וַהֲוָה כַּד שְׁרִיאוּ בְנֵי אֱנָשָׁא לְמִסְגֵּי עַל אַפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא אִתְיְלִידוּ לְהוֹן:

וַהֲוָה אֲרֵי שְׁרִיאוּ בְּנֵי נְשָׁא לְמִסְגֵי עַל אַנְפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא שַׁפִּירְתָּא אִיתְיְלִידוּ לְהוֹן:

ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה. כאשר הזכיר הכתוב נח ובניו ורצה להתחיל בענין המבול אמר כי מיד כאשר החלו בני האדם לרוב החלו לחטוא ועמדו בחטאם ימים רבים עד שהיה נח בן ד' מאות ושמנים שנה ואז גזר עליהם הקב"ה שלא ידון רוחו בהם לעולם אבל יאריך עוד להם שנים עד שתמלא סאתם כי כן משפט האלהים

ומלת החל. מתחלה והוא מבנין הפעיל: לרב. שם הפועל:

וַחֲזוֹ בְנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנַת אֱנָשָׁא אֲרֵי שַׁפִּירָן אִנוּן וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכֹּל דִּי אִתְרְעִיאוּ:

וְחָמוֹן בְּנֵי רַבְרְבַיָא יַת בְּנַת אֱנָשָׁא אֲרוּם שַׁפִּירָן הִינוּן וְכַחֲלָן וּפַקְסָן וּמְהַלְכִין בְּגִילוּי בִּשְׁרָא וְהִרְהִירוּ לִזְנוּ וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכָּל דְאִתְרְעִיוּ:

בני האלהים. בני השרים והשופטים. (דבר אחר בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם) . כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח (שמות ד טז) ואתה תהיה לו לאלהים, (שם ז א) ראה נתתיך אלהים: כי טבת הנה. אמר רבי יודן טבת כתיב, כשהיו מטיבין אותה מקשטת לכנס לחפה, היה גדול נכנס ובועלה תחלה: מכל אשר בחרו. אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה:

{{ס}} מלשון מטיבין את הנרות (יומא ל"ג:) פירוש דטבת משמע דעתה היו טבת ר"ל מקושטות, כמו ועפרון ישב (לקמן כ"ג י') שישב עתה, ועוד טבת חסר הוא מלשון יחיד, כלומר דלא היו טבת אלא נשים יחידות דהיינו הכלות שהן מקושטות ולא כולן, אבל אי כתיב טובות מלא וי"ו היה משמע שתמיד היו טובות, ר"ל מקושטות כיון דכתיב מלא לשון רבים וק"ל: {{ע}} (רא"ם), דאל"כ נשים מכל אשר בחרו למה לי, אלא נשים לבעולה, אשר בחרו לזכר ולבהמה. (נח"י), הקשה הרא"ם דבקדושין (דף י"ג.) משמע שלא נכשלו באשת איש, נ"ל דבני אלהים שהם השרים חטאו באשת איש ולא שאר העם דהא קאי אויראו בני אלהים, לפיכך נקט הרב היה גדול נכנס, והרא"ם אמר שמא אגדות חלוקות הם:

בני האלהים. בני השרים והשופטים לשון רש"י וכך הוא בבראשית רבה (כו ה) אם כן יספר הכתוב כי הדיינין אשר להם לעשות המשפט בניהם עושים החמס בגלוי ואין מונע אותם "כי טובות הנה" - כמו כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה) כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) כאשר הנה טובות יקחו אותן להם לנשים באונס וספר הכתוב החמס ואמר עוד "מכל אשר בחרו" להכניס הנשואות לאחרים אבל לא הזכיר הכתוב האיסור בהם בפירוש ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס לפי שהוא ענין מושכל איננו צריך לתורה

בני האלהים. בני השופטים שהיו עושים בארץ משפט אלהים. ויש אומרים כי האלהים במקום הזה קודש. והבנים הם הקדושים אשר בארץ כטעם בנים אתם. ויש אומרים כי בני האלהים בני שת ובנות האדם בנות משפחת קין. והישר בעיני להיות בני האלהי' היודעי' דעת עליון בחרו להם נשים שהיתה מערכת שמים כל אחת נמשלת לכל אחד והתולדות כתולדות על כן יצאו מהם גבורים ויתכן שלקחו הנשים גם בחזקה:

וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַם דָרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעַלָם בְּדִיל דְאִנוּן בִּשְׂרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא אַרְכָא יְהִיבַת לְהוֹן מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן:

וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא יִתְדְנוּן כָּל דָרַיָא בִּשַׁיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקָם בְּסֵדֶר דַיָנַיָא דְדָרָא דְמַבּוּלָא לְמוֹבְדָא וּלְמִשְׁתֵּיצֵי מִגוֹ עַלְמָא הֲלָא יְהָבִית רוּחַ קָדְשִׁי בְּהוֹם מִן בִּגְלַל דִי יַעֲבְדוּן עוֹבָדִין טָבִין וְהָא אַבְאִישׁוּ עוֹבָדֵיהוֹן הָא יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מְאָה וְעַשְרִין שְׁנִין מִן בִּגְלַל דְיַעֲבְדוּן תְּתוּבָא וְלָא עָבָדוּ:

לא ידון רוחי באדם. לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם: לעלם. לאורך ימים, הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים: בשגם הוא בשר. כמו בשגם, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, כיוצא בו (שופטים ה ז) עד שקמתי דבורה, כמו שקמתי. וכן (שם ו יז) שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם: והיו ימיו וגו' . עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. ואם תאמר משנלד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מקדם ומאחר בתורה, כבר היתה הגזרה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (פרק כח) . יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו:

{{פ}} ויהיה פירוש ב' באדם כמו ויעבוד יעקב ברחל (לקמן כ"ט כ') שפירושו בשביל רחל: {{צ}} וא"ת לעולם ממש, וי"ל דזה אי אפשר דמשמע לא ידון וגו' לעולם, דמשמע לא לעולם אבל מכל מקום לזמן ארוך ידון, ואח"כ כתיב והיו ימיו ק"ך שנה, שמע מינה שנגזרה הגזרה לאלתר, לכך פירש"י לאורך ימים, ר"ל לא ידון לאורך ימים אלא לאלתר: {{ק}} משמע דעדיין לא עלתה במחשבה להשחית ודאי, ולמה לא פירש לא אמתין לו עוד וכו', ועוד מנ"ל לרש"י זה, י"ל משום דאי פירש כן היה משמע שכבר עלה במחשבה להשחית ודאי, וזה אינו שהרי אח"כ כתיב (לקמן פ' ז') ויאמר ה' אמחה את האדם, דהיינו אמירה ראשונה אבל קודם לכן לא עלה במחשבה להשחית וק"ל: {{ר}} ר"ל השי"ן בסגול שהיא לשון גם, וגם שקמתי בפת"ח כמו שקמתי בסגול תחת השי"ן שאתה כמו שאתה, והוסיף מלת זאת בו משום דבזולת זה היה משמע שפירושו בשביל שגם הוא בשר כמו אחר ואין שם אחר, לכך הוסיף זאת בו וק"ל:

בשגם הוא בשר. כמו בשגם בסגול ופירש רש"י בשביל שגם זאת בו שהוא בשר ואף על פי כן איננו נכנע מלפני ומה אם יהיה אש או דבר קשה ואין בפירוש הזה טעם או ריח ורבי אברהם פירש כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה ועוד בעבור שהאדם בשר ויגיע עד עת ויחסר והנה הוא כמו גם בשהוא בשר ומה צורך לטענה הזאת וידוע כי בשר המה ונגזר עליהם המיתה כי עפר אתה ואל עפר תשוב (לעיל ג יט) והנכון בעיני כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו והענין לומר כי האלהים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו כי הוא גופני לא אלהי אבל יאריך להם אם ישובו והנה זה כטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט)

לא ידון רוחי. יש אומר שהוא כמו וישב חרבו אל נדנה כי הגוף לרוח כנדן. והעד איתכרית רוחי. רק יהיה ידון שורש אחר כמו אם יעלה לשמים שיאו שהוא מנחי העין. וכמוהו נשא ורבים אחרים ויש אומרים שמשקלו כמו וישב העפר והיא מגזרת דין כי הרוח דיין בגוף: בשגם. השי''ן כמו שככה ויהיה טעמו לא יעמד רוחי שמאתו היתה וכן קהלת אמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה רק רוח האדם לבדו בעבור זה החמס ועוד בעבור שהאדם בשר והוא יגיע עד עת. ויחסר כאשר ינצח העשוי לעושה: והיו ימיו. יש אומרים שזה קצב כל האדם ואם מצאנו יותר כן מצאנו מעט. רק על הרוב ידבר. ואין זה אמת כי הנה שם חיה שש מאות וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות ובימי פלג חסרו השנים ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה והאמת מה שאמר המתרגם ארמית שנתן קץ לאדם. כטעם ועוד ארבעים יום ואם ישובו ימלטו ואם לא ישובו וימותו. ואל תשים לבך אל מספר ויהי נח בן חמש מאות שנה כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה כתוב וימת תרח בחרן ואחריו ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך ואנחנו נדע כי לא מת תרח עד שהי' יצחק בן חמש ושלשים שנה ורבים כמוהו:

לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. אינו ראוי שלעולם יהיה מדון לפני ופתחון פה לחלוק ולומר שאעפ''י שהאדם ראוי לעונש רב במריו בשביל היותו בצלם ובדמות מ''מ ראוי גם כן לרחם עליו בשביל שגם כן הוא בשר מביא לחטוא לא צלם ודמות בלבד: והיו ימיו. יהיה לו זמן לתשובה: מאה ועשרים שנה. שבין כך היה נח עושה התיבה ומוכיח אותם ומתרה בם כדברי רבותינו ז''ל:

ויאמר ה' לא ידון רוחי וגו'. מקרא זה צריך מגיד ורז''ל דרשו בו (ב''ר פכ''ו) הרבה דרשות אבל פשט הכתוב לא נודע. ונראה שיכוין לומר להיות שהיה ה' מתנהג עם ברואיו להוכיח ולהתדיין עמהם בנגלה ויאמר ה' אל הנחש (ג' י''ד), אל האשה אמר וגו' (שם ט''ז), ולאדם אמר וגו', ויאמר ה' אל קין למה וגו' (ד' י'), ויאמר ה' אי הבל וגו' (שם ט'), וכאשר הגדילו להתעיב אמר ה' לא ידון עוד לעולם רוחי באדם פנים בפנים להשפט עמו יחד, ופירוש רוחי הוא שכינתו יתברך שלא יהיה עוד נחשב האדם להדרגה זו. ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחילה הי' ה' מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, ויהי כי החל האדם פירוש נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הנצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה, ומשחרב המעון נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקודש, וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו. ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה' טעם לדבר זה בשגם הוא בשר פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין וה' שונא זימה ומאס מדבר אליו: עוד ירצה על דרך אומרם (הר''י עד אמה ז''ל) כי הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה והרשעים מהפכים הצורה לחומר וזה הוא איבודן לעולם. והוא אומרו לאידון רוחי פירוש לא יהיה לי רצון מהם לעולם פירוש מעתה ועד עולם ואפילו עולם הנצחי, והטעם הוא בשגם פירוש בשביל שגם הוא רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר וזה הוא איבוד הנפש, והוא אומרם ז''ל (סנהררין קז) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא: עוד ירצה על זה הדרך ויאמר ה' לא ידון עוד מדת רחמים הרמוזה בתיבת רוחי לעולם הכונה היא שלא יחזור בו מגזרתו עליהם לרעה כמנהגו הטוב אשר ינחם ה' על הרעה בטענת כי הם מחומר קורצו, והוא אומרו (תהלים עח) ויזכור כי בשר המה, והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש עם היות הוא בשר טענה זו וסניגוריא זו לא תועיל להם לחזור לדון אותם לרחמים: עוד ירצה, להיות, שה' קבע השכר והעונש הכל לעולם העליון ישובו רשעים לשאולה, עתה אמר ד' כי לא ידון דין הרשעים לעולם הבא, בשגם הוא בשר פירוש בשביל שגם הוא בשר שהוא חומר והחומר יתייסר בעולם העכור והגם הוא עולם הזה השפל, ותלה להם ק''ך שנה אולי יחזרו, גם שבמשך זה ישלימו שנותיהם הצדיקים שהיו בדור ההוא כמתושלח וכדומה. ותמצא שדרשו ז''ל (זהר ח''א כו.) בפסוק (נח ז') כל אשר נשמת רוח וגו' מכל אשר בחרבה מתו שהם הצדיקים שיש להם בחינת הנשמה כולם מתו קודם ביאת המבול ע''כ: עוד ירמוז שנתכוון ה' לומר כי לא ינהיג רחמים גמורים לעולם והוא אומרו ויאמר ה' שהוא שם הרחמים לא ידון רוחי פירוש רצון שם המיוחד הזה שהוא מרוצה לרחם וכו' לא ידון לעולם פירוש לנבראים שבעולם כי באמצעות ריבוי הרחמים הנבראים מפליאות להתגאות ולבקש תאוות נכריות על דרך אומרו (הושע ב) וזהב הרביתי להם וגו' וסלק ה' הרחמים לעולם העליון. ותמצא שגם הצדיקים אפי' כיעקב אבינו לא השיג הרצון להתישב בשלוה בעולם הזה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, וכן כל צדיק וצדיק כשרואה עצמו עברו עליו ל' יום (ערכין טז:) בשלוה מפחד על עצמו שאינו מרוצה לעולם העליון, והטעם הוא כי כן גזר ה' שלא יתנהג במדת רחמים גמורה בעולם הזה ואפילו עם הצדיקים. והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש מאותן שיש להם לב בשר על כל פנים תרדפם מדת הדין לשלם דקדוקי העבירות ובזה יתרבה המורא בלב הנבראים כשיעשה דין בצדיקים ויראוהו, וגם הצדיקים להנחילם ש''י עולמות:

ויחי אדם וגו'. עשה בימי חייהם שלשה חלוקות כי הזכיר בכולם מספר ימי חייהם קודם שהולידו ואח"כ כללם יחד, והזכיר בכולם וימת. ובפרשת נח לא הזכיר כי אם שתי חלוקות ולא הזכיר שם וימת. לפי שמי שהוא בלא בנים קרוי מת בחייו וכן הרשעים שאינן מולידין תולדות מעשים טובים נקראו בחייהם מתים, על כן הזכיר לשון ויחי על מספר הימים שחיו קודם שהולידו כי אעפ"י שהיו עדין בלא בנים מ"מ היו חייהם חיים מצד שכל השלשלת שהזכיר בפרשה זו ובפר' נח כולם היו צדיקים אדם שת וכו' וכן כולם, ואחר שהולידו נתוסף להם חיות מצד הבנים ע"כ הזכיר ויחי על הימים שחיו אחר שהולידו, וחזר וכללם יחד לומר כלם שוים לטובה, כי קודם המבול לא נמצא בהם חסרון רק המות הזה כמ"ש (איוב כא.יא) ישלחו כצאן עויליהם וגו' וכתיב (שם) יבלו בטוב ימיהם וגו'. ועוד הזכיר בכולם וימת להורות שכולם מתו על מטתם ולא נמחו במבול. אבל אחר המבול נשתנה העולם ולא היו כל ימיהם שוים לטובה ע"כ לא חזר וכללם יחד גם לא הזכיר וימת כי היו חסרונות בכולם זולת המות ועוד שאחר המבול א"צ להזכיר וימת כי פשיטא שמתו ומי גבר יחיה ולא יראה מות. וקרוב בעיני לומר שכל השלשלת שהזכיר היו נביאים כי מי הגיד ללמך שבן זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו וכן שם בן נח וכך חנוך ומתושלח ועבר והם בנין אב על כולם.

גִּבָּרַיָּא הֲווֹ בְאַרְעָא בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וְאַף בָּתַר כֵּן דִּי יַעֲלוּן בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוַת בְּנַת אֱנָשָׁא וִילִידָן לְהוֹן אִנוּן גִּבָּרַיָּא דִּמֵעָלְמָא אֱנָשִׁין דִּשְׁמָא:

שַׁמְחַזָאֵי וְעוּזִיאֵל הִינוּן נְפִילִין מִן שְׁמַיָא וַהֲווֹ בְּאַרְעָא בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן וְאוּף בָּתַר כֵּן דַעֲלוּן בְּנֵי רַבְרְבַיָא לְוַת בְּנַת אֱנָשָׁא וִילִידַן לְהוֹן וְהִינוּן מִתְקְרִין גַבְרִין דִמְעַלְמָא אִינְשֵׁי שְׁמָהָן:

הנפלים. על שם שנפלו והפילו את העולם, ובלשון עברית לשון ענקים הוא: בימים ההם. בימי דור אנוש ובני קין: וגם אחרי כן. אף על פי שראו באבדן של דור אנוש שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם: אשר יבאו. היו יולדות ענקים כמותם: הגבורים. למרוד במקום: אנשי השם. אותן שנקבו בשמות עירד, מחויאל, מתושאל, שנקראו על שם אבדן שנמוחו והותשו. דבר אחר אנשי שממון, ששממו את העולם:

{{ש}} ב"ר (כ"ו ט"ז), רצה לומר נהרגו, ר"ל זרעם למדו ממעשיהם הרעים ונהרגו גם כן, כלומר שהנפילים אשר היו בימי דור אנוש ובני קין נפלו מן העולם כשהציף עליהם את מי האוקיינוס: {{ת}} פירוש דלשון הנפילים תואר השם הוא ופירושו שהפילו בני אדם בגבורתן, (מהרש"ל). (נח"י), ונ"ל העיקר כמ"ש בפרשת שלח בפסוק (במדבר י"ג ל"ג) ושם ראינו את הנפילים וז"ל ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש עכ"ל, ולפ"ז שנפלו מן העולם ר"ל מהעולם העליון שהם השמים: {{א}} ר"ל גם אחרי כן היו רעים וחטאים (נח"י), יש מקשין דבפרשת עקב (דברים י"א י"ז) על פסוק ואבדתם מהרה פירש הרב, דור המבול לא היו להם ממי ללמוד וע"ש: {{ב}} דגם אחר כן בימי דור המבול היו גם כן, וממי היו הרי כלם שטפם המבול של מי אוקיינוס, ומפרש אשר יבאו בני האלהים ומהם נולדו הענקים ההם וק"ל: {{ג}} היינו מחויאל, והותשו היינו מתושאל, דאל"כ למה קרא אותן אנשי השם והם אנשי בליעל:

הנפלים. לשון רש"י על שם שנפלו והפילו את העולם והוא בבראשית רבה (כו ז) ובעלי הלשון אמרו (הראב"ע והרד"ק) שנקראו כן בעבור שיפול לב אדם עליו מפחדם וכן האימים (להלן יד ה) "בימים ההם" - לשון רש"י בימי דור אנוש וגם אחרי כן שראו באבדן דור אנוש שעלה אוקינוס והציף שלישו של עולם ולא נכנעו ללמוד מהם ורבי אברהם פירש גם אחרי המבול כי בני ענק היו ממשפחת בני האלהים ואם כן או תהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להם או שיודה במאמר (נדה סא) הדורש בעוג שפלט מן המבול ויוסיף הוא שנמלטו גם אחרים עמו והנכון בעיני כי אדם ואשתו יקראו בני האלהים בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם אין להם אב זולתו והוא הוליד בנים רבים ככתוב (לעיל ה ד) ויולד בנים ובנות והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק כי נולדו בדמות אביהם ככתוב בשת (לעיל ה ג) ויולד בדמותו כצלמו ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראים בני האלהים כי היו ג' האנשים האלה בדמות אלהים ואז הוחל לעבוד עבודה זרה והוחל לבא באנשים חולשה ורפיון וכך אמרו בבראשית רבה (כד ו) זה ספר תולדות אדם ואין הראשונים תולדות ומה הן אלוהות בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש ושתק אמר לון עד כאן בצלם ובדמות מכאן ואילך קינן קנטרנין וכאשר החל האדם לרוב ונולדו להם הבנות היו אלה בני הראשונים בחזקם ולרוב תאותם היו בוחרים הנשים הטובות בעלות הקומה והבריאות וספר בתחלה (בפסוק ב) כי יקחו אותם לנשים דרך חמס ואחר כך ספר כי יבאו דרך זנות אל בנות האדם שאינן באותה המעלה ולא יודע הדבר עד שיולידו להם בנים ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים רק לבני האלהים האלה נולדו שהם גדולים מאד אבל הם נופלים מאבותם בגובה וכח כלשון לא נופל אנכי מכם (איוב יב ג) והמה גבורים כנגד שאר בני האדם ואמר שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים "בני האלהים" בהיותם בתכלית השלימות שיולידו מבנות האדם נפילים וגם אחרי כן כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם ופירוש "אשר מעולם" כי האנשים אחרי המבול כאשר יראו גבורים יזכירו אלה ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו והיו "אנשי השם" בכל הדורות אחרי כן וזה פשט הגון בפרשה הזאת אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז) הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא

ופי' נפלים. שיפול לב הרואה אותם שיתמה מגובה קומתם: וטעם אחרי כן. אחר המבול והנה בני ענק בתחלה היו ממשפחת בני האלהים:

הנפילים היו בארץ בימים ההם. שקבע להם האל ית' הזמן לתשובה. וגם אחרי כן שלא שבו כלל:

וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא מַחְשְׁבַת לִבֵּהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא:

וַחֲמָא יְיָ אֲרוּם סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא דִמְחַשְׁבַת לִבֵּיהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא:

כי רבה רעת האדם. לשעבר: וכל יצר מחשבות לבו. לעתיד שלא היו שומעים למוכיח ואין לקוות שישובו:

וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' וינחם ה' כיעשה וגו'. צריך לדעת אומרו רעת האדם בארץ, למה ייחס הרעה בארץ, שנראה שרעתם היתה בגוף הארץ, ואחר האמת רשעת הרשעים ההם היתה בזנות ומפורש בכתוב ובחמס וגזל, ואף שיוצדק לומר בארץ על בחינת גזל הארץ עם כל זה יהיה זה פרט מהפרט. עוד למה דקדק לומר וינחם [ה' כי עשה את האדם] בארץ למה אמר תיבת בארץ שנראה שאם עשאו במקום אחר לא ינחם לעולם ואין משמעות לזה. עוד איך יוצדק לומר וינחם ה' כי לא איש אל וגו'. עוד אומרו ויתעצב עצבון זה למה שאחר שהוא נוקם נקמתו מהם ומוחה כל מורד. ולזה אפשר לומר על הפסד הבדיאה: אכן כוונת הכתובים הוא להיות כי האדם הוא מורכב מד' יסודות אש, רוח, מים, עפר והם בהדרגות, הדרגה הפחותה שבד' הוא העפר כי הוא עכור וגס מכולם, למעלה ממנו יסוד המים, למעלה ממנו יסוד האש, למעלה מהאש יסוד הרוח, שהוא הרוחני שבכולן, ותמצא כי כל הנבראים שבעולם הגם שכולן מד' יסודות בראם עם כל זה כל בריה עיקר בניינה מיסוד א' והוא יסוד היסוד והג' סניפים לו. יש בריה שעיקר יסודה הוא המים כדגים הגדילים במים, ויש שעיקר יסודם מן הרוח כעופות והגם שמן הרקק נבראו עם כל זה ה' הגביר בהם יסוד הרוח ולזה לא ינוחו הציפורים עפות הן כבחינת הרוח. ויש בריה שעיקרה מן האש כסלמנדרא. והן האדם יסוד שעליו נבנו בו היסודות הוא יסוד העפר דכתיב (ב' ז') וייצר ה' וגו' את האדם עפר מן האדמה שהוא יסוד הגס והעב שבד' יסודות, ולזה ישיבתו ומנוחתו באדמה ולא יסבול דירה במים ולא באויר ולא באש, ועשה ה' כן לסיבות הרבה, ואחת מהנה כי הוא הסולם אשר בו עולות המדרגות ממטה למעלה והמדרגה התחתונה היא יסוד העפר וצריך להיות בארץ, ואם היה נבנה יסודו מן הג' האחרים הרוחניות בערך העפר לא היתה הכונה שלימה בבריאתו, והמשכיל יבין כי הוא סוד הבירור, והבן. ולזה כאשר ראה ה' כי רבה רעת האדם הכיר כי רוב התיעוב הוא לצד יסודו שהוא בנוי מן הארץ וגם מקום הנחתו וחיותו בארץ, והוא אומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כי הוא יסוד הגם ונגדי לרוחני בתכלית, ולזה ניחם ה' כי עשה את האדם בארץ ולא עשאו בנוי משאר היסודות הדקים שבזה לא היה רק רע כל היום. ולהיות שמעשהו משאר יסודות לא תצא כוונת היצירה שחשב ה' בלבו לפועל, והוא אומרו ויתעצב אל לבו ולא אמר בלבו פירוש אל רצונו ומחשבתו אשר חשב בבריאת האדם, ומצד זה לא הפך ה' הבריאה שאם לא כן היה ה' סותר ובונה בנין חדש בהרכבה מג' יסודות, ולזה הגם שהביא מבול ואבד הכל הניח הבריאה כמות שהיתה לטעם כמוס בלבו יתברך, והגם שבאדון יתברך לא יוצדק לומר וינחם כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, אמר כן, להיות, כי האדון יתברך מדותיו מדות הרחמים, גם בו יתברך צד הדין, ובזמן שהנבראים הולכים בדרך ישר ה' הוא האלהים מסכמת מדת הדין למדת רחמים, וכשהרשעים מכעיסים מדת הרחמים תרחיק הרחמים ותחפוץ בשלילת ההויה מעשות דין בהם, והוא אומרו וינחם ה', פירוש בחינת הרחמים תחפוץ שלא תהיה הבריאה כדי שלא להפך המדה ולא מפני זה תושלל הבריאה: עוד נראה לומר לפי מה שכתב הרמב''ם פרק ה' מהלכות תשובה וזה לשונו כי יתעלה שמו הוא ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכו', ואין בנו כח לידע היאך ידע הקב''ה הברואים ומעשיהם, אבל נדע ודאי שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב''ה מושכו וכו', ע''כ. והראב''ד ה' יכפר בעדו נהג מיעוט כבוד בהרמב''ם על דברו בזה והעלה כי טוב לומר שראותו יתברך כראות אצטגנינין וכו' יעוין שם דבריו. ודברי הרמב''ם עיקר כי אין אופן ידיעת ה' מושגת אצלינו ומי ידמה לה' לקחת ידיעה מהנדמה אליו. ואשכילך, כי ה' יכול לשלול הידיעה המושגת בידיעתו לבל ידענה, כשירצה האדון מה שאין כח באנוש לעשות זאת שתגיע אליו הידיעה ולא ידענה, והוא שרמז רמב''ם באומרו ואין דעתו של אדם יכולה להשיג וכו', כי איך אפשר שתגיע עדיו הידיעה מעצמה ותהיה מושללת מעצמה, והוא שאמר הכתוב (במדבר כג) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל, הנך רואה כשירצה ה' שלא לדעת יושלל הידיעה הגם שהידיעה ישנה מעצמה, כי אינו בבחינת האדם שהידיעה הוא חוץ ממנו, לומר ימנע ולא ידענה, כי ה' הוא ודעתו אחד ואינו צריך לתת לב לדעת, שבזה נאמר דכשלא יתן לב לא ידע, לא כן, ואף על פי כן כביכול ישנו בבחינה זו דכתיב לא הביט וגו'. ומעתה נוכל לומר כי ה' בעת ברוא האדם שלל מהידיעה פשעי אדם לב' סיבות, א', לטעם הפשטי כי טוב ה' ולא יביט אל התיעוב וטעם זה לבד לא יספיק כיון שהוא צורך בידיעה לדעת מה יעשה והנמשך. אלא שיש עוד טעם ב' והוא שנתחכם לעשות ה' כן לבל תחול טענת הרשעים שיאמרו ידיעתו מכרחת, כיון שה' ידע כי פלוני זה יעבור על מה שעבר הדבר מעצמו יתחייב להיות הגם שה' לא גזר להיות כן, ומעתה אין עונש לרשעים כי לא מרשעים יצא רשע ובמה יפחד רשע ויחדל מעושק, לזה מנע ה' ידיעה זו של מעשה הרשעים. אבל מעשה הצדיקים לא שללו מהידיעה ובו שמח ולסיבה זו היתה הבריאה, והוא שאמר הכתוב (לעיל א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ואם תאמר אם לא הביט און של רשעים היאך קבע עונש לעושי רשעה, וכי צריך לקבוע עונש לפלוני המרשיע אין צריך לקבוע עונש אלא לעושה עון ופשע. ובערך הצדיקים אין מקום לטענת ידיעתו מכרחת כי טענה זו היא התשלום והנה ה' חפץ לשלם ואין טוען נגד עצמו, מה שאין כן בעונש הרשעים שיבואו בטענה לבל יקבלו עונש לזה שמר ה' את הדבר. ואין לטעון ולומר אלו הביט ה' בהם שיהיו צדיקים היו עושי צדק, שטענה זו אינה טענה לפוטרם מפרט הבחירה שנתן בידם ובחרו ברע ומאסו בטוב ברצונם. ואחרי הודיע אלהים אותנו את זה אין תמיהה באומרו וינחם ה' וגו', כי נחמתי, כי הוא עצמו שלל ידיעה זו ממנו:

וירא ה' כי רבה רעת האדם. לפי שחטאו בזנות ואותה תאוה רבה והולכת תמיד ולא ישבע לעולם כארז"ל (סוכה נב:) אבר קטן באדם משביעו רעב וכן חטאו בגזל ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף אלא תאותו רבה והולכת תמיד וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ר"ל כל היום לא ישבע מתאותו אין שעה ביום שיהיה שבע בה אלא כל שעה הוא מוסיף על תאותו.

וְתַב יְיָ בְּמֵימְרֵהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ לְמִתְּבַר תָּקְפְּהוֹן כִּרְעוּתֵהּ:

וְתַב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרוּם עֲבַד יַת אֶנָשָׁא בְּאַרְעָא וְאֵידְיָין עֲלֵיהוֹן בְּמֵימְרֵיהּ:

וינחם ה' כי עשה. נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה ממרידן: ויתעצב. האדם: אל לבו. של מקום, עלה במחשבתו של מקום להעציבו, זהו תרגום אנקלוס. דבר אחר וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ, וכן כל לשון נחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות (במדבר כג ט) ובן אדם ויתנחם, (דברים לב לו) ועל עבדיו יתנחם, (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה, (שמואל א' טו יא) נחמתי כי המלכתי, כלם לשון מחשבה אחרת הם: ויתעצב אל לבו. נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו (ש''ב יט ג) נעצב המלך על בנו. וזו כתבתי לתשובת המינים, גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו אין אתם מודים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנלד, אמר לו הן. אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נלד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן. אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושמחתי את הכל. אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקדוש ברוך הוא, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם:

{{ד}} שהרי המריד כל בהמה וחיה שכולן קלקלו, ואילו היה בעליונים היה ממריד גם את העליונים: {{ה}} דאם לא כן קשה הרי כתיב וינחם מלשון נחמה, לכן פירש להעציב את האדם, ופירש ויתעצב מלשון נתעב ונאלח, כלומר נתעב האדם אל לבו של מקום להכריתו, ומהרש"ל פירש מאחר שפירש שהיה נחמה לפניו מוכרח אתה לומר שקאי ויתעצב על האדם, אבל לד"א שנהפך מדה"ר למדה"ד קאי ויתעצב על הקב"ה: {{ו}} כלומר מתחילה לא עלה במחשבתו לעשות באדם מאומה ועכשיו עלה במחשבתו לחקור עליו מה לעשות בו, לא שנהפכה מחשבתו לרעה ופסק עליו המבול, שהרי אחר זה כתיב ויאמר ה' אמחה את האדם שהוא תחילת הדבור, ואינו פירש ההפוך לומר שהפך ממחשבתו ממדה"ר למדה"ד הוא מה שאמר אמחה את האדם, דאם כן ויאמר אמחה את האדם מיבעי ליה ולמה נאמר ויאמר ה' אמחה וגו', אלא ודאי תחילת דבור הוא וכיון שהוא תחילת הדיבור משמע שעדיין לא פסק עליהם את הדין, אלא שנכנס לחקור מה לעשות בהם: {{ז}} ר"ל שמחתי בעצמי ושימחתי גם את האחרים: {{ח}} וקשה היאך מדמה מעשה הקב"ה למעשה בשר ודם, וי"ל שזה היה לדחות המין, אבל באמת הוא בשביל הצדיקים וכו', (מהרש"ל): {{ט}} ר"ל ועוד בשביל הצדיקים, דאם לא כן לא היה המשל דומה לנמשל כי הבן אינו לשום תועלת אלא בשעת חדוה חדוה, והרשעים לתועלת שיעמדו צדיקים מהם, אלא על כרחך צ"ל שהוא כמו ועוד, וק"ל:

וינחם ה' ויתעצב אל לבו. דבר תורה כלשון בני אדם והענין כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם וענין "אל לבו" כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם וכן הלשון במחושב כדרך לדבר אל לבי (להלן כד מה) וזולתו ובבראשית רבה (כז ד) אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים

וינחם ה'. ידוע כי לא אדם הוא להנחם רק דברה תורה כל' בני אדם כי המשחית מה שעשה יראה שניחם: וטעם ויתעצב אל לבו. הפך ישמח ה' במעשיו כי טוב בעיניו שיקבלו נבראיו חסדיו. וי''א כי וינחם כמו מתנחם לך להרגך ויפרשוהו ויעד ואמרו כי לבו הוא הנביא. ואלו הי' כן לא הי' אחר ויתעצב מלת אל. ואנה מצאנו שנקרא הנביא לב:

ויתעצב אל לבו. כי לא יחפוץ במות המת וההפך ישמח ה' במעשיו:

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. בצירוף הארץ כמו שפירשתי בשם הרמב"ן בפסוק נעשה אדם אני והארץ כי הארץ נתנה בו חומר גס ועב. וענין נחמה זו וענין ויתעצב אל לבו הוא דרוש עמוק עמוק מי ימצאנו האריכו בו למעניתם כל החוקרים זה אומר בכה וזה בכה וכולם כמתנבאים וכן הרבה ענינים בתורה סתומים וחתומים אשר בכולם לבי אומר וגו' שלא להאריך בדרושים אלו כי ילאה השכל האנושי מלהשיגם כי כל הספיקות ההם באים לנו מצד שאנו משערים ידיעתו יתברך לידיעתנו והכתוב אומר בהפך זה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' (ישעיה נה.ח) ואיך נוכל לעמוד על מחשבתו ית' הבלתי נודעת אצלינו ואין בידינו כח לשער אותם.

וַאֲמַר יְיָ אֶמְחֵי יָת אֲנָשָׁא דִּי בְרֵאתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא אֲרֵי תָבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּנוּן:

וַאֲמַר יְיָ אַבְטִיל אֱנָשָׁא בְּמֵימְרִי דִבְרֵיתִי מֵעַל אַנְפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִשְׁמַיָא אַרוּם תָּבִית בְּמֵימְרִי אֲרוּם עֲבַדְתִּינוּן:

ויאמר ה' אמחה את האדם. הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי: מאדם עד בהמה. אף הם השחיתו דרכם. דבר אחר הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו: כי נחמתי כי עשיתם. חשבתי מה לעשות להם על אשר עש י ת י ם:

{{י}} ולפ"ז קשה היה לו לכתוב אדם ובהמה, לכן פירש ד"א וכו', ולפי הדבר אחר קשה היה לו לומר אדם וגם בהמה, לכן פירש אף הם וכו', (מהרש"ל):

ויאמר. אל לבו. או אמירה למלאכים. וי''א לנח. והנכון בעיני שהוא דבוק עם לבו הכתוב למעלה:

ויאמר ה' אמחה וגו'. הוצרך לומר כי נחמתי וגו' ולא הספיק במה שאמר בסמוך, בא לומר שטעם שאמר אמחה הוא לצד שניחם על עשייתם לא לצד מעשיהם הרעים, כי יש הפרש אם הכליון יהיה לצד מעשיהם הרעים ימצאון שלא יתחייבו כליה והם אותם שלא הגיעו לעונשין, ואם יהיה הכליון לצד כי ניחם ה' קטן וגדול שם הוא בכלל הגזרה, ולזה אמר אמחה וגו' כי נחמתי כי עשיתים ולטעם זה אין נמלט, ולזה אמר תכף ומיד ונח מצא חן בעיני ה' פירוש לא לצד מעשיו כי בבחינת החזרה שחזר ה' מבריאת האדם לא יצילנו היותו צדיק ולזה הוצרך לומר מצא חן ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצות, כי יש לך לדעת כי יש מצוה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם, או בבחינת ג' או ד' מצות ידועות, וה' לא הודיע תועליות המצות לטעם שאמרו ז''ל (תנחומא עקב) שירוצו כל העולם לתועליות, וזה נח זכה ומצא החן גם שמו יגיד כן נח חן: חסלת פרשת בראשית

וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם יְיָ: פפפ:

וְנח דַהֲוָה צַדִיק אַשְׁכַּח חִינָא קֳדָם יְיָ:

וטעם ונח מצא חן בעיני ה'. שהיו כל מעשיו לפניו נאים ונעימים וכן כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם (שמות לג יז) כדרך ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר (להלן לט כא) ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (אסתר ב טו) והזכיר זה כנגד מה שאמר בדורו שהיו כל מעשיהם לעצבון לפניו יתברך ואמר בו שהיה לחן בעיניו ואחר כן סיפר מדוע היה טוב לפני האלהים כי היה צדיק תמים חסלת פרשת בראשית

חן. מגזרת רחמים וממנ' תחנה ומשקלו קץ ושניהם מפעלי הכפל וטעם מציאת חן כמו לא חסה עליך עין:

ונח מצא חן. להציל גם בניו ובנותיו לא מפני שהיה ראוי לכך אבל על צד חנינה זכהו האל ית' לזה כאמרו ושלשת האנשים האלה בתוכם נח דניאל ואיוב חי ה' אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו וזה כי לא למדו את דורם לדעת את ה' כאברהם משה ושמואל וזולתם כאמרם ז''ל עילם והם דניאל וחביריו זכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. וכן נח אף על פי שהוכיח על המעשים המקלקלים ענין המדינות לא הורה אותם לדעת האל ית' וללכת בדרכיו אף על פי שהוא היה צדיק תמים בעיון ובמעשה. כי אמנם צדיק המשלים עצמו בלבד הוא ראוי שימלט עצמו בלבד אבל המשלים גם את זולתו הוא ראוי שימלט גם את זולתו כי בזה יש תקוה שיחזירם בתשובה כאמרם ז''ל (ברכות פרק מי שמתו) אם ראית תלמיד חכם שסרח ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה: חסלת פרשת בראשית (ט) אלה תולדות נח. עניניו וילדי ימיו: צדיק. כמעשה: תמים. במושכלות: בדורותיוי כפי דורותיו והם היו קצת דורו של מתושלח ושל למך ושלו והדורות שהולידו בני דורו בת''ר שנה: את האלהים התהלך נח. הלך בדרכיו להטיב לזולתו והוכיח בני דורו כדברי רבותינו ז''ל. וכן כתב עליו ברוס הכלדיי:

אִלֵן תּוּלְדַת נֹחַ נֹחַ גְּבַר זַכַּאי שְׁלִים הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחַלְתָּא דַּיְיָ הַלִּיךְ נֹחַ:

אלה תּוֹלְדוֹת נח אִלֵין יְחוּסִין דִגְנִיסַת נחַ נחַ הֲוָה גְבַר זַכְּאַי שְׁלִים בְּעוֹבְדִין טָבִין הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ הֲלִיךְ נחַ:

אלה תולדת נח נח איש צדיק. הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר (משלי י ז) זכר צדיק לברכה. דבר אחר ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים: בדרתיו. יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום: את האלהים התהלך נח. ובאברהם הוא אומר (יז א) התהלך לפני, (כד מ) אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו: התהלך. לשון עבר, וזהו שמושו של למד בלשון כבד, משמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, (שם יג יז) קום התהלך, להבא, התהלך נח, לשעבר, (ש''א יב יט) התפלל בעד עבדיך להבא, (מלכים א ח מב) ובא והתפלל אל הבית הזה, לשון עבר, אלא שהוי''ו שבראשו הופכו להבא:

{{א}} (נח"י), כתב הרא"ם ואף על פי שכבר הזכיר תולדותיו בפרשה העוברת חזר והזכירם כאן להודיע שלא הוליד רק אלה ולא שהוליד אחריהם בנים ובנות, ולא היו ראויים לבא אל התיבה עכ"ד, ולא נהירא דהא לעיל (ה' ל"ב) פירש הרב דלכך כבש את מעיינו שאע"פ שיהיו רשעים לא יאבדו במים לפי שאינן ראויין לעונשין לפני המבול, אלא לכך חזר והזכירם להורות שהיו צדיקים, שנאמר כאן אלה ופוסל את הראשונים דור המבול, ולכך קראן תולדות, אבל דור המבול לא נקראו תולדות: {{ב}} ונראה לי דר"ל מדכתיב אלה תולדות נח ומפרש נח איש צדיק, שמע מינה דמעשים טובים איקרי נמי תולדות, ומדנקט בתחילה איש צדיק ואחר כך ויולד נח וגו', שמע מינה דמעשים טובים עיקר תולדותיהם: {{ג}} כתב מהרש"ל וקשה האיך דורשין לגנאי כיון שהיה צדיק, וי"ל שהוא סומך על את האלהים כמו שפרש"י ז"ל ואידך שדורש לשבח מפרש לקרא אדרבא גבי אברהם כתיב (לקמן כ"ד מ') התהלכתי ולא בתמידות לפי שהיה לו עסק להכניס הבריות תחת כנפי השכינה, אבל נח לא היה לו עסק עם בני דורו, לפי שהיו רשעים גמורים כתב את האלהים, כלומר שלא היה לו שום עסק כי אם עם אלהים, (מהרש"ל). (נח"י), ואפשר נמי דהקשה לו דהיה לו לומר בדורו ומדאמר בדורותיו משמע בכל העשרה דורות שמאדם עד נח היה צדיק תמים, לכך אמר מ"ד לשבח, ומ"ד לגנאי לפי מעשים אלו עשרה דורות היה צדיק אבל וכו', ואפשר נמי דבהא פליגי דמר סבר דבדורותיו קאי על עשרה דורות שמאדם עד נח, ומר סבר על עשרה דורות מנח עד אברהם הא בדורו של אברהם וכו' (הרא"ם), ואע"פ ששניהם מודים שלא היה צדיק גמור אלא לפי דורו, דאם לא כן מאי כל שכן דקאמר, מכל מקום בפירוש בדורותיו קמיפלגי מר סבר בדורותיו לשבוחי הוא דאתי, לומר אף בדורותיו שהיו רשעים והיה לו ללמוד ממעשיהם, אפילו הכי היה צדיק כל שכן אם היה וכו', ומר סבר לגנותו הוא דאתי וכו' כדפירש לעיל, אבל כולי עלמא מודו שאילו היה בדור צדיקים והיתה צדקתו כמו שהיתה עכשיו לא היה נחשב לכלום, וכולי עלמא מודו שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, לפי שאינו דומה מי שגדל בתוך צדיקים למי שגדל בתוך רשעים, והא דדרש בדורותיו חד מינייהו לגנאי וחד מינייהו לשבח, אע"פ שאין להם הכרע אם לגנאי אם לשבח, משום דחד מינייהו סובר דבדורותיו קאי אהיה דסמיך ליה לומר שזה היה בזמן דורותיו שהיו רשעים וכ"ש כו', ומר סבר בדורותיו קאי אצדיק דלעיל מיניה כאילו אמר צדיק בדורותיו, שפירוש צדיק לפי דורו, וזהו לגנאי בלי ספק: {{ד}} דאת האלהים התהלך נח משמע דלא היה הליכתו אלא במקום שאין אדם שם כי אם אלהים לבד, והיה פורש מבני אדם לפי שהיו כולם רשעים, וירא שמא ילמד ממעשיהם הרעים, דנח לא היה צדיק כל כך אלא צריך סעד, אבל אברהם מתחזק בצדקו מאליו לפי שהיה צדיק גמור והלך בין הרשעים ומוכיחן ומגיירן, ולא היה ירא שמא ילמד ממעשיהם, לפיכך לא צריך סעד: {{ה}} מבנין התפעל: {{ו}} ר"ל שהלמ"ד ממלת התהלך דגושה זה לשון כבד: {{ז}} ר"ל אם לא היה הוי"ו של והתפלל, היה פירושו ג"כ לשעבר (קיצור מזרחי), ואני קבלתי שפירוש הוי"ו שבראשו הוא וי"ו של ובא, שאם כתב בא והתפלל על כרחך לפרש אותו דבר, כמו פעל ועשה יצר וברא, אבל עכשיו דכתיב ובא מהפכו לעתיד:

אלה תולדות נח. טעמו פירשו בו (הראב"ע והרד"ק) קורותיו כטעם מה ילד יום (משלי כז א) וירמוז אל כל הפרשה ואינו נכון בעיני כי אין קורות האדם תולדותיו והנכון שהוא כמשמעו כמו אלה תולדות בני נח (להלן י א) ואלה תולדות ישמעאל (להלן כה יב) יאמר אלה תולדות נח שם חם ויפת אבל החזיר "ויולד נח" בעבור שהפסיק ואמר נח איש צדיק תמים היה להודיע למה צוהו בתיבה ואף על פי שכבר אמר למעלה (ה לב) ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת חזר להזכירם פעם אחרת להגיד כי לא היה ככל אבותיו שיולידו בנות ובנים וזה טעם "שלשה בנים" כי יזכיר מספרם לאמר כי אלה שלשה לבדם היו תולדותיו ונצלו בזכותו ומאלה נפצה כל הארץ "איש צדיק תמים היה" - יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו להודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל כי הוא תמים בצדק כי הצדיק הוא הזכאי בדין הפך הרשע כמו שאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה א) וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית (נחמיה ט לג) וכן בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט טו) אבל באברהם שאמר (להלן יח יט) לעשות צדקה ומשפט שבח אותו בצדק שהוא המשפט וברחמים שהיא הצדקה ורבי אברהם אמר צדיק במעשיו תמים בלבו וכתיב (יחזקאל כח טו) תמים אתה בדרכיך ואחר שאמר שהוא איש צדיק כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן וכל שכן אחרי עבודה זרה ואיננו שומע להם כלל רק בשם לבדו הוא דבק תמיד והולך בדרך אשר בחר השם או אשר יורה אותו כי נביא היה וזה כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) הנאמר בהרחקת המתנבא לעבוד עבודה זרה ונותן אות ומופת כאשר אפרש ועוד אזכיר זה בפסוק התהלך לפני והיה תמים (להלן יז א) אם יהיה תמים דעות עמי והנה אחר שהיה נח צדיק ואיננו ראוי ליענש גם בניו וביתו ראוים להנצל בזכותו כי היה עונש עליו אם יכרת זרעו או יאמר כי הוא צדיק שלם וגם בניו וביתו צדיקים כי הוא למדם כענין שכתוב (להלן יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו "בדורותיו" - יש מרבותינו שדרשוהו לטובה כל שכן אם היה בדור של צדיקים ויש שדורשין לגנאי לשון רש"י והנכון בעיני לפי הפשט כי טעמו לומר שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם אין בדורותיו צדיק ולא תמים זולתו וכן כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (להלן ז א) שאין אחר בדור ראוי להנצל ואמר "בדורותיו" כי דורות רבים עברו מעת שהשחיתו ואין צדיק בארץ בלתו ואל יקשה עליך דבר רבותינו במתושלח כי הכתוב לא יספר רק שאין צדיק ראוי להנצל מן המבול מכל הדורות ההם

אלה תולדות. כמו הקורות כטעם מה ילד יום. וכמוהו אלה תולדות יעקב. איש צדיק. במעשיו: תמים בלבו. ותמים תאר השם פעלי הכפל והוא תמים: וטעם בדורותיו. בדורו בעת המבול ובדורות שהיו אחריו כי הוא חיה עד שהיה אברהם בן נ''ח שנה והסי' הוא ואברהם אבינו בן נ''ח כאשר מת נח:

אלה תולדות נח. אומרו אלה שיורה על פיסול זולתם. יש מקום לומר שנתכוון לפסול דורו אלא שלא היה צריך להודיע זה שכבר נפסלו ונחתמו לימחות. אכן יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ''ל) עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים ע''כ. דקדקו לומר עיקר ולא הספיק להם לומר שגם מעשים טובים יתייחס להם שם תולדות. לדייק תיבת אלה פירוש אלה הם העיקר לצדיקים ופסל בערכם הבנים המוזכרים בפרשה הקודמת דכתיב ויולד נח וגו'. עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (דב''ר פי''א) וזה לשונם נח אומר למשה אני גדול ממך ומשה אומר לו אתה הצלת עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך ע''כ. והוא אומרו אלה תולדות נח, נח לבד, ושלל זולתו כי לא היה בו תועלת לבני דורו ולא הועילו זכיותיו אלא לו לעצמו, ובזה מתיישב כפל נח. גם אומרו בדורותיו, לומר שלא הועיל כלום להטיב לדורותיו להחזירם למוטב כי אם הוא לבדו ובניו שהם ענף ממנו ובשמו נכללים. עוד ירצה להגדיל שבח נח כי יחיד הוא בשבח זה ממה שלפניו כי הגם שקדמוהו צדיקים היו לומדים מוסר השכל מבני הדור הצדיקים מה שאין כן נח שכל דורותיו הגם שהיו רשעים היה צדיק, וכנגד פרט זה אמר אלה לשלול מה שלפניו שאינם בערכו: עוד יתבאר כל הכתוב על זה הדרך, אלה תולדות נח וגו', פירוש אלה סדר תולדותיו מה שהוליד מהטובות באמצעותו. א', נח, והוא על דרך אומרם ז''ל בב''ר (פכ''ה) וז''ל בשעה שברא הקב''ה האדם השליטו על הכל, פרה היתה נשמעת לחורש תלם וכו', מרדו בו וכו', כיון שבא נח וכו', ריש לקיש אמר קודם נח היו המים עולים ומציפין אותם מקבריהן כיון שבא נח נחו וכו', ע''כ. זה הוא שמונה בסדר תולדותיו באומרו פעם ב' נח. תולדות שנית, איש, פירוש היותו איש אדמה והוא על דרך אומרם ז''ל (תנחומא בראשית) ומעצבון ידינו עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם וכו', ע''כ. והוא שרמז בתיבת איש. ג', צדיק, רמז כי הוא יסוד העולם על דרך אומרו (משלי י) וצדיק יסוד עולם שאילו לא היה הוא לא היה העולם במציאות והיה הכל כלא היה במבול ובו יסד ה' עולמו. ד', תמים, על דרך אומרם ז''ל בחולין דף ו' (זבחים קטז. ע''ז י.) וזה לשונם צדיק במעשיו תמים בדרכיו, ופירש''י וז''ל, בדרכיו, עניו ושפל רוח, ע''כ. זה יגיד עוצם אישורו שאפי' בדורותיו הרעים את כולם היה עניו וכו', והוא לפנים משורת הדין כי שורת הדין נותנת עם חסיד וגו' ועם עקש וגו', והוא לא כן עשה. ועוד שאפילו בעיני דורותיו הוכר היותו עניו והוא אומרו תמים בדורותיו. ואמר לשון רבים להגיד מעלתו, והנה כל אדם ישיג הכרת ג' דורות הא' דור אביו וב' דורו וג' דור בניו והגיד הכתוב כי בכלם היה הוא מסוים. והגם שהיה מתושלח זה הוא לבדו נשאר מיתר הראשונים שלפני פניו. ה', את האלהים וגו', פירוש שגם עם ה' הנהיג נייחא ומנוחה, והוא על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פכ''ה) וזה לשונם ר''א אומר על שם קרבנו נקרא שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח ע''כ. ולזה חזר לומר פעם ב' נח ולא הספיק במה שהזכירו בתחלת הפסוק, ואמר לשון הליכה כי כן יאמר גם על הנהגה הטובה כדרך אומרו (מ''א ב') והלכת בדרכיו. ודקדק לומר התהלך לומר בתמידות היה מרצה קונו יתברך וקרבנו יוכיח על הכלל. ובזה נתישבו כל הדקדוקים. גם אומרו אלה כי אין בקודמים כיוצא בתולדותיו:

אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו'. פירש"י הואיל והזכירו ספר בשבחו, ולפ"ז היה לו לספר בשבחו סוף בראשית כי גם שם הזכירו אלא לפי שנאמר כאן אלה תולדות וכ"מ שנאמר אלה פסל את הראשונים לומר לך שכל הראשונים תולדותיהן אינם נקראים תולדות כי ימחה זכרם במבול והיו כלא היו אבל אלה נקראו תולדות קיימים, על כן הוצרך כאן לומר טוב טעם למה נשארו אלו יותר מזולתם לפי שנח איש צדיק תמים וגו' על כן הלכו כל תולדותיו לחיי עולם וכל התולדות הקדומים לחרפות ולדראון עולם. ולד"א שפירש"י ללמדך שעיקר תולדותיהן של צדיקים מע"ט הזכיר אלה למעט סתם תולדות לומר לך אלה הם עיקר תולדותיו, ונזכר זה כאן לפי שכבש ה' מעיינו ולא הוליד הרבה בנים ובנות ואולי יצטער נח על זה על כן אמר שזולת זה היו לו הרבה תולדות מע"ט טוב מבנים ומבנות. איש צדיק תמים היה בדורותיו. לפי שדור המבול השחיתו התעיבו בשלשה מיני השחתות שנזכרו בפרשה והם ע"ג וג"ע וגזל ע"כ הקדים לומר שנח היה גדור בשלשתם כי איש צדיק, היינו שלא היה גוזל משל אחרים. תמים היה בדורותיו, היינו שהיה גדור מעריות כי נולד מהול והיה תמים. את האלהים התהלך נח, לא פנה אל אלהים אחרים אבל דור המבול פרצו גדר שלשתן.

וְאוֹלִיד נֹחַ תְּלָתָא בְנִין יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת:

וְאוֹלִיד נחַ תְּלָתָא בְּנִין יַת שֵׁם יַת חָם וְיַת יָפֶת:

את שם את חם ואת יפת. הנראה אלי כי יפת הוא הגדול שנאמר (להלן י כא) אחי יפת הגדול וכן ימנם כתולדותם בני יפת תחילה (שם שם ב) וחם הוא הקטן בכולם כאשר אמר (שם ט כד) וידע את אשר עשה לו בנו הקטן אבל הקדים שם בעבור מעלתו והזכיר חם אחריו כי כן נולדו והנה נתאחר יפת ולא רצה הכתוב לומר "שם ויפת וחם" כי היו כולם נזכרים שלא כסדר תולדותם ואין ליפת מעלה שיבטל הסדר בעבורו אבל שם הקדים אותו בעבור מעלתו אף על פי שהוא מאוחר בספור התולדות (להלן י כא) וכן בני אברהם יצחק וישמעאל (דהי"א א כח) וכן ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו (יהושע כד ד)

ויולד נח. מאז שהתחיל להוכיח בני דורו זכה לבנים:

ויולד נח וגו'. קשה א', למה הוצרך לחזור פעם ב' לומר ויולד והלא כתבו בפרשה הקודמת. ב', למה הוצרך להזכיר שם נח ולא סמך על הזכרתו בסמוך. ג', למה הוצרך לומר צירוף חשבונם שלשה. ד', לא היה צריך לומר בנים הלא מאומרו ויולד הדבר מובן כי הבנים בניו. ה', למה כתב ג' אתין. אכן הכונה היא להיות שאמר הכתוב אלה תולדות נח וגו' להודיע מה שפירשנו בו שהכתוב מסדר כל פרטי מעשיו הטובים אשר מצדם מצא נח חן בעיני ה' אם לא היה חוזר הכתוב לומר ויולד נח וגו' תבא הסברא לומר כי בא לפסול ג' הבנים לצד שאין לו בהם שבח ולא זכות מהם ודבר זה יהיה בא' מב' סיבות או לצד שהיו ב''מ רשעים או לצד שלא עשאם נח לשם מצוה אשר על כן חזר הכתוב וכתבם בסדר תולדותיו הטובים כי גם את זה עשה לצד צדקותו לקיים מצות בוראו. ומצאתי במדרש שאמר (ילקוט בראשית מ''ג) וזה לשונם הסתכל נח שהם מכעיסים להקב''ה אמר מה לי להשתדל בפריה ורביה עד ת''ק שנה אמר ימות האיש בלא בנים וה' אמר פרו ורבו מיד נזקק לפריה ורביה, הרי כי הולידם לצד קיום המין לבד. וראיתי לדקדק הכתוב לדברי המדרש על זה הדרך את האלהים התהלך נח פירוש שראה שהיה קרוב ללכת בדרך כל הארץ לזה תכף נשא ויולד ג' בנים. או על זה הדרך את האלהים פירוש לשון דיינות הלך בבחינת הדין וראה שיענש אם לא יקיים מצות פריה ורביה ולזה ויולד וגו'. עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל (ב''ר פכ''ו) שנתכוון שיהיה הבכור עדיין לא הגיע לעונש בן מאה. שנה, כפי זה, ירצה אומרו את האלהים, שפט בדין שיהיו פטורים בניו כפי הדין ואז ילדם שלא יענשו בהגיע המבול כי עדיין אינם בני עונשים. וטעם שהוצרך להזכיר שמו פעם אחר פעם לדברינו יבא על נכון כי יכוין לומר שהוליד מנוחה של ג' בנים במה שנתחכם להולידם בסדר זה שלא יהיו בני עונשים בבא מבול, ועוד אחר האמת, לא מלבד שלא היו בני עונש אף על פי כן צריכין היו לזכות האב ובאמצעותו נמלטו, וצא ולמד מכל קטני דור המבול שלא היו בני עונש ואף על פי כן נאבדו יחד. ועיין מה שכתבתי בפסוק (לקמן ז' א') כי אותך ראיתי צדיק לפני. והם ילד להם אביהם טובה נח מאויבי נפשם משחיתי עולם, ולא להם לבד הוליד תולדה זו אלא גם לג' נשיהם הרמוזים בג' אתין, וכן הוא אומר וג' נשי בניו שגם הם ניצולו. וטעם שהוצרך לומר ג' בנים יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין דף ס''ט וזה לשונם תדע דקרא קא חשיב להו דרך חכמתן דכתיב (ה' ל''ב) ויהי נח בן ת''ק שנה ויולד את שם וגו' וכתיב (י''א י') אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד וגו' שנתים אחר המבול בר ק''ב שנה הוא אלא דרך חכמתן קא חשיב להו, ע''כ. וכפי זה נתחכם הבתוב לומר שלשה בנים להפסיק בין זכרון הלידה לסידורם שאם היה אומר ויולד את שם וגו' היה בנשמע כי דדך לידתם חשיב, לא כן מאומרו ויולד ג' בנים הרי גמר הודעת הלידה ואחר כך בא הכתוב לסדרם כסדר אשר ראויים להיות נסדרים כסדר חכמתן:

וְאִתְחַבָּלַת אַרְעָא קֳדָם יְיָ וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטּוֹפִין:

וְאִתְחַבָּלַת אַרְעָא בְּגִין דַיְירָהָא דְסָטוּ מִן אָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָם יְיָ וְאִיתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוּפִין:

ותשחת. לשון ערוה ועבודה זרה, כמו (דברים ד טז) פן תשחתון, כי השחית כל בשר וגו' : ותמלא הארץ חמס. גזל:

{{ח}} ר"ל כיון דשניהם במשמעות ותשחת, א"כ הי מנייהו מפקת: {{ט}} לאפוקי חמסן דרבנן שיש חילוק בין חמסן לגזלן, דחמסן יהיב דמי וגזלן לא יהיב דמי, אבל חמסן דתורה אין חילוק דחמסן הוה נמי גזלן, ועיין בב"ק (דף ס"ב.):

ותשחת הארץ. הטעם אנשי הארץ וכן ארץ כי תחטא לי. וכל הארץ באו. ויש אומרים כי טעם לפני האלהים. בפרהסיא ואחרים אמרו כי הטעם שנשחתו בסתר ובדברים מכוסים שלא ידעם כי אם השם. והקרוב אלי שהתורה דברה כלשון בני אדם על דרך שיבינו השומעים כעבד שיעשה עבירה לפני רבו ולא יראנו. והאומרים כי האלהים במקום הזה אינו קדש לא אמרו מאומה: חמס. בגזל ועשק וקחת גם הנשים בחזקה:

ותשחת הארץ וגו'. כל הכתוב לא היה צריך לאומרו כי כבר כתב בפרשה הקודמת (פסוק ה') וירא ה' כי רבה וגו'. ואם לפרט החטא נתכוין יותר מפורשת בפרשה הקודמת דכתיב רבה רעת האדם וכל יצר וגו'. ואם לצד שלא הזכיר שם החמס היה לו להזכירו. ועוד למה בפרשה הקודמת אמר שם הרחמים וכאן אמר שם אלהים, עוד למה הוצרך לומר תיבת לפני האלהים. עוד למה חזר עוד לומר וירא אלהים וגו' אם להודיע בא כי ה' יודע כל הווה דבר זה ידוע הוא. אכן יתבאר הענין על דרך אומרם באבות (פ''ד) וזה לשונם העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור פירוש מלאך משחית. אך צריך אתה לדעת כי אין המשחית יכול עשות דבר קודם שישפוט שופט כל הארץ, שה' מונעם מעשות רע, והוא סוד פירוש (שמות לז) נושא עון ואחר שישפוט האלהים אז ישלחם ביד פשעם שהם קטגורים שנבראים במעשיהם הרעים, כאומרו (ירמי' ב') תיסרך רעתך. ויש לך לדעת, כי הגם שימנע ה' המקטרג מהזיק לעושהו, עם כל זה כשירבה יקבול שלא יסבול עוד וידחוק למהר מעשיהו לאבד בעליו קודם שיגמר דינו כי משפטו מפורש, והוא אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים, פירוש קודם שיגמור דינם נשחתה הארץ פירוש משלו בה משחיתים לצד מעשיהם. ודקדק לומר הארץ הכוונה שגם גוף הארץ לצד הפלגת החטאים תקולל חלקתם בארץ כי ישכינו בה התיעוב הנוצר ממעשיהם. ואומרו ותמלא הארץ מן הראוי היה להקדים הסיבה ואחר כך המסובב שהוא יצירת המשחית, אלא נתכוין להודיע שאחר שהגיעו לגדר זה עוד הוסיפו להתעיב יותר מהקודם: חמס, פירוש חמס הוא כללות הרשע בו גזל בו גילוי עריות בו שפיכות דמים בו עבודה זרה, וכמו שהוכיחו רז''ל (ב''ר פל''א) מהכתובים יעש''ד. והגם שמדתו יתברך להיות נושא עון עד עת בא דבר משפט, הדור ההוא גדול עונם מנשוא במדת נושא עון, על דרך אומרו (לעי' ד' י''ג) קין גדול עוני מנשוא. או יאמר ותשחת הארץ הם מעשיהם הרעים ומצד זה נתמלאה הארץ מקטרגים המתייחסים בשם חמס, והוא שהודיע הכתוב לנח באומרו קץ כל בשר בא לפני פירוש אותם המקטרגים שנבראו מיושבי הארץ שנקרא קץ, כמו שמפורש בדברי הזוהר (ח''א ס''ג), בא לפני וקובל למהר לאבדם. וטעם הודעת כל הכתובים הוא לומר כי זולת זה היה ה' מאריך אפו זמן מה, והגם שאמר בפרשה הקודמת (פסוק ז') ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' עם כל זה ינחם ה' על הרעה והיה מאריך אפו, אלא לצד הפלגת המשחית, והוא אומרו וירא אלהים וגו' והנה נשחתה בהפלגה, לטעם זה מיהר ה' לומר לנח עשה לך וגו', וטעם שהזכיר בפרשה זו שם אלהים הראה כי גם מדת רחמים נתהפכה למדת הדין לצד מעשה הרשעים: הארץ חמס. במדרש (ב''ר פל''א) וזה לשונם היה מביא קופה תורמוסים וכל אחד לוקח תורמוס אחד ואינו יכול להוציאו בדיינים ע''כ. כבר קדמו ראשונים והקשו דבני נח נהרגו על פחות משוה פרוטה. ולי נראה כי המדרש מגלה כי מלבד שבטלו עיקר תורת ז' מצות עוד להם שהיו חומסים מתורת האדם השכליית, כי הגוזל פרוטה הוא דבר שהיו תובעים אותו ולא פחות משוה פרוטה והיו מתחכמים לגזול באופן שלא יתבעו אותם. גם כפי הדין נראה לי כי לא חייבה תורה לבני נח אלא על ממון הבא לידם בדרך גזילה אבל בהקפה לא יתחייבו. והגם שהרמב''ם בפרק ט' מהלכות מלכים כתב גם עושקי שכר שכיר יהרגו עליו בני נח, אינו דומה לזה שבא לידו בהלואה שיאמר חייב אני לתת לך לכשיבא זמן, ואנשים ההמה היו נוטלים ברצונו בהקפה לפרוע אחר כך וכשהיה מתרצה להקיפם היו נוטלין פחות משוה פרוטה ובהלכות הלואות לא היו דנים על פחות משוה פרוטה אם חייב לו כשיטעון פרעתי או יש לך כנגדו ודכר זה אינו בגדר מצות גזילה שיתחייב מיתה, שיאמר סבור הייתי שאין לך בידי כלום. עוד אפשר לומר שיכולין לטעון בתורת מתנה בא לידם לטעום לקנות ממנו:

ותשחת הארץ לפני אלהים וגו'. אלהים היינו הדיינים כי היו גוזלים פחות משוה פרוטה שאין מוציאין בדיינין ועיני הדין רואות ואין לאל ידו להציל דמעות העשוקים לכך נאמר לפני האלהים, לפניהם ממש ובסבה זו ותמלא הארץ חמס. וסמך לזה ממה שמצינו בילקוט בתהלים אשרי האיש זה נח כו' ע"כ לא יקומו רשעים במשפט זה דור המבול מאי משמע דהאי קרא בדור המבול משתעי. ונראה שסמך על תחלת הענין לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח, ר"ל לא כן. היינו לא היו כנים ואמתיים במעשיהם לפי שהערימו לגזול מעט מעט כמוץ זה שאין בו שוה פרוטה אשר תדפנו רוח הדיינין אשר רוח ה' בהם. על כן לא יקומו רשעים במשפט כי לא היו בידם להעמידם בדין כי אין הדיין נזקק לפחות מש"פ ובסיבה זו אפילו החוטא עמד בעדת צדיקים ואמר אני צדיק כמוך, זה שאמר וחטאים בעדת צדיקים שהעיזו שניהם לומר כמוני כמוך. ואם העלימו רשעתם מפני הבריות מ"מ לפני הש"י היה גלוי מי הצדיק ומי הרשע זה שאמר כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד.

וַחֲזָא יְיָ יָת אַרְעָא וְהָא אִתְחַבָּלַת אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל בִּסְרָא אֱנַשׁ יָת אָרְחֵהּ עַל אַרְעָא:

וַחֲמָא יְיָ יַת אַרְעָא וְהָא אִתְחַבָּלַת אֲרוּם חַבִּילוּ כָּל בִּשְרָא כָּל חַד וְחַד יַת אוֹרְחֵיהּ עַל אַרְעָא:

כי השחית כל בשר. אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן:

{{י}} ר"ל מדכתיב את דרכו, ולשון דרך גילוי עריות הוא כדכתיב (משלי ל' י"ט) דרך גבר בעלמה, והא דלא נקט נמי דגים, משום דכתיב על הארץ ולא דגים שבים:

כי השחית כל בשר את דרכו. אם נפרש כל בשר כמשמעו ונאמר שאפילו בהמה וחיה ועוף השחיתו דרכם להזקק לשאינן מינן כמו שפירש רש"י נאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם לא מפני כולם אלא מפני מקצתם וסיפר עונש האדם לבדו או שנאמר שלא שמרו גם בזה תולדתם והיתה כל הבהמה טורפת וכל העוף דורס והנה גם הם עושים חמס ועל דרך הפשט "כל בשר" זה כל האדם ולמטה יפרש כל בשר אשר בו רוח חיים (להלן ז טו) ומכל החי ומכל בשר (להלן פסוק יט) כל חי בגוף אבל בכאן "כל בשר" כל האדם וכן יבא כל בשר להשתחוות לפני (ישעיהו סו כג) וכן בשר כי יהיה בעורו (ויקרא יג כד)

ומה שאמרו קדמונינו ז''ל כי טעם השחית כל בשר את דרכו. שכל חי לא שמר דרך תולדתו ועות הנתיב הנטוע הידוע נכון הוא. ומה נכבד דרש דרשו שהשחיתו במים ודנם השם במים וכאשר מימיהם ממעל ומתח' כן היו המים שהשחיתם בם:

והנה נשחתה. מעצמה כי בזולת ענש היתה בדרך השחתה בהשחתת דרכם המקלקלת התולדה ובגזל המקלקל המדינות כענין וטחני קמח:

וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. זה ע"ג שאין רואה בלתי ה' לבדו כי הכפירה עיקרה בלב ומטעם זה נאמר בע"ג (יחזקאל יד.ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. כי עיקר האמונה בלב. כי השחית כל בשר את דרכו, זה ג"ע שנקרא דרכו כדרך גבר בעלמה ולדעת רז"ל (בר"ר כו.ד) חטאו בהוצאת זרע לבטלה לכך נאמר על הארץ כמו שאמר (בראשית לח.ט) ושחת ארצה. ויתבאר עוד בסמוך תואר הצדיק והתמים בפסוק כי אותך ראיתי צדיק לפני. ומה שנאמר והנני משחיתם את הארץ שאף הארץ נתקלקלה יתבאר בע"ה פרשת אחרי מות (יח.כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה שהארץ נוגעת בדבר.

וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ קִצָא דְכָל בִּסְרָא עַלַּת לִקֳדָמַי אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא וְהָא אֲנָא מְחַבֶּלְהוֹן עִם אַרְעָא:

וַאֲמַר יְיָ לְנחַ סוֹפָא דְכָל בִּשְרָא מָטָא מִן קֳדָמַי אֲרוּם אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוּפִין מִן עוֹבְדֵיהוֹן בִּישַׁיָא וְהָא אֲנָא מְחַבֵּלְהוֹן עִם אַרְעָא:

קץ כל בשר. כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים: כי מלאה הארץ חמס. לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל: את הארץ. כמו מן הארץ, ודומה לו (שמות ט כט) כצאתי את העיר, מן העיר, (מ''א טו כג) חלה את רגליו, מן רגליו. דבר אחר את הארץ עם הארץ, שאף שלשה טפחים של עומק המחרשה נמוחו ונטשטשו:

{{כ}} אינו ר"ל שעל כל פנים תבא, אלא כשתבא עליהם גזירות מות אינו אלא מזה המין: {{ל}} פירוש דרכה להרוג רעים וטובים, שהרי עד עכשיו לא הרגה רעים וטובים, (מהרש"ל): {{מ}} וא"ת והרי לעיל פירש כל מקום שאתה מוצא זנות וכו', משמע דמשום זנות מתו, וי"ל דהא והא גרם, דאי לא היה אלא גזל לחוד לא היה נחתם אלא על רעים ולא על טובים, ואי לא היה אלא זנות לחוד לא היה נחתם כלל אפילו על הרעים, אבל השתא דהיו שניהם נחתם על הרעים ועל הטובים ומוכרח אתה לחלק כן, דאם לא כן הפסוקים סתרי אהדדי דבתחילה אמר כי השחית כל בשר את דרכו וגו', ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, משמע בשביל זנות הביא המבול, ואחריו כתיב כי מלאה הארץ חמס, משמע דבשביל גזל הביא המבול, אע"כ צריך אתה לחלק כן, והשתא אתי שפיר הא דמפרש רש"י לעיל ותשחת הארץ לשון עכו"ם וג"ע, אע"ג דקרא לא מפרש אח"כ אלילים אלא גילוי עריות בלבד, כדכתיב כי השחית כל בשר את דרכו, דהיינו גילוי עריות כדפירש, אלא משום דאין עונש מיתה על עכו"ם ואינה הורגת טובים ורעים, ועוד י"ל משום שגזלו כל אחד את נשותיהם של חבריהם דהיינו שניהם גזל ועריות, לכך נחתם על שניהם, כתב מהרש"ל קשה למה לא אמר ג"כ גזל כמו שאמר עריות ועכו"ם, וי"ל דלעיל כתיב וירא אלהים, דמשמע העבירות שבין אדם למקום, אבל גזל הוא בין אדם לחבירו עכ"ל: {{נ}} פירוש דג' טפחים בעומק נקרא ארץ ומכאן ואילך נקרא אדמה, וכאן כתיב את הארץ ומשום דלפירוש א' קשה למה לא כתיב מארץ, לכן פירש ד"א כו', רק דקשה למה לא נאמר עם, לכן צריך גם לפירוש ראשון, (מהרש"ל):

חמס. הוא הגזל והעושק ונתן לנח הטעם בחמס ולא הזכיר השחתת הדרך כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם ורבותינו אמרו (סנהדרין קח) שעליו נתחתם גזר דינם והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר ועוד שהוא רע לשמים ולבריות והנה הודיע לנח החטא שעליו בא הקץ הגיע הצפירה "והנני משחיתם את הארץ" - כמו מן הארץ וכן כצאתי את העיר (שמות ט כט) חלה את רגליו (מלכים א טו כג) דבר אחר את הארץ עם הארץ שאף שלשה טפחים של מחרישה נימוחו לשון רש"י מבראשית רבה (לא ז) ורבי אברהם אמר שמלת "משחיתם" מושכת עצמה ואחרת עמה והנני משחיתם ומשחית את הארץ ועל דרך האמת הוא כמו את השמים ואת הארץ כי הארץ תהיה בהשחתה שבהשחתת הארץ ישחתו והנם נשחתים בעולם הבא כדרך ויתעצב אל לבו (לעיל פסוק ו) ולזה רמזו בבראשית רבה (לא ז) לבן אדון שהיתה לו מניקה כל זמן שהיה סורח היתה מניקתו נרדית וכו'

ויאמר קץ כל בשר. הוא הגוף: וטעם בא. הגיע קץ אידם: את הארץ. מן הארץ וכן כצאתי את העיר. או עם כמו את יעקב איש וביתו. והנכון בעיני שמל' משחיתם מושכת עצמה ואחרת עמה וכן אלהים צבאות כסאך אלהים. והנה כן והנני משחיתם ומשחית את הארץ:

קץ כל בשר. שקצבתי להם זמן ק''כ שנה: בא לפני. שקבעתי להם לתשובה: כי מלאה הארץ חמס מפניהם: שכלם גוזלים זה את זה הבעלים גוזלים את האריס בכח והאריס גוזל את הבעלים במרמה באופן שהארץ נותנת כל פירותיה לגזלנים: והנני משחיתם את הארץ. אשחיתם יחדיו עם הארץ שאשחית מזג הארץ והאויר בנטית גלגל חמה שהטה ממשוה היום מן המבול ואילך כמו שפיר' הוא ית' במענהו לאיוב ולכן נמעטו שני חיי המין האנושי תכף אחר המבול כי לא היו עוד המזגים והפירות על שלמותם הראשון. ולזה הותר למין האנושי אכילת בעלי חיים אחר המבול:

ויאמר אלהים וגו' כי מלאה הארץ חמס וגו'. ואם תאמר בשלמא אם נפרש אומרו חמם כמו שאמרו מרבותינו (ב''ר פל''א) שהוא עבודה זרה וגלוי עריות וכו' יש טעם בדבר אבל להאומר שהוא חמס ממש שהוא הגזל למה נענשו הנגזלים כגוזלים. הגם שיש לומר שכולן היו גוזלים כל אחד כפי שיש יכולתו ממושלל יכולת. עם כל זה יתבאר הדבר על פי דבריהם (שם פכ''ו) שאמרו וז''ל במקום שאתה מוצא זנות וכו' והורגת טובים ורעים ע''כ. ולפי הדברים יכוין הכתוב לתרץ קושייתנו שהגם שנחתם גזר דין על הגזל עם כל זה כיון שבאותן עבירות שנדונו עליהם היה זנות נהרגו גם אותן שלא היו גוזלים. ואם תאמר ולמה לא מחלו זה לזה ולא יחתם דינם. ואולי כי ה' לא רצה לגלות סוד זה אלא לנח ולא לבני דורו, ונח אינו יכול לומר הדבר כי כל מה שאינו באמור הוא בבל תאמר (יומא ד:) וטעם כי הקב''ה היה יודע שלא יחושו על הדבר, או אפשר שידעו ולא חשו לו, וזה דוחק קצת כי למה לא יתקנו תקנה שאין בה חסרון דבר. והעיקר הוא שהגם שימחלו לא יועילו כיון שהיה בהם דין גזל וחייבים מיתה הם עליו ואינו בדין מחילה בשום אופן. ולא יקשה לך מאמרם ז''ל שכתבנו למעלה למה שפירשנו שלא היה חיוב מיתה, אין כוונתם ז''ל שלא היו עושים מהגזל זולת זה אלא שהיו עושים כל אופני חמס וכשהיה מזדמן לידם מציאות שלא יכלו לגזול היה מרמאים כסדר האמור והיו מתקבצים אלפים מהם לגזול קופה של תורמוסים: וטעם הודעת כל דבר זה לנח הוא לצוותו לעשות תיבה לשמירת קיום המין. ויש לתת לב מדוע העלים עין מעשות צדקה בבני דורו לבקש רחמים עליהם מלפני ה': ועוד תגדל הקושיא שראינו כי אבינו הגדול הוא אברהם למד ממנו כאומרם ז''ל (ב''ר פמ''ט) שלא בקש רחמים על פחות מעשרה ממה שראה שנח לא בקש וכו', וקשה כי מי אמר לו שאם היה מבקש לא היה מתקבל: אכן מדברי ה' אשר דיבר לנח גילה דעתו לנח כי הדבר מוחלט בעיני ה' להשחית ולא נתן מקום לנח להתפלל, כאומרו קץ כל בשר וגו' והנני משחיתם בהחלט, מה מקום לו להתפלל, מה שאין כן כשדבר דבריו לאברהם לא מצאנוהו שדבר כדברים האלה אלא נתן לו מקום להתפלל דכתיב (וירא יח) ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו'. והגם שאחר האמת גם שם עלתה להם הגזירה. אף על פי כן עשה ה' אשר זמם להראות לאברהם הנהגתו, וכמו שפירשנוהו במקומו, ואמר דברים שישמע מהם אברהם שיש לו רשות לבקש רחמים. וכן תמצא בדברו למשה בתוכחות על עון ישראל לא החליט הגזרה ובזה מצא מקום להתפלל וכמו שפירשנוהו במקומו (שלח יד יא), מה שאין כן נח סתם ה' תפלתו: ועוד לו כי לא מצא פתח כאברהם ומשה שטעמם ונימוקם עמם, להיות, שלא היה צד הכרח בדבר להודיעם ה', והרי זה מורה באצבע כי שואל מהם שיתפללו, מה שאין כן נח שאין מקום לומר למה הודיע ה', כי יש טעם בדבר שהוא להכין תיבה וצורכה, ונוסף שהחליט הגזרה, לזה לא התפלל. ומהמעשה למד אברהם כיון שה' לא נתן לו מקום להתפלל אמור מעתה כי פחות מעשרה לא ים פיקו:

קץ כל בשר בא לפני. יום המיתה נקרא קץ כל בשר. בא לפני וקובל שאין לו זכרון בין כל הבעלי חיים, ואיש לא זכר אותו, כי מטעם זה המתין הקב"ה ז' ימי אבלו של מתושלח כי יראו חכמים ימותו אולי החי יתן אל לבו כי זה התכלית הנרצה מן האבל וההספד, כי הגוזל ועושה עושר ולא במשפט אילו היה זוכר יום המות כי בחצי ימיו יעזבנו לא היה גוזל משל אחרים אלא ודאי שחושב כי לעולם חוסן כמו שאמר (תהילים מט.יב) קרבם בתימו לעולם וגו'. והנה אתי ביאור נפלא על כל המזמור המדבר מענין מאספי הממון וטעותם ויען כי לא באתי בחבור זה להאריך בדברים שאינן מענין הפרשה ע"כ לא אזכרנו פה אך פסוק זה לבד האומר קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור, תחלה אמר בתימו ואח"כ משכנותם, תחלה אמר לעולם ואח"כ לדור ודור. והנכון לומר בזה שהרשע הבונה לו בעה"ז בנין חזק ועליות מרווחים מאבני שיש ודאי קרבם, דהיינו מחשבתם שבתימו לעולם שהבית של אבנים יעמוד לעולם. וא"ת מה לו הנאה בזה שהבית יעמוד לעולם אחר שהוא לא ישכון וידור בו לעולם וכי לא ידע שסופו למות. ע"ז אמר משכנותם לדור ודור. שנותן ברכת שלום לעצמו אף אם הוא לא ידור בו מ"מ בניו ובני בניו לדור ודור ישכנו בו. וא"ח מה כשרון לבעליו אם בניו ישכנו והוא ישכון בקבר ע"ז אמר קראו בשמותם עלי אדמות. שהוא הולך בטעות גדול לומר כשבניו יקראו שמות בניהם ובנותיהם בשמם אז יקרא שם המת על נחלתו ולא יכרת ודומה לו כאילו הוא חי וענין היבום יוכיח. מצד טעות זה אפילו יום המיתה לא יחזירם למוטב לכך קץ כל בשר בא וקובל לפני כאמור. ויש אומרים, קץ כל בשר זה מלאך המות המשחית ומנפש עד בשר יכלה ומקרב קצו והוא בא לפני ומבקש ליתן בידו אשר למות למות. ואמר הקב"ה אם אתן רשות למשחית לא יבחין בין צדיק לרשע לפיכך והנני משחיתם אני בעצמי, וכדי שלא יהיה גם נח בכלל ההשחתה לפיכך עשה לך תיבת וגו' רמז לדבר קץ כל בשר סוף תיבות מן כל בשר עולה למספר ר"ל כמספר, מלאך סמאל, עם ח' אותיות שבשני תיבות אלו.

עִבֵד לָךְ תֵּבוֹתָא דְאָעִין דְּקַדְרוֹם מְדוֹרִין תַּעְבֵּד יָת תֵּבוֹתָא וְתֶחְפֵּי יָתַהּ מִגָּו וּמִבָּרָא בְּכּוּפְרָא:

עִיבַד לָךְ תֵיבוֹתָא דְקִיסִין קַדְרוּנִין מְאָה וְחַמְשִׁין קוֹלִין תַּעֲבֵיד לְתֵיבוּתָא בִּשְמָאלָהּ וּתְלָתִין וְשִׁית בְּפוּתְיָהּ וַעֲשָרָה בָּתִּין בִּמְצִיעָא לְאַצְנְעָא בְּהוֹן מְזוֹנָא וַחֲמֵשׁ אַפוּטְנִיוּתָא בִּימִינָא וַחֲמֵשׁ בִּשְמָאלָהּ וְתֵשׁוּעַ יָתָהּ מִן גֵיו וּמִבָּרָא בְּחֵימְרָא:

עשה לך תבת. הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו: עצי גפר. כך שמו. ולמה ממין זה על שם גפרית, שנגזר עליהם להמחות בו: קנים. מדורים מדורים לכל בהמה וחיה: בכפר. זפת בלשון ארמי. ומצינו בתלמוד כופרא. בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן מפני חזק המים זפתה מבית ומבחוץ:

{{ס}} ר"ל מים רותחין אינו אלא מגפרית שבארץ ובאותן מים חמין מחה את העולם, ומנא ליה דמים חמין היו, וי"ל מדכתיב הכא וישוכו המים, ובאחשורוש כתיב (אסתר ז' י') וחמת המלך שככה, מה להלן שנח מחום דהא כתיב לפניו (שם א' י"ב) וחמתו בערה בו, אף וישוכו דכתיב כאן שנחו מחמימתן ונעשו קרים, גמרא פרק חלק (סנהדרין ק"ח:), ופ"ק דר"ה (י"ב.): {{ע}} וא"ת והיאך תליא זה בכאן, וי"ל דבלא פירוש דלעיל לא היה קשה למה לא היה כאן כמו בתיבתו של משה, לפי שבלאו הכי נמי מחולקים היו, שהרי הכא היה כופר והתם היה זפת, אבל עתה שפירש"י דכופר היינו זפת, אם כן למה לא היה גם כן התם מבפנים ומבחוץ כמו הכא, ועוד י"ל דבלא זה הייתי אומר דכופר טוב יותר מחומר וגרוע הוא מזפת, הלכך חומר מבפנים וזפת מבחוץ טוב כמו כופר מבפנים ומבחוץ, אבל כיון שפרש"י דכופר זפת הוא א"כ קשה למה לא היו שוין: {{פ}} דקשה לרש"י וכי במים רעים יגרע בזה שיעשה גם כן זפת מבפנים, ומפרש כדי כו', וקשה והלא נח גם כן צדיק היה לכן פירש אבל כאן וכו', (מהרש"ל):

גופר. שם עץ קל הוא על פני מים ואין ריע לו במקרא: קנים. להיות כל חיה ועוף ובהמה איש ואשתו שהם זכר ונקבה לבדו: ושם תיבה ולא ספינה כי איננה על צורת אניה ואין לה משוטים: וכפרת אותה. יש אומרים שהיא מגזרת כפרת. והטעם מכסה משיחה ויש אומרים שהכופר כדמות זפת. ויש אומרים שיש טיט בארץ מהעפר והוא מדביק ועומד כזפת. ויש אומרים שהוא הנקרא בלשון ישמעאל. בתמורת הכ''ף בקו''ף והנכון שמלת וכפרת מגזרת בכופר: מבית כמו לפנים:

עשה לך תיבת. בזמן הקצוב להם למען יראו וישובו:

עשה לך וגו'. יתבאר על דרך מאמר הנביא יחזקאל (יחזקאל יד) והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל איוב המה בצדקתם ינצלו את נפשם פירוש דוקא ג' יש כח בזכותם למלט עצמם שלא יגיע אליהם הרעה אבל ב' ואין צריך לומר אחד מהג' לא ימנע המשחית ממנו. ויש מקדמונינו שהקשו והלא מצינו שבחורבן נהרגו (תהלים עט) צדיקים וחסידים דכתיב נתנו את נבלת עבדיך. ותירצו וזה לשונם אפשר שהיה חסיד יחיד בין רבים בעת ההרג, ונאמר (שם צד) עד צדק ישוב משפט, אבל כשהם ג' או יותר יצרפו זכותם ויצילו עצמן אפילו תוך הרעה, ע''כ. זה הוא מה שדייק ה' בנועם דבריו כשציוהו לעשות תיבה להנצל בתוכה אמר אליו כי הטעם שהוא צריך לימלט בתיבה ולא יגן בעדו זכותו בל קרוב אליו הרעה, לצד שאין עמו צדיקים והוא לבדו נמצא, והוא אומרו עשה לך לשון יחיד, ולזה יש לו לחוש לעד צדק ישוב משפט. ומכאן אתה למד כי בניו לא היו צדיקים כמותו שאם היו צדיקים הם בצדקתם ימלטו עצמן מבלי מפלט כי הם למעלה מג'. וצריך ליישב דברי רז''ל שהבאתי בפסוק שלפני זה כי אברהם לא בקש על פחות מעשרה לפי שלמד מנח שהיו פחות מעשרה וכו' ע''כ וקשה נח לא היה אלא יחיד בדורו. ויש לומר שצריך שיהיו צדיקים גמורים כנח ואז ימלטו עצמן אחר יציאת הקצף בעולם ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף, אבל להגן שלא יצא המשחית הגם שיהיו צדיקים למטה מנח יועילו ואפילו להגן על אחרים. ולזה פרט בכתוב ביחזקאל נח דניאל איוב ולא אמר ג' צדיקים סתם. ויש לך לדעת כי אחר שנתן רשות למחבל מי הוא זה ואיזה הוא שיכול להמלט ממנו:

וְדֵין דְּתַעְבֵּד יָתַהּ תְּלַת מְאָה אַמִּין אֻרְכָּא דְתֵבוֹתָא חַמְשִׁין אַמִּין פְּתָיַהּ וּתְלָתִין אַמִּין רוּמַהּ:

וזה אשר תעשה. טעמו וזה השיעור אשר תעשה. והנה קומתה עשירית ארכה שתהיה צפה על פני המים ולא יהפכנה רוח:

שלש מאות אמה אורך התיבה. פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים. האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים. השניה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות כמ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם. וגו' וכאמרו רז"ל (סנהדרין קח.) ברבה קלקלו וברבה נדונו, וטעמו של דבר לפי שע"י הזנות חללו קדושת שם של יה המתווך בין איש לאשה ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש כמ"ש (איוב לא.יב) כי אש היא עד אבדון תאכל. וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין קח:) ברותחין קלקלו וברותחין נדונו כי הם הציתו את האש בעצמם וכן מצינו בפרשה זו מספר ט"ו בכמה מקומות שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום דהיינו ט"ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה ג"כ על מספר ט"ו כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים נמצא בכל שטח של אמה אחת ט"ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה והיו בה שלשה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים נמצא ק"ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק"ן יום והוא ט"ו עשיריות. וכל מספר ט"ו אלו מורה שאע"פ שנחתם דינם על הגזל, מ"מ עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט"ו. וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחלה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י.) ואמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח.א) ודרשו רז"ל שם כי מת אתה בעה"ז ולא תחיה לעה"ב ומה חרי האף הגדול הזה שבעון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא, אלא לפי שנא' (שם כו.ד) כי ביה ה' צור עולמים ומזה למד שהעה"ז נברא בה"א והעה"ב ביו"ד וע"י שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאתם תלוי בשם של יה כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכן דור המבול לפי שחללו שם של יה היה ג"כ דינם חרוץ ליטרד מן העה"ז והעה"ב כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז:) שדור המבול אין להם חלק לעה"ב כו'. לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח.טז) לא אמות כי אחיה, לא אמות בעה"ז כי אחיה גם לעה"ב, ואספר מעשה יה כי ביה ה' צור עולמים כי שני העולמות הם מעשה יה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקבל עליו לעסוק בפריה ורביה והחזיר שם של יה למקומו ע"כ נאמר לו (ישעיה לח.ה) הנני יוסיף על ימיך ט"ו שנה כנגד שם של יה, ונאמר הנני יוסיף מלה זרה בדקדוק כי הל"ל הנני מוסיף אלא לפי שהנני יוסיף ר"ת יה להורות שבזכות שם של יה זכה להוספה זו. וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל (נג.) כשכרה דוד השיתין בקש התהום להציף עלמא כו' עד אמר דוד ט"ו שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעון הזנות כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה.טו) מים גנובים. דהיינו נסתרים הפך ממה שנאמר (שם ט.יז) שתה מים מבורך וגו'. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום היה מתירא שמא ע"י שיעלהו יציף העולם כדרך שנעשה לדור המבול ע"כ אמר ט"ו שיר המעלות לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם יה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה. וזהו שמסיק באותן ט"ו שיר המעלות (תהלים קכח.ג) אשתך כגפן פוריה וגו' אמר אשתך האל"ף נקודה בסגול להורות שמדבר בזמן שג' שותפין באדם אב ואם והקב"ה וכשהקב"ה שותף בדבר א"כ שם יה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י"ה. וכן ארז"ל (סוכה נא:) בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט"ו מעלות, וכל זה מורה שמספר ט"ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט"ו כאמור.

נֵהוֹר תַּעְבֵּיד לְתֵבוֹתָא וּלְאַמְתָא תְּשַׁכְלְלִינַהּ מִלְּעֵלָּא וְתַרְעָא דְתֵבוֹתָא בְּסִטְרַהּ תְּשַׁוִּי מְדוֹרִין אֲרָעִין תִּנְיָנִין וּתְלִיתָאִין תַּעְבְּדִנַּהּ:

אִיזֵל לְפִישׁוֹן וְסַב מִתַּמָן יוֹהֲרָא וְתִשְׁוִנֵיהּ בְּתֵיבוּתָא לְאַנְהָרָא לְכוֹן וּלְגַרְמִידָא תְשֵׁצִינֵיהּ מִלְעֵיל וְתַרְעָא דְתֵיבוּתָא בְּצִטְרָא תְשַׁוֵי מְדוֹרִין תַּתָּאִין תִּנְיָנִין וּתְלִיתָאִין תַּעַבְדִינֵהּ:

צהר. יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם: ואל אמה תכלנה מלמעלה. כסויה משפע ועולה עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי שיזובו המים למטה: בצדה תשים. שלא יפלו הגשמים בה: תחתים שנים ושלשים. שלש עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור לבהמה תחתיים לזבל:

{{צ}} צהר לשון צהרים דהיינו דבר המאיר, וי"א חלון מדכתיב (לקמן ח' ו') ויפתח נח את חלון התיבה: {{ק}} ר"ל ולא יפלו לתוכה, וא"ת למה לא היה עושה אותה שוה, ויעשה אותה חזק ועבה כל כך עד שלא יכנסו בה המים, וי"ל דמה שפירש"י ועומד על אמה היינו אויר אמה לפי שבית בלא אויר אי אפשר לדור בתוכו, ואם יעשה אותה כולה אויר יפלו בה הגשמים, אבל עתה שאינו אויר אלא אמה באורך ורחבו אינו אלא ששית שבאמה והוא טפח לפי ערך אורך התיבה למטה ש' אמות ורחבה לא היתה כי אם נ' אמות: {{ר}} רצונו לתרץ והא פתחי הספינות למעלה הם:

צהר. מקום שיכנס ממנו האור והוא מגזרת צהרים. והוא נעשה למעלה כמשפט ואחר שהיה למעלה אמה אחת בארך היה ברחב ששית אמה והנה התיבה כדמות משלש וראשו חד וכן מקצעותיו על כן לא תתהפך והפתח בצד האחד והיה עולה אליו בסלם וידענו כי התיבה גדולה מאד גם יתכן להיות קומת נח גדולה מקומתינו כי האמה היא כמדתו ויתכן היותה כאשר היא נחלקת על שלש גובה התחתיים עשר אמות. ויש אומרים כי רבים היו והכתוב אחז בדרך קצרה: תחתים. תואר השם וכן שניים וכן שלשים והשואלים למה לא אמר ושלישיים עינים להם ולא יראו הלא יראו סלח קשת גנב תואר השם. ונגיד ופקיד וחסיד וחכם ונבון תאר השם וכל מלה כפי משקלה ומערכתה. ומשקל שלשים כמשקל נגידים חסידים כי האחד הוא שליש כמו חסיד. או יתכן שיו''ד שניים משמשת עצמה ומלת שלישים עמה. אולי תנוח דעת השואלים:

בצדה תשים. בצד רחבה כי הוא יקרא צד ופאת האורך יקרא צלע: תחתיים. המורגלי' באניות. שנים ושלישים. דומים לתחתיים המורגלים:

תחתים שנים ושלישים. יש להתבונן אם היה צריך לחלק כל מדור ומדור לפי ענינו עליונים לאדם אמצעים למדור תחתונים לזבל א"כ למה לא צוה לעשותם בשטח אחד ולמה נעשו בזו על גב זו דוקא. ורמז כאן שהיו ג' שטחים אלו בדמיון כל ג' עולמות, כי בזמן המבול נתקלקלו כל העולמות והמזלות לא שמשו כלל, ע"כ נעשית התיבה בציור זה להורות על קיומם. ומ"ש ואל אמה תכלנה מלמעלה לפ"ז היה הגג למעלה רק רוחב אמה אחת ולמטה ממנו ב' אמות והולך ומרחיב כדרך כל דבר המשופע והולך רמז שרק הוא ית' אחד בתכלית האחדות וכל הקרב הקרב ביותר אל הסבה ראשונה ית' נמצא בו חלק יותר גדול בענין האחדות, כי המלאכים הקרובים אליו ית' אע"פ שיש בהם רבוי המינים כי זה נברא מאש, וזה ממים, וזה מרוחות, מ"מ אין בהם הרכבת ד' יסודות אלא כל אחד מהם הוא מיסוד א' פשוט בלא הרכבה. והעולם האמצעי נוסף על רבוי המינים יש בכל אחד מהם הרכבת שתי יסודות כי השמים נבראו מאש וממים. נוסף עליהם התחתונים שיש בהם הרכבת ד' יסודות. וא"כ כל הבנין משופע ועולה עד שעומד למעלה על אמה אחת המורה כי הוא יתברך רוכב על שלשה עולמות אלו תחתים שנים ושלישים. וציור זה ניתן לנח להורות שכל העולמות יחזרו לקדמותן בזכות צדיק יסוד עולם.

וַאֲנָא הָא אֲנָא מַיְתֵי יָת טוֹפָנָא מַיָּא עַל אַרְעָא לְחַבָּלָא כָּל בִּסְרָא דִּי בֵהּ רוּחָא דְחַיֵּי מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא כֹּל דִּי בְאַרְעָא יְמוּת:

וַאֲנָא הָאֲנָא מַיְתֵי יַת טוּבְעָנָא מַיָא עַל אַרְעָא לְמִכְלָא כָּל בִּשְרָא דְבֵיהּ רוּחָא דְחַיֵי מִן תְּחוֹת שְׁמַיָא כָּל דִבְאַרְעָא יִתְנְגַד:

ואני הנני מביא. הנני מוכן להסכים עם אותם שזרזוני ואמרו לפני כבר (תהלים ח ה) מה אנוש כי תזכרנו: מבול. שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך, וזהו לשון אנקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער שננערו שם כל מתי מבול:

{{ש}} דקשה לרש"י דלשון ואני משמע הוא רוצה וגם אני, וכלפי מעלה לא שייך זה ח"ו שאחר יסייעו, ומתרץ דואני קאי על הסכמות המלאכים שהסכימו כבר, כן אני מסכים עמהם, אי נמי דקשה לרש"י למה כתב ואני הנני כפל לשון, וק"ל: {{ת}} ר"ל שנמלך הייתי במלאכים אם אעשה את האדם והיו אומרים מה אנוש כי תזכרנו וגו' (תהלים ח' ה'), ועכשיו מסכים אני עמהם: {{א}} דבי"ת ממילת מבול דגושה וכל דגש מביא י' או נ' פ' הפועל או אות כפל, וא"כ לפירוש א' שבלה את הכל הוי כאילו כתיב נבול מלשון נבול תבול (שמות י"ח י"ח), ולפירוש ב' שבלבל את הכל הוי כאילו כתיב מלת מבול כפל דהיינו בלבול, ולפירוש ג' שהוביל ר"ל שמביא את הכל מגבוה לנמוך הוי כאילו כתוב יובל דהוא לשון מביא, כמו יובילו שי למורא (תהלים ע"ו י"ב), והי מנייהו מפקת:

ואני הנני מביא את המבול. הנני מסכים עם אותן שאמרו לפני מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה) לשון רש"י מבראשית רבה (לא יב) ואני תמה והאיך מסכים עמהם והוא משאיר להם שארית לפליטה גדולה בנח ובניו וכל חי להרבות זרעם כחול אולי היא הסכמה לדעתם כשלא יחמול עליהם ועל האמת ואני כמו ויסרתי אתכם אף אני (ויקרא כו כח) וכן אני הנה בריתי אתך (להלן יז ד) ואני זאת בריתי (ישעיהו נט כא) יאמר אף אני תהיה ידי בהם על שהשחיתו את הארץ ולכך אמר (להלן ט יב) זאת אות הברית אשר אני נותן ימחץ וידיו תרפינה (איוב ה יח) והמשכיל יבין

ואני. מלת מבול יש אומרים שהדגש תחת הנו''ן מובלע כמו מבוע. והוא מגזרת אבלה נבלה הארץ. ויש אומרים שהוא מגזרת בלולה בשמן והיה ראוי להיות על משקל מסלול. וכמוהו המשור והחולם והשורק מתחלפים: וטעם המבול מים. דרך קצרה וכן הוא המבול מבול מים וכן למן היום הוסדה שטעמו ולמן היום יום הוסדה:

ואני הנני מביא את המבול. אתה תשלים התיבה ואני תיכף אביא את המבול והוא לשון מפלה והפסד כענין כל נבלה. אמר אני אביא את המפלה וההפסד שאמרתי באמרי והנני משחיתם את הארץ:

ואני הנני מביא וגו'. תיבת ואני רחוקה משמוע. ורש''י פירש הנני מוכן להסכים עם אותם וכו' מה אנוש וגו' ע''כ. ולפי מה שפירשתי למעלה (פסוק יא) כי המשחיתים מלאו הארץ והוכנו להשחית, הודיע ה' כי הוא מסכים להרשותם לגמור הדבר. והגם שאין כאן אלא המטרת הגשם, צא ולמד מה שאמרו בזוהר הקדוש על הפלגת המשחיתים אשר שם היו ונמצאו:

ואני הנני מביא את המבול מים. טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בע"ג וזנות וגזל, כי בע"ג כתיב (ירמיה ב.יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. בעון ג"ע, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ואמרו רז"ל (כתובות ל.) אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ד"מ לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו', נמצא שדור המבול שנכשלו באשת איש שמיתתם בחנק דין הוא שיטבעו במים וכמ"ש (תהלים לב.ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ודרשו רז"ל זו אשה וסמוך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו מכלל שבהעדר האשה מאחר שאינו ניצול מעבירה יגיעו אליו שטף מים רבים. בעון הגזל, לפי שכל גוזל נכנס לתוך תחום חבירו על כן דין הוא להביא עליהם שטף מים רבים כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה נאמר (איוב לח.כה) מי פלג לשטף תעלה. מכאן למידין (ב"ב טז.) שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה. וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול כי אז כל הטיפות מתערבין. ועל זה מסיק במס' (תענית ז.), א"ר אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל שנאמר (איוב לו.לב) על כפים כסה אור. לפי שבלשון גשמים סתם, מדבר בגשמי ברכה כמו שפי' רש"י מתחלה נאמר ויהי הגשם על הארץ ואח"כ נאמר ויהי המבול אלא כשהורידן הורידן ברחמים אולי יחזרו בתשובה ואז יהיו גשמי ברכה. ובזה מיושב שלא נצטרך לומר נח היה מקטני אמנה, כי פשוטו אינו משמע כן ועל כל פנים היה מסופק בביאת המבול כי אולי יחזרו בתשובה כדרך שהיה הנביא יונה מסופק ביעוד הפורענות לאנשי נינוה כי מטעם זה נאמר מפני מי המבול אבל בעוד היותם גשמים לא נכנס לתיבה כי אולי יחזרו בתשובה ויהיו גשמי ברכה. לכך אמר אין הגשמים, דהיינו גשמי ברכה נעצרים כי אם בעון הגזל, כי זה הגוזל ונכנס בגבול של חבירו אינו דין שירדו לו גשמי ברכה שאין טיפה נכנס בגבול חברתה. וקרוב בעיני לומר שרבי אמי בדור המבול ידבר וראייתו תוכיח כי יש לדקדק בפסוק על כפים כסה אור, למה קרא הגזל כפים ולמה קרא הגשמים אור, אלא ודאי שדרש מקרא זה לדסמיך ליה שנאמר כי בם ידין עמים. ש"מ שבדור המבול הוא מדבר שנדונו במים ואמר על הגזל שבכפים כי ברא הקב"ה כל אצבע ואצבע לתשמישו כדאיתא בגמרא (כתובות ז:) ורצה הקב"ה שלא יכנס שום אצבע בגבול חבירו, וזה הגוזל מחלל קדושת ידיו על כן נדונו במבול כי אז כסו העננים אור השמש שכל כך היו העננים גסים ועבים עד שלא יכלו ניצוצי אור השמש לעבור דרך העננים כי המאורות לא שמשו כל ימות המבול ולסבת גסות העננים הורידו מי המבול בקצף שצף והיו הגשמים גשמי ברכה נעצרים וירד עליהם המבול, זה שאמר הכתוב על כפים כסה אור, וענין זה יקר מאד.

וְאָקֵם יָת קְיָמִי עִמָּךְ וְתֵעוֹל לְתֵבוֹתָא אַתְּ וּבְנָךְ וְאִתְּתָךְ וּנְשֵׁי בְנָיךְ עִמָּךְ:

וְאָקִים יַת קְיָימִי עִמָךְ וְתֵיעוֹל לְתֵיבוּתָא אַנְתְּ וּבְנָךְ וְאִנְתְּתָךְ וּנְשֵׁי בְנָךְ עִמָּךְ:

והקמתי את בריתי. ברית היה צריך על הפרות שלא ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו רשעים שבדור: אתה ובניך ואשתך. האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה:

{{ב}} כאילו אמר והקימותי בריתי אתך אז ובאת אל התיבה, ולולי זה לא תוכל: {{ג}} וא"ת דילמא להאי טעמא לחוד, וי"ל דהוי ליה למימר ואקים את בריתי וגו', והואיל וכתיב והקימותי, פירוש כבר כשבראתי אותם הקימותי את בריתי אתך שיקיימו דברי, (מהרש"ל): {{ד}} והוכחתו מדשינה ביאת התיבה ליציאה דביציאה נאמר (לקמן ח' ט"ז) צא אתה ואשתך, והא דכתיב (שם י"ח) ויצא נח ובניו ואשתו, עיין מה שכתב לקמן (ז' ז'):

והקמתי את בריתי. אמר רבי אברהם לאות כי השם נשבע לו שלא ימות במבול הוא ובניו ואם לא נכתב תחילה מפורש כאשר מצאנו במשנה תורה (דברים א כב) נשלחה אנשים לפנינו ומלת והקימותי שאקיים שבועתי והקרוב אלי שזאת הברית רמז לקשת וטעם ברית הסכמה ודבר שבחרו שנים מגזרת ברו לכם (שמואל א יז ח) והמלה בסמוך ובמוכרת וכן שבית יעקב (תהלים פה ב) ובנותיו בשבית (במדבר כא כט) ויש אומרים כי ברית גבול כרות כל אלו דבריו ויותר נכון בדרך הפשט כי ענין "והקימותי את בריתי" לאמר בעת שיבא המבול תהיה ברית קיימת אתך שתבא אל התיבה אתה וביתך ושנים מכל הבשר להחיות כלומר שתחיו שם ותתקיימו לצאת משם לחיים והברית הוא דבר השם כשיגזור אומר בלא תנאי ושיור ויקיים והזכיר הברית והזכיר שיהיה קיים והוא כלשון קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם (אסתר ט כז) שקבלו עליהם דבר להיותו קיים ועל דרך האמת הברית מעולם היא והמלה נגזרת מן בראשית ברא אלהים והנה בריתי כמו ברייתי והמלה כמו סמוכה כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו יצוה שתקום ותהיה עם הצדיק וכן ואני הנני מקים את בריתי אתכם (להלן ט ט) בריתי היתה אתו (מלאכי ב ה) והמשכיל יבין

והקימותי את בריתי. לאות שהשם נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול ואם לא נמצא בתחילה מפורש כאשר מצאנו במשנה התורה נשלחה אנשים לפנינו. ומלת והקימותי שאקיים את שבועתי והקרוב אלי שזאת הברית רמז לקשת. וטעם ברית הסכמה ודבר שבחרו שנים והוא מגזרת ברו לכם איש והמלה בסמוך ובמוכרת שוה וכן שבית יעקב ובנותיו בשבית. ויש אומרים שברית גבול כרות:

והקמותי את בריתי. אחר המבול:

והקמותי את בריתי וגו'. היה צריך להקדים לומר ובאת אל התיבה עד סוף ואח''כ יאמר והקמותי את בריתי ורז''ל אמרו (ב''ר פל''א) ברית שלא יהרגוהו רשעים שבדור ע''כ. ולדרך זה צריך להקדים והקימותי וגו' קודם ובאת: עוד נראה שכוונת ה' היא להיות שהחליט לו הגזירה על בני דורו ואמר לו כל אשר בארץ יגוע חש כי יחשוב נח כי כשם שהראהו בראשונים כן יקר מקרהו ומקרה זרעו לימחות בדור אחר וזו הצלה שאין תכליתה הצלה קיימת, לזה תיכף ומיד רמז לו מה שעשה לבסוף שכרת עמו ברית לבל יביא עוד מבול ולא יכרת עוד כל בשר, וזה הוא שיעור הכתוב כל אשר בארץ יגוע והקמותי את בריתי אתך שלא יארע לך כדבר הזה ולהמלט מהרעה המצויה ובאת אל התיבה וגו': עוד יכוון לומר שקיים עמו ברית שלא ישכחהו בתיבה והרי הוא אבוד מעצמו. והיא שעמדה לו שנאמר (לקמן ח' א') ויזכור אלהים את נח וגו' ויעבר וגו' רוח על הארץ וגו' ואחרי כן צוה לו ליכנם לתיבה בקיום ברית זה והגם שלא הוזכר שם ברית, סמך על מה שהוזכר כאן. ואפשר שרמז באומרו ויזכור אלהים כי שם זה יקרא על המשפט ובדין זכר את הברית. ורז''ל דרשו (ב''ר פל''ג) כי הפך הדין לרחמים לצד צדקתו וזה דרך דרש:

והקימותי את בריתי אתך. היה צריך הקמת ברית על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעים שבדור לשון רש"י. ויש לו סמך מן המקרא מדקאמר והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה. ש"מ שברית זה הוא שיוכל לבא אל התיבה מבלי מונע. ורקיבת התבואה למד ממה שנאמר אתך וכי אתו לבד הקים הברית והלא גם עם אשתו ובניו הקים הברית, אלא רמז לברית המילה שכבר אתך וזה מדה כנגד מדה קצת כי הסרת הערלה היינו הסרת מותרות הדמים הגורמים עיפוש, וכן ריקוב התבואה בא מחמת הפסולת המביא עיפוש וריקוב. ועוד שהערלה נקראת חרפה שנאמר (בראשית לד.יד) כי חרפה וגו' לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. והרעב נקרא גם כן חרפה שנאמר (יחזקאקל לו.ל) ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. ובהסרת חרפת הערלה יוסר חרפת הרעב, ודבר זה למידין מיוסף כשאמרו לו המצריים אספנו תבואה והרקיבה צוה להם יוסף שימולו והסכים פרעה על ידו.

וּמִכָּל דְּחַי מִכָּל בִּסְרָא תְּרֵין מִכֹּלָּא תָּעֵיל לְתֵבוֹתָא לְקַיָּמָא עִמָּךְ דְּכַר וְנוּקְבָא יְהוֹן:

וּמִן כָּל דְחַי מִכָּל בִּשְרָא תְּרֵין מִכּוֹלָא תֵּיעוּל לְתֵיבוּתָא לְקַיְימָא עִמָךְ דְכַר וְנוּקְבָא יְהוֹן:

ומכל החי. אפילו שדים: שנים מכל. מן הפחות שבהם לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה:

{{ה}} דהא כל הענין משתעי בלשון כל בשר, מכל החי למה לי, אלא להביא אפילו שדים דלא הוו בכלל מכל בשר: {{ו}} דקשה לרש"י דהא כתיב בסמוך תקח שבעה שבעה:

מכל בשר וגו'. ידוע כי החיות רבות מאד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם והרמש הרומש על הארץ רב מאד גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם ולעופות טהורים אין מספר והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה אבל הוא נס החזיק מועט את המרובה ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה אולי יעשו תשובה ועוד עשו אותה גדולה למעט בנס כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות והשאר יהיה בידי שמים ואל תתפתה לאמר (ראה ראב"ע להלן פסוק טז) כי היו שלש מאות אמות באמות איש נח והיה גדול שאם כן היו גם האנשים גדולים גם החיה והעופות בדורות ההם גדולים עד שלקה העולם במבול ועוד כי האמות אמות התורה הנה "תביא אל התיבה להחיות אתך" - צוהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתיבה וישתדל בהם שיחיו כאשר ישתדל בנפשו

ואחר שאמר שנים ביאר שיהיו זכר ונקבה ואחר שאמר כלל מכל החי מכל בשר פרט אחר כן מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה ומכל רמש שהוא על האדמה. זה כלל לחיות השדה וכן קטן וגדול שהוא נולד מזכר ונקבה ויצאו כל הנולדים בלי התחברות שנים. וכן חיות המים שגם הדג יקרא בשר. והעד שאמר משה ואתה אמרת בשר אתן להם הצאן ובקר וגו' אם את כל דגי הים וגו': ומלת תביא אל התיבה מצוה על נח שלא יעזבם רק יביאם עמו להחיות זרע כל מין: ומלת יבאו אליך שהם יבאו מעצמם ולא ייגע לבקש אותם באיים ולצוד כל מיני העוף. וצוה שיתקן מיני מאכל לכל. ותועי רוח ישאלו מה אכל כל עוף דורס וכל חיה כמו האריה שלא יחיה כי אם מבשר וזאת איננה שאלה כי מי שלא ימצא בשר יאכל העשב ופרי העץ כאשר ירעב. וכן דרש שיש בבהמות גדול והוא רועה אלף הרים טוב הוא להשמעת אזנים וכן עוף שיכסה אור השמש בכנפיו יש לו סוד ואיננו כמשמעו והשם צוה אל נח לעשות התיבה ימים רבים קודם בא המבול וכאשר קרבו הימים צוהו השם הנכבד שילך נח הוא וביתו אל התיבה ובעבור צריכת הקרבן צוה השם הנכבד שיקח מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור שבעה זכרים ושבעה נקבות:

מֵעוֹפָא לִזְנוֹהִי וּמִן בְּעִירָא לִזְנַהּ וּמִכֹּל רִחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנוֹהִי תְּרֵין מִכֹּלָּא יַעֲלוּן לְוָתָךְ לְקַיָּמָא:

מֵעוֹפָא לִזְנֵיהּ וּמִבְּעִירָה לִזְנֵיהּ וּמִכָּל רִיחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנֵיהּ תְּרֵין מִכּוֹלָא יַעֲלוּן לְוָותָךְ עַל יַד מַלְאָכָא דְאָחַד וּמֵיעַל יַתְהוֹן לָךְ לְקַיְימָא:

מהעוף למינהו. אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה:

{{ז}} ר"ל כולם באו אף אותם שהשחיתו דרכם, אלא שכל שהתיבה וכו':

שנים מכל יבאו אליך להחיות. הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים והוא יביאם בתיבה אחרי כן ובמעשה פירש שבאו זכר ונקבה (להלן ז ט) וזה היה בכללם אחרי כן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה ובאלה לא אמר שיבאו אליו אלא שהוא יקח אותם כי הבאים להנצל ולחיות להם זרע באים מאליהם אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבאו מעצמם להשחט אבל לקחם נח כי הצואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן וטעם "הטהורה" הקב"ה פירש לו סימני הטהרה אבל הכתוב יקצר לומר הטהורה על פי התורה ורש"י כתב את שעתידה להיות טהורה לישראל מלמד שלמד נח תורה והנה מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור וכן אמר בהבל (לעיל ד ד) מבכורות צאנו ומחלביהן אבל כל המינין הטהורים כשרין בהם כדכתיב (להלן ח כ) ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח והוסיף לישראל במצוה שיהיו כל קרבנותם מן הבקר ומן הצאן מן התורים ומן בני היונה וטעם "גם מעוף השמים" הטהור כי הכתוב נמשך למעלה

מהעוף למינהו וגו'. היה לו להקדים הבהמה אם מלמעלה למטה מסדרם, ואם ממטה למעלה למה סדר רמש אחר בהמה. ואולי כי העוף יש בו צד מעלה כי הוא מרובה אין קץ, וצא ולמד שהמועטים שבעופות הם הטמאים והם כ''ד ואמרו ז''ל (חולין סג:) שק''ך מיני עופות בהר הבית וכלן מן איה, וצא ולמד לטהורים שהם הרבים כמה וכמה והבהמה המועטים הם הטהורים עשרה ואין במינם כל כך מרובה בכל מין כעופות אשר על כן ציוהו על העופות שהם רבים תחילה וצריך להביא מכל מין ומין שבכל פרט ופרט ואחר כך הזכיר הבהמה שהיא במינה מועטת ואחר כך מינים השורצים בארץ. וכפי זה סידרם הכתוב דרך טרחתם ממעלה למטה:

וְאַתְּ סַב לָךְ מִכָּל מֵיכַל דְּמִתְאֲכֵל וְתִכְנוֹשׁ לְוָתָךְ וִיהֵי לָךְ וּלְהוֹן לְמֵיכָל:

וְאַתְּ סַב לָךְ מִכָּל מֵיכַל דְמִיתְאָכִיל וִיהֵי לָךְ וּלְהוֹן לְמֵיכָל:

ואתה. עתה קח מכל מאכל. מאכלים שונים למינים שונים: כי אותך ראיתי צדיק. לא ביתך לפיכך אתה וכל ביתך כי כשבילך בלבד אמלטם:

קח לך מכל מאכל וגו'. לך משמע משלך לא משל אחרים, כדרך משלכם הנאמר בד' מינים. כדי שלא יחשוב נח הרי היום או מחר ימותו כולם וממונם כלה סד"א שמותר ליקח משלהם ת"ל קח לך משלך דווקא, להגדיל הנס אע"פ שכפי הטבע לא יספיק כי אם לך לבד שהרי ודאי לא היה לנח מותרות, מ"מ על צד הנס ישלח ה' את הברכה באסמיך והיה לך ולהם לאכלה, וכן עשה לך תיבה וגו'. שבדרך הטבע תכיל אותך לבד ועל צד הנס תחזיק כל הבעלי חיים כמו פילים וראמים.

וַעֲבַד נֹחַ כְּכֹל דִּי פַקֵּיד יָתֵהּ יְיָ כֵּן עֲבָד:

וַעֲבַד נחַ כְּכָל דְפַקְדֵיהּ יְיָ:

ויעש נח. זה בנין התבה:

{{ח}} דקשה לרש"י דויעש נח משמע שבא אל התיבה כמו שאמר הקב"ה, וזה אינו דהא אח"כ נאמר ויאמר ה' אל נח בא אתה וכל ביתך וגו', שמע מינה דעדיין לא בא אל התיבה, אלא זה בנין התיבה:

ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים. שעשה את התיבה ואסף המאכל ודרך הכתוב לאמר "ויעש" "וכן עשה" לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צוה

ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה. לפי שפרשה זו מתחלת בשם אלהים, שנאמר ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר וגו'. ומדת הדין אמרה כן, ע"כ מסיימת בשם אלהים. אבל פרשה שניה מתחלת ויאמר ה' לנח בא אתה וגו'. ומדת הרחמים אמרה כן בהצלתו של נח ע"כ מסיימת ג"כ בשם של רחמים שנאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. וגם מה שנאמר בזו הפרשה כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר. מדבר ג"כ בהצלה להמתין להם אולי ישובו.