תנו רבנן והזרתם את בני ישראל מטומאתם. אמר רבי יאשיה מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה, אמר רבא עונה. ועונה היא או יום או לילה שאם זמן וסתה היא ביום אף על פי שרגילה לראות בסוף היום, מכל מקום נאסרה מתחלת היום וכן אם רגילה לראות בבוקר ולא ראתה, מכל מקום עדיין היא אסורה כל היום עד הלילה, וכן אם וסתה בלילה אף על פי שהיא רגילה לראות בתחלת הלילה או שהיא רגילה לראות בסוף הלילה מכל מקום היא אסורה כל הלילה. ולהרבה פוסקים לא לבד בתשמיש היא נאסרה אלא גם בשאר מיני קריבות היא אסורה וכן יש להחמיר.

יש אומרים דעונה זו שהוא צריך לפרוש את עצמו זה עונה שלפני העונה שהוסת בה, דהיינו אם וסתה בלילה אסורה גם כל היום שלפניה, ואם וסתה ביום אסורה גם כל הלילה שלפניה וכן יש לנהוג, ואך כשהוא יוצא לדרך או שהוא בא מן הדרך או שחל טבילתה בלילה שלפני עונת הוסת לא יחמיר.

אשה שאין לה וסת קבוע. אזי תמיד יום שלשים שלאחר יום ראיתה הוא לה כמו וסת קבוע ונקראת ''עונה בינונית'' כגון שראתה יום ב' פרשת נח אזי יום ד' פרשת תולדות הוא לה כמו וסת קבוע, ומלבד זאת עוד צריכה לחוש לכל ראיה שתראה, אם להפלגות או לימי החודש כאשר יבואר אם ירצה השם וכל זמן שהיא צריכה לחוש שמא תראה, צריך הבעל לפרוש ממנה בעונה הסמוכה כאמור.

כל אשה שראתה דם צריכה היא לחוש שמא גם בפעם אחרת תראה ביום ההוא ובזמן הזה. לא מבעיא אם אין לה עתה וסת קבוע, פשיטא שהיא צריכה לחוש שמא תראה עוד בזמן כזה ותקבע וסת, אלא אשה שיש לה וסת קבוע, אם אירע לה ששינתה וסתה וראתה שלא בשעת וסתה, צריכה היא לחוש גם לראיה הזאת כי שמא תשנה וסתה לזמן אחר. אבל אם לא שיתנה וסתה אלא שאירע לה גם ראיה אחת שלא בשעת וסתה, אז אינה צריכה לחוש לראיה הזאת כיון דיש לה וסת קבוע אינה צריכה לחוש לוסת שאינו קבוע.

ונקוט דוגמא באשה שאין לה וסת, ראתה (יום ב' של) ראש חדש אייר וביום חמשה ועשרים בו, צריכה היא לחוש לראש חדש סיון כי יש לחוש שמא תקבע וסתה לראש חדש (וגם היום ב' סיון צריכה לחוש משום עונה בינונית) בא ראש חדש סיון (וגם יום ב' סיון) ולא ראתה צריכה היא לחוש שמא תקבע להפלגות, וכיון שהפליגה בין ראיה לראיה שלשה ועשרים יום (מלבד יום הראיה הראשונה ויום הראיה השניה) צריכה גם עתה למנות שלשה ועשרים יום ואחר כך תחוש. והיינו בחדש אייר יש לה ארבעה ימים תוסיף תשעה עשר יום מחודש סיון וחוששת ליום עשרים בו. בא יום עשרים בסיון ולא ראתה חוששת ליום חמשה ועשרים בו, כי שמא תקבע יום חמשה ועשרים בחודש (גם ביום ששה ועשרים צריכה לחוש משום עונה בינונית) אבל לראש חודש תמוז אינה צריכה לחוש, כי ראיית ראש חודש אייר כבר נעקרה על ידי מה שלא ראתה בראש חודש סיון, (דכל שלא קבעה בשלש פעמים נעקר בפעם אחת כדלקמן).

ודוגמא לאשה שיש לה וסת, היה לה וסת קבוע לראות בהפלגה ליום חמשה ועשרים, ושינתה פעם אחת ולא ראתה עד יום שמונה ועשרים. צריכה היא לחוש ליום חמשה ועשרים מראיה זו משום וסתה, ואם בא יום חמשה ועשרים ולא ראתה צריכה לחוש ליום שמונה ועשרים משום ראיה שעברה. וראתה גם עתה ביום שמונה ועשרים עדיין היא אסורה גם ביום חמשה ועשרים לראיה זו משום וסתה. לא ראתה גם עתה ביום חמשה ועשרים אלא ביום שמונה ועשרים הוקבע יום שמונה ועשרים לוסתה ויום חמשה ועשרים נעקר (דהא עקרתיה שלש פעמים) והותר. אם לא השותה ראיותיה האחרונות, כגון שראתה לשמונה ועשרים, לתשעה ועשרים לשלשים ואחד, עקרה וסתה הראשון ואין לה וסת חדש, וצריכה תמיד לחוש מראיה האחרונה להפלגה וליום החודש ולעונה בינונית עד שתקבע וסת חדש.

הכלל הוא לכל ירא שמים, אם האשה אין לה וסת קבוע יש לו לכתוב תמיד יום ראייתה ויראה איזה יום בחודש הוא, וכמה ימים הם בין ראיה לראיה, ויחוש תמיד להבא ליום הפלגה בהפלגה האחרונה, וכן ליום החודש כמו שהיתה הראיה האחרונה, וגם צריך לחוש לעונה בינונית. ככה ינהוג עד שתקבע לה וסת קבוע, ולאחר שתקבע וסת אם יארע שתשנה וסתה צריך גם כן ליזהר לחוש לראיה החדשה, הן להפלגה כן לימי החדש, וגם צריך ליזהר לזכור יום וסת קבוע שלה, כי הוסת הקבוע אינו נעקר אלא בשלש פעמים כדלקמן.

אשה שיש לה וסת קבוע אף אם הגיע פעם אחת או שתי פעמים יום וסתה או סימן וסתה ולא ראתה, אף על פי שברור לה בבירור גמור שלא ראתה, כגון שהיה לה כל משך הוסת מוך דחוק, מכל מקום עדיין לא נעקר וסתה וצריכה עדיין לחוש גם לפעם השלישית. אבל אם הגיע פעם השלישית ולא ראתה, אם ברור לה בבירור גמור שלא ראתה בכל השלש פעמים, כגון שבכל פעם היה לה מוך דחוק כל משך הוסת, מעתה נעקר וסתה ואינה צריכה לחוש לו עוד, כי כל וסת נעקר בשלש פעמים אפילו היה קבוע כמה שנים. אבל וסת שאינו קבוע, דהיינו ראיה שלא קבעתה רק פעם אחת או שתי פעמים, אם הגיע פעם אחת היום הזה או הסימן הזה ולא ראתה, ואף על פי שלא בדקה את עצמה אלא שלא הרגישה שום ראיה, שוב אינה צריכה לחוש לה, כי כל מה שלא נקבע בשלש פעמים נעקר בפעם אחת ואפילו בלא בדיקה.

אשה שיש לה וסת קבוע, קודם שבא לה השעה שהיא רגילה לראות יש לה להכניס מוך דחוק, למען תדע בבירור, כי יש לחוש שמא יצא ממנה איזה טפה ותאבד והיא לא תדע. ואם לא עשתה כן ועבר זמן וסתה, אסורה לבעלה עד שתבדוק את עצמה היטב, אם בתוך הזמן רחצה את עצמה שוב לא מהני לה בדיקה, ויש לה להחמיר ולהחזיק את עצמה טמאה, כי חזקה היא שהדם בא בזמנו הקבוע. אבל אם אין לה וסת קבוע, אלא שהיא חוששת לוסת שאינו קבוע, אם עבר הזמן ולא הרגישה אף על פי שלא בדקה את עצמה הרי היא אחר כך בחזקת טהורה. אך עונה בינונית שהיא יום הל' דינה כמו וסת קבוע וכמו שכתבתי לעיל.

אשה שראייתה נמשכת שנים או שלשה ימים שהיא שופעת או מזלפת. יום התחלת הראיה הוא העיקר ויש אומרים דמכל מקום צריכה היא לחוש תמיד לכל הימים עד שיעקרו.

כשם שהאשה חוששת לוסת הימים ולוסת הפלגות בפעם אחת, כמו כן חוששת גם לוסת הגוף ולוסת המורכב בפעם אחת. וכשם שוסת הימים ווסת הפלגות שאינן קבועין נעקרין בפעם אחת, כמו כן וסת הגוף ווסת המורכב נעקרים בפעם אחת, וכשם שוסת הימים ווסת הפלגות הקבועים אינן נעקרין אלא בשלש פעמים, כך וסת הגוף ווסת המורכב הקבועים אינן נעקרין אלא בשלש פעמים, דהיינו אם היה לה וסת הגוף גרידא כיון שפיהקה אחר כך שלש פעמים ולא ראתה, שוב אינו צריך לחוש כאשר תפהק, ואם הוא וסת המורכב כשהגיע שלש פעמים יום זה ופיהקה לא ראתה אז הוסת נעקר, אבל הימים בלי פיהוק או פיהוק בלא ימים אינן עוקרין את הוסת המורכב, דבעינן עקירתו דומיא דקביעתו.

מעוברת לאחר שלשה חדשים מתחלת עיבורה, וכן מניקה, הן בחזקת מסולקות מדמים ואינן חוששות לוסתן, אף על פי שהיה להן וסת קבוע, ומכל מקום חוששת לראיה שתראה כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע. עברו ימי מינקתה חוזרת לחוש לוסתה הראשון, כגון אם היה לה וסת לראש חדש צריכה לחוש מיד לראש חדש הראשון, אבל אם היה לה וסת להפלגות אינה חוששת עד שתראה פעם אחת, ואז חוששת להפלגה שהיתה רגילה לראות.