כל דבר שאינו לא מלבוש ולא תכשיט אסור לצאת בו לרשות הרבים או לכרמלית. ולכן אסור לצאת במחט התחובה בבגדו ואפילו במחט שאין בה נקב, ואפילו לצורך לבישה יש להחמיר באיש, אבל אשה כיון שדרך הנשים להעמיד קישוריהן, כגון הצעיפים וכדומה, במחטין, מותרת לצאת בהן לצורך הלבישה, ודוקא במחט שאינה נקובה אבל לא במחט נקובה.

בתכשיטין יש גם כן דברים שאסרו רבותינו זכרונם לברכה לצאת בהם בשבת לרשות הרבים. יש תכשיטין שאסרו לאנשים ויש תכשיטין שאסרו לנשים, והיינו תכשיטין שיש לחוש שמא תסירם להראותם. ועכשיו נתפשט המנהג להתיר, והפוסקים כתבו טעמים לזה. וירא שמים יש לו להחמיר על עצמו, ובפרט יש ליזהר שלא יצא איש בטבעת שאין עליו חותם פתוח. ומכל שכן שלא ישא אצלו כלי השעות (שעון לסוגיו), ואפילו קשור ברביד הזהב שהוא נושא על צוארו והוא תכשיט, אבל הכלי שעות המונח בתוך הכיס הוי משא ואין לו היתר.

מפתח של כסף אף על פי שהוא נעשה להשתמש בו, כיון שהוא גם לתכשיט נוהגין לצאת בו בשבת, אבל בתי עינים (משקפיים) אף על פי שהן משובצות בכסף אסור לצאת בהן.

אסור לאשה לתת בגד על צעיפה, וכן האיש על הכובע שלו מפני הגשמים, שאין זה דרך מלבוש, ואם כוונתן שלא יצערו אותן הגשמים מותר.

החיגר וכן החולה שעמד מחליו, וכן זקן מופלג שאי אפשר לו כלל לילך בלא מקל מותר לו לילך במקל בידו, אבל אם אפשר לו לילך בלא מקל, ובתוך ביתו הולך בלא מקל אלא כשהולך לחוץ נוטל אותו להחזיק בו אסור. וכן הסומא אסור לצאת במקל בעיר שאין מתוקנת בעירובין, ומי שאינו צריך כלל למקל אסור לצאת בו אפילו במקום שיש עירובין משום זילותא דשבת.

מי שהוא אסור בשלשלאות מותר לצאת בהן.

אין יוצאין בקשרים, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל, והולכין בהן בטיט ובמים.

יוצאים ברטיה שעל המכה (ובלבד שלא יניח אותה בשבת על גבי המכה) כי לפי שהיא מרפאת הרי היא כתכשיט. ויכול לכורכה במטלית שאינו חשוב, ובטל לגבי הרטיה, אבל דבר חשוב כגון מטפחת וכדומה אסור לכרוך עליו, לפי שאינו בטל לגבי הרטיה וגם לא הוי דרך מלבוש, והוי משא.

יוצאין במוך שנותנים באוזן לבלוע ליחה של צואת האוזן. ודוקא כשהוא קשור ומהודק שם היטב שלא יוכל ליפול, וכן יוצאין במוך ובקש שבסנדל, אם הוא באופן שאינו יכול ליפול משם.

לא תצא אשה במוך שהתקינה לנדתה שלא לטנף בגדיה, וכן לא תצא בסינר שהיא לובשת בשביל זאת אלא אם כן הוא מלבוש גמור. אבל אם נותנה את המוך או את הסינור בשביל להציל את עצמה מן הצער, שאם יפול הדם על בשרה ויתיבש תהא לה צער, מותרת לצאת בהן.

במקום רפש וטיט מותר להגביה קצת בגדיו שלא יתלכלכו, אבל להגביהם לגמרי אסור.

מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גב זה, ואף על פי שאינו צריך לעצמו את המלבוש השני אלא שמוציאו לצורך חברו וכדומה, ודוקא כשדרכו לפעמים גם בחול ללבוש שני מלבושים כאלו, דהוי דרך מלבוש (ואף על פי שברוב פעמים אינו לובש כן), אבל אם אין הדרך לעולם ללבוש שני מלבושים כאלו, אסור לצאת בהן בשבת, משום דהשני הוי כמו משא, וכן הדין בשני אנפלאות ובכובע גדול על כובע קטן (כיפה, קאפיל) וכדומה.

ושתי חגורות זו על גב זו, אם מנהג המקום לחגור כך למטה חגורה גרועה, ועליה חגורה חשובה, מותר לחגור כך גם בשבת, ואף על פי שעתה אין לו צורך רק באחת, והשניה מוציאה לצורך חבירו, אבל אם אין הדרך לחגור בשתי חגורות, אף על פי שהוא רוצה לחגור כן בשביל עצמו אסור, דכיון שיש לו די באחת, הוי השניה כמו משא. ומכל מקום מותר לצאת בשתי חגורות כשיש מלבוש מפסיק ביניהן, כגון התחתונה על המכנסיים והעליונה על גבי הסרבל שאז יש לו הנאה ותועלת משתיהן.

מטפחת שמקנחים בה את האף, נוהגין לכורכה תחת הבגד העליון על המכנסים, ויזהר שלא לעשות בה שני קשרים זה על גב זה וירא שמים אם הוא נוהג לישא רצועות המחזיקות את המכנסים (כתפיות) יסירן בשבת, כדי שתהא לו המטפחת לצורך, ויש נוהגין לכורכה סביב הצואר, וזה אינו מותר אלא אם אין לו שם מטפחת אחרת והוא רגיל לפעמים לכרוך שם מטפחת מפני הקור ויקשריה בהיתר, אבל אם נותנה רק על הצואר והקצוות תלויות לה לפניו, זהו איסור גמור, וכן לכורכה סביב הרגל או סביב היד ולצאת בה אסור.

בתי ידים ''כפפות'' יש מתירין לצאת בהם בשבת ויש אוסרין, ובזה העשוי לחמם שתי הידים ביחד ''מוף'' יש להקל טפי.

מותר לצאת בטלית מצוייצת בדרך מלבוש, אבל אם מקפלו סביב צוארו במקום שאין הדרך ללבשו כך אסור.

בגד שיש לו רצועות או משיחות לקשרו בהן, או שיש לו קרסים לחברו ונפסק אחד מהן אף על פי שהשני שנשאר כנגדו אינו חשוב, מכל מקום אם דעתו לתקנו אחר כך להביא לו בן זוגו, אם כן זה שנשאר אינו בטל לגבי הבגד, והוי כמו משא ואסור לצאת בבגד זה. אבל אם אין דעתו לתקנו, אם כן כיון שזהו שנשאר אינו דבר חשוב, הרי הוא בטל לגבי הבגד ומותר לצאת בו. ואם הוא דבר חשוב כגון משיחה של משי או קרס של כסף, אף על פי שאין דעתו לתקנו אינו בטל לגבי הבגד ואסור לצאת בו.

בעלי הקרחת שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר מנופץ שיהא נראה כמו שער בראשיהן (פאה נכרית) מותרין לצאת בו בשבת לרשות הרבים שתכשיט שלהם היא (ובלבד שהוכנו מערב שבת).

הנושא קמיע צריך לעשות שאלת חכם, אם מותר לצאת בו בשבת או לא, כי לא כל הקמיעות שוים, ואשה הנושאת אבן הנקרא ''שטערנשוס'' כדי שלא תפיל מותרת לצאת בו בשבת.