וַחֲזָא יַעֲקֹב אֲרֵי אִית עִיבוּרָא מִזְדַּבַּן בְּמִצְרָיִם וַאֲמַר יַעֲקֹב לִבְנוֹהִי לְמָא תִּתְחֲזוּן:

וַחֲמָא יַעֲקב אֲרוּם עַלְלַיָא זַבְּנִין וּמַיְיתָן עִיבּוּרָא מִמִצְרַיִם וַאֲמַר יַעֲקב לִבְנוֹי לְמָא דֵין אַתּוּן דַחֲלִין לְמֵיחוּת לְמִצְרָיִם:

וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר (להלן מב ב) הנה שמעתי וגו' , ומהו וירא, ראה באספקלריא של קדש שעדין יש לו שבר סבר במצרים. ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפרוש שזה יוסף: למה תתראו. למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאלו אתם שבעים, שבאותה שעה עדין היה להם תבואה. [ולי נראה כפשוטו למה תתראו, למה יהיו הכל מסתכלין בכם ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אכל בטרם שיכלה מה שבידכם]. ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב. ודומה לו (משלי יא כה) ומרוה גם הוא יורא:

{{כ}} דאי אתם מראים עצמיכם בפניהם שאתם שבעים ויש לכם תבואה, כיון שהם קרובים שלנו אזי יבואו אלינו לבקש ליתן להם אוכל, לכך לכו וקנו אוכל כדי שיסברו שאין לנו אוכל, אבל באמת בזמן הזה היה להם אוכל וכו', ולפי זה תתראו הוא לשון שביעה: {{ל}} ויתחלף האל"ף במלת תתראו לוי"ו שבשרש רוה, וכמוהו רבים, ופירש הקרא כן הוא מרוה תלמידו בעולם הזה גם הוא יורה בעולם הבא. ואם תאמר מאי ראייה זה לפירוש אחרון שפירש שהוא לשון כחישה, אדרבה הא מייתי ראיה שהוא לשון שביעה, ויש לומר דגם לפירוש האחרון הוא ראיה ויהיה תתראו כמו תתרוו, והוא מלשון בלא שביעה, כמו הולך ערירי (לעיל ט"ו ב') ומפרש רש"י (ד"ה הולך) בלא בנים, אף על פי שפירוש יורשים היינו שיש לו בנים, וכן ודשנו את המזבח דכתיב בפרשת במדבר (ד' י"ג) שפירושו דשן, ואפילו הכי מפרש רש"י (שם ד"ה ודשנו) ויטלו את הדשן, ואם כן הכי נמי כן הוא, והוה כאילו כתב תתרוו דאל"ף מתחלף בוי"ו דאותיות אהו"י מתחלפין זה עם זה, ואפשר דמרוה גם כן יש לפרש מלשון בלא שביעה ויהיה דומה ממש לתתראו, ויהיה פירוש הפסוק ומרוה, כלומר מי שהוא בלא שביעה בעולם הזה גם הוא יהיה שבע לעולם הבא וק"ל:

למה תתראו. אל תראו עצמכם שבעים לפני בני עשו וישמעאל (תענית י) באותה שעה עדיין היתה להם תבואה ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה למה תהיו כחושים ברעב ודומה לו ומרוה גם הוא יורה לשון רש"י ודברי אחרים אין בהם ממש ומה שאומר אל תראו עצמכם שבעים בפני בני ישמעאל ובני עשו לא הבינותי שאין בני ישמעאל ובני עשו עתה בארץ כנען ולמה לא יאמר שלא יראו את עצמן שבעים בפני בני ארץ כנען ואולי היו בני ישמעאל ובני עשו באים מארץ אחוזתם אל יוסף לשבור והיו באים דרך ארץ כנען עוברים עליו ואמר להם שלא יראו עצמן שבעים בפניהם כי יחשדוהו שיש ליעקב תבואה ויבואו אליו לאכול עמו לחם בביתו ואם כן מה שאמר ונחיה ולא נמות טעם אחר הוא הזהירם להיות נשמרים במעט אשר בידם ושילכו לקנות ממנו שלא ימותו כאשר יתום הלחם אשר בידם והנכון למה תתראו במקום הזה כי היה לכם ליסע מיד כאשר שמעתם שיש שבר במצרים כי כבר בסכנה היו אם לא ימהרו לדבר וזה טעם ונחיה ולא נמות

וירא יעקב. בעבור היות ההרגשות נחברות במקום אחד יחליפו זו בזו. כמו ראה ריח בני. ומתוק האור. וכן וירא יעקב. כי אחריו כתוב הנה שמעתי: למה תתראו. אל תתראו שיש לכם הון או אל תהיו מריבים זה עם זה. כמו נתראה פנים:

למה תתראו. למה תביטו זה אל זה וכל אחד מכם מצפה שילך חבירו ויתור כאמרם ז''ל קדירה דשותפי לא חמימא ולא קרירא וכן נתראה פנים שנראה זה אל זה:

וַאֲמַר הָא שְׁמָעִית אָמְרִין אֲרֵי אִית עִיבוּרָא מִזְדַּבַּן בְּמִצְרָיִם חוּתוּ תַמָּן וּזְבוּנוּ לָנָא מִּתַּמָּן וְנֵחֵי וְלָא נְמוּת:

וַאֲמַר הָא שְׁמָעִית אֲרוּם אִית עִיבּוּרָא מִזְדַבֵּן בְּמִצְרַיִם חוּתוּ תַּמָן וְזַבּוּנוּ לָנָא מִן תַּמָן וְנֵחֵי וְלָא נְמוּת:

רדו שמה. ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים, כמנין רד''ו:

{{מ}} לא גרסינן ולא אמר לכו, דמרדו לא שמעינן מידי, דצריך לכתוב רדו כיון שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, וההולך מארץ ישראל למצרים שייך לכתוב רדו וכמו שכתב הרא"ם, וכן כתוב בכל הפרשה כולה לשון ירידה, אלא לא גרסינן ליה, והכי קשה לרש"י למה צריך למכתב שמה, דהא אחר כך כתיב משם, ואם כן הוה ליה למימר רדו ושברו לנו משם וגו', אלא לכך כתיב שמה רוצה לפרש רד"ו שנים יהיו שמה, אבל בלא מלת שמה לא מצינן למדרש מידי, ועוד יש לומר דגרסינן ליה והכי פירושו דקשה לרש"י למה כתיב רדו שהוא לשון ירידה, היה לו לומר לשון מעליא לכו, אף על פי שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, אפילו הכי במדבר לנוכח לא היה לו לומר לשון ירידה, אלא רמז וכו':

ושברו. וקנו לנו שבר:

ונחיה. אע''פ שלא יהיה לשבע נשיג די מחיתנו ובאופן זה ולא נמות, ברעב:

ונחיה ולא נמות. טעם הכפל, נתכוון לומר כי אם לא יעשו כן יתחייבו בנפשם בדין העליון ונמצאים מתים בעולם הזה ונידונים לעולם הבא, ובהשתדלותם בדבר יחיו בעולם הזה ולא ימותו לעולם הבא: או ירצה על זה הדרך ונחיה או לפחות ולא נמות, והכונה היא שאם ישיגו לשבור ברבוי ושופע יחיו כדרך החיים ואם לא ישיגו המספיק ישיגו לפחות הצלת נפשם ממות ברעב:

וּנְחָתוּ אֲחֵי יוֹסֵף עַסְרָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא מִמִּצְרָיִם:

וּנְחָתוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָרָה לְמִיזְבּוֹן עִיבּוּרָא מִמִצְרָיִם:

וירדו אחי יוסף. ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם: עשרה. מה תלמוד לומר, והלא כתיב (פסוק ד) ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא היתה אהבת כלם ושנאת כלם שוה לו, אבל לענין לשבור בר כלם לב אחד להם:

וירדו אחי יוסף עשרה. כי לא היה המשביר מוכר לשום קונה אלא בעד בית א' ולא בעד רבים פן יעשה בו סחורה כמו שהוא המנהג בשני רעב:

אחי יוסף. פי' נתנו דעתם על האחוה לפדותו: עשרה. אולי הלכו כולן לחשש הרגיל בשני רעב כי תרע עין אדם ברעהו ועל פת לחם יפשעו לגזול ולהרוג איש אחיהו, לזה הלכו כולם כדי שאיש את אחיהו יעזורו, וגם בנימין היו רוצים להוליכו עמם אלא שיעקב לא רצה, והוא אומרו ואת בנימין לא שלח וגו', הא למדת שזולת טעם זה גם אותו היה שולח עמהם: עוד נראה שלא היה מוכר יוסף אלא דבר קצוב לכל אחד, ונתחכם בזה לב' דברים, א' נגלה וא' נסתר, הנגלה כדי שלא יתתגר אדם בתבואה, ויש בזה שבח לו ושבח לקונים, שבח לו כדי שישתכר הוא בכל עליית השערים, ושבח לקונים כי הוא לא יעלה השער ביותר, ואחד נסתר כדי שיבואו כל האחים אצלו כמו שכן היה כי באו כולן לקנות כל אחד הקצוב:

וְיָת בִּנְיָמִין אֲחוּהִי דְיוֹסֵף לָא שְׁלַח יַעֲקֹב עִם אֲחוֹהִי אֲרֵי אֲמַר דִּלְמָא יְעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא:

וְיַת בִּנְיָמִין אָחוֹי דְיוֹסֵף לָא שָׁדַר יַעֲקב עִם אָחוֹי אֲרוּם אָמַר הָא הוּא טַלְיָא וּמִסְתָּפִינָא דִלְמָא יְאַרְעִינֵיהּ מוֹתָא:

פן יקראנו אסון. ובבית לא יקראנו אסון, אמר רבי אלעזר בן יעקב מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:

אסון. מות:

וַאֲתוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִזְבַּן עִיבוּרָא בְּגוֹ עָלַיָּא אֲרֵי הֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן:

וְאָתוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל חַד בְּתַרְעָא חַד דְלָא יִשְׁלוֹט בְּהוֹן עַיְינָא בִּישָׁא כַּד יַיעֲלוּן כַּחֲדָא לְמִזְבּוּן בֵּינֵי כְנַעֲנָאֵי דְעָאלוֹן לְמִזְבּוּן אֲרוּם הֲוָת כַּפְנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

בתוך הבאים. מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כלם בפתח אחד אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלט בהם עין הרע שכלם נאים וכלם גבורים: [ כי היה הרעב . מוסב על הבאים , כי היה הרעב בארץ כנען והיו באים הרבה שירות משם]:

בתוך הבאים. שהיו הולכי' שם חבורות יחד להמלט מן השוללי' שרבו אז מפני הרעב:

ויבואו בני ישראל וגו' כי היה הרעב וגו'. הוצרך לחזור לומר כי היה הרעב וגו'. נתכוון לתת טעם להבאים שלא תאמר היכן הוזכרו הבאים לומר בתוכם, לזה אמר כי היה וגו' וישנם לבאים. עוד נתכוון לומר שנתחכמו להחביא עצמם ובאו בתוך אותם שבאים לשבור מטעם שהיה הרעב בארץ כנען שבזה לא יכנסו בחשד מרגלות שחשדם יוסף, וזה שיעור הכתוב ויבואו בני ישראל ודרך ביאתם היתה בתוך הבאים שביאתם היא כי היה הרעב וגו':

וְיוֹסֵף הוּא דְּשַׁלִּיט עַל אַרְעָא הוּא דְזַבִּין עִיבוּרָא לְכָל עַמָּא דְאַרְעָא וַאֲתוֹ אֲחֵי יוֹסֵף וּסְגִידוּ לֵהּ עַל אַפֵּיהוֹן עַל אַרְעָא:

וְיוֹסֵף הוּא הֲוָה שַׁלִיט עַל אַרְעָא וִידַע דְאָחוֹי עָלִין לְמִזְבּוּן מַנֵי נְטוּרִין בְּתַרְעֵי קַרְתָּא לְמִכְתּוֹב כָּל דְעָלִיל בְּיוֹמָא הַהוּא שְׁמֵיהּ וְשֵׁם אָבוֹי וְהוּא הֲוָה מְזַבֵּן עִיבּוּרָא לְכָל עַמָא דְאַרְעָא וְאָתוּ אֲחֵי יוֹסֵף וּבְלָשׁוּ בִּסְרַטְיָיתָא וּבְפַלְטְיָיתָא וּבְבָתֵּי פוּנְדַקְתָּא וְלָא אַשְׁכְּחוּהוּ וְעָלוּ לְבַיְיתֵיהּ וּסְגָדוּ לֵיהּ עַל אַפֵּיהוֹם עַל אַרְעָא:

וישתחוו לו אפים. נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחואה פשוט ידים ורגלים היא:

הוא המשביר לכל עם הארץ. איננו ראוי שיהיה השליט על הארץ משנה למלך מצרים מוכר לכל אחד סאה או תרקב מן התבואה ולכן נתעוררו בזה רבותינו ואמרו (ב"ר צא ו) שצוה לסתום כל האוצרות חוץ מאחד בעת ההיא ועל דרך הפשט יתכן שהיו באים לפניו מכל הארצות והוא שואל וחוקר עליהם ומצוה לפקידים תמכרו לאנשי עיר פלונית כך וכך תבואה ממין פלוני והוצרכו בני יעקב לבא לפניו בתוך הבאים מארץ כנען לצוות עליהם כמה ימכרו לארצם כי הם ראשונים לאשר באו מארץ כנען והם באו לפניו בעבור כולם

המשביר. מגזרת שבר וטעמו מוכר והוא פועל יוצא לשני פעולים:

הוא השליט על הארץ הוא המשביר. עם היותו השליט היה הוא בעצמו המוכר ולא היה מאמין בעבדיו כי אמנם היה הכסף רב מאד וראוי לפרעה כאמרו ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה ולכן לא היה שום בר נמכר לקונים בלתי חותמו או כתב ידו: ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו. ולפי שעם היותו שליט היה הוא בעצמו המשביר הוצרכו אחי יוסף לבא אליו ולא לדבר אל עבדיו בלבד:

וישתחוו לו. בגימטריא בכאן נתקיים החלום:

הוא השליט הוא וגו'. פי' הגם שהוא השליט ואין דרך שלטון להתטפל במכירת התבואה ומה גם בכל כך טורח המופלא אף על פי כן הוא המשביר לכל עם הארץ וטעמו כמום עמו להכיר ברדת אחיו:

וַחֲזָא יוֹסֵף יָת אֲחוֹהִי וְאִשְׁתְּמוֹדְעִנּוּן וְחַשִּׁיב מָה דְמַלֵּיל לְהוֹן וּמַלִּיל עִמְּהוֹן קַשְׁיָן וַאֲמַר לְהוֹן מְנָן אֲתֵיתוּן וַאֲמָרוּ מֵאַרְעָא דִּכְנַעַן לְמִזְבַּן עִיבוּרָא:

וַחֲמָא יוֹסֵף יַת אָחוֹי וְאִשְׁתְּמוֹדָעִינוּן וְאִתְעֲבֵיד בְּעֵינֵיהוֹם כַּחֲלוֹנָאֵי וּמַלֵיל עִמְהוֹם מִילִין קַשְׁיָין וְאָמַר לְהוֹם מְנָן אָתֵתוּן וַאֲמָרוּ מֵאַרְעָא דִכְנָעַן לְמִזְבַּן עִיבּוּרָא:

ויתנכר אליהם. נעשה להם כנכרי בדברים, לדבר קשות:

{{נ}} פירוש ויתנכר, הראה עצמו נכרי:

וירא יוסף את אחיו ויכירם. מיד שראה אותם הכירם ופחד אולי יכירוהו ויתנכר אליהם ששם המצנפת על מצחו וקצת הפנים ושנה עצמו כמו שנאמר באשת ירבעם (מלכים א יד ב) קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם וכתיב (שם פסוק ה) ויהי כבואה והיא מתנכרה או יהיה ויתנכר בכאן שהתנכר להם בדבריו שדבר להם קשות ואמר להם בכעס כאילו לא יבא אדם לפניו לשבר מאין באתם לפני ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל וכאשר הזכירו לו זה אז נתברר לו שהם אחיו באמת וזה טעם ויכר יוסף פעם שנית כי נתוסף לו בהם היכר וידיעת אמת ורש"י כתב נעשה להם כנכרי בדברים לדבר אתם קשות ועל דעתו יהיה ויתנכר לומר שדבר כאיש נכרי ואיננו נכון

ויתנכר. מגזרת נכרי הראה שהוא נכרי: קשות. שם התאר והטעם מלות קשות. וכן יענה עזות: ויכרם. בתחלה הכיר שהם אחיו. ואחר הסתכל בכל אחד והכירו וזהו ויכר יוסף את אחיו:

ויכירם. שהם אחיו לא שהכיר אחד לאחד: ויתנכר אליהם. שנה טעמו ולא דבר בענוה כמנהגו: קשות. פן יכירוהו בקול:

ויכירם. ביקש לקבלם בסבר פנים יפות ובא המלאך שמצאו תועה והזכירו מיד ויתנכר אליהם ולכך כתיב אחר כך ויכר לשון יחיד: ויתנכר. בגימטריא על ידי האיש גבריאל:

וירא יוסף את אחיו. פי' ראה אותם בראיית אחים והכיר אחוה להם אלא שאליהם היה מתנכר, והוא אומרו ויתנכר אליהם פי' למה שהם אינם מכירים אותו לא יקפידו על דברו אליהם קשות כי הוא להם איש נכרי, ועשה כן להביא בנימין כמו שגילה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל לידע מחשבותם אליו באותו מצב, ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשוהו ולחטא יחשבוהו:

ויכירם ויתנכר אליהם וגו'. מה שחזר ואמר שנית ויכר יוסף את אחיו לפי שההכרה ראשונה קאי על צורת פניהם שהיה מכיר מי המה, והכרה שניה קאי על עניני האחוה והרחמנות כפירש"י, ובעקידה פירש מתחלה ויכירם ויתנכר מכיר ואינו מכיר, ואחר שאמרו מארץ כנען באו אז הכירם הכרה גמורה כי אחיו המה, והראב"ע פירש שמתחלה היה מסופק מי ראובן מי שמעון ואח"כ כאשר נתיישב בהם הכירם הכרה גמורה מי ומי ההולכים. והנה בענין דבור קשות, ישתומם כל משכיל מה ראה יוסף על ככה לצער את אביו ואת אחיו חנם, ומה שפירש הרמב"ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות כו', אם ירצה ה' בקיומם המה יתקיימו מעצמם ויוסף מה פעל. והנראה לי בזה שמה שלא גלה לאביו עדיין כי הוא חי לפי שחשב אם הקדוש ב"ה לא גלה לו א"כ רצה הקב"ה בצערו כ"ב שנה מדה כנגד מדה ואיך יגלה הוא מה שכסה הקב"ה, כי מצא בשכלו שנגזר על אביו צער כ"ב שנים שלמים מיום ליום כנגד אותן כ"ב שנים שלא קיים מצות כבוד אביו, ואחר שנשלמו אז נתודע יוסף אל אחיו, ומה שציער את אחיו עשה כל זה למרק עונם במה שמכרו אחיהם וגדול עונם מנשא וצריכין מירוק יסורין מדה כנגד מדה. וקרוב לזה פירש מהרי"א, והנני מוסיף על דבריו לפרש כל הפרטים והקורות, כי עלילה ראשונה של מרגלים אתם למרק העון שחשבו את יוסף למרגל ורכיל לראות ערות אחיהם, כי בבואו אליהם דותינה כתיב ובטרם יקרב אליהם וגו'. כי המה חשבו שרצונו להתקרב אליהם ולרגל מה יעשו אחיו כדי לחזור ולהביא איזו דבה לאביו עליהם, וכל רכיל גורם לשפיכת דמים כמ"ש (יחזקאל כב.ט) אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם, לפיכך בטרם יקרב אליהם להרוג אותם יתנכלו המה להמיתו, כי חשבו שהבא להרגך השכם להרגו בטרם יקרב הוא אליך. ולכך נאמר ויזכור את החלומות קודם שאמר אליהם מרגלים אתם. לפי שנזכר שחלם לו והנה תסובנה אלומותיכם ולא פירש מהו הסיבוב, אלא ודאי שסופם להיות בעלילות מרגלים כי כל מרגל הולך ומסבב את כל העיר לראות מהיכן היא נוחה ליכבש, וראיה ממה שנכנסו בעשרה שערי העיר סחור סחור וע"י סבוב זה ישתחוו לאלומתו של יוסף, כי יבואו בעלילת מרגלים אתם לראות ערות הארץ באתם. ובזה נתמרק העון שחשבו את יוסף למרגל הבא לראות ערות מעשיהם וכנגד מה שהשליכו את יוסף לבור ויאסוף אותם אל משמר, פירש רש"י בית האסורים דהיינו בור כמ"ש ביוסף ויתנהו אל בית הסוהר, ויוסף אמר כי שמו אותי בבור, והוכרח רש"י לפרש כן שאם היה בית המשמר באיזו חדר לא היה מדה כנגד מדה, לפיכך ויקח מאתם את שמעון כי הוא השליכו לבור. ואמרו דרך וידוי אבל אשמים אנחנו וגו', לפי ששמעו שאמר יוסף את האלהים אני ירא וגו' וראו האמת שכך הוא שהרי גמל חסד עמהם ושלח רעבון ביתם ולא עכב כ"א את שמעון, אם כן אין לתלות כל הקורות במושל עז ומעליל, שהרי הוא ירא אלקים, אלא ודאי שעונותם הטו אלה, ע"כ היו מתודים אחר שאמר את האלהים אני ירא ולא קודם לכך שנתן את כולם במאסר, לפי שאח"כ ראו עין בעין שבמדה שמדדו נמדד להם. ועלילת הגביע היתה, כדי שעל ידו יהיו בחשש עבדות כמו שפסקו על עצמם הננו עבדים לאדוני, כי בזה יתמרק העון שמכרו את יוסף לעבד, וכשספרו כל הקורות ליעקב אמר א"כ איפוא זאת עשו, מהו לשון איפוא, אלא שאמר אם זאת האיפה היוצאת למדוד לכם, באיפה ומידה, בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז.ח) ואינו במקרה כי אם בהשגחה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וגו'. כדי לכפר על מה שמכרוהו לישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולוט, כך יביאו מנחה מן המינים אלו כדי שע"י מושל זה יתמרק כל העון, ואע"פ שיעקב לא ידע מן המכירה מ"מ רוח ה' דבר בו להביא מנחה מן מינים אלו, ואל שדי יתן לכם רחמים, כי בזה יתמרק העון שלא נתנו רחמים לאחיהם בהתחננו אליהם.

וְאִשְׁתְּמוֹדַע יוֹסֵף יָת אֲחוֹהִי וְאִנּוּן לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוֹהִי:

וְאִשְׁתְּמוֹדַע יוֹסֵף יַת אָחוּהִי דְכַד אִתְפְּרַשׁ מִנְהוֹם הֲוָה לְהוֹם רוֹשָׁם דְקַן וְאִינוּן לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוֹהִי דְלָא הֲוָה לֵיהּ רוֹשָׁם דְקַן וְהַהוּא שַׁעְתָּא אִית לֵיהּ:

ויכר יוסף וגו' . לפי שהניחם חתומי זקן: והם לא הכרהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן, ועכשיו בא בחתימת זקן. ומדרש אגדה ויכר יוסף את אחיו כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו ורחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה:

והם לא הכירוהו. כלל ולא הוצרך עוד להתנכר אליהם ואמרו רבותינו (יבמות פח) בטעם ההכרה לפי שהניחם חתומי זקן והם לא הכירוהו שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק מעט אבל כיון שהכיר את הגדולים הכיר את כולם ועוד היה מכירם מדעתו שיבאו שם והם לא הכירוהו שלא נתנו לבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ ואמר רבי אברהם ויכירם בתחלה הכיר שהם אחיו ואחרי כן הסתכל בכל אחד והכירו

ויכר יוסף את אחיו. אחד לאחד ואחר כך:

לא הכירוהו. ב' במסורה הכא ואידך גבי איוב ויראו אותו מרחוק ולא הכירוהו. מה התם לא הכירוהו בשביל שנשתנה מחמת היסורים אף כאן לא הכירוהו בשביל שנשתנה שהיה עבד ונעשה שר וגדול בכל הארץ. ומיהו התם לא הכירוהו מרחוק אבל כשקרבו אליו הכירוהו והכא לא הכירוהו כלל שלא העלו על דעתם שיגיע יוסף למעלה כזו:

ויכר יוסף וגו'. פי' הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן ומטבע אנושי כשתולד הידיעה בלב א' מהשנים גם בלב השני יתעורר בחינת הזכרון כי הלבבות יגידו סודות נעלמים כאומרם (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, וידקדקו בעינים במצח בדיבור והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון, אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו, והטעם לצד ראותו ברום המעלות החליטו הבחינה והרחיקו מלבם מחשוב דבר זה:

וּדְכִיר יוֹסֵף יָת חֶלְמַיָּא דִּי חֲלִים לְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן מְאַלְלִין אַתּוּן לְמֶחֱזֵי יָת בִּדְקָא דְאַרְעָא אֲתֵיתוּן:

וּדְכִיר יוֹסֵף יַת חֶלְמַיָיא דְחָלַם עֲלֵיהוֹם וַאֲמַר לְהוֹם אַלִילֵי אַתּוּן לְמֶחֱמֵי יָת עִרְיָת מַטְעִיתָא דְאַרְעָא אֲתֵיתוּן לְמֶחְמֵי:

אשר חלם להם. עליהם, וידע שנתקימו, שהרי השתחוו לו: ערות הארץ. גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה לכבש, כמו (ויקרא כ יח) את מקורה הערה, וכמו (יחזקאל טז ז) ערום ועריה. וכן כל ערוה שבמקרא לשון גלוי. ותרגום אנקלוס בדקא דארעא, כמו (מלכים ב' יב ו) בדק הבית, רעוע הבית, אבל לא דקדק לפרשו אחר לשון המקרא:

{{ס}} פירוש סדק של קיר:

ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם. עליהם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו לשון רש"י ולפי דעתי שהדבר בהפך כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון והנה אנחנו מאלמים אלומים כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה כי היה אביו בא מיד בלא ספק ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (צג ט) אמר רבי חייא בר' אבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק היה בו פיוס ליוסף פיוס לאחיו פיוס לבנימין פיוס ליוסף ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו' וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיות בארצם והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו "ויאמר אליהם מרגלים אתם" - העלילה הזאת יצטרך להיות בה טעם או אמתלא כי מה עשו להיות אומר להם ככה וכל הארץ באו אליו והם בתוך הבאים כמו שאמר לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען ואולי ראה אותם אנשי תואר ונכבדים לבושי מכלול כולם ואמר להם אין דרך אנשים נכבדים ככם לבא לשבור אוכל כי עבדים רבים לכם ויתכן שהיו בתחילת הבאים מארץ כנען והוא טעם ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען כי עתה באו משם הראשונים ויאמר להם יוסף מרגלים אתם כי מארץ כנען לא בא אלי אדם לשבור אוכל וזה טעם מאין באתם שאמר להם בתחילה

ערות הארץ. בעבור היות המנהג להסתיר הערוה שהיא דבר מגונה על כן אמר דרך משל. או בעבור היות הערוה נסתרת כך אתם באים לראות את סוד הארץ והוא הנכון בעיני:

ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם. זכר להם את החלומות שבחלו' האלומות היו כלם משתחוים ושאלומתו קמה וגם נצבה שלא נפלה אחר שקמה. ולכן רצה שיבאו כלם ויבשרם ויתקיים בו ענין וגם נצבה: לראות את ערות הארץ באת'. לראות אם יש אתנו מזון מספיק לארצנו ולא באתם לקנות כי אין מנהג שאר הבאים שיהיו עשרה יחדיו שואלים:

ויזכור יוסף וגו' ויאמר אליהם מרגלים וגו'. פי' לצד שזכר החלומות אשר חלם להם כפי האמת והם חשדוהו כי שקר בפיו ואומר מה שהוא מקוה להתגדל עליהם, גם הוא נתכוון לכפר עונם ויאמר להם מרגלים אתם לראות וגו' ואין בפיכם נכונה:

ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. נתקשו המפרשים בויכוח זה ובשנוי הלשון במה שהזכיר מרגלים וערות הארץ שניהם יחד, ולפעמים מרגלים לבד ולפעמים יזכור ערות הארץ לבד, הלא דבר הוא. ובעקידה ומהרי"א תמצא דרך אחד לכל הספיקות כמנהגם כי דרך אחד לשניהם על הרוב, והקרוב אלי לומר בזה שהיו כאן עלילות שני דברים כדרך שפירש בספר תולדות יצחק שיש שני מיני מרגלים, אחד הוא המרגל באנשי המלחמה מה הם עושים ומה הם מדברים ואנה ילכו, השני הוא המרגל באיזו מקום ומהיכן העיר נוחה ליכבש, וכנגד הראשונה אמר מרגלים אתם, וכנגד השניה אמר ערות הארץ באתם לראות. ועל פי דרך זה, נראה ליישב כל השנויים שבפסוקים אלו לפי ששני אלו כל אחת קשה משל חברתה, כי יוסף הוצרך ליתן סבה וטעם לכל עלילה, כי מצד שראה אותם מטמינים את עצמם בתוך הבאים אמר מרגלים אתם, כי זה מופת חותך שאתם נחבאים בין האנשים לשמוע מה יספרו האנשים זה לזה על כן אתם מתפזרים בין אנשים הרבה, כי זה ישמע כאן וזה במקום אחר וזה מופת גדול אשר אין פה להשיב עליו, ומצד שראה אותן נכנסין בעשרה שערי העיר חשדם בערות הארץ באתם לראות, אבל מכל מקום אינו מופת גדול כל כך כמו הראשון, כי יכולין אתם לתרץ ולומר שאין לכם שייכות זה עם זה וכל אחד בא מדרך אחר וקרה מקרה שבתוך העיר נתוועדתם יחד, כי אין זה רחוק שעשרה שלוחים יתוועדו יחד לשבר בר, אבל ענין המרגלים אינו תלוי בזה, כי את"ל שכן הוא מכל מקום מה שכל אחד מכם מטמין עצמו כגנב זה מופת שכל אחד מכם מרגל, ע"כ אני אומר שתרווייהו איתנהו בכם והאחד ראיה על חבירו, ולא זו שמרגלים אתם אלא אפילו לראות בערות הארץ אתם חשודים, אע"פ שעל זה יש לכם התנצלות מ"מ מאחר שודאי מרגלים אתם א"כ גם לראות ערות הארץ קרוב לודאי.

וַאֲמָרוּ לֵהּ לָא רִבּוֹנִי וְעַבְדָּיךְ עַלּוּ לְמִזְבַּן עִיבוּרָא:

וַאֲמָרוּ לֵיהּ לָא רִבּוֹנִי וְעַבְדָךְ אָתָן לְמִזְבַּן עִיבּוּרָא:

לא אדני. לא תאמר כן, שהרי עבדיך באו לשבר אכל:

{{ע}} הוצרך להוסיף מלות תאמר כן, כיון שפסק עליהם שהם מרגלים לא תפול על זה כי אם מלת אל, כמו שמצינו גבי חנה, שחשבה עלי לשכורה והשיבה לו (שמואל-א' א' ט"ז) אל תתן אמתך לפני בת בליעל, אבל מלת לא, תפול כשהיא תשובה על שאלה או בקשה: {{פ}} אין זה הוכחה, כי יוסף אמר לא כי אלא לרגל הארץ באתם, אלא הכי פירושו לא תאמר כן אלא הרי עבדיך וכו', והוא כמו אבל עבדיך כו':

ויאמרו לא אדני וגו'. פי' דבר זה אין מקום לחושדנו בו הגם שהיינו באים בלא סיבה, ועוד עבדיך באו וגו' פירוש סיבת ביאתנו הלא היא ידועה וגלויה:

(י-יא)ויאמרו אליו לא אדוני וגו', כלנו בני איש אחד נחנו, על כן היינו מתייראים בעין הרעה השולט ביותר כשרואין מספר אחים יפה תואר במקום אחד, מאילו היה כל אחד בן איש אחר, וכן צוה לנו אבינו למה תתראו, ומזה למדנו להטמין עצמינו בתוך הבאים, וא"כ לא היו עבדיך מרגלים כי כל איש בחזקת כשרות הוא, ומי שרוצה להוציאו מחזקתו עליו להביא ראיה, ומאחר שאין לך ראיה אחרת כי אם ההטמנה בתוך הבאים, והרי אנו מתרצים זה ואין לך ראיה וממילא נדחו גם דבריו של ערות הארץ באתם לראות, ולא הוצרכו האחים לזכור זה כי גם יוסף הודה שטענת ערות הארץ באתם לראות תלוי בטענת מרגלים אתם, וכשנדחית טענת מרגלים אתם א"כ ממילא נדחית גם טענת ערות הארץ.

כֻּלָּנָא בְּנֵי גַּבְרָא חַד נָחְנָא כֵּיוָנֵי אֲנַחְנָא לָא הֲווֹ עַבְדָיךְ אַלִּילֵי:

כֻּלָנָא בְּנֵי גַבְרָא חָד נַחְנָא מְהֶמְנֵי אֲנַחְנָא לָא הֲווֹ עַבְדָךְ אַלִילֵי:

כלנו בני איש אחד נחנו. נצנצה בהם רוח הקדש וכללוהו עמהם שאף הוא בן אביהם: כנים. אמתיים, כמו (שמות י כט) כן דברת, (במדבר כז ז) כן בנות צלפחד דוברות, (ישעיה טז ו) ועברתו לא כן בדיו:

כלנו בני איש אחד נחנו. יתכן לפרש הטענה הזאת כי אמרו מפני היותנו אחים בני איש אחד ולא נפרד זה מזה כי כן רצון אבינו באנו כלנו כאחד לשבר אוכל ולא שלחנו אחד ממנו עם עבדיו וכן היה הדבר כי למה ישלחם כולם אלא שאין רצונם להפרד זה מזה גם יתכן שעשו כן בעבור כובד הרעב שלא יגזלו מעבדיהם בדרך את השבר אשר יביאו ויתכן שאמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו תוכל לחקור עליו כי הוא נודע בשערים בכבוד עשרו ורוב בניו ואם תשאל ותחקור תדע כי כנים אנחנו ואנשים צדיקים בני צדיק ולא מרגלים וטעם לא היו עבדיך מרגלים כי כנים אנחנו מנעורינו בכל דברינו לא היו עבדיך מרגלים מאז ועד עתה וכן (להלן פסוק לא) לא היינו מרגלים מעולם ורבותינו נתעוררו כמו שאמרנו ודרשו (ב"ר צא ו) שנכנסו בעשרה פתחים כדרך מרגלים ולכך העליל עליהם וטענה נכונה היא אבל לא הזכיר אותה הכתוב ועוד שאמרו לו בתחלה כלנו בני איש אחד נחנו והיא שמחייבת אותם ויתכן שמתחלה אמר להם נכנסתם בעשרה פתחים ועכשיו אתם נועדים במקום אחד ונקשרים יחדיו אין זה רק דרך מרגלים ואמרו לו בעבור היותנו אחים נאספנו יחד ואמר להם לא כי ערות הארץ באתם לראות כי אם אתם אחים היה לכם ליכנס בפתח אחד כאשר אתם עתה יחדיו אז אמרו כי האחד איננו והלכו לבקשו והכתוב לא יחוש להאריך בטעם הטענות

נחנו. בלא אל''ף והוא האמת: כנים. נאמנים. ויתכן להיותו מגזרת כן תעשה כאשר דברת או מגזרת כן בנות צלפחד כמו האמת:

כלנו בני איש אחד נחנו. ואם היינו מרגלים היה במצות איזה מלך ולא יבחרו פקידיו כל המרגלים בני איש אחד אבל כאנו יחדיו מפני שאנו אחים: כנים אנחנו. בכל עסקינו: לא היו עבדיך מרגלים. מעולם ואין ראוי לחשוד אותנו במרגלות עתה:

בני איש אחד נחנו. ולא אמרו אנחנו רמז שאחד ממנו חסר: נחנו. ג' במסורה הכא. ואידך נחנו נעבור חלוצים. נחנו פשענו. וזהו שדרשו שאמרו נחנו להרוג כל העיר באנו אם לא יתנוהו לנו וזהו בשביל שנחנו נעבור חלוצים להלחם אם לא יתנוהו לנו לפדותו לכך נחנו פשענו: מרגלים אתם. פירוש ולא אני שיהושע שיצא ממנו לא היה בעצת מרגלים והם אמרו לא היו עבדיך מרגלים פירוש יהודה השיבו כי היה ראש המדברים גם ממני יצא כלב שלא היה בעצת המרגלים: לא היו. בגימטריא כלב:

כולנו בני איש וגו'. פירוש ובזה אין מקום לחשד ריגול כי המרגלים יבחרו להיות מענפים רבים, וכמו כן תמצא במרגלים ששלח משה, וגם ב' ששלח יהושע לא היו בני איש אחד כי כן דרך הבוחן בענין זה, ואומרו כנים אנחנו פירוש אחר שמודיעים עצמם יוצדק כי הם כנים כי הוא הפך משפט המרגלים שלא יודיעו עצמם מעצמ ס: לא היו עבדיך וגו'. אמרו לשון עבר פירוש בביאתם לארץ. כי עתה אחר שהרגיש בהם אינם צריכין לומר שאינם מרגלים כי ודאי שלא ירגלו עוד. או יכוונו לומר שאחר שאמרו טענותיהם לשלול הריגול בהם אין מציאות לסתור טענותם ולחושדם ברוגלים אלא אם כבר היו מרגלים קודם, ולזה אמרו לא היו עבדיך מרגלים קודם ולזה לא יכנסו עתה בחשד:

וַאֲמַר לְהוֹן לָא אֲרֵי בִדְקָא דְאַרְעָא אֲתֵיתוּן לְמֶחֱזֵי:

וַאֲמַר לְהוֹן לָא אֱלָהֵן עֶרְיַת מַטְעַיַית אַרְעָא אֲתֵיתוּן לְמֶחְמֵי:

כי ערות הארץ באתם לראות. שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר, למה לא נכנסתם בשער אחד:

{{צ}} שיוסף היה יודע שאחיו באין לשבר אוכל, והיה מצוה לשומרי השער שכל מי שיבא לעיר יכתוב שמו ושם אביו ויבאו ויראו לו, ועשרה שומרי השער באו, ובכל מקום היה מוצא, בזה ראובן בן יעקב, ובזה שמעון בן יעקב, ובזה היה יודע שבעשר שערים נכנסו. ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל (פ' ט') גבי לראות את ערות הארץ וגו', ויש לומר דבכאן מוכח שפיר מדכתיב אחר כך ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו', מה ענין תשובה זו על מה שאמר להם מרגלים אתם, אלא על כרחך צריך לומר שיוסף מתחילה אמר להם שהרי נכנסתם בי' שערי העיר, והם השיבו לו לא, כי אלא כולנו בני איש אחד וגו' והאחד איננו, ובשביל אותו אחד נתפזרנו:

לא. אין זה אמת שתהיו אחים: כי ערות הארץ באתם לראות. אבל נועצתם לומר שאתם אחים כדי לבא יחדיו ולראות ערות הארץ:

ויאמר אליהם לא כי וגו'. פי' לא יאמנו דבריכם כי מעשיכם מוכיחים שבאתם לראות ערות הארץ, והטעם שנכנסו כל אחד בשער אחד כאומרם ז''ל (ב''ר פ' צ''א) שכל אחד מהשבטים נכנס בשער אחד וזה יגיד כי ערות הארץ באתם וגו':

ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות. עתה אני אומר שערות הארץ באתם לראות הוא טענה בפני עצמה ואינה תלויה בטענת מרגלים אתם, כי מתחילה עשיתי טענה זו סניף אל טענת מרגלים אתם, כי זולתה הייתי אומר שמא אין לכם שייכות זה עם זה ובמקרה נתוועדתם יחד תוך העיר, אבל עכשיו שבאתם לתרץ ההטמנה ולומר שכולכם אחים ואתם מתייראים מן עין הרע אם כן אני רואה שוויעוד שלכם אינו במקרה, ואם כן למה נכנסתם בעשרה שערי העיר ודאי לפי שערות הארץ באתם לראות.

וַאֲמָרוּ תְּרֵין עֲשַׂר עַבְדָיךְ אַחִין אֲנַחְנָא בְּנֵי גַּבְרָא חַד בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וְהָא זְעֵירָא עִם אָבוּנָא יוֹמָא דֵּין וְחַד לֵיתוֹהִי:

וַאֲמָרוּ תְּרֵיסַר עַבְדָךְ אַחִין אֲנַחְנָא בְּנֵי גַבְרָא חָד בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְהָא זְעֵירָא עִם אָבוּנָא יוֹמָא דֵין וְחַד נְפַק מִלְוָותָן וְלֵית אֲנַחְנָא יָדְעִין מַה הֲוָה בְּסֵיפֵיהּ:

ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו' . ובשביל אותו אחד שאיננו נתפזרנו בעיר לבקשו:

שנים עשר עבדיך וכו'. הנה מה שאמרנו יתברר כי אמנם אבינו עודנו חי בארץ כנען ויגיד הוא ושכניו שהיינו י''ב בניו וחסר אחד והקטן נשאר לכלכל ובכל אלה הפרטים יתברר האמת אצלך:

והאחד איננו. וסמיך ליה ויאמר אליהם יוסף שהיה מכה בגביע ואומר אני מנחש ששמו יוסף:

ויאמרו שנים וגו'. פירוש טעם שנכנסנו בסדר זה כי אנחנו שנים עשר והאחד איננו לזה נתפרדנו וכל אחד נכנס בשער אחד אולי ימצא אחד ממנו את האחד שאיננו, ואומרו הנה הקטן את אבינו זה מופת חותך כי צדק יהגה חיכם כי אמרו דבר שיכול ליבחן:

ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וגו'. בזה נתנו התנצלות על שני הטענות כאחד, על מה שחשדם במרגלים אתם מאחר שהטמינו עצמם בתוך הבאים, אמרו שנית אחים אנחנו והיינו מתייראים מן עין הרע, ועל מה שחשדם בערות הארץ באתם לראות אחר שנכנסו בעשרה שערי העיר, אמרו והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו ובעבור האחד שאיננו נתפזרנו בכל עשרה שערים לבקשו.

וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף הוּא דִּי מַלֵּילִית עִמְּכוֹן לְמֵימַר אַלִּילֵי אַתּוּן:

וַאֲמַר לְהוֹם יוֹסֵף הוּא דְמַלֵילִית עִמְכוֹן לְמֵימַר אַלִילֵי אַתּוּן:

הוא אשר דברתי. הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו. ומדרשו אמר להם ואלו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה תפדוהו. אמרו לו הן. אמר להם ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו. אמרו לו לכך באנו, להרוג או להרג, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם:

{{ק}} דקשה לרש"י הוא אשר דברתי משמע דהם נמי אמרו שמרגלים הם, ולכך קאמר יוסף הוא אשר דברתי, ואין זה אמת כי הם אמרו לא מרגלים אנחנו, ומתרץ דהוא היה ראוי לכתוב בסוף, כלומר אשר דברתי וגו' מרגלים אתם הוא האמת. יש מקשין במה תפש אותם יוסף שהם מרגלים עד שאמר להם הוא הדבר וגו', ועוד קשה במאי יתאמת זה שאם יביאו את בנימין שאינם מרגלים, ונראה לי דהכי פירושו מתחילה אמר להם מרגלים אתם שהרי נכנסתם בי' שערי העיר, כדפירש רש"י ספק מכל הטענות שיש לטעון כאשר הזכרתי, ובזה יתיישבו כל הקושיות ודו"ק, וקצת כעין זה מצאתי בשם מהרש"ל:

הוא אשר דברתי אליכם. אותו האחד שאתם אומרים שאיננו ואינכם מפרשים אנה הלך הוא שהלך בעצתכם להגיד מה שראיתם או שהסכמתם כדי לרגל כמו שאמרתי:

הוא אשר דברתי. פי' שאין אני חוזר מדיבורי הראשון ועדיין הדיבור הראשון במקומו עומד, ואומרו לאמר פי' עודני אומר כן: או יאמר על זה הדרך טעם עצמו שאתם אומרים כי באתם לחפש אחר אח האבוד הוא הדבר שנתכונתי בדברי שאמרתי לכם מרגלים כוונתי היא כדרך שאמרתם בפיכם שבאתם לבקש דבר בעיר, והוא על דרך אומרם ז''ל (שם) שאמר להם ואם לא יתנוהו לכם מה תעשו וגו' יעויין שם דבריהם, וגדר זה הוא נכלל בגדר הריגול כל שהם יועצים נגד יושבי העיר, ולדרך זה ידויק על נכון אומרו תיבת לאמר והבן:

ויאמר יוסף הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם, ונתחדש לי עכשיו מופת שני על זה כי קשה לי למה אין זה האח הקטן אתכם, אלא ודאי שהיה פה עמכם והלך לו כי כבר שמע איזו חידוש במקום זה, ושלחתם אותו אל משלחכם להגיד את אשר שמע כבר, ואתם נשארתם פה לרגל עוד ובזאת תבחנו שתביאו אחיכם הקטן הנה ואני אחקור עליו אם ראוהו כבר במקום זה או לא, כי אם לא ראוהו כאן אז כנים דבריכם, ואם לא תביאוהו חי פרעה כי מרגלים אתם, כי אתם יראים פן יעידו עליו שראוהו כבר בעיר הזאת והלך לו לבדו. ולפי זה הדרך יתכן לפרש שהכל עלילה אחת ונתן עליה שני מופתים, כי מתחלה אמר מרגלים אתם מאחר שהטמנתם אתכם בתוך הבאים, ועוד נתן מופת שני שהרי ערות הארץ באתם לראות, כי נכנסתם בעשרה שערי העיר, ויאמרו לא אדוני וגו' כלנו בני איש אחד נחנו וגו'. ובזה תרצו ההטמנה לומר כי אנו מתייראים מן עין הרע, ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות, ומלת כי משמשת לשון דהא, ואמר להם את"ל שתרצתם ההטמנה, מ"מ איך תאמרו שאינכם מרגלים דהא ערות הארץ באתם לראות מהיכן העיר נוחה ליכבש, ע"כ חזרו לתרץ שניהם, כולנו בני איש נחנו לתרץ ההטמנה, והאחד איננו לתרץ הכניסה תוך עשרה שערי העיר, הוא הדבר אשר דברתי כמבואר בדרך ראשון,ופירוש זה מספיק יותר מן פירוש העקידה ומהרי"א בהיתר כל הספיקות ובענין הבחינה באח הקטן. וי"א שלכך העליל עליהם מרגלים כי היה ירא פן יחקרו אחר המושל מי הוא ויתברר להם כי הוא יוסף.

בְּדָא תִּתְבַּחֲרוּן חֵי פַרְעֹה אִם תִּפְקוּן מִכָּא אֶלָּהֵין בְּמֵתֵי אֲחוּכוֹן זְעֵירָא הָכָא:

בַּהֲדָא מִילָא תִּתְבָּחֲרוּן חַיֵי דְפַרְעה אִין תִּפְקוּן מִיכָּא אֱלָהֵן בִּדְיֵיתֵי אֲחוּכוֹן קַלִילָא הָכָא:

חי פרעה. אם יחיה פרעה. שהיה נשבע לשקר, היה נשבע בחיי פרעה: אם תצאו מזה. מן המקום הזה:

{{ר}} פירוש לפי פשוטו של קרא אין לו הבנה, משום הכי הוסיף מלת אם, ויהיה טעמו אם חי פרעה לא תצאו מזה, ויהיה אם דקרא במקום לא, כמו (תהלים פ"ט ל"ו) אם לדוד אכזב, שרצה לומר לא אכזב, ויחוייב מזה שאם תצאו לא יחיה, ובאמת יצאו אלא כשהיה נשבע לשקר וכו':

ב'את תבחנו. שאם אינכם אחים לא יסכן הקטן את עצמו לבא עמכם לשקר ולהיות בן מות עמכם:

כי אם בבוא. בבוא עולה למנין י''א שלא תצאו מזה עד שיבאו י''א אחים:

בזאת תבחנו. פי' מתרצה בהבחנה זו הגם שאינה מספקת למה שהוכיח מדבריהם שאמרו שבאו להוציא יוסף כמו שכתבתי: או ירצה שיוצדקו שבדרך רצון באו להוציא יוסף מיד הקונה אם יבא אחיהם הקטון ולבבו יבין את אשר יכוין:

שְׁלָחוּ מִנְּכוֹן חַד וְיִדְבַּר יָת אֲחוּכוֹן וְאַתּוּן תִּתְאַסְרוּן וְיִתְבַּחֲרוּן פִּתְגָּמֵיכוֹן הַקְּשׁוֹטּ אַתּוּן אָמְרִין וְאִם לָא חֵי פַרְעֹה אֲרֵי אַלִּילֵי אַתּוּן:

פַּטְרוּ מִנְכוֹן חַד וְיִדְבַּר יַת אֲחוּכוֹן וְאַתּוּן תִּתְאָסְרוּן וְיִתְבָּחֲרוּן פִּתְגָמֵיכוֹן אִין קוּשְׁטָא עִמְכוֹן וְאִין לָא חַיֵי דְפַרְעה אֲרוּם אַלִלֵי אַתּוּן:

האמת אתכם. אם אמת אתכם. לפיכך ה''א נקוד פתח שהוא כמו בלשון תמה. ואם לא תביאוהו, חי פרעה כי מרגלים אתם:

{{ש}} דקשה לרש"י דמלת האמת מורה שהוא הודה להם שהאמת אתם, והוא סותר למאמר תבחנו שמורה שהוא מסופק בהם, לפיכך הוצרך לומר שזה הוא ה"א התימה, כמו האם כן הוא: {{ת}} שאי אפשר לומר ואם לא תבחנו חי פרעה וכו', שאף אם לא יבחנו לא יתחייב שהם מרגלים:

האסרו. תאסרו כמו ומות בהר:

שלחו מכם אחד וגו' והם לא עשו כן כי חששו לצרת אביהם על כלן: ועוד שידעו נאמנה שלא ישלח בנימין, וצא ולמד כמה השתדלות עשו כולם יחד עד ששלחו בטענת כי יהודה ערב והוא יביאנו ואם יהודה וכל אחיו בבית כלא מה יהיה בטחונו של יעקב שישלח בנימין וערבו ערב צריך להוציאו מבית משמר: או לעולם לא היה בדעתם להפרד בשום אופן כי היו יראים על הפירוד לבל יהיה אשם להיותו לבדו, ולא נתרצו לבסוף להניח אחד מהם אלא לצד שתלה להם הנסיון בזה כאשר אבאר בפסוק אם כנים וגו' ולא תמותו אז הוכרחו במעשיהם:

שלחו מכם אחד. ואח"כ חזר ושלח את כולם חוץ מאחד, כי רצה יוסף שירגישו בחטאם שחטאו באחיהם ויתודו עונם, וכאשר ישלחו מהם אחד חשב שודאי ילך ראובן גדול שבאחים כי אליו משפט הבכורה לצאת לחירות ממקום המשמר, ואולי יתלו האחים שלפי שלא היה לראובן חלק במכירה ע"כ ניצול, כי אפילו יהודה היה לו חלק בזה שהרי בעבור זה הורידוהו האחים מגדולתו, כמו שפירש רש"י על פסוק וירד יהודה (בראשית לח.א) ואחר שהיו במאסר ג' ימים חשב יוסף שכבר נתמרק עון זה, על כן שלח את כולם חוץ מן שמעון, כי הוא היה לו חלק גדול במכירתו יותר מן כולם, כי מה שנאמר ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגהו, שמעון אמר כן ללוי, כמו שפירש רש"י על פסוק שמעון ולוי אחים, (שם מט.ה) ובודאי ששמעון התחיל לדבר כן כי לוי לא היה מדבר בפני הגדול ממנו, וכן פירש"י כאן וכל זה עשה כדי שיכירו בחטאם ויתודו.

וּכְנַשׁ יָתְהוֹן לְבֵית מַטְרָא תְּלָתָא יוֹמִין:

וּכְנַשׁ יַתְהוֹם לְבֵית מַטְרָא תְּלָתָא יוֹמִין:

משמר. בית האסורים:

{{א}} פירוש ולא ששם שומרים עליהם, דהא כתיב אחריו (פ' י"ט) יאסר בבית משמרכם, והא דלא פירש רש"י זה לעיל בפרשת וישב (מ' ג') שהמשמר הוא בית האסורים, משום דלעיל כתיב בהדיא שהיא בית הסוהר דכתיב (שם) ויתן אותם במשמר וגו':

ויאסף אותם אל משמר שלשת ימים. עשה כן להפחידם ושיאמינו בו כי את האלהים הוא ירא ומפני מוראו מוציא אותם שלא ימותו אנשי ביתם ברעב וזה טעם ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם ועוד כי לא ישמעו להניח האחד רק להצלת כלם

אל משמר שלשת ימים. כנגד שלשה דברים שעשו לו ויפשיטו את כתנתו, וישליכו, וימכרו:

וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה דָּא עִבִידוּ וְאִתְקַיָּמוּ מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָּחֵל:

וַאֲמַר לְהוֹם יוֹסֵף בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה דָא עִיבִידוּ וְאִתְקַיְימוּ מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל:

את האלהים אני ירא. ולכן אניחכם להוליך לבתיכם די מחיתכם:

אִם כֵּיוָנֵי אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד יִתְאַסַּר בְּבֵית מַטַּרְתְּכוֹן וְאַתּוּן אִיזִילוּ אוֹבִילוּ עִיבוּרָא דְּחַסִּיר בְּבָתֵּיכוֹן:

אִם מְהֵמְנִין אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד יִתְאַסַר בְּבֵית מַטְרַתְכוֹן וְאַתּוּן אִיזִילוּ אוֹבִילוּ עִיבּוּרָא דִזְבַּנְתּוּן לִכְפֵינֵי בָתֵּיכוֹן:

בבית משמרכם. שאתם אסורים בו עכשיו: ואתם לכו הביאו. לבית אביכם: שבר רעבון בתיכם. מה שקניתם לרעבון אנשי בתיכם:

{{ב}} שלא נחשב שהכינוי מורה שמתחילה נעשה בשבילם: {{ג}} ומלת שבר פה מורה על קנייה לא על מכר, ומפני שהרעבון אינו לבתיהם הוצרך להוסיף אנשי בתיכם:

רעבון בתיכם. צורך בעבור הרעב. וטעמו הביאו אל בתיכם:

אם כנים אתם וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל בירושלמי פרק ח' דתרומות וז''ל תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם גוים ואמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כולם נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם וכו' ימסרו וכו' ע''כ. והוא אומרו אם כנים אתם פירוש אתם יודעים בעצמיכם אם האמת אתכם אחיכם אחד פירוש אחד מכם ולא יחדהו להם יאסר כי אין יראת מות לומר יהרגו כולם ולא ימסרוהו, ולדייק הדבר נתכוון לומר שאם אינם כנים אין להם רשות במשפט להניח אחד מהם כי כשלא יובחנו דבריהם משפט מרגל יש לו ובן מות הוא והרי הם כאלו מיחדים אותו מעכשיו למות ואין הדין כן אלא יהרגו כולם ולא ימסרו נפש אחד מהם. ולא תקשה הלא מצינו כי הוא לקח שמעון ואם כן הוי כיחדוהו, זה אינו כי אולי שהם ייחדו זה מהם: או אפשר שאחר שהסכימו יחד לקחת אחד מהם קדם הוא ובחר שמעון לטעם כי הוא זוגו של לוי ופרד חבילתם:

וְיָת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא תַּיְתוּן לְוָתִי וְיִתְהֵמְנוּן פִּתְגָּמֵיכוֹן וְלָא תְמוּתוּן וַעֲבָדוּ כֵן:

וְיַת אֲחוּכוֹן קַלִילָא תַּיְיתוּן לְוָותִי וְיִתְהֵימִנוּן פִּתְגָמֵיכוֹן וְלָא תְמוּתוּן וַעֲבָדוּ כֵן:

ויאמנו דבריכם. יתאמתו ויתקימו, כמו (במדבר ה כב) אמן אמן, וכמו (מ''א ח כו) יאמן נא דברך:

{{ד}} אין ויאמנו מלשון אמונה, כמו (במדבר ה' כ"ב) ואמרה האשה אמן וכו', שפירושו אמת שאמר הכהן יתן ה' וגו', ועליו כתיב ואמרה האשה אמן, ולא יפול בו לשון אמונה רק אמת יהיה זה שתהיה ירכה נופלת וכו':

ולא תמותו. כי גם בארץ כנען אוכל להמיתכם אם לא תבאו:

ויאמנו דבריכם ולא תמותו. פי' שאם לא יעשו זה יגיד כי אתם מרגלים ולזה אינם יכולין להניח אחד מהם כי ודאי שימות ואין רשות להם לעשות כן אלא יהרגו כולם וכו', ומעתה יתחייבו מיתה על היותם מרגלים או ירצה לומר שלא ימותו ברעב כי ייטיב עמהם להמציא להם פרנסה והוא מה שאמרו לאביהם (פסוק ל''ד) ואת הארץ תסחרו:

וַאֲמָרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי בְּקוּשְׁטָּא חַיָּבִין אֲנַחְנָא עַל אָחוּנָא דִּי חֲזֵינָא עָקַת נַפְשֵׁהּ כַּד הֲוָה מִתְחַנֶּן לָנָא וְלָא קַבֵּלְנָא מִנֵּהּ עַל כֵּן אָתַת לְוָתָנָא עַקְתָא הָדָא:

וַאֲמָרוּ גְבַר לְאָחוֹי בְּקוּשְׁטָא חַיָיבִין אֲנַחְנָא עַל אָחוּנָא דְחָמֵינָא אַנִיקֵי דְנַפְשֵׁיהּ כַּד הֲוָה מְפַיֵיס לָנָא וְלָא קַבֵּילְנָא מִנֵיהּ בְּגִין כֵּן אָתַת לָנָא עַקְתָא הָדָא:

אבל. כתרגומו בקושטא. וראיתי בבראשית רבה (צא ח) לישנא דרומאה היא אבל, ברם: באה אלינו. טעמו בבי''ת, לפי שהוא בלשון עבר שכבר באה, ותרגומו אתת לנא:

אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו. חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו והכתוב לא סיפר זה שם או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר והנה ראובן ענה להם שכבר אמרתי אליכם בשעת מעשה שלא תחטאו בו כי ילד הוא ומפני נערותו חטא לכם וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו ועתה גם דמו עם האכזריות אשר אתם אומרים הנה נדרש או יהיה פירוש גם דמו אף על פי שלא הרגתם אותו ידרוש השם מכם דמו ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא נסה לעבוד ורבותינו דרשו (ב"ר צא ח) דמו ודם הזקן

אבל. כמו אבל שרה אשתך כמו אכן:

בהתחננו אלינו ולא שמענו. והיינו אכזרים נגד אחינו אע''פ שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו וכנגד מדת אכזריותינו זה האיש מתאכזר נגדנו:

ויאמרו וגו' אבל. תיבת אבל אין לה משמעות כאן. והמתרגם אמר בקושטא. וגם עליה דן אנכי למה הוצרכו לומר בקושטא: עוד למה האריכו לשון לומר אשר ראינו וגו' ולא אמרו סתם, ועוד היה להם לומר אשר מכרנוהו שהוא תכלית העון, ואולי שנתכוונו לומר להיות שצדדו בטעם צרה זו אם הוא בשביל מכר יוסף ודחו טעם זה כפי מה שכתבתי למעלה (ל''ז כ') שכפי הדין דנוהו להריגה ואם כן המכר שעשו לו הוא אדרבה מדת החסד, ואם על שגרמו צרת אביהם אדרבה דבר זה יוסיף לו מכאוב ולא יעשה ה' יסורי עון צער אביהם בדבר שיגדל עוד צער על צערו, ואשר על כן לא מצאו עון ואמרו אבל אשמים וגו' אשר ראינו וגו' פי' שעל כל פנים היה להם לרחם עליו בראות אחיהם מתחנן על סכנת נפשו ונתאכזרו עליו ודבר זה מגונה לצדיקים לעשותו על כן באה וגו': או ירצה על זה הדרך להיות שראו כולם יחד באו למשמר חשבו בדעתם בשל מי הרעה, ולהיות שמכר יוסף היה לאות בין עיניהם כשבאו לתלות בו מצאו סתירה לדבר מצד ראובן שנתפס עמהם והוא לא היה בתוך המוכרים, לזה הכריחו ואמרו אבל אשמים וגו' פי' הן אמת אם נאמר שהצרה באה בעד המכר יקשה לנו ראובן לא מכר אבל אשמים וגו' אשר ראינו צרת נפשו וגו' כשרצו לשלוח יד בו ובדבר זה היה ראובן שוה עמהם ההוא אמר (ל''ז כ''ב) השליכו אותו אל הבור ופשיטא כי יתחנן יוסף אליהם ביותר בהשליכו אל הבור לפחד הנפילה והבל הבור והנחשים ועקרבים גם למות שמה ברעב ובצמא ואין לך מיתה משונה כזו ויחנן קולו להם ולא שמעו לקול תחנתו ובזה יד ראובן עמהם, והוא אומרו על כן באה אלינו פירוש יחד הצרה, וכל זה כשנאמר כי דבריהם אלו היו כשהכניסום במשמר. וטעם שסדר הכתוב דבריהם באחרונה הוא לצד שלא רצה להפסיק תוך כל דברי יוסף, אבל אם נאמר שדבריהם אלו היו אחר שהסכימו לאסור אחד מהם והם יעלו לשלום כסדר הכתוב צריך לתת טעם למה לא נתעוררו לחוש לאשמת אחיהם עד עתה. ואולי כי קודם לא הרגישו וחשבו כי אדם בעל בחירה ורצון להרע ולא עון יוסף גורם כי לדעתם מחויב היה להם כמו שפירשנו במקומו (שם כ') מה שאין כן כשאמר להם אחיכם אחד יאסר וגו' ויעשו כן פירוש יחדו הם אחד מהם בזה נתעוררו מהנדמה כי הוא עון יוסף כמו שהם נתאכזרו על אחיהם לזה בא להם הצער בדרך זה שאסרו אחד מהם ביד איש נכרי. וכבר רשמתי בכמה מקומות כי העון יוליד בדמותו בצלמו בסוד אומרו (תהלים ס''ב) תשלם לאיש כמעשהו וכמו כן הדברים כאן שהכאיב להם לבם בצרת אחיהם, והוא אומרו אבל פי' אם היה המקרה זה בדרך אחר לא היינו מצדיקים שעל סיבת יוסף באה אלינו אבל עתה ודאי אשמים אנחנו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו: ועוד היה להם לאות כיון שנתייחד שמעון דכתיב (כ''ד) ויקח מאתם את שמעון מזה ידעו כי דבר יוסף הוא הסובב כי זה הוא היועץ עצה רעה על יוסף דכתיב (ל''ז י''ט) ויאמרו איש אל אחיו ואמרו ז''ל (תנחומא ויחי) שהם שמעון ולוי:

וַאֲתֵיב רְאוּבֵן יָתְהוֹן לְמֵימָר הֲלָא אֲמָרִית לְוָתְכוֹן לְמֵימַר לָא תְחוֹבוּן בְּעוּלֵימָא וְלָא קַבֶּלְתּוּן וְאַף דְּמֵהּ הָא מִתְבְּעֵי:

עָנָא יַתְהוֹם רְאוּבֵן וְאָמַר הֲלָא אֲמָרִית לְכוֹן לְמֵימַר לָא תֵיחְטוּן בְּטַלְיָא וְלָא קַבֵּילְתּוּן מִינִי וְאוּף אַדְמֵיהּ הָא מִתְבָּעֵי מִינָן:

וגם דמו. אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן:

הלא אמרתי אליכם א 'ל תחטאו בילד. שלא היה מתכוין להמיתכם כשעשה מה שעשה כאשר חשבתם אבל היו מעשיו באשר הוא ילד בלתי פועל לתכלית מכוון: וגם דמו הנה נדרש. אין החטא הנדרש עתה האכזריות בלבד כאשר חשבתם אבל גם דמו שחטאתם לשפוך דם נקי שלא היה בן מות כאשר חשבתם והנה בלי ספק מת בעבדותו:

ויען ראובן אותם וגו'. צריך לדעת איך יוצדק לומר מענה על זה, גם אומרו לאמר ב' פעמים גם אומרו וגם דמו וגו': אכן הכוונה היא שבא להשיב למה שאמרו שהצרה באה על אשר לא רחמו על אחיהם בהתחננו וגו' ולטעם זה יכנס גם ראובן, לזה ענה ואמר, והוא אומרו ויען ראובן אותם לאמר כי הוא לא יחשבו לו עון על זה כי הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וגו', והגם שלא אמר להם כן בפירוש אלא ויד אל תשלחו בו השליכו אותו (ל''ז כ''ב) וגו', עם כל זה כוונתי היתה לאמר לכם אל תחטאו בילד, והוא אומרו לאמר אל תחטאו, וכמו שהעיד הכתוב באומרו להשיבו אל אביו: ואם תאמר ועל מי סמך ראובן שיכירו אחיו כוונתו שכן היתה ואדרבה לדעתם עשו יותר רחמנות במכירתו מהניחו בבור כמו שכן אמר הכתוב (שם כ''ז) שאמר להם יהודה לכו ונמכרנו וגו' וידינו אל תהי בו ומה תרעומת מתרעם ראובן באומרו הלא אמרתי וגו' כיון שכדבריו עשו והוסיפו לרחם כנזכר. דע כי עיקר טענת ראובן היתה באומרו ויד אל תשלחו בו כמו שפירשתי שם שנתכוון להצילו מידי אדם שהוא בעל בחירה ורצון זה הוא עיקר הכוונה, וטענה זו צודקת גם כן לבל ימכרוהו לנכרים שמעשיהם מעשה בחירי, והמכר גם כן מכניסו בגדר סכנת מות מהנכרים, וגם שישנו בספק דבר רע. וצא ולמד מה שאמרו ז''ל (ב''ר פ' פ''ו) שקנה אותו פוטיפר למשכב זכור ועל זה נסתרס, והוא אומרו אל תחטאו אתם בילד לעשות בו דבר אלא השליכוהו אל הבור וממה נפשך אם הוא חייב מיתה חיות הנמצאות שם יהרגוהו ואם לאו יהיה לאות החיים מה שאין דבר זה בשליחות ידי אדם, ולא שמעתם פירוש לא הבינותם דברי, ומה שאמרו שהצרה באה על האכזריות ושלא קבלו התחננותו ולעולם בגוף המעשה לא עשו עולה לא כן הוא אלא גם דמו הנה נדרש כי חייבים הם בשליחות ידם בו ונתונים היו בסכנת מרגלים שהוא משפט מות, ולצד זה גם כן לא יכנס ראובן באשם עמהם כי הוא לא היה במכר, ומעתה ראובן נלכד להיות עמהם לבד, ובגמר הדרישה יתחייב המחוייב ויפטר הזכאי בדינו. וגם למה שפירשתי באומרו אבל אשמים שהתעוררותם היתה לצד תפיסת שמעון לבד יהיה פירוש הכתוב גם כן כדרך זה:

וגם דמו הנה נדרש. לשון גם נראה לפרש לפי שהאחים חשבו שיוסף היה חייב מיתה בדין, כי לשון הרע תלתא קטיל ויוסף הביא דבתם רעה דומה כאילו הרגם, ועוד בא לרגל אותם בבואו דותינה, על כן בקשו נכלי דתות ע"פ התורה להמיתו בטרם יקרב הוא אליהם וימיתם, כי הבא להרגך השכם להרגו, וא"כ מצד שבקשו להרגו אין להם אשמה לפי סברתם, אך עיקר האשמה היא מדת האכזריות שהיתה בהם שלא שמעו בהתחננו אליהם, כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת, ולא הזכירו שבקשו להרגו, לפי שחשבו שמצד בקשת ההריגה או המכירה והשלכה לבור אין עליהם אשמה. ויען אותם ראובן הלא אמרתי אל תחטאו בילד, מאחר שהוא כילד ואינו בר עונשין עדיין בבית דין של מעלה, א"כ אין לו משפט מות וא"כ יש בידכם שני עבירות, כי הקדוש ב"ה דורש ממכם מדת האכזריות, כי ע"כ אדון ומושל זה אינו שומע תחינתינו כי כולנו מדברים תחנונים והוא יענה עזות, ונוסף על זה גם דמו הנה נדרש, שהרי המושל אמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו ש"מ שאם לא יבא אחינו הרי אנחנו בני מות, ומי יודע אם לעת כזאת יגיע אחינו הקטן אליו, כי אולי יקרה מקרה שלא יוכל לבא אליו והרי אנו נדונין למות, ובאמת אנחנו נקיים מעלילתו אין זה כ"א לפי שגם דמו הנה נדרש, נוסף על דרישת מדת האכזריות מידינו.

וְאִנּוּן לָא יָדְעוּן אֲרֵי שְׁמִיעַ יוֹסֵף אֲרֵי מְתֻרְגְּמָן הֲוָה בֵינֵיהוֹן:

וְאִינוּן לָא הֲווֹ יָדְעִין אֲרוּם שָׁמַע הֲוָה יוֹסֵף בְּלִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא אֲרוּם הֲוָה מְנַשֶׁה לִמְתוּרְגְמָן בֵּינֵיהוֹם:

והם לא ידעו כי שומע יוסף. מבין לשונם ובפניו היו מדברים כן: כי המליץ בינתם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי: המליץ. זה מנשה:

{{ה}} רוצה לפרש דבכל פעם כשדברו עמו קודם לכן היה מליץ ביניהם, ועתה לא היה המליץ ביניהם והיו סבורים שיוסף אינו מבין לשון הקודש:

המליץ. מבאר מגזרת מליצה: ולקח שמעון כי כאשר יחטאו רבים הגדול שבהם בשנים יענש יותר. ועזב ראובן כי הוא הצילו:

והם לא ידעו וגו' כי המליץ בינותם. פי' לצד שראו המליץ בינותם בשאר דברים חשבו כי אינו שומע לשונם: או יאמר כי המליץ בינותם ואז לא היה להגיד לו:

וְאִסְתַּחַר מֵעִלָּוֵיהוֹן וּבְכָא וְתָב לְוָתְהוֹן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן וּדְבַר מִלְּוַתְהוֹן יָת שִׁמְעוֹן וַאֲסַר יָתֵהּ לְעֵינֵיהוֹן:

וְחָזַר מִלְוַותְהוֹם וּבְכָא וְתַב לְוַותְהוֹם וּמַלֵיל עִמְהוֹן וּדְבַר מִלְוַותְהוֹם יַת שִׁמְעוֹן דְיָעַט לְמִקְטְלֵיהּ וְכָפַת יָתֵיהּ קָמֵיהוֹן:

ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם שלא יראוהו בוכה: ויבך. לפי ששמע שהיו מתחרטין: את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי (לעיל לז יט) הנה בעל החלומות הלזה בא. דבר אחר נתכון יוסף להפרידו מלוי שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו: ויאסור אותו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והשקהו:

{{ו}} דקשה לרש"י למה בכה היה לו לרגז עליהם כששמע שהם עצמם מתודים איך שלא טוב עשו, לכן פירש משום הכי בכה משום ששמע שהיו מתחרטים, (מהרש"ל): {{ז}} דייק מדכתיב בפרשת וישב (לעיל ל"ז י"ט) ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו', וכתיב (לקמן מ"ט ה') שמעון ולוי אחים. (רא"ם), והא דכתיב לעיל (ל"ז כ"ד) ויקחהו דמשמע רבים, ויש לומר ויקחהו חסר וי"ו האמצעי כתיב, וקרינן ויקחהו בציר"י תחת החי"ת שהוא לשון יחיד: {{ח}} דאם לא כן לעיניהם למה לי:

ויבך. כאשר ראה בצרתם:

ויקח מאתם את שמעון. פי' הם יחדו אותו ולקחו. או הוא ברר לעצמו, וכמו שכתבתי בפסוק (י''ט) אם כנים:

וּפַקֵּיד יוֹסֵף וּמְלוֹ יָת מָנֵיהוֹן עִיבוּרָא וְלַאֲתָבָא כַסְפֵּיהוֹן גְּבַר לְסַקֵּהּ וּלְמִתַּן לְהוֹן זְוָדִין לְאָרְחָא וַעֲבַד לְהוֹן כֵּן:

וּפְקִיד יוֹסֵף לְעַבְדוֹי וּמְלַן יַת מָנֵיהוֹן עִיבּוּרָא וּלְאָתָבָא כַּסְפֵּיהוֹן דִגְבַר לְגוֹ שַקֵיהּ וּלְמִיתַּן לְהוֹן זְוָודִין לְאָרְחָא וְעָבַד לְהוֹם כֵּן:

וטעם ולתת להם צדה לדרך. כדי שלא יאכלו בדרך מה שקנו והנה הודיע להם זה כי בידם נתן הצדה דרך חסד כדי שיוכלו להביא את האח כי אמר אין דעתי להרע לכם אם יאמנו דבריכם

ויאמר ר' משה הכהן כי כסף וזהב לא ימצאו בלשון רבים והנה שכח כספיהם:

ולהשיב כספיהם. לא יפול לשון רבים על הכסף אבל יפול על המטבעות:

ולהשיב כספיהם. טעם שלא דבר הכתוב בשיעור שהתחיל לדבר וימלאו וגו' היה לו גם כן לומר וישובו, או היה לו לומר למלאות את וגו' ולהשיב, ואולי כי הממלא לא ידע השבת הכסף והנאמן ביתו הוא השיב, או צוה שיהיה המילוי בפרהסיא והשבת הכסף בהצנע. עוד נתכוון להקדים לומר למלאות כליהם בר ואחר שמלאו וגו' הוסיף לומר להשיב וגו' ולתת להם צדה וגו', והכוונה בזה כי לא רצה לומר הכל יחד כדי שלא תהיה עין הממלא צרה במילוי:

וּנְטָלוּ יָת עִיבוּרְהוֹן עַל חֲמָרֵיהוֹן וַאֲזָלוּ מִתַּמָּן:

וּנְטָלוּ יַת עִיבּוּרֵיהוֹן עַל חַמְרֵיהוֹן וַאֲזָלוּ מִתַּמָן:

וישאו את שברם. אשר קנו:

וישאו את וגו' וילכו. פי' שלא נתעכבו אלא שיעור שנשאו שברם ותכף הלכו, שאם לא כן לא היה צריך להודיענו שנשאו שברם וגו':

וּפְתַח חַד יָת סַקֵּהּ לְמִתַּן כִּסְתָא לַחֲמָרֵהּ בְּבֵית מְבָתָא וַחֲזָא יָת כַּסְפֵּהּ וְהָא הוּא בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ:

וּפְתַח לֵוִי דְאִשְׁתָּאֵר בִּלְחוֹדֵיהּ מִשִׁמְעוֹן חַבְרֵיהּ יַת שַקֵיהּ לְמִתַּן אַסְפַּסְתָּא לְחַמְרֵיהּ בְּבֵי מִבְתוֹתָא וַחֲמָא יַת כַּסְפֵּיהּ וְהָא הוּא בְּפוּם טוֹנֵיהּ:

ויפתח האחד. הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו: במלון. במקום שלנו בלילה: אמתחתו. הוא שק:

{{ט}} דאם לא כן מאי האחד בה"א: {{י}} ולא תפרש במלון במקום המיוחד למלון לכל העוברים ושבים, כיון דכתיב במלון בפת"ח, דאם לא כן היה לו לכתוב תחילה ויבואו למלון ואחר כך ויפתח וגו' במלון: {{כ}} והא דנקט רש"י הוא שק ולא נקט השק, משום דקשה לרש"י דבראש הפסוק כתיב ויפתח האחד את שקו, ואחר כך כתיב והנה הוא בפי אמתחתו, משמע דלא היה שק ועל זה פירש הוא השק, רוצה לפרש אמתחתו דהכא היינו שק דלעיל:

ויפתח האחד את שקו. אחד מהם פתח את שקו במלון לתת ממנו מספוא לחמורו והאחרים לא פתחו את שקיהם עד היותם עם אביהם כאשר אמר ויהי הם מריקים כי אולי היו האחרים לוקחים לחמוריהם תבן כי לא יאכלו כל משאם בדרך וזה האחד לא היה חמורו חזק והוצרך למספוא ומצא כספו בפי אמתחתו וכתב רש"י כי אמתחת הוא השק ואונקלוס תרגם טוענא והנראה מדעתו שהיו לכל אחד שק גדול ושקים קטנים להשוות משאם וכלל המשא יקרא אמתחת והנה אירע לאחד שמצא כספו בפי אותו השק שפתח ולא קרה לאחרים כן עד היותם מריקים את כולם והקרוב אלי כי אמתחת שק גדול יש לו שני צדדים הנקרא בלשון תלמוד (כתובות קי) מתראתא ובפי אחד מן הצדדין הושם הכסף לכולם ואירע לאחד שפתח הצד ההוא שהיה בו הכסף ולא לאחרים ונקרא אמתחת בעבור שימתח לצדדין

ויפתח הא'. הא' מהן ויתכן להיות ראובן כי הוא הבכור כמו אחד בחשבון:

וַאֲמַר לַאֲחוֹהִי אִתּוֹתַב כַּסְפִּי וְאַף הָא בְטּוֹעֲנִי וּנְפַק מַדַּע לִבְּהוֹן וּתְוָהוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי לְמֵימַר מָה דָּא עֲבַד יְיָ לָנָא:

וַאֲמַר לְאָחוֹהִי אִיתּוֹתַב כַּסְפִּי וְאוּף הָא בְּטוֹנִי וּנְפַק מַנְדַע לִבְּהוֹן וְתַוְהוּ גְבַר לְאָחוּהִי לְמֵימַר מַה דָא עָבַד יְיָ וְלָא בְּחוֹבָא דִילָנָא:

וגם הנה באמתחתי. גם הכסף בו עם התבואה: מה זאת עשה אלהים לנו. להביאנו לידי עלילה זו שלא הושב אלא להתעולל עלינו:

{{ל}} ופירש מה זאת מה רעה היא זאת ולא טובה שהביאם להשבת הכסף, דאם לא כן מאי ויחרדו:

מה זאת עשה אלהים לנו. שנתן בלב זה עם היותו ירא אלהים שיעשה לנו זאת כדי לכבוש אותנו לעבדים בבואנו אליו כאמרם אחר כך ולקחת אותנו לעבדים וזה לשלם לנו מדה כנגד מדה על מכירת אחינו. והנה המכירה לא היתה מאתנו להרע אבל היתה מפני שחשבנוהו לרודף ובן מות ומה שלא הרגנוהו היה ע''צ החסד בהיותו אחינו:

עשה אלהים. ב' במסורה עיין מה שכתבתי ריש פרשת יתרו:

וַאֲתוֹ לְוַת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן אַרְעָא דִּכְנָעַן וְחַוִּיוּ לֵהּ יָת כָּל דְעַרְעָא יָתְהוֹן לְמֵימָר:

וְאָתוּ לְוַת יַעֲקב אֲבוּהוֹן לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְתַנִיאוּ לֵיהּ יַת כָּל דְאָרַע יַתְהוֹם לְמֵימָר:

מַלֵּיל גַּבְרָא רִבּוֹנָא דְאַרְעָא עִמָּנָא קַשְׁיָן וִיהַב יָתָנָא כִּמְאַלִּילֵי יָת אַרְעָא:

מַלֵיל גַבְרָא רִבּוֹנָא דְאַרְעָא עִמָנָא מִלִין קָשִׁין וּבְזִי יָתָן כִּמְאַלְלֵי אַרְעָא:

וַאֲמַרְנָא לֵהּ כֵּיוָנֵי אֲנָחְנָא לָא הֲוֵינָא אַלִּילֵי:

וְאָמַרְנָא לֵיהּ מְהֵימְנֵי אֲנָן לָא הֲוֵינָא אַלִילֵי:

תְּרֵין עֲסַר אֲנַחְנָא אַחִין בְּנֵי אָבוּנָא חַד לֵיתוֹהִי וּזְעֵירָא יוֹמָא דֵּין עִם אָבוּנָא בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן:

תְּרֵיסַר אֲנַחְנָא אַחִין בְּנֵי אָבוּנָא חַד לֵית אֲנָן יָדְעִין מַה הֲוָה בְּסוֹפֵיהּ וְקַלִילָא יוֹמָא דֵין עִם אָבוּנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

וַאֲמַר לָנָא גַּבְרָא רִבּוֹנָא דְּאַרְעָא בְּדָא אִדַּע אֲרֵי כֵיוָנֵי אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד שְׁבוּקוּ לְוָתִי וְיָת עִיבוּרָא דְחַסִּיר בְּבָתֵּיכוֹן סִיבוּ וֶאֱזִילוּ:

וַאֲמַר לָנָא גַבְרָא רִיבּוֹנֵי אַרְעָא בְּדָא אִנְדַע אֲרוּם מְהֵימְנֵי אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד שְׁבוּקִי עִמִי וְיַת דְצָרִיךְ לִכְפוּנֵי בָּתֵּיכוֹן סוּבוּ וְטַיְילוּ:

ואת רעבון בתיכם. צורך:

ולכו. ג' במסורה הכא ואידך גם צאנכם גם בקרכם קחו ולכו. ואור לכם ולכו. מלמד שהרשה אותם להוליך צאן ובקר אף על פי שאין יוצאים ממצרים וזהו גם צאנכם גם בקרכם קחו ולכו. ואמר להם שלא יצאו אלא בכי טוב וזהו ואור לכם ולכו:

וְאַיְתִיאוּ יָת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא לְוָתִי וְאִדַּע אֲרֵי לָא אַלִּילֵי אַתּוּן אֲרֵי כֵיוָנֵי אַתּוּן יָת אֲחוּכוֹן אֶתֵּן לְכוֹן וְיָת אַרְעָא תַּעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָּא:

וְאַיְתִיאוּ יַת אֲחוּכוֹן קַלִילָא לְוָתִי וְאִנְדַע אֲרוּם לָא אַלִילֵי אַתּוּן אֶלָא מְהֵימְנִי אַתּוּן יַת אֲחוּכוֹן אֶתֵּן לְכוֹן וְיַת אַרְעָא תִּתְגְרוּן בִּפְרַגְמַטְיָא:

ואת הארץ תסחרו. תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא:

{{מ}} ואם תאמר והיכן מצינו שאמר להם יוסף כן, ויש לומר דכיון שיוסף אמר להם שהם מרגלים בודאי לא היה מניחן לילך בעיר כדי שלא ירגלו, לכך אם יביאו את בנימין ולא יהיו חשודין בעיניו כמרגלים אז יהיו רשאין לילך ולסבב בעיר, וזהו ויאמנו דבריכם ותסחרו מלשון סיבוב, ולא מלשון סחורה, דאם לא כן מה זה לכאן:

ואת הארץ תסחרו. שינו לו בדבר מפני השלום כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין כי ברצונם מיד היו חוזרים לולי שאמר לא ילך בני עמכם וכן אמרו לו אחיכם האחד הניחו אתי ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון ויתכן שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו ולא סיפרו הכתוב וטעמו שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בשתכם וכן שאול שאל האיש לנו ולמולדתינו (להלן מג ז) התנצלות לאביהם או כאשר אמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו אמר להם לא כי באמת ערות הארץ באתם לראות והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח כי אחקור עליכם ואדע מה אתם ואז ענו שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד והוא בארץ כנען היום כי עודנו חי והקטן עמו והאחד איננו והוא מה שאמר יהודה (להלן מד יט) אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בסיפור כאשר הזכרתי (לעיל כד כב לא ז) ורש"י כתב תסחרו תסבבו וכל לשון סחורה וסוחרים על שם שמסבבים אחר פרקמטיא נראה שרצה הרב להזהר מזה שלא אמרו אלא שיהיו רשאים לסבוב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד ולא פירש כן (לעיל לד י) שבו וסחרוה ויסחרו אותה (שם פסוק כא)

וַהֲוָה אִנּוּן מְרִיקִין סַקֵּיהוֹן וְהָא גְּבַר צְרִיר כַּסְפֵּהּ בְּסַקֵּהּ וַחֲזוֹ יָת צְרָרֵי כַסְפֵּיהוֹן אִנּוּן וַאֲבוּהוֹן וּדְחִילוּ:

וַהֲוָה כַּד אִינוּן מְרִיקִין דִיסַקְיֵיהוֹן וְהָא גְבַר קְטַר כַּסְפֵּיהּ בְּדִיסְקְיֵיהּ וְחָמוֹן יַת קִטְרֵי כַּסְפֵּיהוֹן הִינוּן וַאֲבוּהוֹן וּדְחִילוּ עַל שִׁמְעוֹן דְשָׁבְקוּ תַּמָן:

צרור כספו. קשר כספו:

וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן יָתִי אַתְכֶּלְתּוּן יוֹסֵף לֵיתוֹהִי וְשִׁמְעוֹן לָא הֲוָה הָכָא (לֵיתוֹהִי) וְיָת בִּנְיָמִן תִּדְבְּרוּן עֲלַי הֲווֹ כָלְּהוֹן:

וַאֲמַר לְהוֹם יַעֲקב אֲבוּהוֹן יָתִי אִתְכָּלְתּוּן יוֹסֵף אֲמַרְתּוּן חֵיוְתָא בִּישְׁתָּא אַכְלְתֵיהּ וְשִׁמְעוֹן אֲמַרְתּוּן מַלְכָּא דְאַרְעָא כַּפְתֵיהּ וְיַת בִּנְיָמִין בַּעֲיַין אַתּוּן לְמִיסַב עָלַי הֲוָאָה צוּקְתָא דְכוּלְהוֹן:

אתי שכלתם. מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף: שכלתם. כל מי שבניו אבודים קרוי שכול:

{{נ}} (רא"ם), תימה דהכא משמע שיעקב אבינו נודע לו עכשיו בעת שהיו מבקשים שירד בנימין עמהם שמכרו את יוסף, ואם כן איך אמר להם אחר כך (לקמן מ"ד כ"ז) אתם ידעתם וגו', ואומר אך טרוף וגו' (שם פ' כ"ח). (צד"ל), הקושיא מעיקרא ליתא, כי לא מצינו שיעקב אמר לבניו אתם ידעתם וגו' רק יהודה אמר כן ליוסף בשם אביו, ואפשר לומר שיהודה בדה זאת מלבו כדי שיכמרו רחמי יוסף עליו כשם שאמר (שם פ' כ') ואחיו מת, ופירש רש"י (שם ד"ה ואחיו) מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, הכי נמי באמרו אך טרוף טורף יוסף ולא ראיתיו וגו', שהרי יעקב אמר עכשיו לא ירד בני עמכם כי אחיו מת, ולא אמר טורף כנזכר לעיל:

כלנה. כל הצרות האלה:

עלי היו כלנה. אין אחד מאלו המקרים באחד מבניכם אבל כולם בבני זה בלי ספק אינו כי אם בסבת מריבותיכם זה עם זה ואתם המשכלים אותי:

כולנה. ב' במסורה הכא ואידך ואת עלית על כולנה. לומר שצערו על בנימין עלה על כל הצער שנצטער משמעון ויוסף לפי שהוחזק בו ג''פ ואמרי' תינוק אף על פי שאין ניחוש יש סימן. ד''א כלנה כתיב חסר שעלי מוטל מזון נשותיהם שהם כלותי:

וַאֲמַר רְאוּבֵן לְוַת אֲבוּהִי לְמֵימַר יָת תְּרֵין בְּנַי תְּמִית אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לְוָתָךְ הַב יָתֵהּ עַל יְדִי וַאֲנָא אֲתֵבִנֵּהּ לָךְ:

וַאֲמַר רְאוּבֵן לְאָבוֹי לְמֵימַר יַת תְּרֵין בְּנַיי תִּקְטוֹל בְּשַׁמַתָּא אִין לָא אִיתִינֵיהּ לְוָותָךְ הַב יָתֵיהּ עַל יְדַיי וַאֲנָא אָתֵיבִנֵיהּ לָךְ:

את שני בני תמית. קיבל עליו באלה להביאו אל אביו כי אמר לו את שני בני תמית בהיות ענשך עלי אם לא אשיבנו אליך והוא כענין מה שאמר יהודה (להלן מג ט) וחטאתי לך כל הימים ואמר את שני בני והם היו ארבעה לאמר תחת האחד מבניך יהיה הכפל בבני והנה יעקב לא בטח בראובן כאשר בטח ביהודה כי יהודה גבר באחיו ועוד כי ראובן כבר פשע באביו ולא יבטח בו והכלל כי היתה עצת יהודה טובה להניחו לזקן עד שיכלה פת מן הבית (עיין תנחומא מקץ ח) כי אז ישמע והוא מה שאמר לו ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם טפנו

וי''א כי פירוש תמית. תעניש. ואחרים אמרו שזאת תפלה לנגד השם וכלל הדבר אילו היה מדבר נכונה לא היה יעקב מחריש:

את שני בני תמית. קלל עתה את שני בני שימותו אם לא אביאנו כענין קללת רב לשמואל כאמרו (שבת פרק ח' שרצים) יהא רעוא דלא לוקמו ליה בני וכן הוה ליה:

תמית. ב' במסורה דין ואידך ופותה תמית קנאה. דורש אותו במדרש בעדת קרח דכתיב בהו קנאה ויקנאו למשה במחנה אלו דתן ואבירם בשביל שאמר את שני בני תמית נתקיים בשני בניו והם דתן ואבירם: את שני. בגימטריא הם דתן ואבירם:

לאמר את שני בני וגו'. טעם אומרו לאמר במקום זה. נתכוין לומר כי לא הוציא מפיו דבר זה בפירוש משום קללת חכם (מכות יא.), אלא אמר דבור שהמובן ממנו הוא זה ולא הוציא מפיו בפירוש מיתת בניו. ואומרו את שני פי' שנים מהנמצאים כי ד' היו לו, ואומרו תמית תעניש, ומצינו עונש כזה כאומרם ז''ל (ויק''ר פ''ז) בפ' ובאהרן התאנף וגו'. וטעם שלא רצה ראובן לחייב עצמו אלא בב', לצד כי הוא עונש עליון שיהיה חסר מצות פריה ורביה, לזה לא שעבד אלא דבר שאינו מזיקו לעולם הבא, ולזה נתחכם יהודה כשראה שלא נתרצה אביו לדברי ראובן ואמר (מ''ג ט') וחטאתי לאבי כל הימים סכן עצמו גם בעולם עליון: תנה אותו על ידי. אולי כי בטוח היה להיותו נקי ובר מעון יוסף כי לא יארע לו דבר בלתי הגון, לזה דקדק לומר תנה אותו על ידי ואני אשיבנו מה שאין כן שאר אחים כי הם אשמים במכירת יוסף:

וַאֲמַר לָא יֵחוּת בְּרִי עִמְּכוֹן אֲרֵי אָחוּהִי מִית וְהוּא בִּלְחוֹדוֹהִי אִשְׁתָּאַר וִיעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא בְּאָרְחָא דִּי תְהָכוּן בַּהּ וְתַחֲתוּן יָת שִׂיבְתִי בְּדָווֹנָא לִשְׁאוֹל:

וַאֲמַר לָא יֵיחוּת בְּרִי עִמְכוֹן אֲרֵי אָחוֹי מִית וְהוּא בִּלְחוֹדוֹי אִשְׁתַּיֵיר מִן אִמֵיהּ וִיאַרְעִינֵיהּ מוֹתָא בְּאָרְחָא דְתַהֲכוּן בָּהּ וְתַחֲתוֹן יַת סֵיבָתִי בְּדָווּי לְבֵי קְבוּרְתָּא:

לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו של ראובן. אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני:

{{ס}} לא משום שמא יקראהו אסון בדרך לא רצה שילך בנימין עמהם כמו שמפורש בקרא, דאם כן כשאמר יהודה (לקמן מ"ג ט') אנכי אערבנו וגו' למה לא טען הפחד של וקראהו אסון, אלא ודאי טענת וקראהו אסון אינו אלא דחייה בעלמא שלא רצה לביישו מה שאינו מקבל דבריו, ומה שלא קיבל דבריו של ראובן, יש לומר שירא שיקח אותו אדוני הארץ במאסר כמו שלקח את שמעון ואין מידו מציל, אבל כשלקח אותו יהודה על ידיו נתן אותו לילך, כי ידע יעקב כיון שיהודה מבפנים ימסור את עצמו עליו עד שיציל אותו מידו:

לא ירד בני. היחיד לו מאותה האם שהיתה עקרת הבית:

כי אחיו וגו' והוא לבדו. פי' בא לתת טעם איך הוא חש על ספיקו של בנימין מודאו של שמעון האסור במשמר מצרים בערבון וכשלא יביאו בנימין הנה הוא מחויב מות, לזה אמר כי לזה יש להקפיד כי אחיו מת מה שלא אירע כן לאחד משאר אחים, ועוד אין חסרונו כחסרון שמעון כי הוא לבדו נשאר יחיד לאמו מה שאין כן שמעון כי ה' אחים יש לו. ועוד ספק זה ספק מוכרע הוא, והוא אומרו וקראהו אסון ולא אמר אם יקראהו אסון וגו', ודקדק לומר בדרך אשר תלכו בה, רמז כי יוסף אחיו הלך בדרך שהם רגילים ללכת בה בתמידות מחברון לשכם ואף על פי כן טרוף טורף וכמו כן זה יש לחוש לו לאסון אפילו בדרך אשר אתם הולכים בו בתמידות בלא שום חשש: