בית קודם הבא סימניה

קיצור שולחן ערוך-סימן כט – מידות שירגיל בהם האדם את עצמו

קיצור שולחן ערוך-סימן כט – מידות שירגיל בהם האדם את עצמו

סעיף א
האנשים חלוקים הם בדעותיהם (פירוש בטבעיהם). יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש שדעתו מיושבת עליו, ואינו כועס כלל, או שהוא כועס פעם אחת בהרבה שנים. יש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר, יש שהוא בעל תאוה, לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא לב טהור מאד, ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים, שהגוף צריך להם, יש בעל נפש רחבה, שלא תשבע נפשו מכל ממון שבעולם, כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף, ויש מקצר נפשו, ודי לו אפילו דבר מועט, שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג די צרכו, יש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו, ומה שהוא אוכל משלו אוכל בצער, ויש שהוא מפזר כל ממונו, וכן בכל המדות והדעות, כגון מהולל ואונן כילי ושוע אכזרי ורחמן, רך לבב ואמיץ לבב וכיוצא בהן.

סעיף ב
הדרך הטוב והישר הוא, שירגיל האדם את עצמו ללכת בדרך אמצעי. לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן, ואי אפשר לחיות זולתן, כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהא עמל בעסקיו, אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידיו ביותר וגם לא יפזר ממונו אלא יתן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן בשאר רוב המדות, מי שהולך בדרך האמצעי נקרא חכם.

סעיף ג
אך הגאוה היא מדה רעה מאד, ואסור לאדם לנהוג בה אפילו במעוט, אלא ירגיל את עצמו להיות שפל רוח, כמו שצוו חכמינו זכרונם לברכה מאד מאד הוי שפל רוח. ואיך תרגיל את עצמך להיות עניו ושפל רוח כל דבריך יהיו בנחת, ראשך כפוף, עיניך יביטו למטה ולבך למעלה, וכל אדם יהא חשוב בעיניך שהוא גדול ממך. אם הוא תלמיד חכם יותר ממך, הרי אתה מחויב לכבדו וכן אם הוא עשיר ממך, גם כן אתה מחויב לכבדו, כדמצינו רבי היה מכבד עשירים, ותחשוב בהיות כי השם יתברך נתן לו עושר, מסתמא ראוי הוא לכך. ואם הוא קטן ממך בחכמה או בעושר, תחשוב כי הוא יותר צדיק ממך, כי הוא אם עובר איזה עבירה, נחשב כשוגג ואונס, ואתה אם עברת עבירה אתה מזיד, אם כה תחשוב תמיד, לא תוכל להתגאות וטוב לך.

סעיף ד
וכן הכעס היא מדה רעה מאד וראוי לאדם להתרחק ממנה מאד, וירגיל את עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס. ואם צריך להטיל אימה על בניו ובני ביתו יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם, ותהא דעתו מיושבת בינו לבין עצמו. אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטי (לא תכעוס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא) לא תרוי (לא תשתכר ביין) ולא תחטי. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הכועס כאלו עובד עבודת אלילים. וכל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר וגם רשע ליום רעה. בעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים, וזו היא דרך הטובה ודרך צדיקים, שהם עלובין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

סעיף ה
לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי תורה, או בדברים שהוא צריך לחיי גופו, ואפילו במה שצריך לצרכי גופו, לא ירבה דברים. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המרבה דברים מביא חטא, ואמרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ואמר רבא מאי דכתיב מות וחיים ביד לשון, דבעי חיים בלישנא, דבעי מות בלישנא.

סעיף ו
לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן אלא שמח. כך אמרו זכרונם לברכה שחוק וקלות ראש, מרגילין את האדם לערוה. וכן לא יהא בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה, ממעט בעסק, ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם, וצריך האדם להתרחק מהן.

סעיף ז
שמא יאמר האדם, הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, שמוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר, ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבוש מלבוש נאה, אלא ילבש שק וכדומה, גם זה דרך רעה היא, ואסור הוא לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי כתיב בנזיר, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ומה אם נזיר שלא פירש את עצמו אלא מן היין, צריך כפרה, המונע את עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה. לפיכך צוו רבותינו זכרונם לברכה שלא ימנע האדם, אלא מן הדברים שהתורה אסרה לנו, ולא יאסור על עצמו בנדרים ובשבועות דברים המותרים. כך אמרו זכרונם לברכה לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים המותרים. ואסרו רבותינו זכרונם לברכה לסגף את עצמו בתענית יותר מן הראוי, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, אמר שלמה המלך עליו השלום אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם, ואמר פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו.

סעיף ח
כבר כתבנו מאמר יהודה בן תימא הוי עז כנמר כו' שלא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא יתברך שמו. אבל מכל מקום לא יענה אותם דברי עזות, שלא יקנה קנין בנפשו להיות עז פנים, אפילו שלא במקום עבודתו יתברך שמו.

סעיף ט
וכן אין להתקוטט בשביל איזה מצוה, כגון להתפלל לפני התיבה, או לעלות לתורה וכדומה, כדמצינו בלחם הפנים, אף שהוא מצוה לאכלו, שנינו הצנועים מושכים ידיהם והגרגרין חוטפין ואוכלין.

סעיף י
טבע האדם הוא, להיות נמשך במעשיו אחר רעיו וחבריו ואנשי מקומו, לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. אמר שלמה המלך עליו השלום הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו' ואם הוא דר בעיר שמנהיגיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך משם לדור בעיר שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים.

סעיף יא
מצות עשה להדבק בתלמידי חכמים כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך פירשו רבותינו זכרונם לברכה הדבק בתלמיד חכם. לפיכך צריך האדם להשתדל, שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמיד חכם, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר אליהם בכל מיני חבור, שנאמר ולדבקה בו. וכן צוו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.

סעיף יב
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו, ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון שלו, ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו, אף על פי שאין חברו עומד שם, ולא הגיע לו בושת, ולא ביישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו, למול מעשה חברו, או חכמתו, כדי שיראה מכללו, שהוא מכובד וחברו בזוי, אין לו חלק לעולם הבא עד שישוב בתשובה שלימה.

סעיף יג
כל השונא אחד מישראל בלבו, עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ואם חטא איש כנגדו, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום עם אמנון מרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיע ולומר: למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר זה, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו, צריך למחול לו, ולא יהא אכזרי, שנאמר ויתפל אברהם אל האלהים. באבות דרבי נתן (סוף פרק ט''ז) ושנאת הבריות כיצד, מלמד שלא יכוין אדם לומר: אהוב את החכמים, ושנא את התלמידים, אהוב את התלמידים, ושנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את האפיקורסים, והמסיתים והמדיחים, וכן המסורות, וכן דוד אמר משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי, הלא הוא אומר, ואהבת לרעך כמוך אני ה', מה טעם, כי אני בראתיו, ואם עושה מעשה עמך, אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו.

סעיף יד
אסור לאדם לבקש דין מן השמים, על חברו שעשה לו רעה, ודוקא בדאית ליה דיינא בארעא, וכל הצועק על חברו, הוא נענש תחלה. ויש אומרים דאפילו לית ליה דיינא בארעא, אסור לצעוק עליו, אלא אם כן הודיעו תחלה.

סעיף טו
הרואה את חברו שחטא, או שהלך בדרך לא טוב מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. והמוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי עולם הבא. וכל שאפשר בידו למחות, ואינו מוחה, הוא נתפס בעון זה, כיון שהיה אפשר לו למחות.

סעיף טז
במה דברים אמורים כשהוא מדמה שישמע לו, אבל אם יודע בו שלא ישמע לו, אסור להוכיחו, דאמר ר' אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם, שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך.

סעיף יז
אסור לאדם לבייש את חברו, בין בדיבור בין במעשה, וכל שכן ברבים, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא, עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה נוח לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים, שנאמר היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה, ולא אמרה לו בפירוש אלא ברמז אם יודה יודה, ואם לאו לא תפרסמו. לפיכך צריך האדם להזהר מאד, שלא לבייש את חברו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא אותו בשם שהוא בוש, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, ואם חטא כנגדו והוא צריך להוכיחו, לא יכלימנו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר כשהוכיחו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל, ואין בו משום אונאת דברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות הזהירה התורה על אונאתו, ולא על העובר עליהן ולא חזר בו לאחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה.

סעיף יח
מי שחטא חברו כנגדו, ולא רצה להוכיחו, ולא לדבר לו כלום ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זה מדת חסידות, לא הקפידה התורה אלא על המשטמה.

סעיף יט
חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, שלא ידבר אליהם אלא רכות, וינהג בהם מנהג כבוד, ולא יכאיבם אפילו בדברים, מפני שנפשן שפלה מאד, ורוחן נמוכה. אף על פי שהן בעלי ממון, אפילו אלמנותו של מלך, ויתומיו, מוזהרים אנו עליהם, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמת החמס שנעשה להם הם נענים, שנאמר כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו. במה דברים אמורים שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב, כדי ללמדן תורת או אומנות, או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר. ומכל מקום ישגיח לנהלם בנחת וברחמים גדולים, שנאמר כי ה' יריב ריבם. אחד יתום מאב ואחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה, עד שיהיו יכולים לעשות כל צרכים בעצמם, כשאר כל הגדולים.

סעיף כ
צריך האדם ליזהר, שלא לעשות איזה דבר, שיכולין לחשוד אותו שעשה דבר עבירה, (אף על פי שאינו עושה), כדמצינו שהכהן התורם את הלשכה לא היה נכנס בבגד העשוי, בענין שיכולין להטמין בו איזה דבר, לפי שצריך האדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום ברוך הוא, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

סעיף כא
מדת חסידות שלא לקבל מתנה, רק לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה.

הגדרות

שמור

סימניות

חזור

פירוש

סגור