וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ עוּל אַתְּ וְכָל אֱנַשׁ בֵּיתָךְ לְתֵבוֹתָא אֲרֵי יָתָךְ חֲזֵיתִי זַכַּאי קֳדָמַי בְּדָרָא הָדֵין:

וַאֲמַר יְיָ לְנחַ עוֹל אַנְתְּ וְכָל אֵינַשׁ בֵּיתָךְ לְתֵבוּתָא אֲרוּם יָתָךְ חֲמִיתִי זַכַּאי קֳדָמַי בְּדָרָא הָדֵין:

כי אותך ראיתי צדיק. ולא נאמר צדיק תמים. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו:

ויאמר ה' לנח. הודיעו השם כי במדת רחמים ימלט אותו ואת ביתו ויחיה מהם זרע לדורות וזה טעם לחיות זרע על פני כל הארץ (להלן פסוק ג) כי מתחלה אמר להחיות אתך (לעיל ו יט) ורמז לו עתה במדת רחמים על הקרבן להודיע אותו שישעה אל קרבנו ובזכות קרבנו יקיים העולם ולא יכרת עוד מפני מי המבול ועל כן מזכיר בו השם המיוחד כי בכל ענין הקרבנות לא יזכיר "אלהים" כאשר אזכיר (ויקרא א ט) בהגיעי לשם בעזרת השם "בא אתה וכל ביתך אל התיבה" - עשה נח את התיבה ימים רבים קודם המבול וכאשר קרב עת המבול בחדש השני בעשור לחדש חזר וצוהו שיבא הוא וכל ביתו בתיבה הוא שאמר לו בראשונה (לעיל ו יח) אתה ובניך ואשתך ונשי בניך והודיעו כי בזכותו לבדו ינצלו שלא אמר "אתכם ראיתי צדיקים לפני" וצוה שיקח הוא ויביא מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור שבעה שבעה והודיעו יום המבול שבו יבא אל התיבה וכן עשה שבעצם היום זה בא נח (להלן פסוק יג) וזהו טעם מפני מי המבול (להלן פסוק ז) ורש"י כתב אף נח מקטני אמנה היה ולא נכנס לתיבה עד שדחפוהו המים ולשון בראשית רבה (לב ו) מחוסר אמונה היה אלולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס לתיבה אם כן יאמר שלא נכנס שם עד שגברו המים וכסו פני כל הארץ וראה כי יטבע

ויאמר ה' לנח בא וגו' כי אותך ראיתי. צריך לדעת למה הוצרך לטעם זה מחדש: ונראה כי חש ה' על נח לבל יטעה במשמעות דברי ה' באומרו בא אתה וכל ביתך אל התיבה באחד מב' דרכים או יחשוב כי כולן צדיקים הם ולזה נמלטו בזכותן, ולסיבה זו קשה מה שהקשינו בפסוק (ו' י''ד) עשה לך. או יחשוב כי בניו ונשי בניו הצלתם היא לצד שעדיין לא הגיעו לכלל העונש, ויצא מזה שיחשוב נח להכנים להציל מקטני הדור קרוביו ומיודעיו, וידין בדעתו כי אינם ראוים לעונש. ולו יהיה שלא יעשה כן על כל פנים תהיה לו בדעתו לדבר זר למה לא ינצלו מי שאינו בן עונש. לזה אמר ה' אליו כי אותך וגו', נתינת טעם לאומרו וכל ביתך, לא לטעם היותם ראוים ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש אלא מטעם זכותך כי אותך ראיתי וגו', ומעתה כל שאין אביו צדיק ילכד במוקש. וכאן הודיעו כי כל שלא הגיעו לכלל עונש נענשים בעון אביהם, ערירים ימותו כל האבות, לא כן נח: עוד יתבאר על דרך אומרם בש''ס (סנהדרין קי:) קטני ישראל יש להם חלק לעולם הבא אבל קטני אומות העולם אין להם חלק לעולם הבא ובדור המבול כולם דין אומות העולם יש להם שהגם שלא הגיעו לעונש יש לדון בהם משפט כמשפט רשע כי מעשה אבות יעשו בנים זרע מרעים בנים משחיתים ונח דן בו משפט קטני ישראל וינצלו בזכות אביהם גם בבוא חרון אף לעולם יגן ה' בעדם:

כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. מה שלא אמר לו כן מיד כשצוה לו על עשיית התיבה, לפי שהיה עדיין הדבר בספק שמא יחזרו בתשובה. ועוד שהרי מתושלח קיים ואיך יאמר כי אותך ראיתי צדיק. ואחר שהמתין ה' ז' ימי אבלו של מתושלח כמו שנאמר כי לימים עוד שבעה. מהו לשון עוד אלא תורה שזמן זה שוה לזמן ק"ך שנה כי כמו שכל ק"ך שנה המתין להם שמא יחזרו בתשובה כך המתין ז' ימי אבל אלו שמא יחזרו בתשובה, כי ע"י האבל וההספד החי יתן אל לבו, ואחר שעמדו במרדם אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני. ומה שלא נאמר צדיק תמים לפי שנאמר תמים היה בדורותיו. ר"ל כמה דורות עברו על נח והיה תמים בכלם ר"ל היה עומד במצב אחד בצדקתו על כן אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כי מה לו להזכיר מה שהיה תמים גם בדורות ראשונים כי הצלתו תלויה באשר הוא שם בדור שעומד בו ומה שעבר עבר, ולפי מה שכתוב למעלה שתואר תמים הוא כנגד הזנות, וצדיק, שלא היה גוזל אלא היה מצדיק משלו ונותן ולא נתחתם גזר דינם כי אם על הגזל על כן אמר כי אותך ראיתי צדיק. על כן אין אתה בכלל חתימה זו. והזכיר צדיק לפני כי דור המבול גזלו פחות משוה פרוטה וצדקו בדיינים אבל מ"מ לא יצאו נקי בדיני שמים אבל אתה צדיק גם לפני כי לא לקח משל אחרים אפילו פחות משוה פרוטה.

מִכֹּל בְּעִירָא דַכְיָא תִּסַּב לָךְ שַׁבְעָא שַׁבְעָא דְּכַר וְנוּקְבָא וּמִן בְּעִירָא דְּלָא אִיתָהָא דַכְיָא הִיא תְּרֵין דְּכַר וְנוּקְבָא:

מִכָּל בְּעִירָא דַכְיָא תִּסַב לָךְ שׁוּבְעָא שׁוּבְעָא דְכַר וְנוּקְבָא וּמִן בְּעִירָא דְלֵיתֵיהּ דַכְיָא תְּרֵין דְכַר וְנוּקְבָא:

הטהורה. העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה: שבעה שבעה. כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו:

{{ט}} דאם לא כן מנא ידע, טהורים וטמאים בהאי שעתא מי היה, (קצ"מ), ומכל מקום הוצרכו לומר בגמרא שהתיבה קולטתו ומאליהן באו, דאם לא כן היאך היה יכול לבדוק אותם, שהרי אחד מן סימני טהרה הוא קורקבן נקלף, ואין לידע אלא לאחר שחיטה, הקשה הג"א וא"ת מנא ליה שלמד נח תורה דילמא מה שלקח זה משום שהתיבה לא קלטה אלא ז' זוגות, ומתרץ דמפשוטו של מאמר משמע דכל שלא דבקו במינן אין התיבה קולטתן, ואי אפשר שממין הטמאין לא היו אלא שנים, וממין הטהורים לא היה אלא ז', אלא ודאי זוגות הרבה היו משני המינין ולקח נח מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים ומהיכן ידע, אלא שלמד תורה, ודייקא נמי קרא דכתיב תקח לך, משמע הקיחה היתה ביד נח, ודוק נ"ל: {{י}} דמה שנאמר בקרא ז' ז' היינו ר"ל דבין כולם היו ז', דהיינו ג' זוגות ואחד נשאר בלא זוג, והא דכתיב בקרא ז' ז', לאו למימרא שיהיו ז' זוגות אלא ז' עופות ואותן ז' יהיו איש ואשתו, כמו גבי שנים שנים איש ואשתו דהיינו שני עופות ואותן שנים יהיו איש ואשתו, הכי נמי גבי ז' ז', וא"כ נשאר אחד בלא זוג, ועל זה קשה למה נשאר אחד בלא זוג, אלא כדי שיקריב וכו', ואותו היה זכר, (מצאתי), (אבל הוא נגד המד"ר ע"ש וכמ"ש בסמוך). (קצ"מ), קבלתי הטעם שנח ביציאתו מן התיבה הוצרך להקריב ד' עולות לד' זוגות שנצולו מן התיבה, הוא ואשתו וג' בניו עם נשותיהם, אולי חטאו במחשבה וד' נקבות בשביל ד' זוגות הנ"ל לקרבן תודה, כי ד' צריכין להודות וכו' (ברכות נ"ד:), וחם ואשתו שחטאו בשימושם בתיבה הקריב עליהם חטאת לכל אחד ואחד, ויצאו בזה ו' זוגות וזוג אחד לקיום המין כמו בטמאים, ומהר"ן וג"א כתבו בזה דברים אחרים והרואה יבחר:

הטהורה. שהיו אז כלם כשרים להקרבה כמו שהזכירו רבותינו ז''ל וכמו כן בסגלת מזונה על הפך ונטמתם בם:

מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו'. אומרו תקח לך, נתכוון לומר ב' דברים הא' שהוא יטרח לקחת תשלום הז', ואמר הטעם כי הם לצורכי עצמו והוא אומרו לך לצורכך. ובזה לא יקשה מי התיר לנח להקריב קרבן מהבהמות בלא רשות האדון כי אלה צוה ה' לקיום המין. ואולי כי טעמו להיות שהעולם צריך להם ביותר יצו ה' להשאיר מהם ז' ולא לקרבן. אלא במה שרשם ה' ואמר תקח לך הראהו כי הם צורכי עצמו ולזה עשה בהם כחפצו והקריבם לה' והצליח בקרבנו ונרצה לו. ואם ירצה גם לאכול מהם ישחוט ויאכל כי הותר לו הבשר מטעם אשר אבאר בעזרת השם (לקמן ט' ג'):

תקח לך שבעה שבעה. פירש"י לכך צוה להביא מן הטהורים ז' כדי להקריב מהם קרבן, אין טעם זה לבד מספיק שהרי לא כל הטהורים ראויין להקרבה כצבי ואיל, ולא כל עוף טהור ראוי להקרבה, ואיך דקדק מזה שלמד נח תורה. אלא עיקר הטעם הוא לפי שהם טהורים על כן אוכלים מהם הרבה לפיכך הם צריכים להרבות ולהפרות ביותר בעבור שומרי התורה. ומה שנאמר (ח.כ) ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'. משמע שהקריב מכל מין טהור אפילו מאותן שאינן ראויין להקרבה על פי התורה, תשובה לדבר לפי שנח לא ידע עדיין שיתיר לו הקב"ה אכילת הבעלי חיים ואמר בלבו ודאי לכך צוה לי להכניס ז' ז' מכל מינים אלו כדי להקריב מכולם קרבנות. אבל הקב"ה ידע שסופו להתיר לו כל הבעלי חיים הטהורים על כן צוה ליקח ז' ז' לפי שצדין מהם הרבה, כי אין לומר שרצה בהקרבת כל המינין דא"כ למה לא התיר לדורות להקריב מכל מין טהור כשיהיו בנמצא אצל האדם ולמה צוה לנח דווקא. ומה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח בעבור אותן מינין הראויין להקרבה ואידך כמחתך בשר בעלמא הוא.

אַף מֵעוֹפָא דִשְׁמַיָּא שַׁבְעָא שַׁבְעָא דְּכַר וְנוּקְבָא לְקַיָּמָא זַרְעָא עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא:

בְּרַם מִן צִפְּרֵי שְׁמַיָא שׁוּבְעָא שׁוּבְעָא דְכַר וְנֻקְבָא לְקַיָימָא מִנְהוֹן זַרְעָא עַל אַרְעָא:

גם מעוף השמים וגו' . בטהורים הכתוב מדבר. וילמד סתום מן המפורש:

{{כ}} אין להקשות למה לא כתיב גבי עופות טהורים וגבי בהמה סתם, וילמוד בהמות מעופות, שהרי גם לעיל הקדים עופות לבהמות דכתיב מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה, י"ל דלכך הקדים בהמות טהורין וכתב בהן ז' ז', לרמוז לו דמשום הכי ציוה שיקח טהורים ז' כדי שיקריב קרבן, אבל אי הוה כתיב עופות ברישא לא הוה אמרינן דמשום קרבן ציוה ליקח שבעה שבעה, דהוה אמינא בהמות דומיא דעופות ובעופות כתיב לחיות זרע על פני כל הארץ, א"כ הוה אמינא דבהמות נמי משום להחיות זרע ציוה ליקח שבעה, משום הכי נקט בהמות ברישא, וק"ל, ומהר"א תירץ בענין אחר ע"ש:

אֲרֵי לִזְמַן יוֹמִין עוֹד שַׁבְעָא אֲנָא מָחֵת מִטְרָא עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן וְאֶמְחֵי יָת כָּל יְקוּמָא דִּי עַבְדֵת מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא:

אֲרוּם הָא אֲנָא יָהִיב לְכוֹן אַרְכָּא שׁוּבְעָא יוֹמִין אִין יְתוּבוּן יִשְׁתְּבַק לְהוֹן וְאִין לָא יְתוּבוּן לִזְמַן יוֹמִין תּוּב שׁוּבְעָא אֲנָא מָחִית מִטְרָא עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילְוָן וְאֵישֵׁיצֵי יַת כָּל גְוִיַת אֵינַשׁ וּבְעִיר מִן אַרְעָא:

כי לימים עוד שבעה. אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שחס הקדוש ברוך הוא על כבודו ועכב את הפרענות. צא וחשוב שנותיו של מתושלח ותמצא שהם כלים בשנת שש מאות שנה לחיי נח: כי לימים עוד. מהו עוד, זמן אחר זמן, זה נוסף על מאה ועשרים שנה: ארבעים יום. כנגד יצירת הולד שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים:

{{ל}} (קצ"מ), דאם לא כן מה ענין של השבעה ימים שזכר הכתוב בפירוש:

כי לימים עוד שבעה. כי ביום השביעי ימטיר עד סוף ארבעים יום והנה זה היה בעשור לחדש השני. ובסוף המ''ם יום מהתחלה ישוב האמצעי אל הנכח והוא סוד. ומלת היקום לא מצאנוה כי אם בפרשה הזאת. ושרשו מהפעלים שהפ''א שלהם איננו שלם על משקל כרוב וי''א שהוא מהפעלים נחי העי''ן והוא הפוך. כמו ריבה ה' את יריבי. ומלת יקום כלל לכל חי שהוא על האדמה:

היקום אשר עשיתי. בגימטריא לא חיים לתחיית המתים: היקום. ג' במסורה ומחיתי את כל היקום. וימח את כל היקום. ואת כל היקום אשר ברגליהם. לומר כשם שחטאו דור המבול מפני רוב טובה ועושר שהיה להם כך קרח מרוב עושר שהיה לו השתרר וחטא.

וַעֲבַד נֹחַ כְּכֹל דִּי פַקְּדֵהּ יְיָ:

וְעָבַד נחַ כְּכָל דְפַקְדֵיהּ יְיָ:

ויעש נח. זה ביאתו לתבה:

ויעש נח. כאשר צוהו ובא עם ביתו קרוב אל התיבה:

ויעש נח ככל וגו'. רש''י פירש זו ביאתו לתיבה ע''כ. ואם לזה נתכוון לא היה צריך לומר כי מקרא מלא דבר הכתוב ויבא נח וגו' אל התיבה וגו' וכתיב בעצם היום הזה בא נח: אכן כוונת הכתוב הוא שלקח מכל הבהמה הטהורה ז' ז' ומהעוף הטהור ז' ז' והוא אשר צוהו ה' בסמוך. גם דייק לומר ככל לרמוז על תיבת כל האמור במצות ה'. וערב אמוד לפירוש זה שתמצא שבכל הנכנסים לתיבה לא הזכיר ז' ז' מבהמה הטהורה ולא מעוף השמים אלא ב' ב' ולפי הנראה כי לא קיים מצות ה' שאמר לו ז' ז' לזה בא הכתוב להודיענו כי עשה ככל אשר צוהו ולקח ז' ז' וכו':

וְנֹחַ בַּר שִׁתְּ מְאָה שְׁנִין וְטּוֹפָנָא הֲוָה מַיָּא עַל אַרְעָא:

וְנחַ בַּר שִׁית מְאָה שְׁנִין וְטוּבְעָנָא הֲוָה מַיָא עַל אַרְעָא:

וְעָאל נֹחַ וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵהּ וּנְשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּהּ לְתֵבוֹתָא מִן קֳדָם מֵי טוֹפָנָא:

וְעַל נחַ וּבְנוֹהִי וְאִינְתְּתֵיהּ וּנְשֵׁי בְנוֹי עִמֵיהּ לְתֵיבוּתָא מִן קֳדָם מוֹי דְטוּבְעָנָא:

נח ובניו. האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה, מפני שהעולם היה שרוי בצער: מפני מי המבול. אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים:

{{מ}} נ"ל דקשה לרש"י למה סמוך ויבוא נח וגו' לקרא דלעיל מיניה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ ויבוא נח וגו', אלא להודיע הטעם למה נאסרו בתשמיש המטה מפני שהמבול היה והעולם היה שרוי בצער, משום הכי כתב אחריו ויבא נח ובניו וגו', כלומר משום הכי באו האנשים לבד ולא שמשו, (ג"א), ומה שכתוב ביציאתו ג"כ ויצא נח ובניו, אע"פ שמותר בתשמיש היה, היינו לפי שנח היה דואג לעסוק בפריה ורביה אחר המבול, כדפירש"י לקמן עד שנתן הקב"ה אות שלא יביא עוד מבול, אבל הרא"ם לא גרס כל דבור זה ע"ש:

מפני מי המבול. מפני פחד מי המבול והנה באותם השבעה ימים באו מעצמם מן הבהמה הטהורה רבות וכן מהעוף הטהור ומהאחרים וכל רומש זכר ונקבה באו:

מִן בְּעִירָא דַּכְיָא וּמִן בְּעִירָא דִּי לֵיתָהָא דַּכְיָא וּמִן עוֹפָא וְכֹל דִּי רָחֵשׁ עַל אַרְעָא:

מִן בְּעִירָא דַכְיָא וּמִן בְּעִירָא דְלֵיתָא דַכְיָא וּמִן עוֹפָא וְכָל דְרָחִישׁ עַל אַרְעָא:

מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה שנים שנים באו אל נח. פירש רש"י כולן הושוו במנין זה מן הפחות היו שנים ואחרים אמרו (רד"ק) כי פירוש שנים זוגות לומר שהיו באים זכר ונקבה יחד ועל דעתי שכן היה שבאו מכלם שנים זכר ונקבה מעצמם ונח הוסיף להביא מן הטהורים ששה זוגות כי הבאים להנצל באו מעצמם ואשר לצורך קרבן טרח במצוה כי כן נאמר לו וטעם ויעש נח ככל אשר צוהו ה' (לעיל פסוק ה) אמרו בבראשית רבה (לב ה) זה שיכין לכנוס בהמה וחיה ועוף כלומר הטהורים שטרח הוא אחריהם ולקחם אל ביתו והכתוב שאמר פעם שלישית כאשר צוה אלהים את נח (פסוק ט) לומר שעשה כאשר צוהו בכניסת התיבה כי הוא נמשך למעלה עם ויבא נח לומר שבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אל התיבה ומן הבהמה והעוף והרמש שנים שנים שבאו אליו אל התיבה וכלם באו אתו שנכנסו בתיבה מפני מי המבול כאשר צוה אותו אלהים וחזר ופירש החדש והיום שבא המבול וכיצד בא ואמר כי בעצם אותו היום הוא שבא נח אל התיבה ועמו כל הבשר החי לא קודם לכן

תְּרֵין תְּרֵין עַלּוּ לְוַת נֹחַ לְתֵבוֹתָא דְּכַר וְנוּקְבָא כְּמָא דִּי פַּקֵּיד יְיָ יָת נֹחַ:

תְּרֵין תְּרֵין עָאלוּ לְנחַ לְתֵבוּתָא דְכַר וְנוּקְבָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת נחַ:

שנים שנים. כלם השוו במנין זה, מן הפחות היו שנים: באו אל נח. מאליהן:

{{נ}} דאם לא כן הובאו מיבעי ליה: {{ס}} דאם לא כן תקשה לך הא כתיב מן הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה:

שנים שנים באו. דקדק לומר באו כי לא הצריכו לחזור אחריהם אלא מעצמן באו. ואמר שנים שנים על כל פרטי הבאים וכלל בזה בהמה טהורה ועוף הגם שצוה עליהם ז', לפי מה שפירשתי למעלה ידוייק הכתוב על נכון כי מה שהוא לקיום המין אינם אלא ב' ואותם הביא ה' עד התיבה והוא קבלן אבל תשלום הז' הוא נח טרח בעצמו לקחת אותם כמו שצוה ה' אליו תקח לך שאינו לקיום המין הוא יטרח בשלו ולא יטריחו מהשמים עליו. וכן תמצא עוד בפסוק אחר זה ויבואו אל נח אל התיבה שנים שנים פירוש מה שבאו מעצמן היו שנים שנים:

וַהֲוָה לִזְמַן שִׁבְעַת יוֹמִין וּמֵי טוֹפָנָא הֲווֹ עַל אַרְעָא:

וַהֲוָה לִזְמַן שׁוּבְעָא יוֹמִין מִן בָּתַר דִשְׁלִים אוּבְלֵיהּ דִמְתוּשֶׁלַח חֲמָא יְיָ וְהָא לָא תָּבָן בְּנֵי נְשָׁא וּמוֹי דְטוּבְעָנָא הֲווֹ נַחְתִין רְתִיחִין מִן שְׁמַיָא עִילוֹי אַרְעָא:

לשבעת הימים. בגימטריא לימי אבל מתושלח:

בִּשְׁנַת שִׁתְּ מְאָה שְׁנִין לְחַיֵּי נֹחַ בְּיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשִׁבְעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזָעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְּהוֹמָא רַבָּא וְכַוֵּי שְׁמַיָּא אִתְפַּתָּחוּ:

בִּשְׁנַת שִׁית מְאָה שְׁנִין לְחַיֵי נחַ בְּיַרְחָא תִנְיָינָא הוּא יְרַח מַרְחֶשְׁוָן דְעַד כְּדוֹן לָא הֲווֹ מִתְמַנָן יַרְחַיָא אֱלָהֵן מִתִּשְׁרֵי דַהֲוָה רֵישׁ שַׁתָּא לְשִׁכְלוֹל עַלְמָא בְּשֶׁבְסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזָעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְהוֹמָא רַבָּא וַהֲווֹן בְּנֵי גוּבְרַיָא מְשַׁוְויָן תַּמָן בְּנֵיהוֹן וּסְתָּמִין יַתְהוֹן וּבָתַר הָכִי חֲרַכֵּי שְׁמַיָא אִתְפַּתָּחוּ:

בחדש השני. רבי אליעזר אומר זה מרחשון, רבי יהושע אומר זה איר: נבקעו. להוציא מימיהן: תהום רבה. מדה כנגד מדה, הם חטאו ברבה רעת האדם (בראש' ו ה) ולקו בתהום רבה:

{{ע}} (קצ"מ), לא כסתם בקיעה שמורה על קלקול הנבקע ושבירתו, אבל הבקיעה הזאת היתה לתגבורת המעיינות:

נבקעו כל מעינות תהום רבה. מעינות סמוך באין מעינות מוכרת: תהום. לשון זכר ונקבה וכן תהום רוממתהו. ולא הזכיר הנחלים כי מהמעינות יצאו וכאשר נבקעו עליו המים ונפתחו חלונות האוצרות בשמים וירדו המים ונתבלבלה הארץ ואין מבדיל בין יום ובין לילה והעד שאמר יום ולילה לא ישבתו וכאשר נפסקו מימי השמים אז ידע נח כי עברו ארבעים יום וארבעים לילה כי השם גלה לו זה הסוד: וארבות. כמו הנה ה' עושה ארבות והאוצר והחלון כלשון בני אדם ומשפטם. ויש אומר שהאל''ף שורש כמו כבודות וי''א שהאל''ף נוסף כמו אלף אגורות והם מפעלי הכפל. וביום י''ז שהחל המבול נכנם נח וביתו בתיבה והכניס בתוכה החיה והבהמה והרמש והעוף. ומלת צפור. שם כלל לאשר יש לו כנף. והפלא שבאו כלם מעצמם שנים שנים:

בשבעה עשר יום לחודש. וזה יבלו בטוב ימיהם כמנין טוב לחודש ירד המבול. וארובות השמים. בגימטריא שלקח שני כוכבים מכימה:

וַהֲוָה מִטְרָא נָחֵת עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן:

וַהֲוָה מִטְרָא נָחִית עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן:

ויהי הגשם על הארץ. ולהלן הוא אומר (פסוק יז) ויהי המבול, אלא כשהורידן, הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול: ארבעים יום וגו' . אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו, שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות, נמצאו ארבעים יום כלים בעשרים ושמונה בכסלו, לרבי אליעזר שהחדשים נמנין כסדרן אחד מלא ואחד חסר, הרי שנים עשר ממרחשון ועשרים ושמונה מכסלו:

בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין עָאל נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאִתַּת נֹחַ וּתְלָתָא נְשֵׁי בְנוֹהִי עִמְהוֹן לְתֵבוֹתָא:

בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין עַל נחַ שֵׁם וְחָם וְיָפֶת בְּנֵי נחַ וְאִתַּת נחַ וּתְלַת נְשֵׁי בְּנוֹהִי עִמֵיהּ לְתֵיבוּתָא:

בעצם היום הזה. למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים אלו אנו רואים אותו נכנס לתבה אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקדוש ברוך הוא אני מכניסו לעיני כלם (בר''ר) ונראה דבר מי יקום:

{{פ}} דאם לא כן ביום הזה מיבעיא ליה, דומיא דביום הזה דלעיל (פ' י"א):

אִנּוּן וְכָל חַיְתָא לִזְנַהּ וְכָל בְּעִירָא לְזְנַהּ וְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לִזְנוֹהִי וְכָל עוֹפָא לִזְנוֹהִי כֹּל צִפַּר כָּל דְּפָרָח:

הִינוּן וְכָל חַיְיתָא לִזְנָהָא וְכָל בְּעִירָא לִזְנָהָא וְכָל רִיחֲשָׁא דִרְחִישׁ עַל אַרְעָא לִזְנֵיהּ כָּל עוֹפָא לִזְנֵיהּ כָּל צִפּוֹר כָּל דְפָרָח:

צפור כל כנף. דבוק הוא, צפור של כל מין כנף, לרבות חגבים (כנף לשון נוצה כמו (ויקרא א יז) ושסע אותו בכנפיו שאפלו נוצתה עולה, אף כאן צפור כל מין מראית נוצה) :

{{צ}} כלומר אל תאמר צפור בפני עצמו וכנף בפני עצמו, דהא גם לצפור יש כנף, אי נמי דאי כל כנף הוא בפני עצמו אם כן איך קאמר שכל כנף באו עמו לתיבה, כי לא יתכן להיות כנף בלתי עוף, אלא דבוק הוא וכו', ומפרש והולך למה צריך למיכתב כנף, דפשיטא הוא שיש לעוף כנף, ועוד איך שייך לומר כל כנף, וכי יש לצפור כל הכנפים שבעולם, ומתרץ כל מין כנף לרבות חגבים דגם להם יש כנף, אבל במשמעות צפור לא משמע חגבים, דהא לאו צפור הוא, ומהרש"ל פירש אילו לא היה דבוק הוי דרשינן כמו כל צפור כנף, והוה ממעטינן דבר שאין לו כנף וחגבים ג"כ הוי ממועט מפני שלא נקרא צפור:

וְעַלּוּ עִם נֹחַ לְתֵבוֹתָא תְּרֵין תְּרֵין מִכָּל בִּשְׂרָא דִּי בֵהּ רוּחָא דְּחַיֵּי:

וְעָלוּ לְוַת נחַ לְתֵיבוּתָא תְּרֵין תְּרֵין מִכָּל בִּישְרָא דְבֵיהּ רוּחָא דְחַיֵי:

וטעם ויבאו אל נח אל התיבה. להודיע שלא נאספו אליו כלל ולא באו עד עצם היום ההוא שהיה הגשם ובא הוא בתיבה כי האל הוא צוה ורוחו הוא קבצן ברגע אחד

וְעָלַיָּא דְּכַר וְנוּקְבָא מִכָּל בִּשְׂרָא עַלּוּ כְּמָא דִּי פַּקֵּיד יָתֵהּ יְיָ וַאֲגֵן יְיָ (בְּמֵימְרֵהּ) עֲלוֹהִי:

וְעָלַיָא דְכַר וְנוּקְבָא מִן כָּל בִּשְרָא אָעְלוּ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יָתֵיהּ יְיָ וְאַגִין מֵימְרָא דַיְיָ יַת תַּרְעָא דְתֵיבוּתָא בְּאַנְפֵּיהּ:

ויסגור ה' בעדו. הגין עליו שלא ישברוה, הקיף התבה דבים ואריות והיו הורגים בהם. ופשוטו של מקרא סגר כנגדו מן המים וכן כל בעד שבמקרא לשון כנגד הוא (בראש' כ יח) בעד כל רחם, (מ''ב ד ד) בעדך ובעד בניך, (איוב ב ד) עור בעד עור, (תהלים ג ד) מגן בעדי, (ש''א יב יט) התפלל בעד עבדיך, כנגד עבדיך:

{{ק}} (קצ"מ) דאם לא כן מאי ויסגור ד' בעדו, הרי כבר עשה התיבה ונכנס בתוכה כמו שצוהו כדי להנצל על ידה, אלא על כרחך שזהו מ"ש מתחילה והקמותי וגו', ולולי זה לא תוכל: {{ר}} נח"י פירש ע"י שצוהו לעשות התיבה ולכנוס, זו הוא סגירתו מן המים:

וטעם והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו. כי הבאים אל תוך התיבה היו זכר ונקבה שהכניסם נח בתוכה כן ולכך אמר כאשר צוה אותו אלהים כי הוא מצוה עליו שיכניסם לתוכה ודעת רבי אברהם כי ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה (לעיל פסוק ז) לא נכנסו בתוכה אלא שבאו אליו כלם בעשור לחדש השני כי ביתו קרוב אל התיבה היה וטעם מפני מי המבול מפחד מי המבול ולשבעת הימים היה מי המבול ונאספו כלם בתיבה וסגר הפתח והצהר ואין דבריו נכונים ויתכן כי ויעש נח ככל אשר צוהו ה' ונח בן שש מאות שנה והפסוקים עד בשנת שש מאות שנה (פסוקים ה ו) אינם מספרים מעשה אבל ויעש נח ככל אשר צוהו יכלול הענין כולו יאמר שעשה ככל אשר נצטווה לא הפיל מכל הענין דבר עשה התיבה ואסף המאכל ולקח מן הבהמה והעוף הטהורים שבעה שבעה ביום אשר צוה אותו וכאשר היה בן שש מאות שנה והמבול ירד על הארץ בא עם ביתו ועם הבהמות הטהורות וכל החי אל התיבה כאשר צוהו אלהים ואחר כן (מפסוק י והלאה) ספר במעשה ויהי לשבעת הימים בשנת שש מאות וגמר הענין (יח-יט) וטעם ויגברו המים והמים גברו שנתרבו מאד כי לרבוי הגדול יקרא הלשון גבורה וכן ופשעיהם כי יתגברו (איוב לו ט) רבו מאד גבר חסדו על יראיו (תהלים קג יא) גדל וכן ואם בגבורות שמונים שנה (שם צ י) ברבוי גדול ויתכן כי טעם "ויגברו" שהיו באים בשטף ועוקרים האילנות ומפילים הבנינים כי לכח יקראו גבורה בעבור כי הגבורה בכח וכן גם גברו חיל (איוב כא ז) והגביר ברית לרבים שבוע אחד (דניאל ט כז) יעמידנו בחוזק ולשון חכמים (תענית ב) גבורת גשמים מפני שיורדין בגבורה ואפשר שיהיה מזה ואם בגבורות שמונים שנה שאם היו עצמותיו וגופו חזקים והוא בעל כח יחיה שמונים ואם כן יהיה פירוש גברו על הארץ שהיו בגבורתם כלם אף על ההרים הגבוהים ושוטפים אותם

והבאים זכר ונקבה. טעמו הבאים בתיבה: וטעם ויסגור ה' בעדו. הוא לשבח שהסגיר' בעת הזאת טובה יותר מהפתיחה ובעת אחרת לגנאי יסגור על איש. ויסך אלוה בעדו. והעד ראש הפסוק. והנה סגר הפתח והשם עזרו שלא נפתח בתיבה מקום כי מיד היו כלם מתים וכבר נכתב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה אם כן מה טעם ויהי המבול על הארץ ארבעים יום וכן פירושו כאשר היה המבול ארבעים יום על הארץ רבו המים ונשאו התיבה וגבהה מעל הארץ וזה אות כי עד ארבעים יום לא זזה ממקומה:

והבאים. ב' במסודה הכא ואידך והבאים וגו' עם זרובבל. לומר כמו בכאן באו מאליהם כך התם נמי עלו מאליהם וזהו כמאן דאמר עלו מאליהם ודלא כמאן דאמר שעזרא העלם:

וַהֲוָה טוֹפָנָא אַרְבְּעִין יְמָמִין עַל אַרְעָא וּסְגִיאוּ מַיָּא וּנְטָלוּ יָת תֵּבוֹתָא וְאִתָּרָמַת מֵעַל אַרְעָא:

וַהֲוָה טוּבְעָנָא אַרְבְּעִין יְמָמִין עַל אַרְעָא וּסְגִיאוּ מַיָא וּנְטָלוּ יַת תֵּיבוּתָא וְאִיתְרָמַת מֵעַל אַרְעָא:

ותרם מעל הארץ. משקעת היתה במים אחת עשרה אמה כספינה טעונה המשקעת מקצתה במים ומקראות שלפנינו יוכיחו:

{{ש}} דקשה לרש"י הא לאחר מ' יום כבר גדלו המים ולמה לא נתנשאה התיבה כבר, אלא משוקעת וכו':

ארבעים יום. כנגד שעבדו ע"ג, והמודה בע"ג ככופר בכל התורה שנתנה למ' יום. וכנגד הזנות, שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים במ' יום, וכנגד הגזל, כי גזל מספרו ארבעים.

וּתְקִיפוּ מַיָּא וּסְגִיאוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וּמְהַלְּכָא תֵבוֹתָא עַל אַפֵּי מַיָּא:

וְתַקִיפוּ מַיָא וּסְגִיאוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וַהֲוַת תֵּיבוּתָא מְהַלְכָא סַחֲיָא עַל אַפֵּי מַיָא:

ויגברו. מאליהן:

{{ת}} דאם לא כן אלא היה מתגברות המים מפני המבול שהיה בתוך מ' יום, אם כן היה לו להפוך ולכתוב בקרא ויהי המבול מ' יום על הארץ ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ותלך וגו', אלא ודאי להכי כתיב ויגברו המים לבסוף לומר שהתגבורת לא היה מפני המבול שבתוך המ' יום אלא מאיליו, כלומר שהיה התהום עולה מאליו ומפני זה התגברו המים ודוק, והרא"ם תירץ בענין אחר שהרי כבר פסקו הגשמים מסוף מ' יום, ואי אפשר לומר בתוך מ' יום היה תגבורת זה, שהרי כתיב ויגברו המים על הארץ ק"ן יום, ואין סברא לומר שתגבורת הראשון היה ממי המבול והשני מן התהום:

וּמַיָּא תְּקִיפוּ לַחֲדָא לַחֲדָא עַל אַרְעָא וְאִתְחֲפִיאוּ כָּל טוּרַיָּא רָמַיָּא דִּי תְחוֹת כָּל שְׁמַיָּא:

וּמַיָא תַקִיפוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וְאִתְחַפִיאוּ כָּל טוּרַיָא רָמַיָא דִתְּחוֹת כָּל שְׁמַיָא:

מאד מאד. פעמים שאין לרוב ממנו. וכן אחר שאמר ויכסו כל ההרים הגבוהים למה אמרו ויכסו ההרים. וכן פי' כל הר גבוה כסה במים וחמש עשרה אמה כסו ההרים הנזכרים ואנחנו נאמין בדברי אלהינו ונעזוב הבלי בני האדם שיאמרו על הר אחד גבוה שהוא במלכות יון:

חֲמֵשׁ עַשְׂרֵי אַמִּין מִלְעֵלָּא תְּקִיפוּ מַיָּא וְאִתְחֲפִיאוּ טוּרַיָּא:

חֲמִיסְרֵי גַרְמִידִין מִלְעֵיל תָּקְפוּ מַיָא וְאִתְחַפִּיאוּ טוּרַיָא:

חמש עשרה אמה מלמעלה. למעלה של גובה כל ההרים לאחר שהשוו המים לראשי ההרים:

{{א}} לא למעלה על שטח הארץ, כי קודם זה כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים, שהם כמה אלפים משטח הארץ, (רא"ם):

וּמִית כָּל בִּשְׂרָא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְחַיְתָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא וְכֹל אֱנָשָׁא:

וְאִתְחַמְסִי כָּל בִּשְרָא דִרְחֵישׁ עַל אַרְעָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְחַיְתָא וּבְכָל רִיחֲשָׁא דְרָחֵישׁ עַל אַרְעָא וְכָל בְּנֵי נְשָׁא:

ופי' ויגוע. וכבר גוע ורבים בתורה כמו ואתחנן וכן וימטר עליהם מן על פי' האמת. ומלת ויגוע מיתה ובפי' ויגוע וימת אבאר לך זה. והנה ברור לך שמלת רמש כלל לעוף ולבהמה ולחיה ולשרץ שהוא דק ולאדם. ויתכן להיות כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב אל האדם כי לא מצאנו נשמה חוץ מנשמת האדם. ורבים אמרו שנקרא' כן בעבור שהוא מן השמים ואם הם שני שרשים ימצא כמוהו:

כֹּל דִּי נִשְׁמְתָא רוּחָא דְּחַיִּין בְּאַפּוֹהִי מִכֹּל דִּי בְּיַבֶּשְׁתָּא מִיתוּ:

כָּל דְנִשְׁמַת רוּחַ חַיִין בְּאַנְפּוֹי מִכָּל דְיַבֶּשְׁתָּא מִיתוּ:

נשמת רוח חיים. נשימה של רוח חיים: אשר בחרבה. ולא דגים שבים:

{{ב}} (הראב"ע), כל אשר נשמת רוח חיים, שב אל האדם לבדו, אבל הרא"ם כתב שהגירסא היא נשימה של רוח חיים, כלומר כל שיש בו נשימה של רוח חיים, אבל אין לומר נשמה, דהא אין לבהמות נשמות ודוקא גבי אדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, אבל לא גבי בהמות וחיות ועופות: {{ג}} (קצ"מ), ושמא לזה כיון רש"י באמרו (לעיל ו' י"א) כי השחית כל בשר אפילו בהמה וחיה, ואילו דגים לא קאמר, וקרא הכי נמי דייק דכתיב על הארץ אבל לא דגים שבים:

ותלך התיבה. בדחיית התגבורת הבאה מלמטה:

וּמְחָא יָת כָּל יְקוּמָא דִּי עַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאִתְמְחִיאוּ מִן אַרְעָא וְאִשְׁתָּאַר בְּרַם נֹחַ וְדִי עִמֵּהּ בְּתֵבוֹתָא:

וְשֵׁיצֵי יַת כָּל גְוִויַית אֵינַשׁ וּבְעִיר דְעַל אַנְפֵּי אַרְעָא מֵאֵינָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דְפָרַח בְּאַוֵיר שְׁמַיָא וְאִשְׁתֵּיצֵי מִן אַרְעָא וְאִשְׁתְּאַר בְּרַם נחַ וּדְעִמֵיהּ בְּתֵיבוּתָא:

וימח. לשון ויפעל הוא ואינו לשון ויפעל והוא מגזרת ויפן ויבן. כל תבה שסופה ה''א כגון בנה, מחה, קנה, כשהוא נותן וי''ו יו''ד בראשה נקוד בחירק תחת היו''ד: אך נח. לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר (משלי יא לא) הן צדיק בארץ ישלם:

{{ד}} מבנין קל על משקל וירא ויתן, רק שהם עומדים וזה יוצא, לא לשון ויפעל מבנין נפעל כמו וימח מן הארץ: {{ה}} דקשה לרש"י כיון שהוא לשון ויפעל למה נקוד וימח בחיר"ק שהוא מבנין הכבד, ולא נקוד וימח בקמ"ץ שהיא מבנין הקל, ומתרץ שהוא מגזרת ויפן ויבן דנקוד ג"כ י' בחיר"ק, ודלא כפירוש הרא"ם שהוא ממשקל ויפן, והא דמ"ם בפת"ח מפני הח' שהיא גרונית: {{ו}} דקשה לרש"י מה טעם בכולהו למה נקוד חיר"ק תחת היו"ד: {{ז}} וא"ת מנא ליה לרש"י כל זאת, וי"ל דכתיב אך נח ואך מיעוט היא, ואין כאן שום דבר למעט, אלא נח עצמו היה מתמעט מחיותו שהיה גונח כו':

וימח את כל היקום אשר על פני האדמה. אחר שאמר ויגוע כל בשר ואמר מכל אשר בחרבה מתו הוסיף לאמר וימח שנמחו הגופות ויהיו למים כענין ומחה אל מי המרים (במדבר ה כג) כי היו המים רותחין כדברי רבותינו (סנהדרין קח) אבל אם כן יהיו הדגים מתיםואולי היה כמו שאמרו בבראשית רבה (לב יא) מכל אשר בחרבה ולא דגים שבים ויש אומרים אף הן בכלל נאספין אלא שברחו לאוקינוס ומכל מקום ניצולו הדגים ושני הדעות האלו אפשריים כי יתכן שמימי המבול הרותחים יתערבו בימים ויחממו עליוני הים בלבד והדגים יבאו בעמקי המצולות ויחיו שם או כדברי יש אומרים שהיו דגי הימים שבתוך הארץ הקרובים מהם לאוקינוס בורחים שם בהרגישם רתיחת המים וניצולין מהם שם ואפילו אם ימותו כלם הנה מרבית הדגה באוקינוס היא ושם לא ירד מבול כמו שנאמר (לעיל פסוק יב) ויהי הגשם על הארץ ומשם יחזרו הדגים אחרי המבול כי מן הים היו יוצאים כל הימים ושם הם שבים ללכת ועל הכלל ניצולו הדגים שהרי לא נכנסו מהם בתיבה לחיות זרע ונאמר בברית (להלן ט ט י) הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יוצאי התיבה ולא הזכיר דגי הים "וימחו מן הארץ" - פירשו הכפל לומר כי נשכח זכרם שאין להם זרע ומה צורך לאמר כן אחר שמתו הכל אולי מפני העופות ומקצת השרץ לאמר שלא נשאר בהם ביצים בכל עץ או תחת הארץ כי הכל נמוחו ויתכן שיהא שיעור הכתוב וימח את כל היקום אשר על פני האדמה כי מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים נמוחו מן הארץ לא נשאר רק נח ורבותינו דרשו (סנהדרין קח) וימח בעולם הזה וימחו מן הארץ מן העולם הבא עשו הארץ הנזכרת כאן ארץ החיים וכבר רמזתי סודה (לעיל א כו ו יג)

וימחו מן הארץ. נמחה שמם מן הארץ כי אין להם זרע ונשאר רק נח לבדו ואשר אתו והנה זאת תשובה גמורה על חסירי הדעת מאחינו שאומרים שלא היה המבול בכל ה א רץ:

וימח את כל היקום. של בעלי חיים לא עשבים וצמחים כמו שבאר באמרו מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים: וימחו מן הארץ. שם ושאר ונין ונכד:

וישאר אך נח. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות לומר שאף עוג נשאר: אך נח. בגימטריא עוג:

וימח את כל היקום. פירוש מלבד הגויעה הרמוזה בפסוק שלפני זה גם נמחה כל מה שהיה עומד מהם (סנהדרין קח:) באמצעות רבוי המים חם וקר ונמחה כל הויתן ונעשו כמים והיו כלא היו בעולם, ובזה נשכיל דברי רבותינו ז''ל (ברכות סא:) וזה לשונם א''ר אמי (תהלים קיט) אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות דכתיב מאדם עד בהמה וגו' ע''כ. וקשה והלא מקרא מלא דבר הכתוב הקודם לזה ויגוע כל בשר הרומש וגו' וכל האדם הרי שאחר שסדר כל הנבראים זכר גויעת האדם. ולדברינו יכוין לומר על פרט צורת הגוי' כי הגוף נברא אחר (כן) [כל] וכשמחה ה' לכל היקום גולם צורתו היה ראשון וכמו שכתבנו. ודייק גם כן תיבת צרתני שחוזר על הגוף דכתיב וייצר ה' וגו' עפר מן האדמה. אבל בענין הגויעה שהיא יציאת הנפש מהגוף לא היה כן כי לא יצתה נפשו של אדם אלא (קודם) [מאוחר] לכל כמובן מהכת וב:

וּתְקִיפוּ מַיָּא עַל אַרְעָא מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין:

וּתְקִיפוּ מַיָא עַל אַרְעָא מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין:

ויגברו המים חמשים ומאת יום. בעבור שנבקעו המעינות גם הי' גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד כי פירוש אנכי ממטיר תמיד בלי הפסקה והעד שאמר ויכלא הגשם:

ויגברו כו' חמשים ומאת יום. מיום התחלת הגשם גברו עד תום חמשים ומאת יום. מתחלת הגשם שהיה בי''ז לחודש השני ושלמו בי''ז לחודש השביעי שהיו הק''נ יום ה' חדשים שלמים ואז נחה התיבה שלא היה שום תגבורת דוחה כי אמנם מיום התחלת הגשם התחיל התגבורת מלמטה כאמרו נבקעו כל מעינות תהום רבה אמנם לא התחילה התיבה ללכת על פני המים עד שהיו המים כ''כ גבוהים שהתיבה רמה מעל הארץ וכאשר שלמו ימי הגשם היה תגבורת מלמטה בלבד נמשך עד מלאת ק''נ יום ואז בנוח התגבורת הדוחה את התיבה נחה התיבה: