מי שפגע בחבירו ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממה שראוי לה, הרי זה מצוה לסייעו לפרוק מעליה שנאמר עזוב תעזוב עמו, ולאחר שפרק לא יניח את חבירו בצער וילך לו, אלא יעזור לו לחזור ולטעון עליו שנאמר הקם תקים. ואם הניח את חבירו ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה שנאמר לא תראה את חמור אחיך וגו'.

פרק וטען וחזרה ונפלה חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת ואפילו מאה פעמים, שנאמר עזוב תעזוב, הקם תקים עמו, לפיכך צריך לילך עמו עד פרסה שמא יצטרך לו, אלא אם כן אומר לו בעל המשא איני צריך לך.

מצות פריקה צריך לעשות בחנם, אבל לטעון אינו מחויב אלא בשכר וכן בעד מה שהולך עמו מחויב לשלם לו.

בהמת עובד כוכבים אם היה העובד כוכבים מחמר אחר בהמתו, בין שהמשא הוא של ישראל בין שהוא של עובד כוכבים, אינו חייב רק לפרוק משום צער בעלי חיים, ויכול לקבל שכר על זה, אבל לטעון אינו חייב כלל, רק אם איכא משום איבה, ואם אין שם העובד כוכבים אלא ישראל מחמר אחר הבהמה חייב גם כן לטעון משום צער הישראל, וכן בהמת ישראל והמשא של עובד כוכבים חייב לפרוק ולטעון משום צער הישראל.

כתיב כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו' שונא זה לא משבעה עממים הוא (שהרי אינם במצות טעינה ופריקה אלא משום צער בעלי חיים) אלא מישראל, והאיך יהיה ישראל שונא לישראל, והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שהוא לבדו ראהו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי מצוה לשנאתו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו, ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו בצער על משאו, מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו כך, כי שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר אמור אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.

בני חבורה שאירע לאחד מהם שרגלי חמורו רעועות, אין בני חבורה רשאים ליפרד עם חמוריהם ולהניחו לבדו בדרך, אבל אם נפל חמורו ואינו יכול עוד לילך כלל, רשאים ליפרד ממנו, ואין צריכין להתעכב בשבילו יותר מדאי. וכן בני חבורה שנוסעין בעגלות, ואירע לאחד מהם איזה קלקול שצריך לשהות מעט לתקן, אין חביריו רשאים ליפרד ממנו, אלא אם כן צריך להתעכב הרבה יותר מדאי.