מוסר מעיר . לשון הסרה : מעיר . מהיות עיר : מעי . לשון שפלות ועומק כמו מעות ימים :

מוסר מעיר . יהיה סר מהיות עיר : מעי מפלה . ימלא תלים מן מפולת הבתים :

מעי . תל ודגור כמו לעי השדה ( מיכה א ) :

הנה דמשק, אומר ראה ההבדל בין דמשק ובין אפרים, דמשק אשר נחרבה הוסר לגמרי מלהחשב עוד בין חשבון הערים, רק יחשבוה מעתה בין חשבון של העיים הנעשים ע''י מפולת של הבתים, כי כל הבתים יפלו ויהיה שמם שלא יוכל איש לבא שמה :

מעיר. ממין הערים, ועיר פה שם המין כמו עץ פרי, ויהי לי שור וחמור, ר''ל תוסר מן מין הערים והיתה מן מין העיים, ומפלה שם ועי סמוך אליו עי של מפלה, וכ''כ, כי המליצה תדבר על הערים בדבורי זכר ונקבה :

עזובות ערי ערוער . י''ת לשון חורבן כמו ערער תתערער ופירושו על ערי ארם , ומדרש אגדה מתמיה לפי שערוער מארץ ישראל היתה שנאמר ( במדבר לב ) ואת ערוער , עומד בדמשק ומכריז בערוער אלא שהיו בדמשק שווקים כמנין ימות החמה וכל אחת יש בה עכו''ם ועובדים לה יום אחד בשנה וישראל עשו את כולן קבוץ אחד והיו עובדין את כלם בכל יום לכך הזכיר מפלת ערוער אצל דמשק , ואני מפרשו לפי פשט המקרא על שנתחברו רצין ופקח בן רמליהו יחד והנביא היה מתנבא על מפלת דמשק ואמר הנה דמשק מוסר מעיר ערי ערוער שהיו של פקח כבר היו עזובות שגלו הראובני והגדי כבר והרי תמיד לעדרי צאן הם נתונות ורובצים שם צאן מואב ואין מחריד עוד תהי מלכות פקח הולכת וכלה ותלכד גם שומרון בימי הושע ואז ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק שיהרג רצין :

עזובות . הלא הערים הסמוכות לערוער כבר עזובות המה כי גלו מהם הראובני והגדי : לעדרים . והרי הם נתונות לעדרי צאן והמה רובצים שם ואין מי מחרידם כי שממה המה ואין מי בא שמה :

עזבות, אבל ערי ערער מאפרים העזובות מכבר אינם שממות כ''כ רק לעדרים תהיינה, ירעו שם עדרי צאן ולא לבד שירעו שם לפרקים רק ורבצו בקביעות באין מחריד, כי לא ימצאו שם חיות רעות ומפולת בתים. ויען שארם ואפרים התחברו יחד להלחם על יהודה, ועי''ז נפלו שניהם ביד סנחריב כנ''ל (ז) לכן צרף מפלת שניהם יחד :

ורבצו. בקביעות (לקמן כז י') :

ככבוד . עשרת השבטים יהיו גם אלו גלו לחלח וחבור ואלו יגלו לקיר שנאמר ויגלה קירה ואת רצין המית ( מלכים ב' טז ) :

ונשבת . וכן ונשבת כל ערי מבצר מאפרים וכן יושבת הממלכה מדמשק ולפי שרצין מלך ארם ופקח מלך ישראל התחברו להלחם על ירושלים לכן אמר שהמה שניהם יפלו ביד סנחריב וירושלים תנצל : ושאר ארם . הפליטה הנשארת מארם יהיו ככבוד בני ישראל כי גם כבודם ידל :

ונשבת . ענין בטול : ככבוד . העושר נקרא כבוד כמו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה ( בראשית ל''א ) :

ונשבת, ע''י מפלת דמשק ישבת מבצר מאפרים, כי דמשק היתה עיר מבצר ומשגב לאפרים, וממלכה (יושבת) מדמשק ומשאר ארם. ככבוד, ארם יהיו דומים ככבוד בני ישראל, אשר הושפל קודם להם - (ע''כ נבא המשא של דמשק, מעתה התחיל לנבאות על אפרים) :

ושאר ארם. מעומד באתנחתא וכן בארתי :

ומשמן בשרו ירזה . ועותר יקריה יגלי :

ידל כבוד יעקב . יהיה דל ורש כי יוקח עשרו : ומשמן . שמנונית בשרו יהיה רזה וכחוש ר''ל לא ישאירו בידו מאומה :

ידל כבוד יעקב, כבוד עשרו. ואח''כ גם משמן בשרו ירזה, ר''ל שימעטו אנשיו ויהיו מתי מספר :

ידל, ומשמן. כמליצה זאת (למעלה י' טז) עמש''ש :

והיה כאסוף קציר קמה . כמו שבעת קצירת קמה אוסף הקוצר צבת הקמה ביד אחת וזרועו השנית שבלים יקצור במגל כן יעקור סנחרב ויגלה הכל ואף לקט הנושר בשעת קציר' ילקט וישאנו כלומ' אף הבורחים לא ימלטו מידו וילקטום ( כמו שמלקט שבלים סא''א ) : בעמק רפאים . הוא הגיא אשר על פני ירושלים בספר יהושע תמצא שעמק רפאים סמוכה לירושלים :

והיה כאסוף קציר . הדבר יהיה דומה כמו הקוצר אשר בידו האחת אוסף שבלי הקמה ובזרועו השנית יקצרם כן האויב יקבצם ויכלם מן העולם : והיה כמלקט . רצה לומר אף הבורחים לא ימלטו מידו כי ילקטם אחד אחד כהמלקט שבלים בעמק רפאים והוא הגיא הסמוך לירושלים כמ''ש ביהושע והמקום היה רזה וכחוש ומעט תבואה צמח שם אחת הנה ואחת הנה נלקטים אחת אחת :

והיה, מצייר השלש גלויות שגלו ע''י סנחריב כנ''ל (א' ז' ח'. ח' כ''ג). והנה בגלות הראשון היה דומה כאסוף קציר של קמה, כמי שאוסף קציר שדה העומדת מלאה בקמותיה מלאה ברכת ה', כן היתה הארץ מלאה יושבים שלוים וקופאים על שמריהם, בפעם השניה וזרועו שבלים יקצור, לא היה דומה רק כמי שקוצר שבלים מפוזרות לא קמה מלאה, כן היתה הארץ ריקה אז ע''י הגלות הראשון. - ובפעם השלישית והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים, מקום רזה שלא היו גדלים שם רק שבלים מעטים, והבא לכנסם לא היה יכול לקצרם במגל וחרמש רק ללקטם אחד אחד, כן לא מצא אז רק שרידים מפוזרים אשר לקטם והגלם לגולה : [הערה : ועל דרך המליצה יש לפרש, והיה כאסוף קציר (כן יהיה אסוף) קמה, הקמה שהיא התבואה המחוברת בקרקע יאספו בנקל את הקציר שהיא התבואה הקצורה כבר. וזרועו, גם בזרועו לבד בלי מגל וחרמש כלל יקצור את השבלים בלא יגיעה כלל, ומכל מקום והיה כמלקט שבלים, יקצור את הכל בלי ישאיר מאומה כמי שבא ללקט שבלים בעמק רפאים. שם מקום שאין יכולים לקצור שם בחרמש רק מלקטים אחד אחד שבו אין משאיר מאומה, וכונת המליצה, שהגם ששבט אפרים מושרשים בארצם כקמה המושרשת בקרקע, מכל מקום יאספם מלך אשור בנקל כל כך להגלותם, כמי שאוסיף אומה חלושה המוכנים לנדוד בארצם שהוא הנמשל של הקציר, וגם לא יצטרך אליהם חרב ומלחמה כי באפס יד יוליכם לגולה, ומכל מקום יאסוף את כולם ולא ישאיר אחד : ע''כ] :

קציר קמה. סמוך ומצוי הרבה שיבא במשקל הנפרד, וקמה היא שדה מלאה תבואה העומדת להקצר, ולמ''ש בהערה יהיה כאסוף נמשך לשתים. - וזרועו חסר ב' בזרועו, כמו חרב תאכלו (א' כ') כי זרוע, נקבה :

ונשאר בו . חזקיהו וסייעתו שהם תוך ירושלים אנשים מעט כעוללות כרם וכנוקף זית המשאיר שנים שלשה גרגרים : כנוקף זית . קוצץ זיתים ללוקטן מן האילן וכן ונקף בסבכי היער ( לעיל י ) , ורבותינו דרשו ונשאר בו בהמון סנחריב אנשי' מעט כנוקף זית כדאיתא באגדת חלק : בראש אמיר . בראש הענף : בסעיפיה . בענפיה , וכן וכלה סעיפיה ( לקמן כז ) וכן מסעף פארה ( לעיל י ) :

ונשאר בו עוללות . זה חזקיהו וסיעתו שהיו תוך ירושלים והמה המעט כעוללות הכרם : כנוקף זית . ככורת זתים מן האילן אשר ישארו שנים או שלשה זתים י ידים בראש הנוף העליון לפי שקשה לכרתם שמה : ארבעה חמשה . וישארו ארבעה או חמשה גרגרים בענפים של אותה הזית שהיתה בעלת פרי ר''ל כמו כן מעט ישארו שלא יכבשם סנחריב :

עוללות . הם הענבים הקטנים הנשארים באילן ואין מי חושש עליהם והוא מלשון עולל ויונק : כנוקף . ענין כריתה כמו ונקף סבכי היער ( לעיל י ) . גרגרים . כן יקראו פירות דקים יחידים : אמיר . הוא נוף העליון וכן כעזובת החורש והאמיר האמור למטה : בסעיפיה . בענפיה כמו בסעפותיו קננו ( יחזקאל לא ) :

ונשאר, גם העוללות אשר דרכם להשאירם בכונה לעניים לא רבים יהיו, רק בראש האמיר המובחר לא יהיה רק שנים שלשה, ובהסעיפים אשר פרים רבים יהיה ארבעה או חמשה, ור''ל גם המעט שישאיר סנחריב לכורמים וליוגבים יהיה מעט מזער :

ונשאר. בכונה (למעלה ה' ג') : אמיר. סעיף העליון או המובחר, וה' האמירך היום : בסעפיה. הענפים הדקים נושאי הפירות הנעתקים מן הענף הגדול, רש''פ :

ישעה . יפנה אל עושהו כמו וישע אל הבל ( בראשית ד ) : האדם . צדיקי' שנשארו בם :

ישעה האדם . יפנה האדם אל ה' שעשה אותו ובו יבטח : ועיניו וכו' . כפל הדבר במ''ש :

ישעה . יפנה כמו וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ( בראשית ד ) : על . כמו אל :

ביום ההוא, הנה בין עובדי האלילים היו שתי כתות, כת אחת הכחישו בורא שמים וארץ לגמרי, והיו מיחסים הכל אל האליל, וכת אחרת הודו כי נמצא יוצר כל, רק כפרו בהשגחתו ואמרו עזב ה' את הארץ לממשלת הכוכבים, וחשבו כי האליל יהיה האמצעי בינם לבין ה', ועל ידו יקבלו השפע מאת ה'. לעומת זה אמר כי ביום ההוא יסורו שתי הכתות. נגד הכת הראשונה אמר ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ויכיר כי יש אלוה שעשהו הוא הבורא כל ולא האליל עשהו, ולעומת שעדיין יש לטעות ככת השניה, שאף שה' עשהו, מ''מ אינו משגיח עליו, ובזה אף שישעה בגופו אל עושהו, מ''מ יעשה את האליל אמצעי בינו ובין ה', ויכוין אליו בעבודתו להוריד על ידו השפע, שזה שאף שבגופו ישעה אל עושהו, מ''מ עיניו יכונו אל הפסל לראותו בעת עבודתו ותפלתו אל ה' להשיג רצון על ידו, לז''א כי גם עיניו אל קדוש ישראל תראינה יאמין בהשגחת ה' שהוא לבדו משגיח עליו ולא ע''י אמצעי, (לזה אמר קדוש ישראל ששם זה מורה על השגחתו הפרטית המיוחדת שנתבררה ע''י הדיבוק שי''ל עם ישראל, ע''י קדושתם, עד שקדושתו מתיחסת אליהם בשם מצטרף, כמ''ש למעלה (א, ד, ה' כד) :

ישעה, יראה, שעיה, פניית כל הגוף. וראה, רק בעין, והנה פעל ראה נקשר עם את בכ''מ, או עם בי''ת עת יכוין איזה דרישה והפלאה בהעצם הנראה, ולא נקשר בשום מקום עם אל ?, ובזה מוכרח מ''ש בפנים, כי העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, וראיית העינים פה, הוא ההגבלה שיגביל עיניו נגדו לא נגד אל נכר :

לא יראה . לא יחשבו בעיניו :

אל המזבחות מעשה ידיו . אל המזבחות הנעשים לעכו''ם שהמה מעשה ידיו : ואשר וכו' . לא יסתכל עוד אל העכו''ם אשר עשו אצבעותיו וגם האשרים והחמנים לא יראה עוד :

והאשרים . הוא אילן הנעבד : והחמנים . צורה מה עשוי לחמה :

ולא ישעה, שתי הדלתות של הכתוב הזה מגבילים עם שתי דלתות של הכתוב הקודם, ישעה האדם על עשהו ולא ישעה אל המזבחות (של) מעשה ידיו, כי הכת הראשונה שכפרו במציאות ה' וחשבו כי האליל הוא הבורא כל, בנו לו מזבחות ושעו אליו אך לו לבדו. ועיניו אל קדוש ישראל תראינה ואת אשר עשו אצבעתיו לא יראה, כי הכת השניה שהודו במציאות ה' רק כפרו בהשגחה וחשבו את הפסל רק לאמצעי בינם לבין ה', הם לא בנו לו מזבחות, כי עבודתם העקרית היה לבורא שמים וארץ, כמ''ש כי בכ''מ מוקטר מוגש לשמי (מלאכי ג'), רק העמידו את האליל והאשרות לפני עיניהם לראות אותו בעת עבודתם, ולהיות הוא הסרסר בינם לבין יוצרם, אבל אחר שיודו בהשגחה לא יציגוהו גם לנגד עיניהם לכוון עבודת ה' נגדם :

מעשה ידיו, עשו אצבעותיו. בארתי למעלה (ב' ח'), כי מעשה אצבעותיו פורט מה שעשה בעצמו שלא ע''י אמצעי, ושמר פה סדר ההדרגה, מוסיף בגנאי הפסל הלא עשו אותה אצבעותיו בעצמו ויודע שאין בו ממש :

ערי מעוזו . של ישראל : כעזובת החרש והאמיר . עזובות כיער הזה חריבות מאין אדם : חורש . הוא יער כדמתרגם ביער בחורשא : והאמיר . אף הוא יער מקום אילנות כעזובת ערי האמורי שהניחום חריבות בימי יהושע כחורש והאמיר וברחו להם מפני בני ישראל והיתה ארץ ישראל שממה :

ערי מעוזו . ערי המבצר שהיו לו למעוז וחוזק : כעזובת החורש והאמיר . עזובות תהיינה מיושביהן כמו היער שהוא עזוב מבני אדם וכמו הנוף העליון מן האילן שלרוב גבהה עזובה היא מאנשים כי אין מי עולה שמה : אשר עזבי . חוזר על מלת כעזובת לומר וכעזובה אשר עזבו הכנענים מפני בני ישראל כי רבים מהכנענים עזבו עריהם והלכו להם מפני בני ישראל בעלותם ממצרים : והיתה שממה . ותהיה ארצם שממה מאין יושב :

מעוזו . ענין חוזק : החורש . ענינו יער בעל סעיפים כמו וחורש מצל ( יחזקאל ל''א ) : והאמיר . הוא הנוף העליון :

כעזובת החרש והאמיר, הוא היער אשר היה בהר אפרים הנזכר בספר יהושע (יז) כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו וכו', כי תוריש את הכנעני כי רכב ברזל לו, ופרש''י שהיושבים ביער היה להם רכב ברזל ע''ש. והכנענים עזבו וחזקו בעת ההיא את היער והחורש הזה מפני בני ישראל שלא יוכלו לכבשו, ואעפ''כ נכבשה אז העזובה והחוזק הזה, והיתה שממה, היינו העזובה והחוזק הזה שהוא המבצר שעשו אז בהיער היתה שממה מיושביה, וכן יהיה ערי מעוזו שבצרו עתה וחזקו אותם מפני האויב שהיה ג''כ רובם בהר אפרים, (ששם היה שכם ורבים ערי מבצר ממלכות אפרים כי שם ישב ירבעם ראש ממלכות אפרים מקדם) יחרבו ג''כ. ויהיו שממה, ר''ל מה שהיה להפריזי יושב ההר ההיא לפנים, יהיה עתה לבני אפרים :

כעזובת. מענין חוזק ובנין, ויעזבו ירושלים עד החומה (נחמיה ג'), וכן אשר עזבו, אשר חזקו בנו ובצרו : החרש. יער, ובחרשים בנה באניות (דה''ב כז) : והאמיר. יער שענפיו גבוהים ומובחרים, כי כמו ששם חורש בא על הענף, חורש מצל (יחזקאל לא), ועל היער, כן יבא שם אמיר על הכלל והפרט. ומלת והיתה מוסב על העזובה, שהיא נקבה יחידה, שלדעת המפרשים צ''ל והיה :

על כן תטעי וגו' . על כן כאשר נטעתיך מתחילה נטעתי נטע נעמנים שנים עשר בני יעקב ובהעלות נטעיך לזמורות נתנו זרע שאינו הגון כזמורות זרות שאינם ממין גפן אלא דומים לגפן : תזרענו . תתנו זרעך באותו נטע ועוד י''ל וזמורות זר תזרענו התחתנת בכותים ונתערבו בכם :

כי שכחת . בעון אשר שכחת וכו' : וצור מעוזך וכו' . כפל הדבר במ''ש : על כן . על אשר מתחילה נטעת נטעי נעמנים וערבים ועתה תזרע ארצך זמורת זר שאינו ממין הגפנים ר''ל הפכת עבודת האל לעבודת האליל :

וצור . ענין חוזק : נעמנים . מל' נעים ויופי : וזמורות . כן נקרא ענף הגפן וכן ויכרתו משם זמורה ( במדבר י''ג ) :

אלהי ישעך, שהיה מושיעך מימות עולם, זאת שכחת לגמרי, וגם צור מעוזך, מה שגם עתה הוא הצור שבו תמצא מעוז, והצור והמבצר הזה הוא לנגד עיניך עד שאי אפשר לך שתשכחהו, מ''מ לא זכרת, לא רצית לזכר בו ולהעלותו על לב. על כן תטעי, ממליץ במליצתו כמי שיש לו נטע נעמן היפה ונחמד מאד ומרכיב בו הרכבת זמורה ממין אחר פחות וגרוע, שמשחית בזה תמונת הנטע ומינו, וגם משחית יפיו והדרו, כן הם יש להם צור מעוז באלהי מרום, והם עצמם זרע קודש בני אל חי, והרכיבו זמורת זר, עזר שדרשו מעמים ואלהים אחרים, שבזה השחיתו התעיבו את גדרם ועצמותם וקדושתם :

שכחת, לא זכרת. לא זכר, הוא רצוני, שאינו רוצה לזכור, ושכח הוא הכרחי, שנשכח מאתו באמת, ולא זכר שר המשקים את יוסף (בפשיעתו) ואח''כ וישכחהו באמת, ולכן על צור מעוזך, שמורה עזר ה' הנלוה עמם בהוה לא שייך שכח, כי האות קיים נגד עינם, רק לא זכרוהו, לא אבו לזכרו. ומצאנו זכור אל תשכח, ושם יהיה הכונה עשה פעולת הזכירה כדי שלא תשכח, ובארוהו חז''ל (מגלה יח) זכור בפיך, (ועי''ז) ואל תשכח בלבך. וכן וזכרתני ולא תשכח את אמתך (ש''א א'), כי הזכירה יציין גם הפעולה, בדרכיך יזכרוך (לקמן סד) : נעמנים. משורש נעים ונעימות, ויל''פ עוד ששרשו עמם, היינו נטע בני עמם, לא נטע זר מעם אחר, ושני הנונ''ן הם נוספים, כנו''ן נפתוח, וזכרון : וזמרת זר תזרענו. זריעה לא נמצא רק על שדה תבואה וזרעוני גנה, לא על העצים שעליהם בא שם נטיעה בכ''מ, ולא נמצא שם זריעה על האילנות רק בעת הרכבת הכלאים שמרכיב זמורה ממין אחד באילן אחר, לא תזרע כרמך כלאים, ויתנהו בשדה זרע (יחזקאל יז) :

ביום נטעך תשגשגי . לשון סכסוך נשתגשגו זמורותיך במיני דשאים וערבובים המקלקלים ענפי הגפן כלומר במקום שנטעתיך לי לכרם שם קילקלת במעשיך הוא שאמר להם ( יחזקאל כ ) ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים ונאמר ( שם ) וימרו בי ולא אבו לשמוע וגו' ואף כאן תשגשגי נתערבת בתועבות המצריים : ובבקר זרעך תפריחי . וליום המחרת כשהוצאתיך משם הכנסתיך לארץ גם שם זרעך הרע הפרחת : נד קציר ביום נחלה . גדיש של קציר רע אשר הונח ביום ובלילה : נחלה . אותו קציר הגיע ליום צרה , נד הוא לשון גובה וכן נצבו כמו נד נוזלים ( שמות טו ) וכן כונס כנד ( תהלים לג ) ואין נד ונוד שוים : וכאב אנוש . שנשלמת שכרך : אנוש . נעכר בחולי רע וכן ויאנש ( שמואל ב' יא ) וכן כי אנושה מכותיה ( מיכה א ) , ד''א ובבקר זרעך תפריחי עד שלא בא השרב הפרחתם ודרך הכרם לפרוח בבא השרב והמפריח בבקר אינו הגון זה במדרש רבי תנחומא :

ביום נטעך . לכן היית מצלחת בתחילה כי ביום שנטעו אותך נתגדלת למעלה ובבקר שאחריו תוציא פרחי הזרע ר''ל במהירות רב בא לך הגדולה : נד קציר . אבל עתה בהשחיתך דרכך הנה תנוד הענף ממך ביום בוא עליך נחלה ומכאוב אנוש ור''ל ביום בוא האויב יכלה הכל מבלי שארית :

תשגשגי . ענין גדול למעלה למעלה כמו כארז בלבנון ישגה ( תהלים צ''ב ) ונכפלו הפ''א ועין הפעל ויורה על הפלגה וכן לחפר פרות ( לעיל ב' ) שפי' חפירות עמוקות ביותר : נד . מל' נדידה : קציר . ענינו ענף כמו תשלח קציריה ( תהלים פ ) . נחלה . מל' חולי : אנוש . כאוב ביותר וכן אנוש חצי בלי פשע ( איוב ל''ד ) :

ביום נטעך, וזולת מה שהסכלת עשו שהרכבת בנטיעתך מין זר וגרוע, עוד השתדלת למהר גידול הרכבת הכלאים שזרעת עד שתראי לשגשג ולהשגיא ולגדל שיפרה תכף באותו היום אשר נטעת אותו ובבוקר שאחריו זרעך תפריחי, עסקת בו כ''כ עד שצמח ביום הנטיעה ויגדל, ובבקר שאחריו פרח ויוציא ציץ וזרע, אמנם תדעי כי בכל זאת לא תצליחי במעשיך ולא תקצור את הזרע אשר זרעת, כי נד נדד הקציר ממך ביום נחלה, ביום נחל מים כבירים שוטפים ששטפו כל הקציר, ועם השטף הזה בא ג''כ אליך כאב אנוש ומכה רבה. והנמשל שבקשו עזר מעמים אחרים והשתדלו למהר ביאת העם העוזרם, אבל בעת שהיו צריכים לעזרו שטף גם אותו מלך ירב, ויגל את ארם קירה :

תשגשגי. ענין ריבוי, שרשו שגא או שגה, כארז בלבנון ישגא. והוכפל פ''א ועי''ן הפעל וכפילת השורש מורה על הריבוי כמו כרכר חרחר גלגל : תפריחי. פרח, הוא פריחת האילנות בעת הגיע תור גידול הפירות : נד. מגזרת נע ונד, ובא ע''מ פעל כמו כי מת הילד : קציר. מענין תשלח קציריה עד ים, וגדר השם זה, הוא מורה על האילן בכלל חוץ מן השורש, שרשי פתוח עלי מים וטל ילין בקצירי (איוב כט יט), מתחת שרשיו ייבשו וממעל ימל קצירו (שם יח טז), ועשה קציר כמו נטע (יד ט') : נחלה. לדעתי הוא כמו נחלה עבר על נפשנו (תהלות קכד) נחל מים, כי לדעת המפרשים חסר מלת מכה המתואר, והכתוב שאחריו המון מים רבים, מבאר מהו הנחלה : וכאב אנוש. כמו כי אנושה מכותיה, ומשתתף עם אנוש המורה על האנושיות, מכה המוצאה מגדר האנושיות, ככל השרשים המשמשים דבר והפוכו, כמו סקלו מאבן, ובכל תבואתי תשרש :

הוי המון עמים רבים . מדה מהלכת על פני כל הדורות שוט שישראל לוקים בו סופו ללקות לפיכך הנביאים הנבאים פורענו' ישראל על ידי האומות סומכין אחריו פורענות האומה שלקה ישראל על ידה : המון עמים . אוכלוסי סנחרב : ישאון . לשון תשואה והומה :

הוי . הנביא מתאונן על רב הבלבול שיעשה סנחריב : המון עמים רבים . הם אוכלוסי סנחריב : כהמות . כהמות הימים יהמו : כשאון וכו' . כפל הדבר במ''ש :

המון ושאון . פתרון אחד להם : כבירים . חזקים או מרובים :

הוי, עתה מבאר מהו הנחל שהזכיר בפסוק הקודם. ? משיב כי הוא המון עמים רבים הדומה כהמות ימים, שהוא מחנה סנחריב, והוא הנחל אשר ישטוף את הקציר של הרכבת הכלאים. ושאון, ר''ל מחנה זו היה לו, {{{א}}} ריבוי הכמות, שזה כולל בהמון מורגל של עמים רבים, {{{ב}}} ריבוי האיכות שזה כולל בשאון לאומים, (ועיין בבאור המלות) :

עמים, לאמים. הבדלם בארתי במק''א באורך, עמים מורה על קבוצים שיש להם ממשלה (כי זה המבדיל בין עם לגוי. שגוי מורה הקיבוץ לבד כנ''ל א' ד'), ולאום מורה על אומה המתאחדת מצד שיש לה דת מיוחדת, ואיזה אמונה אשר תצרפם, לא מצד הממשלה שיש להם מלך אחד רק מצד האמונה שיש להם אמונה אחת, וכן מצאתי ברבה בראשית (פרשה סג) ולאום מלאום יאמץ, ר' חלבו אמר עד כאן קריין סבתא ורעמה וסבתכא, מכאן ואלך יהודין וארמאין עכ''ל, ר''ל שיהיה שינוי דת ביניהם, וע''ל (לד א'), ובזה לאומים כולל יותר מעמים, כי עמים רבים וממלכות שונות יתקבצו תחת דת אחת : המון, ושאון, יהמיון, ישאיון. בארתי הבדלם למעלה (ה' יד, יג ד'). המון היא ההמיה המורגלת. ושאון הוא שאון גדול המרגיש ומתחולל הבלתי מורגל, וע''ל (כב ב') : רבים, כבירים. כבר כתבתי למעלה (טז יד) כי רבים הם הרבים בכמות וכבירים הם העצומים באיכות. ובזה תראה כי בדקדוק יחס אל העמים את ההמון המורגל, ואל לאומים החזקים יחס את השאון הבלתי מורגל וכבירים המורה על העוצם והריבוי באכות :

וגער בו . הקב''ה באותו שאון : כמוץ הרים . משל את הרשעים במקולקל שבמינים ובמקולקל שבאותו המין מוץ הרים יבש משל עמקים : וכגלגל . הוא מפריח של קוצים שקורין קרדונ''ש הדומים לאותו שגוררין בהן בגדי צמר ואינן קשין ובהגיע סמוך לסוף הקיץ הם מתנפצין מאליהן והרוח מפזרן ואותו הנפוץ עשוי כמין גלגל עגולה כמין העץ ( ס''א העין ) באמצע וחמש זרועותיו סביב לה :

לאומים וכו' . כפל עוד לחזוק הענין : וגער בו . אבל סוף הדבר אשר המקום יגער בו וינוס מפני הקול הבא ממרחק מן השמים ר''ל הנשארים ינוסו מפני הכאת המלאך שהכה במחנה : ורדף . יהיה נרדף כמוץ אשר בהרים הנרדף מפני רוח כי לפי שהמוץ הוא דבר קל והרוח שולט הרבה בהרים נרדף הוא ביותר : וכגלגל וכו' . כפל הדבר במ''ש :

כמוץ . הוא פסולת התבואה כמו כמוץ אשר תדפנו רוח ( תהלים א ) : וכגלגל . הוא פרח הקוצים העשוי כגלגל : סופה . רוח סערה :

לאמים, עתה הסב פניו אל מחנה אשור כי בסוף יפול עם כל מחנהו. אומר הלאומים האלה ישאון (נא) ויהמון, אבל מקולות מים רבים אדירים אדיר במרום ה'. וגער בו, ה' יגער בו בהשאון הנזכר. ממרחק. משמי קדשו וינוס, וישוב בכלימה אל נינוה. ורדף, מגערת ה', וכגלגל, הגלגל של קוצים ירדף מן הרוח יותר מן המוץ, כי המוץ רק הרוח ישאהו, והגלגל חוץ מאשר יניעהו הרוח, יעוף גם הוא על כנפי הגלגל שלו המתגלגל והולך מעצמו ג''כ. ובפרט מפני סופה שהיא גדולה מרוח. ובזה מוסיף שחוץ ממה שיברח מלך אשור ממכת ה' בו, ירדף אח''כ גם מעמו ומבני מדינתו ולסוף בניו הכהו בחרב :

סופה. גדולה מרוח כידוע, ובזה מוסיף על המשפט הראשון :

והנה בלהה . שדים באים על האויב ומבהלין אותו : בטרם בקר איננו . והאויב אין בעולם : זה חלק שוסינו . חלק סנחריב וחלק גוג ומגוג כשיבאו לבזזינו :

לעת ערב . כי המלאך הכה בהם בלילה במכה המבהיל : איננו . אינו בעולם כמ''ש וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים ( לקמן לז ) : זה חלק . אמר הנביא זהו החלק הנחלק לאשור אשר שסה אותנו : וגורל לבוזזינו . כפל הדבר במ''ש :

בלהה . הוא הפוך מן בהלה וכן בלהות היית ( יחזקאל כ''ז ) : שוסינו . ענין בזה ושלל : וגורל . הוא כמו חלק ע''ש שדרך לחלוק ע''פ גורל :

לעת ערב, מדמהו במליצתו לפחד בלהות השדים שיהיה לעת ערב ולא ימשך פחד זה רק בעת החשך באמצע הלילה, אבל בטרם בקר איננו, ונתברר כי לא היה מאומה, כן בין לילה אבד כאילו לא היה. זה חלק הראוי לשוסינו ע''פ מדתם, וגם לבזזינו שהם המחנות שבאו עמו רק לשלול שלל ולהרויח יקחו ג''כ מנת חבלם עמו, (עי' באור המלות). (פה דבר במשל המון עמים רבים וכו', ובקאפיטל שאח''ז יבאר הנמשל) :

בלהה, ראיתי לאחד מן המבארים בפסוק תצעידהו למלך בלהות, מביא בשם הרנה''ו בהבדל בין שם בלהה, לשם בהלה, כי בלהה מציין כתות השדים והמזיקים שהיו מבהילים את המהבילים בין המהבילים הקדמונים, או את לחומי רשף וקטב מרירי, והממונים על השאול והתפתה וכדומה עכ''ד, ולפי הנודע היה עקר שליטתם ופחדם בלילה, כמ''ש מפחד בלילות, בו תרמוש כל חיתו יער, ובהגיע אור הבקר היו מתפזרים ושבו לאפס. עפ''ז ימליץ את מחנה סנחריב שבאו לירושלים בלילה, ואז נפל פחדם על ישראל, ובבקר סר הפחד ושבו לאין ואפס, כבלהות השדים שירבה פחדם בלילה ויסור באור הבקר : חלק שוסינו וגורל לבזזינו. ההבדל בין חלק וגורל, מבואר, חלק הוא הקנין הבא לו ע''י חלוקה, וגורל הוא הקנין שזכה בו ע''י גורל, בחלק לא ישיג רק הדבר המגיע לו אשר יש לו בו שותפות, רק שע''י החלוקה מתברר כי זאת חלקו, ובגורל יזכה גם דבר הבלתי מגיע לו מקודם, שיפול בגורלו חלק גדול, ויותר מכדי חלקו, גם תדע ההבדל בין שוסה ובוזז, הבוזז עקר מגמתו הוא השלל והרכוש והממון, והשוסה עקר מגמתו הוא ההשחתה שרוצה להשחית שלל אויבו, הבוזז לוקח את אשר ביכלתו ליקח ואת המותר יניח, והשוסה יקח את אשר יקח ואת המותר יחרים, ומשתתף עם שסס מן הכפולים, שסוהו כל עוברי דרך (תהלות פה), וע''ל (מב כג) מש''ש, עפ''ז אמר כי שוסיהם, הם אשר כונתם רק להשחיתם ולבלעם, זה חלקם בשלימות, וגם בוזזיהם הם אשר אינם צוררים להם, וכונתם לא היה רק להנאת עצמם, מ''מ הגם שאין זאת חלקם, נפל עונש זה בגורלם, נפל להם גורל יותר מן המגיע להם :