נחמו נחמו . חוזר על נבואותיו העתידות לפי שמכאן ועד סוף הספר דברי נחמו' הפסיק פרשה זו בינם לבין הפורענו' נחמו אתם נביאי נחמו את עמי :

נחמו נחמו . אלהיכם יאמר אל הנביאים נחמו את עמי וכפל המלה יורה על החזוק :

נחמו נחמו, אתם הנביאים נחמו את עמי, ויען שהגאולה תבוא או קודם הזמן מצד הזכות, או אם יקבלו ענשם, או עכ''פ גם אם לא יזכו, יגאלנו בזמן הקבוע לכן אמר נחמה כפולה :

כי מלאה צבאה . ת''י עתידה דתיתמלי מעם גלוותהא כמו כי מלאה מצבאה ויש פותרין צבאה כמו ( איוב ז ) הלא צבא לאנוש עלי ארץ : נרצה . נתפייס : כי לקחה וגו' . ארי קבילת כס תנחומין מן קדם ה' כאילו לקת על חד תרין בכל חטאתהא ולפי פשוטו יתכן לפרש כי לקחה פורענות כפלים וא''ת היאך מדתו של הקב''ה לשלם לאדם כפלים בחטאו מצינו מקרא מלא ( ירמיה ט''ז ) ושלוותי ראשונה משנה עוונם וחטאתם :

על לב . דברים המקובלין על הלב : וקראו אליה . אמרו לה אשר מלאה ונשלמה זמן גלותה : כי נרצה . נתפייס עונה ר''ל נתכפר עונה : כי לקחה . כי כבר לקחה תשלומין מיד ה' : כפלים . ר''ל שתי גליות גלות בבל וגלות ראמולוס : בכל חטאתיה . בעבור כל חטאתיה :

צבאה . ענינו זמן קצוב וכן הלא צבא לאנוש ( איוב ז ) : נרצה . מל' רצוי ופיוס :

כי מלאה צבאה, ר''ל או שיגאלו בעת שיתמלא זמנה הקצוב וזה יהיה אם לא יזכו להגאל קודם לכן. או יגאלו קודם הזמן, ע''י כי נרצה עונה, אם ירצו עונם ע''י תשובה וזכות, או ע''י כי לקחה מיד ה' כפלים, שיכפיל יסוריהם וענשם עד שיעלה מדת העונש והיסורים לעומת כל חטאתיה כמשל מי שנגזר עליו שישב במאסר עשר שנים וירדוהו בכל יום עשר מלקות, ושר הסוהר רדהו בכל יום מאה מלקות שאז קבל ענשו לעומת חטאתיו בשנה אחת, ויצא לחפשי, וכן היה במצרים שקושי השעבוד השלים מנין ארבע מאות שנה, ברד''ו שנה, (ודלתות הכתוב מגבילים דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה, וקראו אליה כי נרצה עונה, כי מי שנגזר עליו גלות זמן ארוך וסבל ענשו כפי הזמן הנחרץ, א''צ לקראו אח''כ שישוב לביתו, כי בכלות הזמן ישוב מעצמו, אבל צריך לנחמו ולדבר על לבו על שסבל כ''כ ולא עשו לו חסד לוותר לו מאומה, ועז''א דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה. אבל אם נעשה לו חסד ומחלו עונו קודם הזמן הנחרץ, אז א''צ לדבר על לבו תנחומים, אבל צריך לקראו כי לא ישוב מעצמו אחר שעוד לא נשלם זמן עניו, ועז''א וקראו אליה כי נרצה עונה וכו') :

מלאה צבאה. נתמלא זמנה, כמו מלא שבוע זאת, וגדר צבא זמן מוגבל וקבוע : כי נרצה. כמו ונרצה לו לכפר עליו : כפלים. יש הבדל בין כפלים ובין פי שנים. פי שנים נתרבה הכמות משנה. אבל כפלים יתקפל הכמות בחציו על חציו, מענין וכפלת את היריעה, ונקפל בלשון המשנה, ופה ר''ל שנתקפל אורך הזמן על חציו, וסבלו שיעור היסורים הקצובים במדת הזמן בחציו, וע''י נתקפל ונכפל גם ענשם, עד שהיה מדתו בערך כל חטאתיה, וב' בכל, ב' הערך, כב' בכסף מלא יתננה לי, ועמ''ש (בפי' איוב יא ו') :

קול . רוח הקדש קורא במדבר פנו דרך ה' , דרך ירושלים לשוב גליותיה לתוכה :

קול קורא . כאלו קול מכריז ואומר פנו במדבר דרך ה' להשיב בו בני הגולה : ישרו בערבה . עשו בערבה דרך ישר לאלהינו כי הוא ילך לפניהם :

פנו . ענין הסרת המכשול וכן ואנכי פניתי הבית ( בראשית כד ) : ישרו . מל' ישר ושוה : בערבה . ענינו כמו מדבר : מסלה . דרך כבושה :

קול קורא. מצייר ששומע קול הקורא, כי הנביא יראה הדבר כאילו כבר בא, וצייר לעומתו איך בעת שנשתק הקורא רגע, שמע קול אומר קרא (פסוק וי''ו), כמזרזו לבל ידום רגע, כמו שיבואר שם. במדבר, המון הנפלאות אשר נעשו לאבותינו בימי צאתם מארץ מצרים במדבר בישימון, ישוטטו עתה לפני הנביא ברוח קדשו, חוזה ברוחו כי הדרך אשר סלל ה' אז, שהוא הדרך הנסיי וההשגחיי, הכינו וגם שמרו לבני בניהם לעבור עליו שנית בעת הישועה האחרונה, כמ''ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אבל עוד יוסיף ה' לגלות את ידו החזקה ג''כ במסלה חדשה אשר לא דרך בה מעולם, והוא שינוסס נסים ויפליא פלאות אשר לא נבראו מימי קדם. והנה יש הבדל בין מדבר ובין ערבה, שכמו שבארץ מושב נמצאו מקומות של גנות ופרדסים, כן במדבר נמצא מקום ערבה ושוחה והם מקומות שגדלים בהם קוצים ודרדרים ומקום זה נקרא ערבה. ויש הבדל בין פנו דרך ובין ישרו מסלה, כי פנו דרך הוא דרך הנמצא מכבר ומפנה מתוכו אבני מכשול, אבל ישרו מסלה הוא שמסולל ומגביה מסלה חדשה לא נמצאה מאז. ויש הבדל בין ה' ובין אלהינו, כמו שבארתי בכ''מ כי שם ה' יקרא בו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו ושם אלהינו הכינוי נו מורה על הדיבוק שיש לו עם ישראל וההשגחה הפרטית שמיחד עליהם להפליא פלאות ולעשות נוראות, עז''א, הנה במדבר ששם הלכו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים, ושם נמצא כבר דרך ה' שדרך בה בנסים הקודמים, פנו את הדרך הזה מאבני מכשול, כי עתה יתחדש הדרך הזה והנסים האלה יתגלו שנית, אמנם בערבה שהוא פראי יותר מן המדבר, ושם לא הלכו בני ישראל, ושם צריך מסלה ע''י הרמה, כי א''א לעשות שם דרך פשוט מפני הקוצים, שם יעשו מסלה חדשה אשר לא היתה מעולם, ומסלה זאת תהיה לאלהינו המיוחד אלינו באהבתו הנפלאה לנו, והוא כי יוסיף נסים ואותות ומופתים לא נתגלו מעולם :

במדבר, בערבה. בארתי הבדלם (למעלה) לה, א' : ודרך ומסלה (שם ח'). ובין ה' ובין אלהינו הבדלתי למעלה (א' ד') ובכל הספר :

כל גיא ינשא . וההר ישפל הרי דרך חלקה ושוה ונוחה : והרכסים . הרים הסמוכים זה לזה ומתוך סמיכתן מורד שביניהם זקוף ואינו מעוקם שיהא נוח לירד ולעלות ( הרכסים מתורגם גדודיו ל' גובה כמו גדודי הנהר ) : הרכסים . כמו וירכסו את החשן ( שמות כח ) : לבקעה . קנפנייא בלע''ז ארץ חלקה ושוה :

כל גיא . כל עמק ירומם וכל ההרים ישפלו להיות הדרך ישר ושוה : העקוב . דרך המעוות יהיה מישור : והרכסים . מקומות הגבוהות יהיו בקעה :

גיא . עמק : העקוב . ענין עקום ועוות כמו עקוב הלב ( ירמיה יז ) : למישור . מל' ישר ושוה : והרכסים . ענין גבהות וכן מרכסי איש ( תהלים לא ) ופי' מגאות האיש ומגבהותו :

כל גיא, מצייר איך שדרך הנזכר שבו ישובו בני הגולה יהיה דרך ישר לא יעכבם גיא ורכסים, אמנם יאמר כי לא יהיה אז כמנהג העולם שבעת שרוצים לישר הדרך ונמצא הר וגבע וגיא ועמק לפניו, שאז נושאים את אדמת ההר אל הגיא והעמק, עד שישפל ההר והעמק יוגבה, באופן שלפי הטבע מוכרח שתחלה הר וגבע יושפלו ועי''ז הגיא ינשא, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ותחלה כל גיא ינשא מעצמו ואח''כ הר וגבעה ישפלו. והיה העקב, הנה המנהג ברצותם לישר את העקוב, שהוא הדרך ההולך בעקמימות מפני שנמצא שם רכסים גבעות רבות קטנות שצריך לסבבם, הלא תחלה ישימו הרכסים לבקעה, ואז יהיה העקוב למישור מעצמו, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ויהיה תחלה העקוב למישור בטרם יסתלקו הרכסים ואח''כ יהיו הרכסים לבקעה :

העקב. בודד, והוא מענין מארב ואת עקבו מים לעיר. וגדרו הדרך הסבובי שיסבב את חברו בעצה או בפועל ע''י ערמה, וע''כ נקרא המקום שיש בו רכסים, שהם הרים גבנונים מדובקים זל''ז (מענין וירכסו את החשן) עד שצריך לסבב להקיף הדרך, מקום עקוב :

ונגלה . אז יגלה כבוד ה' וכולם יראו כי פי ה' דבר הנחמות האלו הואיל ונתקיימו :

ונגלה מבאר כי ההופעה האלהית תתעלה לעתיד בששה מעלות על זמן העבר. {{{א}}} כי עד עתה ההשגה האלהית היתה מעוטפת בכמה לבושים ומסכים ומחיצות ענן וערפל, אבל לעתיד ונגלה יהיה הכבוד מגולה ונראה באספקלריא המאירה. {{{ב}}} עד עתה לא השיגו רק כבוד אלהים, שהוא ההנהגה שבו מנהיג ומסדר ומשגיח שהיא מיוחסת לשם אלהים או שדי או צבאות. לא כבוד ה' שהוא שם העצם המורה על כבודו מצד עצמו ומהותו כמ''ש וארא אל האבות באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, אבל אז יתראה כבוד ה' וידעוהו. {{{ג}}} עד עתה לא ראו, רק השיגו וידעו, לא ראו כבוד ה' בהשגת העין החושיי, אבל עתה עין בעין יראו. {{{ד}}} עד עתה גם הרואים והצופים במחזות אלהים, לא ראו בעין בשר רק בעין הנפש בעין הנבואיי, אבל עתה יראו כל בשר גם הבשר בעינו יראה המראה הנוראה מכבוד ה' והתגלות אלהותו. {{{ה}}} עד עתה היו הרואים והמשיגים מכבוד ה' מועטים, יחידים השרידים אשר ה' קורא, ובני עליה מועטים, אבל אז יראו כל בשר כי מלאה הארץ דעה את ה'. {{{ו}}} עד עתה לא ראו כולם במדרגה אחת, כמ''ש ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, והעם לא יעלו עמו, שמדרגת משה היתה הגשה ומדרגת הזקנים עליה ומדרגת העם פחותה גם מזה כמ''ש שם, אבל עתה יראו כל בשר יחדו במדרגה אחת בשוה. כי פי ה' דבר והבטיח זאת :

יחדו. מובדל מן יחד, כי יחדו מורה גם שיווי המתיחדים בענין שהתיחדו בו, כמ''ש בכ''מ :

קול . מאת הקב''ה אומר אלי קרא : ואמר . רוחי אליו מה אקרא והקול משיבו זאת קרא כל הבש' חציר כל המגביהי' תהפך גדולתם ותהיה כחציר , ( ד''א כל הבשר חציר ) סוף אדם למות לפיכך אם אמר לעשות חסד הרי הוא כציץ השדה אשר ימולל ויבש ואין לסמוך עליו שאין בידו לקיים שמא ימות שכשיבש חציר נבל ציץ כן כשמת האדם בטלה הבטחתו אבל דבר אלהינו יקום כי הוא חי וקיים ובידו לקיים לפיכך על הר גבוה עלי בשרי מבשרת ציון כי מפי החי לעולם היא הבטחת הבשורה : וכל חסדו כציץ השדה . כי חסד וגו' חטאת ( משלי יד ) :

קול אומר קרא . קול נבואה אומר להנביא קרא והכרז ברבים : ואמר . כאלו הנביא שואל מה אקרא וקול הנבואה משיבו קרא לאמר כל הבשר חציר ר''ל כל העמים שיבואו עם גוג על ירושלים למלחמה יבולו ויכמשו כחציר : וכל חסדו . ר''ל ואף אם מי מהם עשה חסד מה לא יחשב למאומה ויהי' כציץ השדה הכמוש מהר כי מאד הרעו לישראל והכריע הכף :

חציר . כחציר : כציץ . כפרח :

קול אמר קרא, צייר כי הקול קורא שהזכיר בפסוק ג' נשתק והפסיק מלקרות, ושמע קול אחר אומר אליו קרא עוד למה דממת? ואמר מה אקרא, הקול קורא הראשון אמר אל השני למה אקרא עוד שנית הלא כל הבשר חציר? וכוונת מליצתו, כאילו קול קרא במדבר פנו דרך ה', כי הגאולה מוכנת לבא תיכף, אולם מחטא הדור לא באה אז והדור ההוא מתו תמו נכרתו, והקול נדמה ונשתק, כי עקבות המשיח לא נראו, ואז בא אליו קול אחר ומזרזו שיקרא שנית ולא ידום, והוא משיב מדוע אקרא הלא כל הבשר דומה לחציר, וכל הדור מתו ודורות רבות ספו והגאולה לא באה, ועז''א, הלא.

ואמר. חסר הנושא ולדעתי מוסב על קול קורא שבפסוק ב' : חציר, ציץ השדה. החציר מתיבש לפני כל הצמחים כחציר גגות שקדמת שלף יבש, ולפני כל חציר יבש (כנ''ל טו ו') : וציץ השדה, הוא דבר הבולט בשדה בעודו קטן שאין בו ממש בעצמותו, ושורש ציץ מענין יצא, כמו תנו ציץ למואב, אבר קטן בולט ככנף הזבוב, עז''א אנוש כחציר ימיו, בלתי מתמיד באורך ימים. וכציץ השדה כן יציץ שגם בחייו אין בו ממש, ומבאר נגד כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ונגד כציץ השדה ולא יכירנו עוד מקומו, כי לא ידמה כחציר שגם ביבשו נשאר עצמו קיים, כי נפרך לאבק דק כציץ נובל, ועי' בפנים : ורוח ה'. כמו והנה רוח ה' עובר (מ''א יט יא) :

נבל . כמש :

יבש חציר . לזה יתייבשו כחציר ויבולו כציץ : כי רוח וכו' . ר''ל בהפחת רוח יאבדו : אכן . באמת העם שעם גוג יהיה כחציר וכפל הדבר להחזיק :

נבל . ענין כמישה כמו ועלהו לא יבול ( תהל' א ) : נשבה . ענין הפחה כמו ישב רוחו ( שם קמז ) :

יבש חציר, יען שרוח ה' נשבה בו, ונתיבש החציר ונבל הציץ על ידי הרוח הנושב, כי כן האנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ולמה אקרא. ? משיב לו הקול האחר, אכן לא כדברך, אל תתיאש בכל זאת כי רק חציר העם, רק העם דומה כחציר ורק :

אכן חציר העם. יש הבדל בין אכן, אבל, אולם. אמנם. אכן ואבל יורו סתירת הקודם, וההבדל ביניהם, אבל סותר דברי חברו. ואכן סותר דברי עצמו או ספק שנסתפק תחלה, אבל אדונינו המלך דוד המליך את שלמה (מ''א א' ד'), אבל בן אין לה ואישה זקן (מ''ב ד' יד). אבל שרה אשתך יולדת לך בן (בראשית יח יט), סתר דברי חברו. אכן יש ה' במקום הזה (בראשית כח יב), אכן נודע הדבר (שמות ב' ט'), אכן סר מר המות (ש''א טז לב) כל אלה נסתפקו תחלה, אם יש ה' במקום הזה, אם נודע הדבר, אם יהרגנו, אכן אתה אל מסתתר (לקמן מה), אכן משפטי את ה' (מ''ט), אכן חליינו הוא נשא (נ''ג) וכדומה רבים מורים היתר ספק או סתירות מחשבתו הקודמת, (ויש אבל להתחלת הדבור ואין לו ענין לכאן). אולם מניח דעה הקודמת ואינו סותרה רק מוסיף בה דבר חדש, ואולם לוז שם העיר לראשונה (בראשית כ''ח), ידעתי כי הוא יהיה לעם ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (שם מה), סלחתי כדברך ואולם חי אני (במדבר יד), אולם שלח ידך (איוב א'), אולם אני אדרוש אל אל (שם ד), מוסיף ענין חדש ואינו מכזיב הראשונות. ואמנם אינו מוסיף דבר ולא סותר דבר, רק מענין אמונה שאומר האמן לי. האמת כן הוא, אמנם ה' החריבו מלכי אשור (למעלה לז), וגם אמנה אחותי בת אבי היא (בראשית כ'), ופה מצייר המדבר בעצמו שאומר מה אקרא הלא כל הבשר חציר, סותר דבריו בעצמו, ואומר אכן לא כמו שאמרתי, כי רק חציר העם, אבל דבר אלהינו יקום, כי הגם שציירו כקול קורא וקול משיב, הכל הוא ברוח החוזה ונפשו בחזקת יד החזיון. (י) פעלתו. יבא על השכר או על הפעולה בעצמה, כי לא יבינו אל פעולת ה' :

יבש חציר . העם הזה יתייבש כחציר ויכמוש כציץ וכולם יאבדו ודבר ה' שהבטיח על ידי הנביאים יתקיים לעולם ולא יוכלו לבטל דבריו :

יבש חציר וציץ יבול, אבל דבר אלהים והבטחתו יקום לעולם, כמ''ש אנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, אבל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, ואם דורות רבות יעברו ולא יזכו לישועה, דבר ה' תקום בהכרח ועת הקצוב לא יאחר, (ויש הבדל בין יבש ובין נבל, כי יבושת העשבים הוא בסוף הקיץ במועדם, ונבילתם הוא פסיקת כח הצומח וחולשתו גם בעודהו באבו. ויש הבדל בין חציר ובין ציץ, כי החציר מתיבש בכלות עתו, ולא יבול לפני זמנו, אבל עתו כלה ומתיבש מהר, והציץ הצץ מעצמו נובל ונלאה גם בעודנו באבו. וכבר בארו החוקרים כי הדבר שנבטח עליו צריך שימצאו בו שני תנאים שהם החוזק וההתמדה, ולעומת זה אמר. א הלא כל הבשר חציר ויבש חציר במהרה ולא יארך ימיו וכן אנוש כחציר ימיו מעטים ולא ימשכו, ואין בו תנאי ההתמדה. ב גם בעודנו חי הלא כל חסדו כציץ השדה נבל ציץ כי אין בו חוזק וקיום, ואיך נבטח מצדו שיגאל. והשיב לו אכן חציר העם, רק יבש חציר נבל ציץ. אבל דבר אלהינו נמצא בו שני התנאים. א יקום שנמצא בו הקיום והחוזק. ב לעולם שנמצא בו ההתמדה לנצח). ולכן על הר גבוה עלי לך, כי אין לך לירא שלא יתקיים דבר ה' :

מבשרת ציון . נבייא דמבשרין לציון ובמקום אחר הוא אומר רגלי מבשר ( לקמן כב ) זכו קל כזכר לא זכו תש כנקבה ומאחר פעמיו עד הקץ :

על הר גבוה . להשמיע הקול למרחוק : מבשרת ציון . עדת הנביאים המבשרים הגאולה לציון : אל תיראו . להרים קול בחושבך פן תמצא מכחש ומשקר : הנה אלהיכם . בא המקום לגאול אתכם :

מבשרת ציון, מצייר כי ציון עצמה תהיה המבשרת, וכן ירושלים, ואמר את ציון המבשרת עלי על הר גבוה, ואת ירושלים המבשרת הרימי בכח קולך, ואל תיראי פן לא יבא הדבר שאת מבשרת כי בודאי יבא, ולא זאת אף גם אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם כאילו תראה מקומו באצבע על דבר שכבר באה ונהייתה, (וכבר בארתי בכ''מ כי ציון שם היה מושב המלך והסנהדרין ומקום המקדש, וירושלים שם ישבו ההמון, ציון תבשר כי השיב שכינתו לציון והמלכות והכהונה, ולכן המליץ בו על הר גבוה עלי לך, וירושלים תבשר קיבוץ גלויות, ולכן המליץ בה הרימי בכח קולך שישמעו נידחים ויתקבצו מארבע רוחות השמים) :

בחזק יבוא . על האומות ליפרע : הנה שכרו אתו . מזומן אתו לצדיקים . ופעולתו . שכר פעולה שעליו ליתן להם :

בחזק . בכח ובגבורה : וזרועו משלה לו . ר''ל לא יהיה צריך לעזרת זולתו : שכרו אתו . שכר המעשה מזומנת עמו לשלם לכ''א כגמולו : ופעולתו . שכר הפעולה מזומנת לפניו והוא כפל ענין במ''ש :

הנה, מוסיף להוכיח כי המבשרת אין לה להתירא פן לא יקיים ה' את דברו, כי שלא יקים ה' את דברו, לא יצוייר רק בשני פנים, והוא או בחסרון היכולת, או בחסרון הרצון. וכ''ז לא יצוייר אצל ה', ומבאר כי העדר היכולת לא יהיה רק בשני פנים. {{{א}}} בשימצא להמבטיח לאות ופסיקת הכח לשלא יוכל לקיים ההבטחה, אבל הנה ה' אלהים בחזק יבא. {{{ב}}} יצויר כי המלך המבטיח אל עם לעזרם לא יוכל לקיים הבטחתו אם לא יסכימו עמו שרי צבאותיו וגדודיו, וזה לא ימצא אצל ה' כי זרעו משלה לו ממשלתו אינו תלוי בדעת אחרים וכח חיילותיו רק בזרועו הנטויה וכחו הגדול בעצמו, וכן השתנות הרצון מרוצה ללא רוצה לא יצוייר ג''כ רק באחד משני פנים. {{{א}}} אם המבטיח לעזור ולהציל היה מקוה להשיג שכר בעבור זאת, ועתה אינו צריך אל השכר, או מקוה שכר יותר גדול משכנגדו, או אין יד הנעזר משגת לתת שכרו שאז ישתנה רצונו ולא ישמור הבטחתו, אומר הן זה לא יצוייר אצל ה' כי הוא לא יקוה שכר משום בריה רק הנה שכרו אתו, לא מזולתו. {{{ב}}} אם המבטיח לא קוה אל שכר, אבל הבטיח להציל ולעזור בעבור שהפעולה עצמה מצאה חן בעיניו, או טובה לפניו, ויוכל להיות שבהמשך הזמן ישתנה הענין, ולא ירצה לעשות הפעולה הזאת, משיב כ''ז יצוייר בהכרח אצל בני אדם העוזרים והמבטיחים, אבל ה', פעלתו לפניו מכבר, כי בעת שהבטיח כבר פעל ועשה, כי נפשו אותה ויעש, הוא הבטיח ומאז כבר עמד הדבר לפניו, כאילו כבר נעשה באופן שלא יצוייר השתנות אצלו כלל :

כרועה . אשר עדרו ירעה בזרועו מקבץ טלאים ובחיקו נושאם : עלות ינהל . מיניקתא בניח מדבר , הצאן המניקות : ינהל . כמו מנהל :

כרועה . כמו הרועה המרעה עדרו בנחת ומקבץ הטלאים בזרועו לא במקל ונושאם בחיקו הקטנות שבהם מנהל בנחת כן יוליכם המקום בנחת בשובם מהגולה :

יקבץ . יאסף : עלות . קטנות והוא מל' עולל ויונק : ינהל . ענין הנהגה בנחת וכן אתנהלה לאטי ( בראשית לג ) :

כרעה אשר עדרו ירעה, ר''ל הרועה עדר של עצמו וקנין כספו, שחס עליו ביותר מן הרועה עדר של אחרים בעד שכר, כי אז בזרעו יקבץ הטלאים הנולדים שהם רכים ואין יכולים לילך, בזרועו האחת יקבצם וישאם בחיקו. והעלות שהם אמותיהם המניקות ינהל אצלם בידו האחרת מרוב חמלתו עליהם, כן יחמול ה' על עמו להוציאם ולנהלם בעצמו, מצד שהם קנינו ונחלתו, לא מצד השכר כרועה צאן אחרים :

עלות. המיניקות, ושתי פרות עלות (ש''א וי''ו ז') :

מי מדד וגו' . כל זה היה בו כח לעשות וכ''ש שיש בו כח לשמור הבטחות הללו : בשעלו . בהליכתו שנא' דרכת בים סוסיך ( חבקוק ג ) , בשעלו כמו ( במדבר כב ) במשעול הכרמים שביל , ד''א שעל שם כלי הוא וכן בשעלי שעורים ( יחזקאל יג ) : תכן . אמולאי''ר בלע''ז ל' מדה ומנין כמו ותוכן לבנים תתנו ( שמות ה ) : וכל בשליש . ומדד בשלישיו' שליש מדבר שליש ישוב שליש ימי' ונהרות , ל''א בשליש מגודל עד אמה שלישי לאצבעות , ומנחם פי' שהוא שם כלי וכן ותשקמו בדמעות שליש ( תהלים ס ) : ושקל בפלס הרים . הכל לפי הארץ הר כבד תקע בארץ קשה והקלים בארץ רכה :

מי מדד . ר''ל מי כמוהו היודע עומק המים כאלו מדד באגרופו ויודע רוחב השמים כאלו תכן מדתו בזרת ויודע מדת עפר הארץ כאלו מדדם בשליש ויודע משקל ההרים כאלו שקלם בפלס ומאזנים וכאומר היודע כל אלה יוכל הוא לעשות את זאת :

בשעלו . באגרופו וכן בשעלי שעורים ( יחזקאל יג ) : בזרת . שם מדה חצי אמה וכן זרת ארכו ( שמות כז ) : תכן . מל' הכנה : וכל . ענין מדידה כי וימודו בעומר ( שם וז ) ת''א וכלו : בשליש . שם מדה גדולה וכן ותשקמו בדמעות שליש ( תהלים פ' ) : בפלס . כן נקרא מטה המשקל המסומן לדעת משקל הדבר הנשקל וכן פלס ומאזני משפט ( משלי יז ) : במאזנים . הוא כף המשקל :

מי מדד, שב עתה לבאר בפרטות, מ''ש בפסוק יו''ד הנה ה' אלהים בחזק יבא, אומר, איך תוכל לאמר שאין לו יכולת למלאות הבטחתו, הלא הוא מדד את יסוד המים במדתו ושמים שהוא יסוד האש בזרת ואצבע תקן, ואת יסוד העפר מדד וכל בשליש ומדה וערך משקל הכדור בערך משוער בל יתמוטט מן המרכז אשר שם לו תחת המון הכדורים הסובבים אותו, עד ששקל ההרים הגדולים בפלס גדול, ולעומת ההרים שקל הגבעות הקטנות זה כנגד זה במאזנים קטנים שישוה המשקל והערך והיחוס ביניהם, וכן.

בשעלו. שם מדה. וכן זרת. ותכן, כמו תוכן לבנים. וכל, הכיל כלכל. בשלש, מדה, ותשקמו בדמעות שליש. ופלס, גדול מן מאזנים, ובארתיו בפי' משלי. והרים גדולים מגבעות כנ''ל (ב' ב') :

מי תכן . את רוח הקודש בפי הנביאים ה' תכנו וכדאי הוא להאמן : ואיש עצתו יודיענו . רוחו כן ת''י ולפי משמעו ואיש עצתו מוסב לראש המקרא מי תכן את רוחו ומי איש עצתו אשר יודיענו להקב''ה עצה :

מי תכן . מי הכין רצונו של מקום ר''ל מי הטה רצון המקום אחר דעתו : ואיש . מוסב על מלת מי לומר מי הוא האיש אשר המקום יודיענו עצתו :

מי תכן את רוח ה', הוא יסוד הרוח האוירי, ואחר שהוא הכין וברא הארבע יסודות, מים. אש. עפר. רוח. כ''ש שכחו רב על המורכב מהם שהוא המציאות הגשמי בכללו, ומי יעכב נגד יכלתו, (ובזה ברר מ''ש ה' בחזק יבא), ובל תאמר שיחסר לו החכמה והעצה לעשות כהבטחתו, משיב ומי האיש (אשר) עצתו יודיענו, ממי צריך לקחת עצה ולהועץ :

רוח ה'. יסוד הרוח, כמו ורוח אלהים מרחפת :

את מי נועץ ויבינהו . את מי מן העכו''ם נועץ כמו שנועץ עם הנביאי' כמו שנא' באברהם וה' אמר המכסה אני מאברהם ( בראשית כו ) וגו' : ויבינהו וילמדהו באורח משפט . את מי מן העכו''ם עשה כן שלמדו חכמה כמו שעשה לאברהם שנתן לב להכירו מאליו ולהבין בתור' שנא' וישמור משמרתי ואומר למען אשר יצוה ( שם יח ) וגו' וכליותיו היו נובעות חכמה שנא' אף לילות יסרוני כליותי ( תהלים טז ) . ( את מי נועץ ויבינהו . האיש להקב''ה הן כל גוים לפניו כמר מדלי ואיך ילמדו לו ) :

את מי . עם מי נתייעץ ומי השכילו בינה ומי למדו ללכת בדרך משפט ומי למדו דעת ומי הודיעו דרך תבונות וכפל הדבר העמים הרבה לתפארת המליצה :

את מי נועץ, האדם ידיעתו והשגתו נתלית מזולתו, משני פנים. {{{א}}} מן ה' החונן דעת, אשר שם באדם טבע המדע וההשכל, כי כבר הוסכם מן הפילוסופים, כי נמצאו מושכלות ראשונות נטע ה' בטבע האדם, אליהם תכלה כל דרישה וחקירה, כמו המושכל שא''א לקבץ שני הפכים בנושא אחד, הוא נטוע בטבע האדם, והוא יסוד לכל מחקר עיוני, קראוהו בעלי ההגיון חק הסתירה (דער זאטץ דאס וידערשפרוכעס), אשר אפשר לבארו ולא לבררו במופת, כי כל ברור מופתי יכלה בהכרח אל החק הזה וזולתו א''א לעשות מופת עיוני על שום דבר, וזה הנקרא דעת הטבעי, נטעו ה' בשכל האדם, שלעומת זה אמר בהשם את מי נועץ וילמדהו דעת, זאת שנית ניתן בטבע שכל האדם עשות המשפטים וההיקשים, לקבץ בין שני מוחשים ולשפוט על הנושא לחייב או לשלול ממנו איזה נשוא, ליחס הנשוא אל כלל הנושא או אל חלק או איש ממנו, ליחסו אליו בהכרח או בהחלט או באפשריות, כי דרך עשות המשפטים האלה נמצא נטוע בטבע השכל, כמבואר בארך בחכמת בקור השכל. שלעומת זה אמר בה' את מי נועץ ודרך תבונות יודיענו. דרכי התבונה ואורחותיה. {{{ב}}} ידיעת האדם לא תשתלם מעצמה, וצריך לזולתו מבני אדם, אם שיבינהו את המושכל עד שיבין אותו, ועכ''פ גם אם יבינו מעצמו, צריך שילמדהו בארח משפט דרכי הלימוד וארחות התבונה לא ילמד האדם מעצמו אך מזולתו, לעומת זה אמר אצל ה' את מי נועץ ויבינהו, ואף גם שרק שילמדהו בארח משפט. ולא לבד שאינו צריך לימוד מזולתו, אף גם לא קבל את השכל וטבעו מזולתו, שעל זה אמר וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו. וכ''ז מבאר מ''ש וזרועו מושלה לו. שאין צריך עזר מזולתו, אף עצה וחכמה :

הן גוים כמר מדלי . העכו''ם הממאנים להכיר את בוראם ואין חשובין לו להעמיד מהם לנביאים לגלות סודו : כמר מדלי . כטיפה מרה המטפטפת משולי הדלי ומשקע טנופת המים ורוקבין העץ , לימוניד''א בלע''ז : וכשחק מאזנים . שהנחוש' מעלה עיפוש ומשתחק : כדק . אבק דק : יטול כאבק הנישא ועולה על ידי רוח כדק אשר ינטל :

הן גוים . גבורת העכו''ם נחשב למולו כטפה המרה הנוטף משולי הדלי שהוא דבר מועט מול מימי הדלי : וכשחק מאזנים נחשבו . בעיני המקום חשובים הם כאבק הנשחק מעפוש מאזני נחושת אשר יוצאים ממנה בנפיחה קלה : הן איים . איי הים ישליך כאבק דק וכאומר ואם כן הוא איך יעמדו למולו למחות בידו מלהוציא את ישראל מתוכם :

כמר מדלי . הכלי ששואבים בו מים נקרא דלי וכן ותבאנה ותדלנה ( שמות ב ) ור''ל שאיבה עם הדלי והטפה הנופלת מאחורי הדלי היא מרה בעבור עפוש הדלי מאחוריו : וכשחק . מל' שחיקה וטחינה כמו ושחקת ממנה הדק ( שם ל ) : כדק . כאבק דק : יטול . ישליך וכן ויטילו את הכלים ( יונה א ) :

הן גוים, ר''ל הלא אחר שהוא ברא הארבע יסודות ביכולתו הבב''ת, ולו הכח על הנמצא בכללו, ואף כי על הגוים שהם כמר מדלי לערך המציאות הכללי, ואיך יעכבו בידו לשלא יוכל למלא הבטחתו. ויש הבדל בין מר מדלי ובין שחק מאזנים, כי הטפה הנוטפת מן הדלי, הגם שכאפס היא בערך מי הדלי, מ''מ היא חלק מהם, ונחשבת ממינם לא כן השחק מאזנים, שהוא העפרורית הנמצא על המאזנים שהם נפרדים מן המאזנים ואינם ממין המתכת כלל, כן אם תחשוב את הנמצא על כדור הארץ מדומם וצומח וחי ואדם, יהיה גוי אחד בערכם כערך מר מדלי, שהגם שאין נחשב למאומה בערך הדלי, וכן גוי אחד בטל בערך כל הנמצא על הכדור, מ''מ הוא חלק ממנו. אבל אם תחשוב את כל הנמצא על פני הכדור בערך הכדור עצמו, הלא כל צאצאי הארץ בערך הכדור, וכ''ש בערך הכדורים והמון צבאות אין מספר הנמצאים, הם כשחק מאזנים עפר נשחק בלתי שייך אל הכדור כלל ואפס נגדו, ומצד זה הגוים נחשבים בין כמר מדלי, לערך צאצאי הארץ, וכשחק מאזנים במה שהם עם צאצאי הארץ בטלים אל המציאות עצמו וטפלים אליו. והן גוים גדולים נחשבים כמר מדלי וכ''ש איים קטנים שהם כדק יטול, כאבק דק פורח בלתי נחשב לכלום :

אין די בער . על מזבחו : וחיתו . של לבנון , אין די עולה , ד''א ולבנון אין די בער וגו' לכפר על עון האומות :

ולבנון . לפי רוב גדלו אין די בעצי יער הלבנון להבעיר בהם האש על מזבחו ואין די בחיות הלבנון להקריבם עולות לפניו :

ולבנון . שם יער בא''י : בער . מל' הבערה ומוקד :

ולבנון, אחר שבאר מ''ש ה' בחזק יבא וזרועו מושלה לו, שלא יחזור מהבטחתו מפני חסרון היכולת שב לבאר מ''ש הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו שלא ישתנה רצונו ע''י שכר שיתנו לו הגוים להתרצות אליהם, אומר מה השכר יתנו שבעבורו ישתנה רצונו, הבעולות וזבחים יפתוהו, הלא כל הלבנון אינו די לבער על מזבחו וחייתו כולו אינו די לעלות עליו עולה לשירצה בם וישנה רצונו, כמ''ש לא אקח מביתך פר וכו' כי לי כל חיתו יער הירצה ה' באלפי אלים וכו', (וזה מגביל נגד הנה שכרו אתו), ואם תאמר שאל הגוים עצמם יתרצה כי ימצאו חן בעיניו. על זה משיב.

כאין נגדו . כאין הם בעיניו ואין חשובין לפניו :

כאין . כלא דבר : נחשבו לו . למולו נחשבים כאלו המה מאפס ותוהו :

מאפס . דבר שאין בו ממש : ותוהו . ענין ריקות :

הן כל הגוים כאין נגדו, וכלא נחשבו, והנה יש ערך החלטיי וערך יחוסיי, בערך ההחלטיי, ישקפו על ערך הדבר אם הוא נחשב או בלתי נחשב מצד עצמו, בערך היחוסיי ישקפו על חשיבות הדבר בערך אל זולתו, עפ''ז אומר כל הגוים כאין נגדו אם נשקיף עליהם בערך היחוסיי נגד השם ויותר מזה כי גם בערך ההחלטיי הלא גם מצד עצמם מאפס ותהו נחשבו לו, כי הם עצמם בלתי נחשבים למאומה. (וזה מגביל נגד ופעולתו לפניו, שלא ישנה פעולתו בעבור הגוים) :

ואל מי . אל מי מהדברים תדמו את המקום ומהו הדמיון אשר תשוו לו וכפל הדבר במ''ש :

דמות . מל' דמיון : תערכו . מל' ערך ושווי :

ואל מי תדמיון אל אתם המסתפקים ביכולת האל למלא הבטחתו ומדברים עליו כעל כח מוגבל בעל חומר, מה יכול ומה בלתי יכול, מה רוצה ואיך רוצה ואם ישנה רצונו, כי תחשבו שיש לו דימוי על אחד הנמצאים ולא יצוייר אצלכם מציאות האל אם לא יהיה בעל חומר וגוף רק שחומרו אצליכם יותר נשא ומעולה מבעלי גופים זולתו, ועפ''ז תעשו לו פסל וכל תמונה, להיות ערוך אליו בה תכוונו נגדו להשתחוות אליו, אומר אתם הפתאים, אל מי תדמיון אל, הלא האל לא נמצא לו דימוי כלל, כי אינו בעל תואר ותמונה אך כח נשגב שכל עליון בלתי בעל תכלית. אבל גם לפי אולתכם שתחשבוהו בעל תמונה ומקבל הדמות והדמיון, הלא עכ''פ היה לכם לצייר הדמות הזה דמות נשגב, כאחד ממשרתיו העליונים ממלאך וגלגל, אבל אתם ראו נא מה הדמות (אשר) תערכו לו, הלא אתם תערכו לו את.

תדמיון, תערכו. הדמיון, הוא על שווי המתדמים באיזה תואר, עצמי או מקרי. והערך, יהיה ע''י שווי הנערכים בשויים ומחירם, כי הערך בא תמיד על מחיר הדבר, למשל דינר זהב עם דינר נחשת דומה מצד מתכיותו ואינו נערך מצד מחירו. דינר זהב עם שמן המור כמשקלו, נערך בדמים ואינו דומה במקריו. דינר זהב עם דבש במשקלו, אינו לא דומה ולא נערך. אמר הפסל אינו לא דומה אליו, וגם לדעתיכם שהוא דומה, כי תגשימוהו עד שתוכלו להגביל לו דמות גשמית, אינו נערך בשויו שהוא בתועלת שתוכל להשיג ממנו, כי לא יועיל לעובדיו, ועמש''ש בפי' תהלות (פט ז') :

נסך . לו מסכה : נסך חרש . חרש של ברזל נוסכו מברזל או מנחושת ואח''כ הצורף מרקעו בטסי זהב ומצפהו מלמעלה : ורתקות . שלשלאות :

הפסל . וכי תדמו לו את הפסל אשר האומן התיכו ממתכת והצורף ירדד עליו את הזהב ממעל והצורך יעשה בו שלשלאות כסף למושכו בהם כי ממקומו לא ימיש :

הפסל . כן נקרא הצורה הנעבדת : נסך . ענין התכה וכן אלהי מסכה ( שמות לד ) . חרש . אומן : ירקענו . ענין שטיחה ורדוד כמו כסף מרוקע ( ירמיה י ) : ורתקות . שלשלאות כמו עשה הרתוק ( יחזקאל ז ) :

הפסל, אשר נסך חרש ואיך הסכלתם עשו לערוך אל הנשגב דבר שפל וגרוע כזאת, נסך חרש, מתלוצץ עליהם לאמר הלא אלילי זהב ופסילי כסף אשר הם יקרים בעיניכם מצד המתכות שלהם, הנה הם גרועים מצד הפועל כי נסך אותו חרש, שא''צ חרש חכם ואומן לנסכו ולהתיכו כי כל חרש יוכל עשוהו, וכל צרף ירקע אותו בזהב, וכן הוא גרוע מצד הצורה, כי המתכות הוא דומם שהוא גרוע מצד צורתו מן הצומח, וכן הוא גרוע מצד החומר כי בזהב רק ירקענו מלמעלה תחתיו יעשהו מברזל או עופרת ובדיל, וא''כ הלא.

חרש וצרף. הצורף הוא המתיך המתכות וצורפו ומזקקו מן הסיגים, והחרש הוא האומן שיעשה בו מלאכת חרש וחושב, ומלאכת הצורף קודם למלאכת החרש (ע''ל מ''א ז'). ופה אומר, כי הפסל גם החרש ינסכנו ויתיכנו (נסך מענין יציקה) אף שזה מלאכת הצורף כי אינו צריך אומן גדול, וגם הצורף ירקענו בזהב אף שזה ממלאכת החרש, וגם הרתוקות כסף יעשה צורף, כי אין מדקדקים במלאכתו :

המסכן תרומה . או אם בא לעשותו של עץ המלומד להבחין בין עץ המתקיים לשאר עצים שלא ירקב מהר יבחר , המסכן המלומד כמו ( במדבר כב ) ההסכן הסכנתי , תרומה הפרשה ברירת העצים :

המסכן . העני מלהפריש מכספו על הפסל כמו העשירים הנה יבחר מבין העצים עץ חזק אשר לא ירקב ויבקש לו חרש חכם להכין לו ממנו פסל חזק שלא ימוט ר''ל שלא יתפרדו חלקיו זה מזה וכאומר אם מהצורך לחזקו לבל יתפרדו חלקיו איך ידמה לעליון :

המסכן . העני והדל כמו טוב ילד מסכן ( קהלת ד ) : תרומה . הפרשה : ימוט . מל' נטיה וקלקול :

המסכן תרומה, תרומת המסכן והדל, שיעשה את הפסל מעץ היא תרומה חשובה מרוממת יותר מן תרומת העשיר. {{{א}}} כי עץ יבחר, ובזה יש לו מעלה צוריית. כי הצומח צורתו מעולה מן הדומם. {{{ב}}} כי עץ לא ירקב יבחר, כי אחר שצריך לבקש עץ לא ירקב, הלא בהכרח יבחר את העץ מבין יתר העצים, באופן שישתדל בעשייתו יותר, לא כן תרומת פסל הזהב שלוקח מתכות מן הבא בידו. {{{ג}}} מצד הפועל הלא בהכרח חרש חכם יבקש לו, צריך לבקש ולתור אחרי חרש חכם ואומן למען יכין פסל אשר לא ימוט, כי העץ מחולשת חומרו יתראה בו יותר מעלת האומן וחשיבתו, אם יעשהו שיהיה חזק וקיים :

המסכן, מענין מסכן, וההבדל בין מסכן לדל עני ודומי', שהמסכן אינו דל כ''כ רק חסרים לו אוצרות ומסכנות ואינו עשיר, שכן הגביל מסכן נגד מלך (קהלת ד' יג, ט' טו) ואמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ר''ל כי יהיה לך אוצרות מלאים תבואה :

הלא תדעו . מוסדות הארץ מי יסדה ואותו היה לכם לעבוד :

הלא תדעו . משקול הדעת תוכלו לדעת מי הוא אדון העולם : הלא תשמעו . מן המורה והמלמד אשר חקר מדעתו : הלא הוגד . מן הקבלה איש מפי איש המקובל אצלו מראש ר''ל מימים קדמונים : הלא הבינותם וכו' . הלא תוכלו להבין יסודות הארץ מה המה וכאומר הלא אין לה יסוד כי השמים מקיף אותה מסביב ועל מה עומדת אם לא בגזירת המקום :

הלוא תדעו, הידיעה תהיה מצד ארבעה דברים. {{{א}}} מצד המושכלות על זה אמר הלוא תדעו. {{{ב}}} המפורסמות, עז''א הלא תשמעו, כי הדבר מפורסם. {{{ג}}} המקובלות, עז''א הלא הגד מראש לכם. {{{ד}}} המוחשות והנסיונות, עז''א הלוא הבינותם מוסדות הארץ, מיסודות הארץ ופשוטיה ומורכביה תראו ותבינו כח האל ויכלתו :

חוג . ל' מחוגה ( לקמן מד ) עוגל קומפ''ש בלע''ז : ויושביה . לפניו כחגבים : כדוק . כיריעה טייל''א בלע''ז :

היושב וכו' . הלא הוא יושב על השמים המסבבים את הארץ ויושבי הארץ המה בעיניו כחגבים ואחז במשל מדרך האדם היושב ממעל שכל מה שמתחת לו נדמה בעיניו לקטן : הנוטה . הלא הוא הנוטה את השמים כאדם הנוטה קרום כל שהוא : וימתחם . פרשם כאוהל להיות מוכן לשבת תחתיו :

חוג הארץ . כן יקראו השמים והוא מושאל מעגול הנעשה במחוגה שמעמידים אחד מרגלי המחוגה במקום אחד ובהשני מקיף מסביב ומקום מעמד הרגל נקרא נקודה האמצעית והסבוב נקרא חוג וכן השמים מקיפים הארץ והם לה לחוג : כדוק . ענין קרום כמו או גבן או דק ( ויקרא כא ) : וימתחם . ענין משיכה ופרישה ובדרז''ל המותח זמורה מאילן לאילן ( כלאים פ''ו ) ומענין זה אמתחת בנימין ( בראשית מד ) לפי שהוא נמתח בעת שממלאין אותו :

הישב, מפני שהמון בני אדם יש מציירים לעצמם את האל יושב בשמים והארץ הדום רגליו, ויש מציירים אותו כמלך היושב וחונה ביניהם והשמים כאהל פרוש עליו למעלה, אומר אם תציירו אותו בדמיונכם, כי הוא יושב על חוג הארץ, ר''ל על השמים שהוא המחוגה של הארץ, שהארץ מרכז המחוגה ועגולת השמים, והשמים הם המחוגה הסובבת את מרכז הארץ, הלא א''כ בהכרח כי ישביה כחגבים בעיניו, כמי שמביט ממרחק רב שהמוחש יקטן בעיניו, וכן יוקטנו בעיניו יושבי הארץ ובלתי נחשבים כלום לערך רום מקומו, ואם תציירוהו בדמיונכם כי הוא נוטה כדק שמים, שהם מתוחים כיריעה דקה לפרוש לאהל ומסך על הארץ וימתחם סביב הארץ כאהל הנמתח לשבת תחתיו, וכן הוא יושב תחת אהל הרקיע על מרכז הארץ, כמלך היושב בין בני המדינה, הלא לפ''ז תציירו בהכרח כי מלך גדול כזה, בודאי הוא.

חוג הארץ. עגולת המחוגה הסובבת את המרכז, וחוג שמים יתהלך (איוב כב יד), כדק קרום דק, כמו או גבן או דק, ומתחם כאהל שאין יכול לשבת עליו רק תחתיו :

הנותן . הוא הנותן רוזנים להיות כאלו אינם : כתוהו עשה . עושה אותם להיות כדבר תוהו :

רוזנים . שרים כמו ורוזנים נוסדו יחד ( תהלים ב ) :

הנותן את הרוזנים לאין. שהם בטלים במציאותם נגדו, כי הוא בחכמת הבב''ת אינו צריך אל עצת הרוזנים. ויש הבדל בין רוזנים ובין שופטי ארץ, הרוזנים הם שרי העצה, ושופטי ארץ הם הממונים על דבר המשפט. והנה מלך ב''ו מחסרון חכמתו צריך לעצת הרוזנים, ומחסרון יכלתו לשפוט בעצמו כל אישי המדינה צריך אל שופטים, אבל ה' בחכמתו הבב''ת יתן רוזנים לאין, וביכלתו הבב''ת לשפוט איש ואיש כדרכיו, יעשה שפטי ארץ כתהו, יבטל עצת הרוזנים ויפר כח השופטים :

רוזנים. סמוכים אל מלכים תמיד (שופטים ה' ג', תהלות ב' ב', משלי ח' טו, לא ד', חבקוק א' יו''ד) והם שרי העצה, מלשון רז וסוד, כי עמהם ימתיקו סוד :

אף בל נטעו . אף הרי הם כמי שלא נטעו : אף בל זרעו . ועוד יתר מכאן שישורשו ויעקרו כאלו לא זורעו , זריע' פחותה מנטיעה : בל שורש בארץ גזעם . לכשיעקרו לא ישריש הגזע בארץ שיהא מחליף כל שורש שבמקרא טעמו באות ראשונה ונקודה הרי''ש פתח וזה טעמו למטה ונקוד קמץ לפי שהוא לשון פועל אינרצינ''י בלע''ז :

אף בל נטעו . והרי הם אפי' כאלו לא נטעו מעולם ואפילו כאלו לא נזרעו מעולם שהוא פחות מנטיעה : אף בל שורש וכו' . לכשיעקרו לא ישריש אפי' הגזע בארץ שיהא מחליף ר''ל לא יחזרו לקדמותם : וגם נשף . ואפילו בנפיחה בעלמא יבושו יאבדו ורוח סערה תשאם ממקומם כקש הנישא ברוח :

גזעם . שרשם וכן מגזע ישי ( לעיל יא ) : נשף . ענין הפחה כמו נשפת ברוחך ( שמות טו ) : כקש . תבן :

אף בל נטעו, דומים לצמח אשר לא נטע ע''י הברכה והרכבה שלוקחים יחור ונוטעים אותו בארץ, ואף, גם בל זרעו ע''י זרע שיזרע גרעין בארץ הגם שהנזרע חלוש מן הנטע, ואף גם גזעם אשר עלה מעצמו בל שרש בארץ, שאין לו שרש כלל, ומצד זה מציאותו חלושה מאד, ומוכן ליבול ולהתייבש מעצמו, ונוסף על חלישת מציאותם גם נשף בהם ברוחו הקשה, ממילא ויבשו, ואח''כ הסערה תשאם כקש ר''ל שהם חלשים בעצמם, ואף כי אם עליהם שוד משדי יבא :

נטעו. באילנות, וזרע, בצמחי השדה, והגזע היא על הקרקע, והשורש תחת הקרקע כנזכר לעיל (יא א') :

ואל מי תדמיוני . ר''ל הואיל וכל אלה בי א''כ אל מי תדמיוני להיות שוה לי באמת : יאמר קדוש . ר''ל האל הקדוש יאמר אל מי וכו' :

תדמיוני . מל' דמיון :

ואל מי, אומר הנה כל מה שהתוכחתי עמכם עד הנה במ''ש ומה דמות תערכו לו הפסל נסך חרש, כאילו יצוייר לתת לו דמות, רק שהדמות אשר תערכו לו, לא ידמה אליו, וכן מה שדמיתיו כנשגב יושב בשמים או על המרכז, כ''ז דברתי לפי קוצר שכלכם, אשר לא יצייר כח מופשט מחומר, ולא יצייר נבדל, רק לפי מה שהורגלו חושיו וכח דמיונו, שלפ''ז ידמה גם האין סוף כיושב ושוכן וחונה ומעתיק במקום וממקום, כאילו לו כלי הגוף ומשיגי התנועה, אבל באמת הקדוש והנבדל מכל גשם ומכל דמיון, הוא מצד עצמו יאמר ''אל מי תדמיוני ואשוה'', הלא אין לי דמות ודמיון כלל, ויש הבדל בין ההדמות וההשואה, כי ידמו גם הדברים הבלתי שוים, כמו שיאמר דומה דודי לצבי, שר''ל בקלות מהירותו. וגם זאת רק בדמיון להמשיל ולהסביר. אבל ההשואה היא בדברים השוים בכמה או באיך. יאמר ה', התוכלו לדמות אותי אל דבר ואשוה לו באמת, הלא אומר אני נסו נא.

תדמיוני ואשוה. הדימוי הוא רק במקצת הדבר, וההשואה היא בכל תוארי הדבר, פן תשוה לו גם אתה (משלי כו) וע''ל (א' י') ולק' (מו ה') :

מי ברא אלה . כל הצבא אשר תראו במרום מרוב אונים , שיש לו ושהוא אמיץ כח איש מהצבא לא נעדר שלא יקרא בשם :

מי ברא אלה . הכוכבים והמזלות הנראים במרום ומי הוא המוציא בכל יום צבא מרום במספר אחד : לכלם . לכל כוכב קרא בשם הנאה והראוי לו וכאומר הלא ה' עושה כל אלה : מרוב אונים . בעבור רוב האון ואמצות הכח שיש לו לכן לא נעדר אחד מהם כל ימי עולם כי מתחלה עשאן שיהיו קיימין לעולם :

אונים . ענין כח כמו ואונו בשרירי בטנו ( איוב מ ) : ואמיץ . ענין חוזק . איש . ר''ל אחד מהם : נעדר . ענין חסרון כמו אחת מהנה לא נעדרה ( לעיל לד ) :

ושאו מרום עיניכם, לתת לי דמות ולצייר לי משל מאחד הגופים הנוראים הכדורים הנפלאים המעופפים שמה, או מן המלאכים המניעים אותם, אבל שובו נא וראו מי ברא אלה ואיך תקחו דמיון מן הנברא אל הבורא, הלא אלה היצורים הנפלאים כולמו, מוגבלים בכחם. {{{א}}} מצד שהם נבראים שעז''א מי ברא אלה. {{{ב}}} מצד שאין ביכלתם להוליד ולהפרות מיניהם, כי הוא מוציא במספר צבאם, מספרם קצוב נגבל ולא יתוסף מנינם. {{{ג}}} מצד הגבלת פעולתם, כי לכולם בשם יקרא, כ''א יש לו שם מיוחד עפ''י פעולתו למשל כוכב שבתאי משבית ומחריב, צדק פועל צדקות, מאדים לשפוך דם, וא''א שישנה פעולתו לפעולה אחרת. {{{ד}}} כי אשר נראה בם הקיום וההתמדה שהם קיימים באיש, אינו מצד כח עצמם, רק מרוב אונים של בוראם המקיימם בחפצו, רק עי''כ איש לא נעדר, ולא יתמו אישיהם, לא מצד כח עצמם :

מרב אונים ואמיץ כח. כח יציין הכח הפנימי השרשי. ואון יציין התגלות הכח אל הפועל, כחי וראשית אוני. הכח הפנימי יתעלף וייעף לפעמים, ועז''א (כ''ט) נותן ליעף כח, ואם יתמיד נאמר שמאמץ כחו, (נחום ב' ב', משלי כ''ד ה'), ורוב אונים, הוא הכמה המתפשט החיצוני, ורב כח, הוא הכמה המתפשט הפנימי. ואמיץ כח, היא התמדתו בזמן, ור''ל כי הנביאים הקיימים באיש, קבלו כחם מאתו, וגם התמדת כחם וקיומם מקבלים ממנו, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, וגדר פעל אמיץ בארתי למעלה (כח ב') :

למה תאמר . עמי יעקב ותדבר בגלות : נסתרה דרכי מה' . העלים מנגד עיניו כל מה שעבדנוהו והמשיל עלינו אות' שלא ידעוהו : ומאלהי משפטי יעבור . העביר מלפניו משפט הגמול הטוב שהי' לו לשלם לאבותינו ולנו :

נסתרה דרכי . העלים עיניו מכל מה שעבדנוהו והעביר מלפניו משפט הגמול כי לא שלם לנו הטוב כפי הגמול :

למה תאמר יעקב, כהתימו לדבר תנחומותיו על לב ירושלים, השיב אל עם ישראל פניו. העם הזה בראותם אורך גלותם ושלות הרשעים, פג לבם מהאמין בישועה, ואחרי כי נתעו מן רוע הסדר הנשקף בהנהגה, כי הצדיקים גולים ודלים, ובוגדי בגד שלו גם הצליחו, גם שכלם הלך אחורנית לכפור או בידיעה והשגחה או בשכר ועונש. ושפתי זרה נופת תטופנה בטענות פילוסופיות, לאמר כי הידיעה האלהית אשר היא בהכרח ידיעה פשוטה בלתי משתנית, לא תשאיר אחריה אפשריות הבחירה, שא''כ תשתנה ידיעת ה', לפי בחירת האדם לעשות או לחדול, ויש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שם יעקב יכונו בו ההמון, ושם ישראל הגדולים וראשי העדה, ויש הבדל בין דבור ואמירה, אמירה הוא המאמר הפשוט והדבור הוא הדבור הארוך המחובר מכמה משפטים והקישים וטעמים וראיות, והנה יעקב שהם ההמון יאמר נסתרה דרכי מה' שאין ה' יודע את האדם, ואינו משגיח על מעשיו כלל, וישראל שהם חכמי לב שבהם, הם יבינו זאת כי א''א ליחס אל ה' חסרון הידיעה, שזה חסרון בחק השם, וגדר השלם שלא יתואר לו חסרון, אבל לעמת זה ישראל ידבר דבור ארוך פילוסופי, להוכיח במופת שאין האדם חפשי במעשיו, כי אז תשתנה ידיעת ה' לפי אפשריות הבחירה, רק מעשי האדם מוכרחים לפי הידיעה הקדומה האלהית, ומצד זה לא יגיע שכר לצדיק ועונש לרשע אחר ששניהם מוכרחים במעשיהם, ולכן אומרים כי מאלהי משפטי יעבור שאת הצדיק ואת הרשע לא ישפוט האלהים. (וכבר בארתי כ''פ כי שם הויה נקרא בו מצד שברא העולם, ושם אלהים ביחוד אם בא בכינוי אל האדם, נקרא בו מצד ההשגחה המיוחדת, לכן הכת הא' אומרים נסתרה דרכי מה', מצד שהוא הסבה הראשונה לבד לא המשגיח עד סוף העלולים ומעשיהם, וכת השניה אומרים מאלהי המשגיח עלי בידיעה פשוטה מפלשת עד סוף כל הדורות בהכרח משפטי יעבור), משיב להם הנביא. אל שני הכתות.

תאמר יעקב ותדבר ישראל. בין ההבדלים שבין אמירה לדבור זה אחד מהם. שהאמירה פשוטה, והדבור יהיה בארך מורכב ממשפטים וענינים שונים. וההבדל בין יעקב וישראל בארתי למעלה (ט' ז'), וההבדל בין ה' ובין אלהי מבואר בכל הספר ע''ל (א' ד') :

בורא קצות הארץ וגו' . אין חקר לתבונתו . ומי שיש לו כח כזה וחכמה כזו הוא יודע את המחשבות למה הוא מאחר טובתכם אלא כדי לכלות את הפשע ולהתם את החטאת ע''י היסורין :

הלא ידעת . הלא תוכל להשכיל מדעתך אם לא שמעת ממלמד ומורה : אלהי עולם ה' . ר''ל ואת זה תשכיל אשר ה' הוא אלהים עד עולם והוא ברא כל הארץ מהקצה אל הקצה ובכל ידו משלה ולא ייעף ולא ייגע וכחו שוה בכל זמן א''כ יכול הוא לשלם גמול בכל זמן ובכל מקום : אין חקר לתבונתו . ר''ל ומה שמאחר לשלם הגמול הוא על כי אין חקר לתבונתו כי באמת בתבונה יעשה את זאת ואנחנו לא נדע :

ייעף . ייגע . פתרון אחד להם :

הלוא ידעת, מצד השכל והמופת, אם לא שמעת מצד המפורסמות והמקובל, כי אלהי עולם ה', הוא ברא את העולם, ולא לבד העולם העליון כי גם בורא קצות הארץ, ולא שירה אבן פנתה לבד, וכל אשר עליה נעשה מעצמו, רק שברא גם הקצוות, וכוננה על מתכונתה, וא''כ לא תוכל להכחיש שלא ידע את הנעשה עליה, היפלא מהיוצר דבר מלאכת החומר ומעשהו, ולא תאמר כי אחר הבריאה מאז עזב מלדעת את כל הנעשה בארץ, כי לא ייעף ולא ייגע [הוא ממלאכה ובתנחומא (פ' תצא) ואתה עיף ויגע עיף בצמא ויגע בדרך וד' כוחו וכו']. ולפ''ז ידיעת ה' את כל הנעשה בעולם השפל מוכרחת, ואם תשאל איך תצדק עם זה הבחירה ושני קצות האפשר, ע''ז משיב, כמ''ש הרמב''ם, שאחר שידיעת האל היא עצמית בו ואיננה דבר מוסף על עצמותו, הנה החקירה על איכות ידיעתו, תשוב אל החקירה על עצמותו, וכמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם, כן ידיעתו, וכמו שאין היקש ודמיון בין מציאותו למציאות זולתו, כן אין להקיש בין ידיעתו לידיעת זולתו, ולכן אם הידיעה הנודעת אצלנו א''א לציירה בשלא יסולק עמה טבע האפשר, אין לדון ממנה על ידיעתו הנעלמת מאתנו תכלית ההעלם, וז''ש אין חקר לתבונתו אין חקירה אנושית משגת את תבונתו, ואין לחקור ולדרוש בה כי נעלמת ממדע בעל חומר. ואם תשאל, וא''כ מדוע מאלהי משפטי יעבור ומדוע לא יושיע את עמו, משיב כי הוא.

לא ייעף ולא ייגע. העיפות, שרשו בכח החי עצמו שהוא מוגבל, וצריך לדברים מחוץ להעמיד כחו, מאכל משתה אויר וכדומה, לא שתה מים ויעף (לק' מד), והיגיעה, הוא ממלאכה, וה' כחו בלתי נתלה בדבר זולתו לכן לא ייעף, ולא יגבילהו זולתו ולכן לא ייגע :

נותן ליעף כח . וסופו להחליף כח לעייפותכם :

נותן ליעף כח . יבוא הזמן שיתן כח לישראל היעף בגולה : ולאין אונים וכו' . כפל הדבר במ''ש :

עצמה . ענין חוזק כמו ועוצם כחו ( דניאל ח ) :

נתן ליעף כח, ישראל שהם עיפים עתה יתן להם כח, אבל.

ליעף כח, הוא הכח הפנימי השרשי (כנ''ל כו), ולאין אונים, החסר הכלים שבו יוציא הכח לחוץ כמו מי שאיבריו רכים ורפוים, עצמה ירבה, העוצם הוא חוזק האיברים והעצמות :

ויעפו נערים . גבורת הכשדי' המנוערים מן המצות תיעף : ובחורים כשול יכשלו . אותם שהם עכשיו גבורים וחזקים יכשלו ואתם קוי ה' תחליפו כח חדש וחזק :

ויעפו . ואז העכו''ם שמוסיפים כח כנערים יעפו ויגעו : ובחורים וכו' . כפל הדבר במ''ש :

ויעפו, הנערים החזקים עתה בכחם ייעפו, וזה תלוי אם יתאמצו בתקוה לקוות אליו עד יבא ויושיע, כי, (לא) וקוי ה' יחליפו כח, עד שיעלו אבר לעוף פתאום אל במתי שמים כנשרים, ועיין באור המלות :

ויעפו ויגעו, ייעפו מעצמם, יגעו ע''י עבודה, וגם הבחורים שכחם רב מן הנערים, והם לא ייעפו מעצמם כשל יכשלו ע''י סבה חיצונית משלחת ה' בם :

אבר . כנף :

וקוי ה' . אבל המקווים לה' יחליפו כח חדש בכל עת : יעלו אבר . יגדלו כנף כנשרים למהר לעוף אל ארצם והוא ענין מליצה : ירוצו . בשובם לארצם ירוצו ולא ייגעו וילכו בדרך ולא ייעפו :

יחליפו . ענין התחדשות ותמורה : אבר . כנף כמו אבר כיונה ( תהלים נה ) . ירוצו . ענין מהירות ההליכה :

ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו. הרץ מתיגע לא כן ההולך, אבל העיפות שהיא פסיקת הכח מעצמו, תשיג גם את ההולך אם יתמיד בהליכתו ולא יחזק את גופו במאכל ומשתה, עז''א לא ייגעו מן המרוצה וגם אם ילכו אחרי מרוצתם בתמידות, מבלי לנוח אחרי המרוצה שאז יקרה העיפות, הם לא ייעפו :