הסכמת רוב הפוסקים דשמיטת כספים נוהגת גם בזמן הזה, ואפילו בחוץ לארץ, והעולם נהגו להקל, וכבר הרעישו על זאת גדולי ישראל זכרונם לברכה, וקצת מהם טרחו ללמד זכות על המנהג שסוכמין על קצת מקילין, אבל מי שרוצה לדקדק במצות בודאי מחוייב לעשות כדעת רוב הפוסקים זכרונם לברכה, ובפרט שיוכל לתקן את הדבר על ידי פרוזבול ולא יבא לידי פסידא, ושנת השמיטה היתה בשנת תשנ''ד ותהיה אם ירצה השם בשנת תשס''א.

שביעית משמטת את כל מלוה, בין מלוה על פה בין מלוה בשטר, ואפילו יש בו אחריות נכסים. ומי שנתן לחבירו מעות בתורת עיסקא, שהדין הוא שחציו מלוה וחציו פקדון, החצי שהוא מלוה משמטת והחצי שהוא פקדון אינה משמטת.

המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט, ואם הלוהו על משכון קרקע יש בזה חילוקי דינים.

ערב שפרע למלוה וקודם שפרע לו הלוה להערב הגיע שנת השמיטה משמט.

מי שנתחייב לחבירו שבועה על ממון, שאלו היה מודה לו היתה שביעית משמטת את הממון, משמטת גם כן את השבועה.

מי שהיה חייב לחבירו ממון וכפר ועמדו לדין ונתחייב, וכתב הבית דין פסק דין ונתנוהו לידי המלוה, אין השביעית משמטתו

המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמיטנו שביעית, אפילו הכי משמטתו, אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה, אפילו היתה זאת בשנת השמטה אינה משמטתו. וכן אם כתב בשטר לשון פקדון אינה משמטת.

המלוה את חבירו לאיזה שנים והגיע זמן הפרעון לאחר השמטה, אינה משמטתו, כיון שלא היה יכול לתובעו קודם.

המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם: אתם גבו לי חובי, אינו נשמט.

המוכר איזה דבר לחבירו בהקפה, הוי ליה כאלו הלוהו מעות ומשמט. אבל חנוני המוכר לאחרים בהקפה, ואין דרכו לתבוע עד שמתקבץ איזה סך אינו משמט, ואם זקפן עליו במלוה דהיינו שחשב הכל ביחד, וכתב בפנקסו סך הכולל, אזי הוא כהלואה ומשמט.

שכר שכיר אינו משמט, ואם זקפו עליו במלוה משמט.

הבא מכח אינו יהודי הרי הוא כאינו יהודי, לכן מי שקנה מאינו יהודי שטר חוב על ישראל אינו משמט, שהרי אינו יהודי היה גובה בשטרו לעולם, וכן מי שערב לאינו יהודי בעד ישראל ולא פרע הישראל, והוצרך הישראל הערב לפרוע להאינו יהודי, ונטל מן האינו יהודי את השטר שעל הלוה, אינו משמט, אבל אם לא היה שטר אלא שתובע לחבירו בעל פה על שהוצרך לפרוע בעדו לאינו יהודי הרי זה פטור.

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה לפיכך המלוה את חבירו בשנת השמטה עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע החמה בערב ראש השנה אבד החוב.

לוה שבא לפרוע להמלוה חוב שעברה עליו שמטה, יאמר לו המלוה: משמט אני את החוב וכבר נפטרת ממני. אם אמר לו הלוה: אף על פי כן רוצה אני שתקבל ממני מותר להמלוה לקבל ממנו. ואל יאמר הלוה: בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותנם לך, ויכול המלוה לעשות השתדלות והתפעלות שיאמר הלוה שהוא נותנם לו במתנה, ואם אינו יכול לפעול זאת אל יקחם.

פרוזבול אינו משמט. ומהו פרוזבול, המלוה הולך אצל שלשה בני תורה שיהיו בית דין ואומר אליהם: אתם דיינים, מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי על פלוני ועל פלוני, שאגבה אותן חובות כל זמן שארצה, והמה כותבים לו פרוזבול בזה הלשון: במותב תלתא כחדא הוינא, ואתא פלוני המלוה ואומר לפנינו מוסר אני וכו'. ושלשתן חותמין למטה בלשון דיינים או בלשון עדים, יכולים לעשות זאת גם בסוף השנה דהיינו בערב ראש השנה קודם שקיעת החמה ויש אומרים שאינן צריכין דוקא לכתוב את הפרוזבול, אלא די במה שהוא אומר לפניהם, ואפילו אם אין במקומו בית דין, יכול לומר אני מוסר שטרותי לבית דין שבמקום פלוני.

לא מהני פרוזבול אלא אם יש להלוה קרקע. ואפילו כל שהוא סגי, ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב סגי, ואפילו אין ללוה כלום, אלא שיש להערב או שיש למי שהוא חייב לו ללוה זה נמי מהני. ואם גם לאלו אין להם כלל, אם יש להמלוה קרקע כל שהוא יכול לזכות לו להלוה, ואפילו על ידי אחר ואפילו שלא בפניו ומהני לפרוזבול.