, ופה זו היא הסבה יען חטאנו לו, אבו, בלב כנ''ל (א' יט) :

ותלהטהו מסביב . כדי שיראו ויקחו מוסר כענין שנאמ' ( צפניה ג ו ) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראי וגו' : ולא ידע . יודע הוא אלא שדש בעקב לא חש להבין זאת ולשוב מרשעו : ותבער בו . אחר פורענו' העכו''ם שמסביב בערה בעצמו :

וישפוך . ולכך שפך עליו חמה קשה וחוזק מלחמה : ותלהטהו מסביב . רצה לומר אבל אין נותנים לב לדעת שבא בהשגחה וכאשר בערה מסביב לא ידע שמה' באה וכאשר בערה בו בעצמו ובגופו עכ''ז אינו משים על לבו להבין שבא בהשגחה ר''ל אינו משים על הלב לא בעת כשהצרה ממשמשת לבא ולא בעת שכבר באה :

חמה אפו . כפל המלה בשמות נרדפים וכן אדמת עפר ( דניאל יב ) והדומים . ועזוז . מלשון עוז וחוזק : ותלהטהו . ענין הבערה ושרפה כמו אש לוהט ( תהלים קד ) . ותבער . מלשון הבערה :

וישפך עליו חמה אפו, עד שלחם עמו במלחמה עזה, וגם אחרי כן אם היו שבים תיכף היה מוחל להם, אבל הם לא שמו על לבם, כי בעת אשר תלהטהו אש החמה מסביב עוד לא ידע כלל ולא הרגיש עדיין כי אש לוהט סביבו, וגם אחרי כן אשר בערה בו שהאש התחילה לבער בו בעצמו לא מסביב לו לבד, ואז כבר ידע כי נכוה באש, ובכל זאת לא שם על לב לכבות את השריפה ולשוב עד ה', למען יסיר קצפו מעליו, והנמשל שתחלה שהחריב האויב ערים בגבול א''י לא הרגישו כלל ונדמה כאילו יושבים בשלום, עד אחר שבא האויב בשערי ירושלים ואז ידעו אבל בכ''ז לא שמו על לב לשוב :

חמה, אפו, כ''כ כ''פ כי חמה הוא הכעס הפנימי, ואף הוא הראות הקצף בגלוי ע''י העונש, האף הבלתי יוצא מחמה פנימית אינו קשה, אבל הוא שפך החמה של אפו, שהאף הזה המעניש מלא חמה פנימית, וגם עזוז מלחמה בגלוי :