יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינן דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו, משום שנאמר, אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי, ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. מהא דכתיב ''וכבדתו מעשות דרכיך'' דרשו רבותינו זכרונם לברכה שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול. לפיכך אסור לרוץ בשבת, אבל לדבר מצוה מותר לרוץ (מדכתיב ''דרכיך'' משמע דרכיך אסורים, אבל דרכי שמים מותרין) ומצוה לרוץ.

ומהא דכתיב ''ממצוא חפצך'' דרשו רבותינו זכרונם לברכה חפציך אסורים, אפילו אינך עושה מלאכה כגון שהוא מעיין בנכסיו, מה הם צריכין למחר גם זאת אסור. וכן אסור לטייל בעיר כדי למצוא סוס או ספינה או קרון לשכרם אחר השבת אם ניכר הדבר שהולך בשביל כך, אבל לשמור חפציו או חפצי חברו מותר.

אסור להחשיך על התחום, דהיינו לילך בשבת עד סוף התחום או פחות, להתעכב שם עד שתחשך, כדי למהר דרכו לילך משם ולהלאה, שכיון שהולך משם והלאה במוצאי שבת ניכר הדבר שעיקר הילוכו היה בשביל כך, ודוקא כשמחשיך שם כדי לילך ולעשות דבר שאי אפשר בשום אופן לעשותו בשבת, כגון לשכור פועלים או לתלוש פירות או להביא פירות המוקצין שאין שם היתר לעשות דברים אלו בשבת. אבל מותר להחשיך על התחום כדי להביא בהמתו, כיון שאם היו בתים עד שמה, קרובים זה לזה שבעים אמה, היה מותר להביאם גם בשבת. וכן להביא פירות התלושין שאינן מוקצין מותר, כיון שאם היו מחיצות מקיפות כל הדרך, היה מותר, גם בשבת וכל כיוצא בזה. וכן מותר לילך בשבת תוך התחום אל הגינה, לתלוש שם פירות במוצאי שבת, משום דאינו ניכר שהלך בשביל זה, אבל הרואים יאמרו שהלך לטייל או לבקש בהמתו שנאבדה לו, ואחר כך כשהיה שם נמלך ונשאר עד הלילה כדי לתלוש פירותיו.

ומהא דכתיב, ''ודבר דבר'', דרשו רבותינו זכרונם לברכה שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר, או סחורה פלונית אקנה למחר, והיינו דבר שהיום אי אפשר לעשותו בשום אופן, אבל דבר שהיה איזה צד לעשותו היום, אף על פי שעתה אין זה הצד מותר. ולכן מותר לומר: למקום פלוני אלך למחר, רק שלא יאמר לשון המשמע שילך בקרון, וגם לא ירבה לדבר בזה. ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות, ואסור לספר בשבת דבר של צער, אסור לאדם לחשוב חשבונות בפיו בשבת, בין חשבון שעתיד להיות, בין חשבון שכבר עבר, אלא שצריך לו עדיין לידע אותו, כגון כך וכך הוצאתי על בנין פלוני לשכר הפועלים, ועדיין נשארו בידו משכר הפועלים, שצריך הוא לדעת את החשבון אסור. אבל חשבונות שאין לו בהם צורך מותר לחשבן, ובלבד שלא ירבה בהם שאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת.

מדכתיב ''חפצך'', למדו רבותינו זכרונם לברכה דאין אסורין אלא חפצי האדם אבל חפצי שמים מותרין, לפיכך מחשיכין על התחום משום צרכי מצוה, וכן מותר לפקח על עסקי רבים בשבת, כגון לילך לשלטון או לבית ועד השרים לדבר בשבילם, שצרכי הרבים הם כמו חפצי שמים. וכן מותר לדבר עם מלמד אודות תינוק, אם ירצה לקחתו ללמד עמו ספר או אפילו אומנות, שזהו גם כן מצוה, שאם לא תהא לו אומנות לפרנס את עצמו ילסטם את הבריות. אבל אסור לשכור את המלמד בשבת, כי השכירות הוא שבות גמור, ולא הותר אפילו בשביל מצוה, ורק מה שאינו אסור אלא מפני ''ממצוא חפצך ודבר דבר'' זה מותר בשביל מצוה, ומותר להכריז על אבדה בשבת, שהשבת אבדה מצוה היא.

מדכתיב ''ודבר דבר'', למדו רבותינו זכרונם לברכה דדוקא דיבור אסור אבל הרהור מותר, ולכן הרהור בעסקיו מותר, ומכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה, וזהו שכתוב ''ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך'' והרי אין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחת, אלא יראה האדם בכל שבת כאלו מלאכתו עשויה, ואין לך עונג גדול מזה, ומכל שכן שלא יהרהר בדבר שגורם לו טרדה או דאגה.

מותר לומר לפועל: הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דיבור מפורש, אבל אל יאמר לו: היה נכון עמי לערב, שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשוכרו.

השוכר את הפועל לשמור לו איזה דבר, אסור להפועל ליקח שכר שבת בפני עצמו, אבל אם היה מושכר לשבוע או לחדש, מותר ליטול בהבלעה גם שכר שבת.

אסור ליתן מתנה לחבירו אלא דבר שהוא לצורך שבת, וכן אסור ליתן משכון לחבירו, אלא אם כן הוא לצורך מצוה או לצורך שבת, ולא יאמר לו הילך משכון אלא נותן סתם.

שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרת של שאלת שלום, אסור אפילו לעיין בהם בלי קריאה, ואף על פי שאינו אלא מהרהר מכל מקום אסור, ולא אמרו דהרהור מותר אלא כשאינו ניכר שמהרהר בחפצים האסורים, אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים, הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך, ומי שנשתלח לו אגרת ואינו יודע מה כתוב בה מותר לעיין בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו, אבל לא יקרא בפיו, ואם יודע שאינו רק מעניני משא ומתן אסור אפילו לעיין בו וגם אסור בטלטול משום מוקצה.

כותל או טבלא שיש בו איזה צורות או דיוקנאות וכתוב תחתיהן זו צורת פלוני וזו דיוקן פלוני, אסור לקרות כתב זה בשבת ואפילו לעיין בו בלא קריאה אסור, וכן ספרי מלחמות וספרי דברי הימים של מלכי העולם, וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין, כגון ספר עמנואל ומכל שכן דברי חשק אסור לקרותן בשבת, ואפילו לעיין בהם בלי קריאה בפיו, ואף בחול אסור משום מושב לצים, אפילו הם כתובים בלשון הקודש, ובדברי חשק יש עוד איסור שמגרה היצר הרע בעצמו, אבל אותן ספרי דברי הימים שיוצא מהם עניני מוסר ויראת שמים, כגון ספר יוסיפון וכיוצא בו אפילו כתובים בלשון ''לעז'', מותר לקרותם אפילו בשבת, ומכל מקום אין ראוי להרבות בהם.

אסור למדוד בשבת איזה דבר אם הוא לצורך אלא אם כן הוא לצורך מצוה.

במקום פסידא מותר לדבר צרכיו בין עם ישראל בין עם אינו יהודי.

כל דבר שהישראל אסור לעשותו, אסור לומר לאינו יהודי לעשותו, דאמירה לאינו יהודי הוי שבות, ואפילו לרמוז לו לעשותו אסור, ואפילו לומר לו קודם שבת שיעשה בשבת גם כן אסור, וכן אסור לומר לאינו יהודי בשבת שיעשה לאחר שבת, ודבר זה אינו משום שבות, כיון דהמלאכה נעשית בשעת היתר, אלא אסור משום ''ממצוא חפצך'' ולכן לצורך מצוה מותר.

אפילו אם הנכרי בא מעצמו לעשות איזה מלאכה בשביל ישראל, צריך הישראל למחות בו, ולכן אינו יהודי שרוצה להסיר הפחם מנרות של ישראל, כדי שידליקו יפה צריכין למחות בו.

אם רואה אדם שיוכל לבוא לידי הפסד, כגון שנתרועע לו חבית של יין וכדומה, מותר לקרות לנכרי לשם, אף על פי שיודע שהנכרי בודאי יתקנו, ואפילו במלאכה גמורה ובלבד שיזהר הישראל שלא לומר שום רמז צווי לתקן אבל מותר לומר לפניו כל מי שיציל הפסד זה לא יפסיד שכרו, ואין לעשות זאת אלא במקום הפסד מרובה.

דבר שאינו מלאכה גמורה ואינו אסור אלא משום שבות, אם הוא צורך מצוה או במקצת חולה מותר לומר לאינו יהודי לעשותו, ומזה נהגו לשלוח אינו יהודי בשבת להביא שכר או שאר דבר לצורך שבת אף במקום שאין עירוב, ואין להתיר אלא בשעת הדחק שאין מה לשתות, אבל בשביל תענוג בעלמא אין להתיר, ולומר לאינו יהודי להביא מחוץ לתחום, אפילו בדיעבד אסור בשבת מה שהביא, ויש אומרים דהוא הדין במקום הפסד כגון לטלטל סחורה הנפסדת מן הגשמים מותר על ידי אינו יהודי, ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול.

בעת הקור מותר לומר להסיק את התנור, משום דהכל חולים אצל הצנה, אבל אם אינו מוכרח כל כך אין לעשות זאת, וגם אסור להניח לאינו יהודי שיסיק את התנור בשבת אחר חצות היום כדי שיהא חם בלילה.

אסור לשלוח אינו יהודי חוץ לתחום בשביל קרובי המת או בשביל ספדן.

נכרים המביאים תבואה לישראל בחובותיהם, והישראל נותן לו את המפתח לאוצרו, והאינו יהודי מודד ומונה לשם מותר, משום דהאינו יהודי במלאכת עצמו הוא עוסק, כי אין התבואה של ישראל עד לאחר המדידה והישראל מותר לו לעמוד שם שלא יטעה אותו, ובלבד דלא ידבר עמו כלל מן העסק, אבל אם הביאו לו תבואה שלו אסור לומר להם לפנותה מן העגלות תוך אוצרו, ואפילו אם מעצמם רוצים לפנותה צריך למחות בהם.

נכרי העושה גבינה מחלב שלו, והישראל רואה את החליבה והגיבון, כדי שתהא מותרת לישראל ויוכל לקנותה לאחר שבת, אף על פי שהנכרי מכוין בשביל הישראל למכרה לו להרי זה מותר, כיון שהגבינה עדיין של הנכרי הוא, ולטובת עצמו הוא עושה, ומותר להישראל אפילו לומר שיעשה, ואפילו בשבת, שמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך, אפילו מגיע מזה ריוח להישראל.

אינו יהודי שקנה סחורה מישראל ובא בשבת לקחתה, אם אפשר יש למנעו.

מי שיש לו ''יארצייט'' בשבת ושכח להדליק נר של יארצייט, יכול לומר לאינו יהודי בין השמשות שידליק אבל לא בשבת.