ערבית נכנסין לבית הכנסת וחולצין המנעלים (כמו שכתבנו בסוף סימן הקודם) ונוהגין להסיר את הפרוכת מארון הקודש. משום דכתיב בצע אמרתו. ואין מדליקין רק נר אחד לפני השליח צבור ומתפללין ערבית בנחת ודרך בכי כאבלים, ואין אומרים נחם עד למחרת במנחה. ואחר תפלת שמונה עשרה אומרים קדיש שלם עם תתקבל, ויושבים לארץ ומדליקין קצת נרות רק בכדי שיוכלו לומר איכה וקינות, ואומרים איכה וקינות גם כן בנחת ודרך בכי, ומפסיק באיכה מעט בין כל פסוק ופסוק. ומעט יותר בין כל איכה ואיכה. ובכל איכה מגביה השליח צבור קולו קצת יותר, ופסוק האחרון שבכל איכה אומרים בקול רם, וכשמגיע לפסוק השיבנו וגו' אומרים אותו הקהל בקול רם. ואחר כך מסיים השליח ציבור, וחוזר הקהל ואומרים השיבנו וגו' בקול רם וכן השליח צבור. ואחר כך אומרים ואתה קדוש וקדיש שלם בלא תתקבל, לפי שאמר באיכה שתם תפלתי. וכן למחר בשחרית מדלגין תתקבל עד למנחה. גם מי שהוא ביחידות שאין לו מנין אומר איכה וקינות.

יש לאדם להצטער בענין משכבו, שאם רגיל לשכב על שני כרים ישכב עתה על אחת. ויש נוהגין לשכב בליל תשעה באב על הארץ. ומשים אבן תחת ראשו זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום וגו' שראה את החורבן ואמר מה נורא וגו' והכל לפי מה שהוא אדם.

בשחרית אין מניחין תפילין משום דתפילין נקראים פאר. וגם אין לובשין טלית גדול משום דכתיב בצע אמרתו ומתרגמינן בזע פורפירא דיליה, אלא לובשין טלית קטן בלא ברכה, ומשכימין קצת לבית הכנסת. ואין מדליקין נר תפלה כלל, ומתפללין גם כן בנחת ודרך בכי, ואומרים מזמור לתודה, השליח צבור בחזרת התפלה אומר עננו בין גואל לרופא. כמו בכל תענית צבור ואינו אומר ברכת כהנים ולאחר התפלה אומר חצי קדיש ואין אומרים לא תחנון ולא אל ארך אפים משום דאקרי מועד, ומוציאין ספר תורה וקורין כי תוליד בנים וגו' תלתא גברי. ונכון שהעולה יאמר בלחש קודם הברכה ברוך דיין אמת. אחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש ומפטירין אסוף אסיפם בניגון איכה מחזירין את הספר תורה. ויושבים על הארץ ואומרים קינות ויש להאריך בהם עד סמוך לצהרים, אחר כך אומרים אשרי ואין אומרים למנצח אלא ובא לציון וגו' ומדלגין את הפסוק ואני זאת וגו' לפי שהיה נראה כמקיים ברית על הקינות, ועוד דלא שייך לומר ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך וגו' כיון שהכל בטלים ואסורים בדברי תורה. אבל בבית האבל בכל השנה חוץ מתשעה באב אומרים אותו, שאף על פי שהאבל בטל מדברי תורה, המנחמים אינן בטלין, ואומרים ואתה קדוש וגו' ואומרים קדיש שלם בדילוג תתקבל, עלינו קדיש יתום. ואין אומרים לא שיר היחוד ולא שיר של יום ולא פטום הקטורת. ונכון שכל אחד יקרא אחר כך מגילה איכה.

אם יש אבל בעיר הולך לבית הכנסת בלילה וגם ביום עד שיגמרו הקינות, ומותר לו לעלות ולקרות ההפטרה שהרי כולם אבלים הם.

דברי תורה משמחין את הלב שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, ולכן אסור בתשעה באב ללמוד תורה כי אם בדברים שמעציבין את לבו כגון בספר ירמיה בדברים הרעים שבו ופסוקי נחמה שבו ידלג, וכן פורעניות על אומות העולם שכתובים שם ידלג, וכן מותר ללמוד בספר איוב ומדרש איכה וגמרא פרק אלו מגלחין, דמיירי בדיני אבל ומנודה, ובהגדה דפרק הניזקין וירושלמי סוף מסכת תענית דמיירי מחורבן ואף באלו שהוא מותר ללמוד אסור לעיין בהם איזה קושיא ותירוץ או דרוש, כי משמחים את הלב, וכל מה שמותר האדם ללמוד בעצמו מותר ללמוד גם עם תינוקות. מותר לקרות כל סדר היום אפילו איזהו מקומן, וסדר מעמדות אין לומר אפילו מי שרגיל לאמרו בכל יום.

אפילו עוברות ומניקות אף על פי שמצטערות הרבה, צריכות להשלים התענית אם לא במקום שיש לחוש חס ושלום לסכנה. אבל חולה אף על פי שאין בו סכנה יש להקל שלא ישלים התענית רק יתענה איזה שעות ומכל שכן אם הוא חלוש בטבעו. ויולדת לאחר שבעה ימים עד שלשים יום נמי דינה כחולה שאין בו סכנה אף על פי שאינה חולה. אך אם מרגשת בעצמה שהיא בריאה לגמרי והתענית לא יזיק לה יש לה להשלים. ואלו שצריכין לאכול בתשעה באב לא יתענגו במאכלים אלא בכדי צורך בריאות הגוף.

רחיצה אסורה בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו לתוך מים אסור, ואינו אסור רק רחיצה של תענוג, אבל שלא לתענוג מותר, ולכן רוחץ ידיו בשחרית, ויזהר שלא ירחוץ רק אצבעותיו שזהו עיקר הרחיצה בשחרית, מפני שרוח רעה שורה על האצבעות. ולאחר שנגבם קצת ועידין לחות קצת מעבירן על עיניו, ואם עיניו מלוכלכות ודרכו לרחצם במים, רוחתם גם עתה כדרכו ואינו חושש וכן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וכדומה מותר לרחוץ במקום המלוכלך, וכן כשעושה צרכיו מותר לרחוץ ידיו קצת כדרכו תמיד וכן לתפלת מנחה ירחוץ אצבעותיו.

נשים המבשלות וצריכות להדיח המאכלים מותרות דהא אין מתכוונות לרחיצה, ההולך לצרכי מצוה ואין לפניו דרך אחר רק לעבור במים, עובר במים בין בהליכתו בין בחזירתו ואינו חושש, אבל אם הולך בשביל ממונו, בהליכתו מותר ובחזירתו אסור, הבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרחצם במים.

אף על פי שאינו אסור כי אם רחיצה של תענוג מכל מקום אשה שחל טבילתה בליל תשעה באב לא תטבול כיון דאסורין בתשמיש.

סיכה גם כן אינה אסורה אלא של תענוג, אבל מי שיש לו חטטין או לצורך שאר רפואה מותר לסוך.

נעילת הסנדל אינו אסור אלא של עור, אבל של בגד וכדומה אם אינו מחופה בשולים בעור מותר. ההולכים בין האינם יהודים נוהגים ללבוש מנעלים שלא יהיו ללעג. ויש ליתן עפר בתוך המנעלים ומכל מקום בעל נפש יחמיר על עצמו. והיושבים בחניות ודאי אסורים המהלך בדרך רחוקה ברגליו כיון שהוא טורח גדול לא אסרו חכמינו זכרונם לברכה ומותר בנעילת הסנדל, אך כשמגיע לעיר חולץ, ואם יושב בעגלה אסור בנעילת הסנדל.

תשמיש המטה אסור ויש להחמיר אפילו בנגיעה באשתו.

אסור לשאול בשלום חברו בתשעה באב ואפילו לומר: צפרא טבא וכיוצא בו אסור. ואם עם הארץ או אינו יהודי שואלין בשלומו משיב בשפה רפה שלא יקפידו עליו, וכן אסור לשלוח דורון לחברו שזהו בכלל שאילת שלום.

לא יטייל בשוק שלא יבא לידי שחוק ושמחה. עישוק טאבאק יש אוסרין ויש מתירין לאחר צהרים בצנעא תוך ביתו.

בענין מלאכה אנו נוהגין שכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, אפילו אינו מעשה אומן אלא מעשה הדיוט אסורין בלילה וביום עד צהרים, אבל דבר שאין בו שיהוי כגון הדלקת נרות וקשירה וכיוצא בו מותר, ולאחר צהרים עושין כל המלאכות, וכן משא ומתן נוהגין לאסור קודם צהרים, ולאחר צהרים מתירין, אבל מי שהוא ירא שמים, יש לו להחמיר כל היום בין במלאכה בין במשא ומתן, שלא יסיח דעתו מן האבילות, ועל ידי אינו יהודי מותר לעשות כל מלאכה. דבר האבד מותר לעשות גם בעצמו. לחלוב הפרות טוב לעשות על ידי אינו יהודי ואם אי אפשר מותר בעצמו.

נוהגין שאין יושבין על ספסל לא בלילה ולא ביום עד לאחר צהרים, כי אם על הארץ ואחר צהרים מותרין, אבל שאר דברים האסורים אסורים עד צאת הכוכבים.

נוהגין שלא להכין צרכי סעודה עד אחר צהרים אבל לצורך מצוה מותר.

אם יש תינוק למול מלין אותו אחר שגמרו את הקינות, ואבי הבן ואמו והסנדק והמוהל מותרין ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה ואחר כך פושטין אותן, ומדליקין נרות לכבוד המילה. והכוס נותנין לתינוק לשתות.

במנחה מניחין טלית ותפילין בברכות ואומרים שיר של יום ושאר הדברים שחסרו בשחרית, ואומרים אשרי, חצי קדיש וקורין בתורה ומפטירין כמו בשאר תענית צבור, ומכניסין את הספר תורה ואומר השליח צבור חצי קדיש ומתפללין שמונה עשרה ואומר נחם בברכת ולירושלים, ואם שכחו שם אומרו אחר עננו ולא יסיים ברוך מנחם וכו' אלא כי אתה שומע וכו', ואם גם שם לא נזכר עד לאחר שאמר ברוך אתה ה' גומר הברכה שומע תפלה ומתפללין כסדר ואין צריך לחזור. השליח צבור בחזרת התפלה אומר ברכת כהנים ואחר התפלה קדיש שלם תתקבל, וחולצין התפילין ומתפללין מעריב, ואם הלבנה זורחת מקדשין אותה, ועיין לעיל סימן צ''ז סעיף י''א שצריכין לטעום תחלה.

תניא בז' באב נכנסו הגוים להיכל, ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי, שמיני, ותשיעי לעת ערב הציתו בו את האש. והיה דולק והולך עד יום העשירי עד שקיעת החמה. והא דלא קבעו את התענית ליום העשירי, אף שרובו של היכל נשרף בו, מפני שהתחלת הפרעניות חמיר טפי. ואיתא בירושלמי ר' אבין התענה תשיעי ועשירי, ר' לוי התענה תשיעי וליל עשירי, מפני שלא היה בו כח להתענות כל היום העשירי התענה רק הלילה. ואנו תש כחנו ואין מתענין רק תשיעי לבד. אך מחמירין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ולא ביום העשירי עד חצות היום כי אם בסעודת מצוה. וכן אין לברך שהחיינו גם אין לרחוץ ולא להסתפר ולכבס עד חצות יום העשירי ומי שמחמיר על עצמו בכל הדברים הנזכרים כל יום העשירי הרי זה משובח. אם יום העשירי חל בערב שבת מותר לרחוץ ולהסתפר ולכבס מיד בשחרית מפני כבוד השבת.

יולדת אף שמתענה לאחר שבעה ללידתה מותרת ליל עשירי בבשר ויין.

נכון שלא לשמש מטתו ליל עשירי, אם לא כשהוא ליל טבילה או שהוא יוצר לדרך או בא מן הדרך.