כשנפל בין שני בני אדם איזה סכסוך ראוי להם להתפשר בטוב, ושיוותר כל אחד נגד חברו כדי להתרחק מזילותא דבי דינא בכל מה דאפשר.

אם אי אפשר להם להתפשר בטוב, ומוכרחים לבא במשפט יבאו לפני בית דין ישראל. ואסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם, אפילו בדין שדנים כדיני ישראל, ואפילו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם אסור. ואפילו נתקשרו בקנין על זה או שכתבו כן בשטר אינו כלום. וכל הבא לדון בפניהם הרי זה רשע וכאלו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו עליו השלום. ואפילו בדבר המותר למיעבד דינא לנפשיה כאשר יתבאר אם ירצה השם בסעיף ט', מכל מקום אסור לעשותו על ידי עובדי כוכבים, ואפילו אינו דן לפני עובדי כוכבים, אלא שכופהו על ידי עובדי כוכבים שיעמד עמו לדין ישראל, ראוי למתחו על העמוד.

היתה ידם תקיפא ובעל דינו גבר אלם, יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיניהם.

מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו, אסור לו לבקש צדדים להשתמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר, ואם עבר ועשה כן אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו.

אסור לבעל דין לספר ענין המשפט לפני הדיין שלא בפני בעל דין חבירו, ולא יקדים את עצמו לבוא לפני הדיין קודם לחבירו, שלא יהא נחשד שמקדים כדי לסדר טענותיו שלא בפני חברו.

כשם שהדיין הלוקח שוחד אפילו לזכות את הזכאי עובר בלא תעשה, כך הנותן את השוחד עובר בלא תעשה דלפני עור לא תתן מכשול.

אסור לטעון שקר בכל ענין, ואפילו אם יודע בעצמו שהוא זכאי ואם יטעון האמת יתחייב בדין, מכל מקום לא יטעון שקר. הכי איתא בגמרא תנו רבנן מנין לנושה בחבירו (פירוש שהלוה לחבירו) מנה, שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר הלוה אכפרנו בבית דין, ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה, ולא יגלגל עליו שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים, כדי שיוציאו המנה ויחלקו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.

לפעמים הבעלי דינים בוררים להם אנשים שיעשו פשרה ביניהם, אם בצירוף הבית דין או שלא בבית דין, ודבר זה הגון הוא, שכל אחד הוא מצדד בזכותו של זה אשר בחרו ויצא הפשר כראוי, ודוקא לצדד בדרך הישר, אבל חלילה לו לעוות את הפשר, שכשם שמוזהרין שלא להטות את הדין, כך מוזהרין שלא להטות את הפשר.

יכול אדם לעשות דין לעצמו, אם רואה חפץ שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו, ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו אם לא יוכל להציל בענין אחר, אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין. ואם יש עדים הרואים שהוא תופס את החפץ מיד האחר, אינו יכול לתפסו על ידי הכאה אלא אם כן לברר אחר כך שנטל את שלו, כי אם לא יברר, לא מהני ליה תפיסתו כיון שהיו עדים בדבר, אבל אם אין עדים דאז מהני תפיסתו יכול לעשות כן אף על פי שלא יוכל לברר.

בני העיר שמעמידין להם בית דין, צריכין לידע שיש בכל אחד מהם שבעה דברים אלו: חכמה בתורה, ענוה, יראה, שנאת ממון אפילו שלהם, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, בעלי שם טוב במעשיהם. וכל המעמיד דיין שאינו הגון עובר בלא תעשה שנאמר לא תכירו פנים במשפט, כלומר לא תכירו פני האיש לומר: פלוני עשיר הוא, קרובי הוא, אושיבנו בדין וכל דיין שנתמנה בשביל כסף וזהב, אסור לעמוד לפניו או לכבדו בשאר כבוד, ועליו דרשו רבותינו זכרונם לברכה אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשה לך.

עיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים, ממנים הטובים והחכמים שבהם לדעת אנשי העיר, והם ידונו אף על פי שאינם ראויים לדיינים, כדי שלא ילכו לפני ערכאות של אינם יהודים, וכיון שמקבלים עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן, וכל מעשיהם יהיו לשם שמים.

כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, והוא תובעו שיעיד לו בפני בית דין חייב להעיד לו, בין שיש עוד עד אחר עמו בין שהוא לבדו, ואם כבש עדותו חייב בדיני שמים, ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר, ואפילו אמר לו הבעל דין: בוא ועמוד אם עד אחד שיש לי, ולא תעיד רק שיפחד בעל חובי, ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, לא ישמע לו שנאמר מדבר שקר תרחק.

הא דעד אחד מעיד, זהו דוקא בדבר שבממון, דמהני גם עד אחד לענין שבועה, וכן בדבר איסור אם עדיין לא נעשה האיסור, יעיד כדי לאפרושי מאיסורא. אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד עד אחד, דכיון דעד אחד אינו נאמן, אינו אלא כמוצא שם רע על חבירו.

הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה, ודוקא כשכבר ראה המעשה דמחוייב להעיד בחנם, אבל לילך לראות את הענין שיהיה אחר כך עד בדבר, מותר לו ליקח שכר, אבל רק שכר הראוי לפי הטירחא שלו ולא יותר, וכן אם יש לו טירחא ללכת לפני הבית דין, יכול ליטול שכר טירחא כפי הראוי בעד טירחא זו ולא יותר.

כל עדות שיש לאדם הנאה בה, ואיזה צד נגיעה אפילו בדרך רחוקה פסול להעיד.

כתיב ואשר לא טוב עשה בעמיו, ודרשינן זה הבא בהרשאה ומתערב על ריב לא לו, ודוקא כששני בעלי הדינים המה בעיר, אלא כגון שהלוה הוא אלם ובעל טענות וירא המלוה לטעון עמו, ומרשה לאחר, זהו מתעבר על ריב לא לו, אבל אם הנתבע הוא בעיר אחרת, והתובע אינו יכול לטרוח את עצמו, ומרשה לאחר, זה המורשה מצוה קעביד להציל העשוק מיד עושקו, ויש אומרים דהבא בהרשאה כדי ליהנות מן השכר לא בשביל אלמות מותר.

לעולם ירחיק אדם את עצמו אפילו משבועת אמת בכל מה דאפשר.

מי שחבירו נתחייב לו שבועה ורואה בו שהוא רוצה לישבע בשקר חס ושלום, יתפשר עמו כפי האפשרי, ולא יניחנו לישבע לשקר, שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם, ודרשינן מלמד שהשבועה חלה על שניהם.

ישראל היודע עדות לעובד כוכבים, שיש לו דין עם ישראל בערכאותיהם, אם יגרום בעדותו לחייב את הישראל יותר ממה שהיה חייב בדיני ישראל, אסור להעיד לו, ואם לאו מותר להעיד לו, ואם מתחלה יחדו העובד כוכבים להישראל שיהיה לו עד הואיל ויהיה חילול השם אם לא יעיד לו, יעיד לו בכל ענין.

כל זמן שהאדם זוכר יכול להעיד לעולם, ואינו חושש שמא מתוך שנתישן הדבר הרבה אינו זוכרו על בוריו, אפילו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב, שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים ושכח את הדבר, ואינו נזכר אלא מתוך הכתב יכול להעיד. ודוקא שכאשר ראה את הכתב נזכר לדבר, וכן אם נזכר לדבר על ידי אחר שהזכירו לו, יכול להעיד אפילו היה המזכיר העד השני, אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר לא יעיד, אך יכול הבעל דין למסור את הדברים לאחר והוא יזכירו דהוי ליה נזכר על ידי אחר.

עד שהוא קרוב לאחד מבעלי הדינים, או לאחד מהדיינים, או שהעדים קרובים זה לזה, ואפילו קורבה על ידי נשותיהם לפעמים פסולים להעיד, ואפילו קרובים רק להערב ולא להלוה גם כן פסולים להעיד להלוה. וזה שפסלה התורה עדות הקרובים, לא מפני שחזקתם אוהבים זה את זה, שהרי פסולים להעיד בין לזכותו בין לחובתו, אלא גזירת הכתוב הוא, ואפילו משה ואהרן לא היו כשרים להעיד זה לזה. לכן כל עד שהוא איזה קרוב לאחד מן הנזכרים, או שהיה קרוב ונתרחק, והדיינים אינם יודעים צריך להודיע להם, והם יגידו לו על פי התורה אם יש בקורבה זו כדי לפוסלו או לא.

שני עדים שאחד יודע בחבירו שהוא רשע ופסול לעדות מן התורה ואין הדיינים מכירים ברשעו, אסור לו להעיד עמו אף על פי שהיא עדות אמת, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, וגזירת הכתוב הוא שכל העדות בטלה אפילו הם רבים אם אחד ביניהם פסול. ואיזהו רשע שפסול לעדות מן התורה, כל שעבר על דבר שפשט בישראל שהוא עבירה, והוא דבר שבלא תעשה מן התורה ועבר בזדון ולא עשה תשובה, אבל אם יש לתלות שעשה בשגגה, או בטעות שלא ידע את האיסור לא נפסל לעדות.