וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַרְעֹה חָלֵם וְהָא קָאֵם עַל נַהֲרָא:

ויהי וַהֲוָה מִסוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין עָאל דוּכְרָנָא דְיוֹסֵף קֳדָם מֵימְרָא דַיְיָ וּפַרְעה הֲוָה חָלִים וְהָא קָאִי עַל נַהֲרָא:

ויהי מקץ. כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ סוף הוא: על היאר. כל שאר נהרות אינם קרויין יאורים חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשוים יאורים יאורים בידי אדם ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות:

{{א}} דבר פשוט דלשון קץ כתרגומו מסוף הוא, אבל קשה ימים דכתיב בקרא למה לי, בשלמא אי לשון מקץ לאו לשון סוף הוא אלא לשון מקצת, כמו (לקמן מ"ז ב') מקצה אחיו, משום הכי צריך הקרא למנקט ימים לומר שתי שנים שלימות היו מיום ליום ולא מקצת שתי שנים, אבל כיון דמקץ לשון סוף הוא, אם כן ימים דכתיב בקרא למה לי, ומפרש דהוה אמינא מקץ לשון מקצת הוא, והוה אמינא דכל לשון קץ נמי לשון מקצת הוא, אלא היכא שהוא מוכח מן המקרא שהוא לשון סוף, להכי כתב הקרא הכא ימים ללמד שהוא לשון סוף ולא מקצת, ומעתה כל לשון קץ סוף הוא, וזהו שנקט רש"י וכן כל לשון קץ סוף הוא, כלומר כיון דמוכח הכא דמקץ לשון סוף, אנו למדין מהכא דכל לשון קץ סוף הוא, דקץ קץ לגזרה שוה, ודו"ק נראה לי. ודלא כהרא"ם שכתב דמשום הכי נקט כל לשון קץ סוף, מה שאין כן מלת קצה שפעמים מתפרש סוף, כמו מקצה שלש שנים (דברים י"ד כ"ח), ופעם קצה כמו כרוב אחד מקצה, (שמות כ"ה י"ט), ופעם קצת כמו ומקצה אחיו (לקמן מ"ז ב'), ואף שכתב כמה פעמים קודם זה בכמה מקומות, אין זה קושיא כי כמוהו רבים עד כאן לשונו. וליכא לאקשויי מקרא (דברים ט"ו א') דמקץ ז' שנים תעשה שמטה, שפירושו מתחילת השנה השביעית כדכתיב (שמות כ"ג י"א) והשביעית תשמטנה, דקרא מקץ ז' שנים תעשה שמטה, בהשמטת כספים מיירי, והשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה (שביעית פ"י מ"א), (רא"ם) וק"ל: {{ב}} דקשה לרש"י למה כתיב על היאור בה"א הידיעה, אלא ודאי הכי פירושו היאור הידוע הנזכר לעיל, וקאי על הד' נהרות שכתובים בפרשת בראשית (לעיל ב' י'), ואם כן למה לא כתיב בכאן נהר כמו שכתוב שם, אלא ודאי אי הוה כתיב נהר לא הייתי יודע על איזה נהר קאי, שד' נהרות כתובים שם, לכך כתיב היאור כלומר הנהר שעשוי יאורים והוא נילוס, ונילוס היינו פישון הנזכר בפרשת בראשית (שם פ' י"א) וכדפירש רש"י שם (ד"ה פישון), וכל שאר נהרות דנקט רש"י קאי אשאר ג' נהרות הכתובים שם: {{ג}} דקשה לרש"י כיון דקאי אאחד מד' נהרות הנזכרים בבראשית למה לא הזכיר אותו בשמו המיוחד, אלא לפי שעשוי יאורים יאורים ע"י בני אדם לכן קראו בשם יאור, וכל שאר נהרות אינם עשויים כן:

על היאור. כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים חוץ מנילוס מפני שכל הארץ עשויה יאורים יאורים בידי אדם ונילוס עולה בתוכם לשון רש"י אבל אונקלוס תרגם יאור "נהרא" רק תרגם על יאוריהם (שמות ז יט) על "אריתיהון" כי הוצרך שם להבדיל ביניהם מפני שהזכיר על נהרותם ועל יאוריהם והנה כלם יקראו לדעתו יאורים הגדולים נקראים נהרות ויאורים ואלו העשויים חפירות ארוכות בידי אדם גם הם יקראו יאורים ומצינו כי חדקל נקרא יאור כמו שכתוב (דניאל י ד) ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל והנה איש אחד לבוש הבדים וכתיב (שם יב ה) והנה שנים אחרים עומדים אחד הנה לשפת היאור ואחד הנה לשפת היאור ויאמר לאיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור ולדעתי כדברי אונקלוס כן הוא כי יאור ונהר לשון אחד ושניהם לשון אורה וכן הגשם נקרא אור שנאמר (איוב לו ל) הן פרש עליו אורו יפיץ ענן אורו (שם לז יא) וכמו שאמר רבי יוחנן (ב"ר כו ז) כל אורה האמורה באליהוא בירידת גשמים הכתוב מדבר ואולי בעבור שהגשמים בסבת המאורות והנהרות יעשו מהם יתיחסו אל האבות

ויהי מקץ. לא פי' הכתוב תחלת זה החשבון. וכן ויהי מקץ ארבעים שנה. וכן ובעוד ששים וחמש שנה. ויהי בשלשים שנה. ויתכן להיות שזה החשבון ליציאת שר המשקים מבית הסהר. או לשבת יוסף שם: וטעם ימים. כבר בארתיו. ופרעה חלם. היה חולם. וכן ורבקה שומעת:

ויהי מקץ. ופרעה חולם. בהיותו חולם עניני רעיוניו חלם ג''כ שהיה עומד על שפת היאור כאמרם רז''ל כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים:

ויהי מקץ. נאמר כאן מקץ ונאמר באברהם מקץ עשר שנים מה להלן עשר אף כאן לסוף עשר שנים ופירוש ויהי מקץ דהיינו לסוף עשר ועוד שנתים: ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם. בגימטריא עשר שנים:

ויהי מקץ. טעם אומרו לשון צער. כי עתה יתחיל לסובב סיבת גלות מצרים. והגם שהגלות כבר נגזרה גזירתו משנים קדמוניות, הלא אמרו רבותינו כי לא נגזר שיהיה במצרים שהוא כור הברזל, וכמו שכתבו התוס' במס' שבת (י:) וכמו שכתב הראב''ד (פ''ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו': עוד אמר לשון צער לצד בשורת רעב כי הקב''ה כביכול לו צר בצרת עולמו, וצא ולמד ממה שדרשו ז''ל (מגילה י:) בפסוק (שמות יד כ) ולא קרב זה אל זה וגו': עוד ירמוז לצערו של אותו צדיק שנתעכב עד ששלמו ב' שנים אחר חלומו של שר המשקים כי אז היה לו לצאת כאומרם ז''ל (ב''ר פ' פ''ט) וז''ל בשביל שאמר כי אם זכרתני והזכרתני ניתוספו ב' שנים, הרי שהוסיפו לו ב' שנים בצער, ותמצא שאמרו ז''ל (שם) ויהי מקץ קץ שם לחושך. ולפי זה יכוין על זה הדרך ויהי מסיבת קץ שהוא יצר הרע שנקרא קץ כל בשר והוא סיבה לצערו של צדיק שנתים ימים. ובזה הרווחנו גם כן תחלת זה החשבון של שנתים שהוא לחלומו של שר המשקים שהיה זמן זכירת יוסף לטובה, וטעם ב' שנים בשביל שאמר זכרתני והזכרתני כנגד כל זכירה מנע ה' זכרונו בראש השנה שהוא זמן הזכרון: עוד ירמוז באומרו מקץ שנתים לומר שהיה בזמן עצמו שחלמו שר המשקים ושר האופים שהוא זמן שהחלום יגיד דבר צודק ולא ידבר שוא: ופרעה חולם. הנה לצד שהיא תחלת ההודעה היה צריך לומר חולם פרעה או ויחלום פרעה. אכן הכתוב מוסב אל ענין ראשון שספר בפרשה שקדמה חלומו של שר המשקים לענינו הוסיף לומר ופרעה גם כן חולם. והכוונה בזה כי אם שר המשקים לא רצה לזוכרו על ידי חלומו עשה ה' שגם פרעה יחלום ובזה נתחייב בעל כורחו לזוכרו. ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולא זכר שר המשקים ויהי מקץ וגו' ופרעה גם הוא חולם וגו' וידבר שר המשקים בעל כרחו לאמר וגו' ושם אתנו וגו' ויפתר לנו וגו': עוד אפשר שיכוין לומר כי שנתים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה אלא שלא היה יודע שחלם ולסוף שנתים חלם ולא שכח: עוד ירצה באומרו ופרעה חולם לומר שגם פרעה עצמו הרגיש בחלומו כי היה חולם חלום לצד ראותו דברים מופלאים כאשר אבאר הרגיש כי אין זה מהדברים ההווים בעולם ואין זה אלא חלום וכוונת הכתוב בהודעה זו היא להגיד סימני החלום אשר יצטדק, והוא כאשר ירגיש האדם בחלום כי הוא שלם בדעתו להבחין דבר עד שישכיל לדעת דברים שלא יתכן היות בהקיץ וירגיש כי הוא חולם זה יגיד כי אין חלומו בלבול הדעת וערבוב השכל ורוחות יתעללו בו אלא מודיעים אותו עליונים למעלה עתידות:

ויהי מקץ שנתים ימים. לפי שלא פורש במקרא מתי התחילו שתי שנים אלו על כן ארז"ל (בר"ר פט.ב) ששתי שנים אלו הוזקק להיות אסור בבית הסהר יותר מן הנגזר עליו מפני שתלה בטחונו בשר המשקים שנאמר (תהלים מ.ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים אלו המצרים שנקראו רהב. ויש להקשות מה זה שאמר אשר שם ה' מבטחו הוה ליה למימר אשר שם בה' מבטחו, כמ"ש (ירמיה יז.ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ומלבד הכפל שבפסוק זה צריך הלשון גם כן תיקון במ"ש והיה ה' מבטחו, ועוד קשה למה קרא למצרים רהבים ולא קראם בשם המפורסם. והקרוב אלי לומר בזה, שבנוהג שבעולם שאדם שיש לו איזו מעלה ביתר שאת על חבירו אינו זוכר את חבירו הקטן מערכו ובל ישא את שמו על שפתיו מצד רום לבבו, וזו היא טענת הפילוסופים על השי"ת לאמר שלגודל רוממותו ית' אינו משגיח בשפלים בכל מה שתחת גלגל הירח, ולבטל דיעה נפסדה זו נאמר (ש"א ב.ג) אל תרבו תדברו גבוה גבוה יצא עתק מפיכם כי אל דיעות ה' ולו נתכנו עלילות, ר"ל אל תדברו שמצד שהקב"ה גבוה מעל כל גבוהים אין לו ידיעה בפרטי מעשינו, כי אל דעות ה' שיש לו ידיעה בכולם ולו נתכנו כל עלילות מעשה איש. וכדי לאמת דבר זה שהקב"ה שוכן את דכא ושפל רוח, צירף הקב"ה בשמו הגדול ית' ארבע אותיות של מספר מועט יותר מכל האותיות שבאלפ"א ביתא, כשתכתוב יו"ד ה"א וי"ו ה"א הסתכל בכל האותיות כשתכתבם במלואם לא תמצא שום אות שיעלה למספר מועט כמו אלו. וכן אמרו רז"ל (מגילה יא.) א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' מן הכתובים שנאמר (תהלים סח.ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, ר"ל שבחוהו ביה שמו כי עם היותו רוכב בערבות גבוה מכל אע"פ כן יה שמו, שהם האותיות הקטנים במספר והתיבה רק בעלת שני אותיות דהיינו המועט בצירוף האותיות וכל זה מופת על ענותנותו ית'. ולפי זה מהות השם הגדול, הוא מופת ובטחון לתחתונים שהקב"ה זוכרם ומשגיח בהם, שלא יהיה פתחון פה אל המערער לומר שלגודל רוממותו יתברך עזב ה' את הארץ, ולא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם שאינו משגיח וזוכר את מי שהוא למטה ממנו במדריגה. על שני הנחות אלו נאמר פסוק זה, על הנחה ראשונה שיבטח בה' אמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, כי מהות השם הגדול וקטנותו הוא מבטחו שהשם יתברך מתחבר לשפלים, לכך לא נאמר בה' כי ה' דהיינו מהות השם הוא מבטחו, ועל זה אמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' ובמה יהיה בטוח, על זה אמר והיה ה' מבטחו מהות השם הוא מבטחו. ועל הנחה שניה שלא לבטוח באדם כי רום לבבו מביאו לידי שכחה ע"ד ורם לבבך ושכחת את ה', אמר ולא פנה אל רהבים כי רהב הוא לשון רום לב וגסות רוח, כי אין לפנות פני מבטחו אל ב"ו כי מצד רהבו וגסות רוחו אינו פונה אל הבוטח אליו, כמ"ש ולא זכר שר המשקים את יוסף מצד שנעשה שר המשקים והושב על כנו ונעשה שר וחשוב ע"כ לא זכר את יוסף, כי היה בעינו נבזה ושפל אנשים ע"כ קרא למצרים רהבים. ומה שנגזר על יוסף להיות אסור ב' שנים לפי שחטא זה הוא כפול כמ"ש (ירמיה יז.ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. לפיכך נגזר שנה אחת כנגד הבטחון באדם כי זמן השכחה שנה כמת המשתכח מלב אחר שנה, ועוד שנה אחת כנגד ומן ה' יסור לבו. ויתכן לפרש עוד בפסוק והיה ה' מבטחו, לפי שכמה מדריגות יש במדת הבטחון זכרם רבינו בחיי בפרשה זו, ומדריגה אחרונה הוא הבוטח בה' בלא סבה שלא יחשוב לומר הקב"ה יעשה לי דבר זה ע"י סבה זו, לפי שאין האדם יודע איזו סבה לטובתו כי אולי יחשוב אדם שדבר זה סבה למציאת מבוקשו, ויכול להיות שהוא הפך מן כאשר זמם, על כן נאמר (תהלים לז.ה) ובטח עליו והוא יעשה ר"ל הקב"ה יעשה הסבות אשר יראו טוב בעיני השם יתברך, ולא אתה תבחר בהם, ואילו נאמר בכל מקום בטח בה' הייתי אומר שיתלה הבטחון באיזו סבה, ע"כ נאמר והיה ה' מבטחו ר"ל השם עצמו מבטחו בזולת סבה. ומזה המין היה בטחונו של יוסף שבלי ספק בטח בה', זולת שתלה הסבה בשר המשקים. על כן הראו לו מן השמים שאין זה סיבת גאולתו מה שחשב הוא כי אם עצת ה' היא תקום. והנה עמד על היאור. ופרעה אמר על שפת היאור, בחלומו ראה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור, ופרעה לא הזכיר מן היאור, בחלומו נאמר ותעמודנה אצל הפרות, ופרעה לא הזכיר זה. וכפי הפשט לא הזכיר זה כדי שלא יבין יוסף שלא היו נראין רעות כ"א בשעה שעמדו אצל הטובות, אבל כשלא עמדו אצליהם לא היו נראין רעות כל כך, לפי שלא היו רעות כ"א בערך הטובות, ע"כ לא הזכיר פרעה זה כדי שיבין שהיו רעות מצד עצמם, וכדי לחזק הענין אמר במקום זה לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע, כי זה מורה שנראו רעות גם מצד עצמם, וכן פתר יוסף את זה באמרו ונשכח כל השבע, שלא תאמר שלא יהיה רעב ממש אלא למי שזוכר שני השבע ורואה כנגדם ההעדר בשני הרעב, אבל למי שאינו זוכר שני השבע לא יהיה בעיניו הרעב גדול כ"כ, ע"כ אמר ונשכח כל השבע לפי שהיו שני רעב רעים מצד עצמם אפילו בעיני מי שאינו זוכר שני השבע. פרעה ראה יפות מראה ובריאות בשר וליוסף אמר כי ראה בריאות בשר ויפות תאר, ויש בזה שני שנויים דהיינו שנוי הלשון ממראה לתואר, והיפוך הלשון לזכור בריאות בשר בתחלה, וכן נמצאו הרבה שינויים בסיפור חלומו ממה שראה. ואומר אני ליישב כולם, בהצעה אחת לקוחה מדברי המפרשים, שפרעה היה מחזיק את היאור לאלוה, וע"כ לא רצה לומר הנני עומד על היאור כי רצה לחלוק כבוד לאלוהו, ובזה יתורצו כל השנויים הנזכרים, כי מטעם זה לא רצה לומר שהפרות הרעות עלו מן היאור, כי לא רצה לייחס שום דבר רע לאלוהו בחשבו כי הוא מושל על הטובות לבד וממנו לא יצא דבר רע ואולי חשב שיש אלוה אחר מושל על הרעות כדעת המאנ"י שהביא בעקידה פרשת ואתחנן, ואולי שעל זה אמר פרעה (שמות י.י) ראו כי רעה נגד פניכם. שהמושל על הרעות נגד פניכם, וז"ש (ש"א ב.ג) אל תרבו תדברו גבוה גבוה לומר ששני גבוהים יש אחד מושל על הטובות ואחד על הרעות, לכך אמר מיד ה' ממית ומחיה מוריש ומעשיר ר"ל פועל כל ההפכים והכל יוצא מאתו יתברך, וכן נאמר (דברים לב.לט) ראו כי אני אני הוא וגו', אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וכפל אני אני דוגמת כפל גבוה גבוה. והנה מטעם זה, לא אמר פרעה ותעמודנה אצל הפרות ותאכלנה, לפי שהיה משמע מזה כאילו עשו מלחמה ביניהם עד כי הגדיל המושל על הרעות ע"כ תאכלנה הפרות הרעות את הטובות, כי לשון ותעמודנה מורה שלא באו לכתחלה להכנס בתוך הרעות כדי להשביעם ולבטל רעבונם, שהרי עמדו אצלם אם כן היה דעתם לעמוד, זולת שגברו עליהן הרעות ובלעו אותם בעל כרחם, וזה גנאי לאלוהו שלא היה בו כח להציל את הטובות המושפעות מאתו. ע"כ שינה פרעה ואמר ותבאנה אל קרבנה, ורצה בזה שמעצמם מרצונם הטוב נכנסו אל תוך הרעות להשביע רעבונם, וכל זה ממדת טובו של אלהות שלו שרצה להיטיב ולתקן הרעות, וא"כ לא באו לכתחילה כי אם כדי לבא אל קרבנה ולא כדי לעמוד שמה ע"כ לא אמר ותעמודנה אצל הפרות, והעיד שלא הועיל כלום כי לא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כבתחילה, לפי שהיו בתכלית הרוע וע"כ הוצרך להעיד, לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע. וי"א שהזכיר זה שלא יאמר שקודם הלילה ראה פרות רעות כאלו והיה מתפעל מראיית חידוש כזה ע"כ בא לו חלום זה, כי כך המנהג שמה שאדם רואה דבר חידוש ביום ומהרהר בו נראה אליו בחלום, ע"כ אמר לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע, וזה מופת שחלום זה מן החלומות הצודקים. והנה ענין יפות מראה ותואר, יש אומרים שלא יצדק זה בבהמות כ"א במין האנושי ע"כ שינה ממראה לתואר וע"כ פירש"י שהוא סימן לבריות. ולי נראה שאין הדבר כן שהרי הפסוק אמר כן שהראו לו יפות מראה א"כ ודאי שייך הוא גם בבהמות, ועוד וכי מראין לאדם דבר שאינו בנמצא כגון פילא דעייל בקופא דמחטא, אלא ודאי ששייך גם בבהמות והוא כשכל אבריה מליאות בשר ואינה כחושה זהו יפוי מראה שלה, ובריאות בשר הוא פירוש על יפות מראה כי זולת זה במה יוודע איפה אם הבשר בפנים בריא או חולה, אם לא על יפוי מראה שלה המעיד על בריאות הבשר שבפנים, והתואר הוא ענין אחר שאינו תלוי בבריאת הבשר כמו שפירש"י על פסוק ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. (ויצא כט.יז) כי ענינו צורת הפרצוף, דרך משל אם אין החוטם עקום או ארוך מן הראוי להיות, וכן העינים ושפתים וכיוצא בהם, והנה פסוק זה אומר שראה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר וזה דבר טבעי, אע"פ שאין ביאור כח אלהי מכל מקום פעולתו הטבעית היא שהמים משקים הארץ וגורמים להצמיח חציר לבהמה עד שיהיו דשנים ורעננים, אבל אין ביאור כח לעשותם יפות תואר בחוטם ועינים ופה שיהיו ישרים ולא עקומים ולא גדולים או קטנים מן הראוי להיות, כי זהו פועל אלהי אשר עשה את כל ברואיו ישרים בתוארם. ופרעה לכבוד אלוהו לסברתו הנבערה שחשב שיש ביאור כח אלוה ע"כ יחס כוח זה לאלוהו לומר שעלו מן היאור בריאות בשר ויפות תואר, לומר לך לא זו שהעלה בריאות בשר שזה אינו חידוש כל כך כי כל הימים יכולין לעשות זה בטבעם, אלא אפילו יפות תואר גרם ג"כ היאור כי הוא בראם על תכונה זו לפי דעתו, ע"כ הקדים בסיפור זה בריאות בשר ליפות תואר, דרך לא זו אף זו ואצל הרעות הפך הדברים ואמר דלות ורעות תואר ודקות בשר לומר לא זו שהיו רעות תואר ומראיהן משונה, כי זה אין בו כל כך נפקותא והעדר הפעולה אינו חידוש כל כך, אלא היו אפילו רקות בשר כנגד הטבע ויש בו נפקותא. וראיה ברורה לדברינו, מ"ש פרעה ותאכלנה הפרות הדקות והרעות את שבע פרות הראשונות הבריאות, למה לא הזכיר ענין התואר בשום אחד מהם, לא בטובות ולא ברעות, אלא ודאי לפי שאינו מעלה ומוריד לענין הבריאות והאכילה, כי לא היו רעבים ביותר מצד היותם רעות תואר, כי אם מצד היותם רעות מראה דהיינו כחושים, גם לא אכלו את הטובות מצד היותם יפות תואר כי אם מצד היותם בריאות בשר דהיינו יפות מראה, ומ"ש ותאכלנה הפרות ולא אמר שבע הפרות, לפי ששבע שני הרעב לא היו רצופים שהרי משבא יעקב אחר שנתים פסק הרעב וחזר במותו, כמו שיתבאר לקמן פרשת ויחי בגורן האטד בע"ה (מט.י). ומה שהוסיף לשון צנומות בשבלים, לפי שאינו דומה שמיעה לראיה כי פרעה ראה שבלים דקות, ויש לפעמים שבלים דקות שיש בהם גרגרים דקים, ופרעה ראה אותם בעיניו שהיו רקים ולא היה בהם גרגרים כלל, והיה מתירא שמא יוסף יטעה בלשון דקות כי לא ראה אותם, זולת מה ששמע מן פרעה, ע"כ פירש לו צנומות אני ראיתי שלא היה בהם כ"א המוץ, ובזה יתורצו כל הספיקות שנתחבטו בהם רוב המפרשים והוא דבר יקר. ויתר עניני החלום יתבארו בסמוך בעזרת השם.

וְהָא מִן נַהֲרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן שַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָן בְּשָׂר וְרָעְיָן בְּאַחְוָה:

וְהָא מִן נַהֲרָא סַלְקַן שְׁבַע תּוֹרָתֵי שַׁפִּירָן לְמֵיחֲמֵי וּפַטִימָן בִּשְרָא וְרַעֲיָין בְּגוֹי גוּמַיָא:

יפות מראה. סימן הוא לימי שובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה: באחו. באגם, מריש''ק בלע''ז , כמו (איוב ח יא) ישגא אחו:

{{ד}} דקשה לרש"י למה לא פתר יוסף את זה, למה היו הפרות יפות מראה, שפתר רק בריאות בשר ולא טוב המראה ורוע המראה, ומתרץ כיון שמצינו שפתר דשבע פרות הטובות הם סימן לשבע ימי השובע, אם כן הוא הדין בזה הפתרון נמי פתר יוסף, דיפות מראה סימן הוא לימי השובע, והפתרון קאי נמי על זה דבימי השובע נראות הבריות יפות אלו לאלו דהיינו יפות מראה, כלומר שמקבל זה את זה בסבר פנים יפות, ונותן לו די מחסורו אשר יחסר לו:

והנה מן היאור עולות. בעבור כי ארץ מצרים תשתה מן היאור וממנו בא להם השובע והרעב ראה אותן עולות מן היאור והפרות סימן לחרישה והשבלים סימן לקציר כמו שאמר (להלן מה ו) אשר אין חריש וקציר ראה כי היאור לא עלה רק מעט ואין חריש ואשר יזרעו מעט במקומות הלחים יבא קדים רוח ה' וישרוף אותם כאשר ראה אותם שדופות קדים והנראה ממשמע הכתובים כי היה השובע בארץ מצרים לבדה כאשר נאמר (להלן פסוק כט) שבע גדול בכל ארץ מצרים וכן (להלן פסוק מח) אשר היו בארץ מצרים אבל הרעב היה בכל הארצות (להלן מב נד) וכן פתר יוסף וקמו שבע שני רעב ולא הזכיר בארץ מצרים ועל כן לא יכלו בשאר הארצות לקבוץ אוכל ואפילו אם שמעו הענין כי היה מפורסם מאד ואולי היה בחלום רמז מזה במה שהזכיר ותרענה באחו כי שם היה מרעיהן ומעמדן אבל הרעות אחרי אכלן את הטובות תתהלכנה בארץ ולא ידע פרעה עד אנה הלכו "באחו" - אגם כמו ישגא אחו (איוב ח יא) לשון רש"י ואיננו נכון כי אחו שם העשב הגדל כמו היגאה גומא בלא ביצה ישגא אחו בלי מים עודנו באבו לא יקטף (איוב ח יא-יב) והנה איננו האגם ואולי ירצה לומר שיקרא העשב הנעשה באגמים על שם האגם והנכון שיהיה אחו שם כולל הדשא והעשב הנעשה על שפת הנהרות והאגמים ויהיה בי"ת באחו כמו בי"ת לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט ה) כי על שפת היאור היו רועות כמו שאמר (בפסוק הבא) אצל הפרות על שפת היאור ואולי הוא מלשון אחוה בעבור היות מיני העשבים רבים גדלים יחד

באחו. י''א עמק שבו צמחים. וי''א שהוא שם צמח. הבי''ת נוסף כבי''ת השביעני במרורי' ועל שני הפירושים כי הוא בין אחים יפריא הוא ואחיו בן אמו:

שבע פרות. על שם עגלה יפיפיה מצרים ולמה ז' על שם מצרים לודים ענמים להבים נפתוחים פתרוסים כסלוחים שהם ז' וז' עממים מארץ כנען יתפרנסו ממצרים:

מן היאור עולות וגו'. היה לו לומר עולות שבעפרות מן היאור כי מן הראוי יזכיר העולה ואח''כ מקום שעולה משם. ואולי שיכוין לומר כי כל הוייתן היתה מן היאור. ולזה הקדים המהווה ואחר כך המתהווה ממנו, ולזה אם היה אומר והנה שבע פרות עולות מן היאור יהיה הנשמע כי הפרות עברו דרך היאור ועלו ממנו ולא מהיאור נמצאו, לזה אמר מן היאור עולות שבע פרות לומר שממנו נמצאו, ומזה הרגיש גם כן כי הוא חולם חלום וכמו שפירשתי בפסוק ופרעה חולם (א'). וטעם שהראוהו מראה זה להגיד כי מהיאור עצמו יתהוו ב' הדמיונות, והוא שפתר יוסף שהם שבע שני שבע ושבע שני רעב ושניהם הם מתהוים מהיאור עצמו אם יעלה או לא יעלה ולזה ראה בחלום כי הפרות הוויתן היתה מהיאור:

והנה מן היאור עולות שבע פרות וגו'. לפי שבריאות הפרות תלוי בבריאות הבריות, כי מרעה אחד לבריות ולפרות, ובזמן שכלה לבהמה מן השדה כלה גם לאדם, כי מתחילה ונתתי לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת, ועוד שאם אין הבהמה בריאה וטובה מי יחרוש בבקרים. ויפות מראה יכול להיות שקאי על עיני הפרות שהיו להם עינים יפות, וזה סימן לבריות שיהיו עיניהם יפים זה לזה, כי בזמן שעין בריה צרה בחברתה נראה הדבר בעינים, אם הוא רואה את חבירו בעינים שוחקות או בעינים זעומות דהיינו רעות מראה.

וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן מִן נַהֲרָא בִּישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשָׂר וְקָמָן לְקִבְלֵיהוֹן דְּתוֹרָן עַל כֵּיף נַהֲרָא:

וְהָא שְׁבַע תּוֹרָתִי חוֹרַנְיַן סַלְקַן מִן נַהֲרָא בִּישָׁן לְמֵיחֲמֵי וְחַסְכָן בְּבִשְרֵיהוֹן וְקָמַן לְקִבְלֵיהוֹן דְתוֹרָתֵי עַל כֵּיף נַהֲרָא:

ודקות בשר. טינבי''ש בלע''ז , לשון דק:

{{ה}} דקשה לרש"י דהיאך שייך לומר דק אבהמה ואבשר, דהכי הוה ליה למיכתב כיחוש בשר, ועל זה פירש טינב"ש בלעז, כלומר דהא בלשון לעז קורין לבהמה כחושה טינב"ש, ואף על פי שטינב"ש הוא לשון דק, אפילו הכי קורין לבהמה כחושה טינב"ש, אם כן בלשון עברי נמי קורין לבהמה כחושה דקות בשר, ולשון דק דנקט רש"י קאי אטינב"ש בלעז:

ותעמדנה אצל הפרות. בצדן וקרוב להן והוא סימן שלא יהא הפסק בין שני השבע ושני הרעב ואף על פי שלא סיפר זה ליוסף ואולי המראה והסיפור היו שוים והכתוב לא יחוש כאשר הוסיף בסיפור ולא נודע כי באו אל קרבנה וכן עולות בקנה אחד סימן שתהיינה שבע שנים רצופות

ותעמודנה אצל הפרות. קודם שתאכלנה אותנה להורות שיהיו הרעב והשבע יחדו באיזה זמן כענין ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם:

עולות אחריהן מן היאור. פירוש על אופן שכתבנו שכל מציאותם מן היאור היה. והגם שלא אמר מן היאור עולות כמו שאמר בראשונות סמך על אומרו תיבת אחריהן שהוא כסדר הראשון שמהיאור הוא התחלת הוויתן:

והנה שבע פרות אחרות, קראם אחרות לפי שנאמר (תהלים קמז.יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, וכך משלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא, (בבא מציעא נט.) וכל אחד נעשה אחר לחבירו חלק לבם ואינן לאחדים, ומטעם זה נאמר בשבלים הטובות עולות בקנה אחד, המורה על האחדות וממילא נשמע שברעות אינן אחדות, וכן בפרות הזכיר אחרות ברעות וממילא נשמע שבטובות אין אחרות אלא אחדות. ד"א לכך קראן אחרות לפי שכל שנה ושנה היתה קללתה מרובה משל חברתה כי הרעב הולך וגובר, ע"כ היתה כל שנה כשנה אחרת, אבל שני הטובה כולם שוים לטובה. ד"א לפי שהם ימי צער על כן נראו ימים רבים, אבל השנים הטובות היו כימים אחדים באהבה בתענוגים. ותעמודנה אצל הפרות. הורה שהפרות היו כל כך רעות וכחושות עד שכמעט לא היה להם כח לעמוד על רגליהם, ומה שעמדו היינו לפי שהיו אצל הפרות הטובות שהחזיקו בידם, וזה סימן שלא היה לבריות תקומה ועמידה בשני הרעב אם לא מצד היותם אצל השנים הטובות סמוכות להם, ע"כ היה סעד וסמך לשני הרעב מן שני השובע, וכמ"ש ותאכלנה הפרות הרעות לרמז שבשני הרעב יאכלו מן תבואת שני השבע.

וַאֲכָלַן תּוֹרְתָּא בִּישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשַׂר יָת שְׁבַע תּוֹרְתָּא שַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה:

וְאָכְלָא תוֹרָתֵי דְבִישִׁין לְמֵיחְמֵי וַחֲסִירָן בְּבִשְרֵהוֹן יַת שְׁבַע תּוֹרָתֵי דְשַׁפִּירָן לְמֶחֱמֵי וּפַטִימָתָא וְאִתְעַר פַּרְעה מִדַמְכֵיהּ:

ותאכלנה. סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב:

{{ו}} דקשה לרש"י דותאכלנה הפרות יש לפרש בשתי פירושים, האחד שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב, והשני שהוא סימן שיהא לבריות מאכל בימי הרעב, וזה סימן טוב הוא, ועל זה פירש הוא סימן שתהא וכו'. וזה הפירוש אמת דהא מצינו לקמן בהדיא שיוסף פתר אותו כן, ומהרש"ל פירש דקשה לרש"י למה אמר ותאכלנה, הוה ליה למימר ותבלענה, כי אין לשון אכילה שייך לומר על בעלי חיים זה את זה, לכך מפרש סימן וכו' עד כאן לשונו:

ותאכלנה הפרות. על דעתי הוא סימן שיאכלו שני הרעב את שנות השבע ומזה למד יוסף לאמר לפרעה ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב כי ראה שהפרות והשבלים הטובות תבואנה אל קרב הרעות ואיננה עצה כי הליועץ למלך נתנוהו רק בפתרון החלום אמר כן ונשכח כל השבע ולא יודע השבע פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כי ראה שלא היו באכילתן בריאות וטובות רק היו להן למחיה אילו לא אכלו אותן היו מתות בכחשיהן ולא כדברי רש"י שאמר ונשכח כל השבע הוא פתרון הבליעה

וּדְמוּךְ וַחֲלַם תִּנְיָנוּת וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד פַּטִּימָן וְטָבָן:

וְדָמִיךְ וַחֲמָא חֶלְמָא תִּנְיָנוּת וְהָא שִׁבְעָה תּוּבְלֵי סַלְקָן בְּקַנְיָא חָד פַּטִימָן וְטָבָן:

בקנה אחד. טודי''ל בלע''ז : בריאות. שייני''ש בלע''ז :

{{ז}} רוצה לומר כמו בלשון לעז קורין לקש של שבלים טואד"ל, שהוא נמי שם קנה של עץ, ואם כן בלשון עברי נמי כן הוא: {{ח}} דקשה לרש"י דאין שייך לומר בריאות אשבלים אלא דוקא אבעלי חיים כגון לעיל גבי פרות, ומתרץ דהא בלעז קורים לשבלים טובות שייני"ש שהוא בלשון אשכנז פרי"ש, אם כן הוא הדין בלשון עברי שייך לשון בריאות גבי שניהם:

שבלים. לשון רבות נקבות ואם הוא במ''ם. כמו נשים ופלגשים: שדופות. שארע שדפון מרוח מזרחית. כי נקרא מזרח קדם בעבור צאת השמש בתחלה: וטעם המלאות. כמו הבריאות:

בקנה א'. ג' במסורה הכא ב' ואידך גבי מנורה. שהשובע הוא אור לעולם ולכך ראה בטובות בקנה אחד ובשדופות לא ראה בקנה אחד:

ויישן ויחלום שנית. לא נאמר ויחלום עוד אלא שנית, להורות שחלום אחד הוא ונשנה פעמים. והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד. ואצל הרעות לא נאמר בקנה אחד, לפי ששבע שני השובע היו רצופים בזה אחר זה ע"כ עלו בקנה אחד המצרפם, אבל שבע שני הרעב לא היו רצופים כי אחר שנתים ימים כשבא יעקב פסק הרעב וחזר במותו ע"כ לא נאמר בקנה אחד, ועוד שזה מורה על רבוי התבואה שאפילו קנה אחד יצמיח שבעה שבלים וטובות ותרתי לטיבותא, והרעות היה בהם תרתי לריעותא שצמחו אחד אחד, ועוד שהיו שדופות קדים, ויקץ פרעה והנה חלום, כי גם הוא הבין שחלום אחד הוא.

וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָן וּשְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בַּ:תרֵיהוֹן:

וְהָא שִׁבְעָה תוּבְלֵי לַקְיַין וּשְׁקִיפַן קִידוּם צָמְחָן בַּתְרֵיהֶן:

ושדופת. השלידי''ש בלע''ז ושקיפן קדום, חבוטות לשון משקוף החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו: קדים. רוח מזרחית שקורין ביש''א :

{{ט}} רוצה לפרש דשדפון היינו חולי של שדפון, ולא שייך אלא גבי אדם, אבל לא גבי תבואה, ומתרץ דבלשון לעז קורין לו שלייד"ש אף על פי שהוא חולי אדם, אם כן הוא הדין בלשון עברי, אבל אונקלוס לא תרגם דשדופות הוא לשון שדפון, אלא שקיפן שהוא לשון חבטה, כך פירש הרא"ם, וכתב עליו מהרש"ל ואין נראה לי דהא בפרשת תבא (דברים כ"ח כ"ב) פירש רש"י (ד"ה שדפון וירקון) בהדיא על שדפון שהוא מכת תבואה, ויש לומר שיש חילוק בין שדפון ובין שדופות, שהרי רש"י מביא ב' לשונות של לעז שהכא פירושו בענין אחר ממה שפירושו התם, ואין לומר שהכא פירש על הרוח, דהא פירש התם פירוש אחר על רוח: {{י}} דקשה לרש"י דכאן משמע שרוח מזרחית רע הוא, ובמקום אחר אמרינן דרוח מזרחית הוא טוב יותר מכל הרוחות וסימן ברכה הוא לעולם (יומא כ"א:), לכן פירש וכו', רוצה לומר דלרוח מזרחית יש ג' רוחות ואותו רוח שקורין ביש"א הוא רע:

צמחות אחריהן. לא שראה אותן צומחות שלא ראה אלא שבלים עשויות אבל הוא כאילו אמר צמחו אחריהן ואחז זה הלשון להודיע שמיד שראה הטובות ראה הרעות שעלו אחריהן כי סימן התכיפה ראה בכולן

וּבְלָעָא שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא פַּטִּימָתָא וּמָלְיָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה וְהָא חֶלְמָא:

וּבָלְעַן תּוּבְלַיָיא לַקְיָיתָא יַת שְׁבַע תּוּבְלַיָיא פַּטִימָתָא וּמַלְיָתָא וְאִיתְעַר פַּרְעה וְהָא הֲוָה חֵילְמָא:

הבריאות. שייני ''ש בלע''ז : והנה חלום. והנה נשלם חלום שלם לפניו והצרך לפותרים:

{{כ}} כי בפעם ראשון חשב לישן עוד דילמא יחלום עוד כאשר אירע באמת, אבל בהקיץ השני שהיה קרוב לבוקר שלא ישן עוד אז נשלם החלום ונצטרך לפותרים. (נח"י), ומפני שמלת והנה מורה על הזמן לומר שעכשיו הוא כך ולא קודם לכן, והכא ליכא לפרש והנה חלום נגמר לאחר הקיצה, דהא גם קודם הקיצה נגמר החלום כשראה השבלים בלעו האחרים וכו'. ולי נראה לפרש כשבא חלום הראשון אף על פי שלדעת פרעה אפשר שהיה נגמר, מכל מקום לפי האמת אינו נגמר, כמו שכתוב (לקמן פ' ל"ב) ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר וגו' עיין שם:

וטעם ויקץ פרעה וגו'. הנה חלום שלם לשון רש"י ולפי דעתי ירמוז כי עמד על מטתו מקיץ מחשב בחלומו אולי יראה עוד דבר פעם שלישית וכאשר עמד בבקר ולא חלם עוד נפעם רוחו וזה טעם ויהי בבקר ותפעם רוחו אבל בנבוכדנצר אמר ותתפעם רוחו ושנתו נהיתה עליו (דניאל ב א) כי גם בלילה לא שכב לבו והזכיר ויקץ פרעה מן הענין הנזכר בספר השינה כי חלום שיחלום אחריו חלום אחר מענין אחר בשנתו איננו מתקיים על כן אמר כי כאשר הקיץ נהיה החלום וחשב בו עד הבקר אולי ישתלש חלומו כאשר נשנה והנה פרעה עצמו הכיר כי ענין אחד הוא ולכך הזכיר והנה חלום וכך אמר חלום חלמתי ופותר אין אותו ולא הזכיר חלומות וזה טעם וארא בחלומי אבל הכתוב הזכיר ואין פותר אותם לפרעה לומר שאין פותר אפילו האחד מהם

והנה חלום. הרגיש שהכל היה חלום אחד בעצמו שהיה נראה לו בחלומו השני שהיה באותו המעמד בעצמו של חלומו הראשון וכך פירש הוא אחר כך באמרו וארא בחלומי:

וייקץ וגו' והנה חלום. אולי כי בחלום השבלים לא הכיר בו בחלומו כי היה חולם והיה חושב שהיה בהקיץ לרוב בהירות הדבר והכירו בלא בלבול כדרך החולם, אלא אחר שעמד משנתו אז הכיר למפרע כי היה חולם, והוא אומרו וייקץ פרעה והנה מצא עצמו כי חלום היו הדברים ולא בהקיץ:

וַהֲוָה בְצַפְרָא וּמִטַּרְפָּא רוּחֵהּ וּשְׁלַח וּקְרָא יָת כָּל חֳרָשֵׁי מִצְרַיִם וְיָת כָּל חַכִּימָהָא וְאִשְׁתָּעִי פַרְעֹה לְהוֹן יָת חֶלְמֵהּ וְלֵית דְּפָשַׁר יָתְהוֹן לְפַרְעֹה:

וַהֲוָה בְּצַפְרָא וּמְטַרְפָא רוּחֵיהּ וְשָׁדַר וּקְרָא יַת כָּל חַרְשֵׁי מִצְרָאֵי וְיַת כָּל חַכִּימָהָא וְאִישְׁתָּעֵי פַּרְעה לְהוֹם יַת חֶלְמַיָא וְלָא הֲוָה אֶפְשַׁר לִגְבַר דִי יִפְשַׁר יָתֵיהּ אֲרוּם מִן קֳדָם יְיָ אִסְתַּקֵף מִן בִּגְלַל דִי מָטָא זִמְנֵיהּ דְיוֹסֵף לְמִיפַּק מִן בֵּית אֲסִירֵי:

ותפעם רוחו. ומטרפא רוחה מקשקשת בתוכו כפעמון. ובנבוכדנצר הוא אומר (דניאל ב א) ותתפעם רוחו, לפי שהיו שם שתי פעימות שכחת החלום והעלמת פתרונו: חרטמי. הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. טימי, הן עצמות בלשון ארמי, ובמשנה בית שהוא מלא טמיא, מלא עצמות: ואין פותר אותם לפרעה. פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר:

{{ל}} פירש ותפעם הוא מלשון פעמון שהיה מקשקש כפעמון, כלומר כמו הענבל המקשקש בתוך הזוג: {{מ}} יש לומר דלכך צריך לפרש מתחילה בלשון ארמי, משום שרוצה לפרש חרטמי הם ב' תיבות, חר מלשון נחירים, טומי מלשון טימי, ויש לפרשו מלשון נחירים של אף, שהיו נותנים העצם של מת בנחירים של אף והיה מדבר, וגם לפרשו שהוא לשון חום, מלשון והעצמות יחרו (יחזקאל כ"ד י') שהיו נותנין העצמות תחת בית השחי ומחממין אותו והיה מדבר על ידי כשוף: {{נ}} אבל כשאמר לו יוסף שיהיה רעב בארץ היה לו קורת רוח, לפי שאמר שלכך הראה לו הקדוש ברוך הוא, כדי לעשות תקנה למדינה שלא ימותו ברעב, (מהרש"ל עקידה), שחלומות המלכים אינם דברים פרטיים רק דברים כוללים כל מלכותו, או כל העולם כחלומותיו של נבוכדנצר, לכך לא היה לו קורח רוח:

ותפעם רוחו. מבנין נפעל כמו נפעמתי ולא אדבר. וי''א שהכל מן גזרת הולם פעם. והטעם שהרוח דומה לגוף המוכה: חרטומי. מלה מרובעת ויתכן להיות ארמית או מצרית. והם חכמי התולדות: ואת כל חכמיה. במזלות ופתרון חלומות:

ואין פותר אותם. מפני שחשבו שהם שנים טעו בפתרון כי בחלק הראשון ממנו הית' הסבה הפועל' והחומרי' בלבד שהן הפרות חורשות והיאור המשקה ובחלק השני הית' הסבה הצוריית והתכליתיית בלבד והם השבלים:

ואין פותר אותם וגו'. אמר אותם לצד שהיו ב' חלומות, והגם שאמר הכתוב לשון יחיד את חלומו, כשבא להודיע כי לא מצא פותר דקדק לומר אותם שכל ב' החלומות אין פותר להם: ואומרו לפרעה ללא צורך, נראה לומר שיכוין הכתוב באומרו לפרעה כי דבר ידוע הוא כי שם פרעה אינו שם העצם אלא שם המלכות, ולזה תמצא שדבר אליו שר המשקים פרעה קצף וגו' ואין מהמוסר שיזכיר שם המלך בפניו כסדר זה אלא ודאי שהוא שם המלוכה, וכן אמרו ז''ל, (רש''י תהלים ל''ד) ומעתה בא לתת טעם למה לא נתקבל פתרונם אצלו, כי לצד שהחלום היה למלך ואמרו ז''ל (ב''ר פ' פ''ט) כי חלומות המלכים יגידו דברים הנוגעים לכללות המלכות, והדעת כן נותנת, והם לא היו פותרים פתרון שנוגע למלכות אלא פתרונים של הדיוטות. ורז''ל (שם) אמרו לפרעה שלא היה מתקבל פתרונם לו, ודבריהם היו נשמעים אם היה אומד ואין פותר וגו' לו:

ויהי בבוקר וגו'. מהרי"א כתב שחלומות של בוקר צודקים ביותר על כן ותפעם רוחו, כי הרגיש שיש בהם ממש. ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה. חלומו משמע חלום אחד, מדלא קאמר חלומותיו, ואין פותר אותם שנים במשמע מדלא קאמר אותו. ונ"ל לפירש"י שאמרו לו שבע בנות אתה קובר, וקשה לי למה לא הזכיר רש"י גם מה שנזכר (בב"ר פט.ו) שאמרו לו שבע אפרכיות אתה כובש, שבע ימרדו בך, ע"כ קרוב בעיני לפרש כי רצה לתקן שינוי לשון זה, כי פרעה ספר להם חלומו כי לדעתו היה נראה שהכל חלום אחד, והיה נעלם מעיניו ענין השנות החלום, ע"כ אמר ואין פותר אותם לפרעה שלא יוכלו לפתור אותם, ר"ל מדוע נראה אליו הדבר פעמים ובפנים שונות, זהו הדבר שלא יוכלו לפתור לו. דבר אחר, החרטומים נתנו לו טעם על השנות החלום לפי שהבנות יש מהם שני תועליות. א' הוא, שתכליתם לשם פריה ורביה לבעליהן, התועלת השני הוא, שהם מצילין את בעליהם מן החטא כי מטעם זה נמשלה האשה אל הלחם, כמו שבארנו למעלה בפר' וישב בפסוק כי אם הלחם אשר הוא אוכל (לט.ו) לפי שאבר קטן יש באדם משביעו רעב, ודווקא בביאה של עבירה כי עיקר טעם ביאה לעוברי עבירה ע"כ יצרו מרעיבו, אבל אשתו משביעו כלחם זה המשביע, וע"ש ענין זה חשבו החרטומים ודאי שני חלומות אלו ענינם אחד, ולמה בא החלום ברוב ענין, אלא ודאי שיוליד שבע בנות וישיאם לאנשים ויהיו פרים ורבים וזהו הוראת לשון שבע פרות על שם שפרות ורבות, ויהיו לבעליהן כלחם זה העשוי מן השבלים, וזהו ענין שבע שבלים, ולפי זה היטיבו לראות אך שאין פותר אותם אותן שני תועליות לפרעה, כי היה קשה לו למה הראה ה' כזאת דוקא לפרעה, הלא הרבה בני אדם מולידין בנות ולמה לא הראה להם ה' כזה, זה"ש שלא היה קולן נכנסים באזניו ר"ל למה השמיע ה' לאזניו דווקא כזה ולא לזולתו, בשלמא לפתרונו של יוסף אתי שפיר כי המלך בידו סיפק לעשותו ולתקן פרצת הרעב, זה"ש ואין פותר אותם לפרעה שלא יכלו לפתור למה הראה ה' שני תועליות אלו לפרעה דווקא ולא הראה כן לזולתו, כי בכל משיא בתו נמצאו שני תועליות אלו ומה נשתנה פרעה מזולתו. אך לפי מדרש הרבתי, שאמרו לו שני פתרונים הבנות והאפרכיות נראה לפרש שהבינו שהשבלים מרמזים על הבנות ע"ד קראן לו ויאכל לחם (שמות ב.כ) כ"א הלחם אשר הוא אוכל. והפרות רמז לכבישת האפרכיות, כמ"ש (דברים לג.יז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח. כי הפרות בזמן שהם בריאות וטובות יש בקרניהם כח הנגיחה, ואע"פ שהפרים כחם גדול מן הפרות מ"מ נקט פרות לרבותא, כי בזמן הצלחתו אפילו החלש כנקיבה יאמר גבור אני וינצח, ובשעת המרידה יהיה תש כחו של פרעה כנקיבה לשלא יהיה בידו כח כנגד שבע אפרכיות שימרדו בו. ומ"ש ואין פותר אותם לפי שפרעה היה סבור שחלום אחד הוא על כן נאמר ויספר להם חלומו והחרטומים חשבו ששני חלומות הם ופתרון על הבנות שיהיה קובר ושימרדו בו שבע אפרכיות, ולא רצו להגיד לפרעה בשורה רעה זו, לכך נאמר ואין פותר אותם לפרעה דווקא אל פרעה עצמו לא רצו לפתור, אבל בפני שאר עבדיו פתרוהו, וגם עבדיו לא הגידו לו כלום מאותו פתרון, ע"כ אמר פרעה ליוסף ואין מגיד לי, ולא אמר ואין פותר לי אלא ודאי שראה עבדיו מתלחשים ויבן כי פתרו לרעה, וע"כ היה קובל על כל בני ביתו לפני יוסף לאמר שמכולם אין מגיד לי מה שפתרו בפניהם החרטומים. דבר אחר, לכך אמר ואין מגיד לי, לפי שנבוכדנאצר לא שכח החלום ואמר בפני חכמיו ששכחו כדי לברר האמת כי מי שיאמר לו החלום ודאי נביא הוא ופתרונו אמת, אבל פרעה סיפר חלומו וא"כ במה יודע לו אם הפתרון אמת, ע"כ היה משנה בסיפור חלומו בכמה דברים ממה שראה וחשב מי שיגיד לו השינויים רוח ה' דבר בו, וכמו שספרו לפני יוסף כך ספרו גם לפני החרטומים ואין מגיד לו השינויים, ע"כ לא קיבל פרעה פתרונם אבל יוסף הגיד לו כל השינויים ואמר לו, לא ראית צנומות אלא דקות כו' כדאיתא במדרש תנחומא ג.

וּמַלִּיל רַב שָׁקֵי (עִם פַּרְעֹה) לְפַרְעֹה לְמֵימָר יָת סָרְחָנִי אֲנָא מַדְכַּר יוֹמָא דֵּין:

וּמַלֵיל רַב מְזוֹגַיָא קֳדָם פַּרְעה לְמֵימַר יַת סוֹרְחָנִי אֲנָא מַדְכַּר יוֹמָא דֵין:

את חטאי. אע''פ שאזכיר חטאי:

את חטאי אני מןכיר. לא כמתרעם על שנתת אותי בבית הסהר כי בחטאי היה:

וידבר שר וגו' לאמר וגו'. טעם אומרו לאמר, גם אומרו את ולא אמר אל. ואולי שלא דיבר אליו לנוכח אלא לחכמי מצרים לאמר לפרעה, ולזה תמצא שכל דבריו הם דרך נסתר לא לנוכח, פרעה קצף ויתן לשון נסתר: עוד ירצה באומרו לאמר את חטאי על זה הדרך שלא תחשוב שאני זוכר את אשר עבר עלי מיסורי המלך אלא אדרבה אני אומר פחיתותי וגרעוני כי אני הוא החוטא, והוא אומרו לאמר את חטאי וגו'. ודקדק לומר היום כי הוא עת הצורך כי זולת זה היה מעלים זכרון מעשיו הפחותים, גם בזה נתן טעם למה שלא הודיע הדבר מקודם כחיוב המוטל על קרובי המלך להודיע דבר חדש כזה, כי לא היה להזכיר עוד שגיונו, ואמר חטאי לשון רבים לומר כי חשוב בעיניו את אשר כבר עשוהו לחטאים רבים. או אולי שנתכוין לרמוז גם לחטא זה שמנע ההודעה עד עתה לזה אמר לשון רבים חטאי:

פַּרְעֹה רְגֵז עַל עַבְדוֹהִי וִיהַב יָתִי בְּמַטְּרָא בֵּית רַב קָטוֹלַיָּא יָתִי וְיָת רַב נַחְתּוֹמֵי:

מִן קֳדָם יְיָ אִסְתַּקֵף דְפַרְעה רְגֵיז עַל עַבְדוֹי וִיהַב יָתִי בְּמַטְרָא בֵּי רַב סַפּוֹקְלַטוֹרְיָא יָתִי וְיַת רַב נַחְתּוֹמָא:

פרעה קצף על עבדיו. לפי דעתי כי אין פרעה שם עצם רק שם תאר. והוא מלשון מצרים כמו חירם בצור. גם היום יקרא כל מלך גדול על ישמעאל נגיד המאמינים על כן מצאנו פרעה בימי אברהם ובימי יוסף ומת פרעה וקם פרעה. וכן בימי ירמיהו. הלא תראה הכתוב יפרש מה טעם פרעה כי הוא מלך מצרים והעד חפרע שהוא שם העצם. וכן פרעה נכה כי נכה שם העצם. ואל יקשה עליך דרש כסא שלמה כי לא לקחו מלך מצרים. ועד שני שאמר שר המשקים פרעה קצף. וכן אמר יוסף אלהים יענה את שלום פרעה. הראה את פרעה. יעשה פרעה. ואין מדרך המוסר להזכיר עם המלכים שם העצם: אותי ואת שר האופים. אמר אותי פעם שנית. כי כן דרך הלשון כמו ואני אנה אני בא:

וַחֲלֵמְנָא חֶלְמָא בְּלֵילְיָא חַד אֲנָא וָהוּא גְּבַר כְּפִשְׁרַן חֶלְמֵהּ חֲלֵמְנָא:

וְחָלַמְנָא חֵילְמָא בְּלֵילְיָא חָד אֲנָא וְהוּא גְבַר חֵילְמֵיהּ וּפוֹשְׁרָן חֶלְמָא דְחַבְרֵיהּ חָלָמְנָא:

איש כפתרון חלומו. חלום הראוי לפתרון שנפתר לו ודומה לו:

איש כפתרון חלומו. כבר פירשתיו:

וְתַמָּן עִמָּנָא עוּלֵם עִבְרָאָה עַבְדָא לְרַב קָטוֹלַיָּא וְאִשְׁתָּעֵינָא לֵהּ וּפָשַׁר לָנָא יָת חֶלְמָנָא גְּבַר כְּחֶלְמֵהּ פָּשָׁר:

וְתַמָן עִמָנָא טַלְיָא עִיבְרָאֵי עַבְדָא לְרַב סַפּוֹקְלַטוֹרְיָא וְאִשְׁתָּעִינָא לֵיהּ וּפָשַׁר לָנָא יַת חֵילְמָנָא גְבַר הֵי כְּפוּשְׁרַן חֵילְמֵיהּ פָּשָׁר:

נער עברי עבד. ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה. מזכירו בלשון בזיון: נער. שוטה ואין ראוי לגדלה: עברי. אפילו לשוננו אינו מכיר: עבד. וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים: איש כחלומו. לפי החלום וקרוב לענינו:

{{ס}} רוצה לומר נער בגימטריא שוטה: {{ע}} (נח"י), וכל שכן שאר לשונות, וכתוב בנימוסי מצרים שצריך שהמושל יהא מכיר ע' לשון, עיין סוטה (דף ל"ו:): {{פ}} דעבד נמי מיותר דכיון שאמר ושם אתנו נער עברי, ובודאי שלא היה בבית הסוהר שום נער עברי כי אם יוסף, ואם כן למאי נפקא מינה קאמר שהוא עבד לשר הטבחים, אלא ודאי לדרשא:

איש כחלומו. לפי החלום וקרוב לענינו לשון רש"י ויותר נכון שיאמר כי לכל אחד ממנו פתר כאשר היה אמתת חלומו העתיד לבא לו כי כאשר פתר כן היה לנו וכן (להלן מט כח) איש אשר כברכתו ברך אותם כברכה הבאה אליו ועל דעתי אין צורך אבל אמר איש את חלומו פתר לנו ויהי כאשר פתר לכל אחד כן בא והגיע אלינו הגיד כי היו חלומות שונים ולהם פתרונים שונים כאשר יפרש שלא יחשוב שחלום אחד חלמו שניהם ופתרון אחד להם וכן לדעתי איש כברכתו ברך שלא ברך אותם ברכה שוה לכולם אלא ברכה מיוחדת לכל אחד כאשר פירש ואמר לו

וַהֲוָה כְּמָא דִּי פָשַׁר לָנָא כֵּן הֲוָה יָתִי אֲתֵיב עַל שִׁמּוּשִׁי וְיָתֵהּ צְלָב:

וַהֲוָה הֵיכְמָא דְפָשַׁר לָנָא כְּדֵין הֲוָה יָתִי אוֹתִיב בְּמִילֵיהּ עַל סֵדֶר שִׁימוּשֵׁי וְיָתֵיהּ צְלָב:

השיב על כני. מי שבידו להשיב, והוא פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר (לעיל י) פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קצר ולא פרש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, וכן דרך כל מקראות קצרים על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר:

אותי השיב. פרעה. וי''א שהוא בדבור השיב ותלה. או בפתרון:

כאשר פתר. בגימטריא שהחלומות הולכים אחר הפה: (. ט) כהנה. ב' במסורה הכא ואידך ואם מעט ואוסיפה לך כהנה. שאומר הכתוב ומוצא אני מר ממות את האשה וזהו ואוסיפה לך כהנה שאם היתה רעה לא ראיתי כהנה לרוע:

וּשְׁלַח פַּרְעֹה וּקְרָא יָת יוֹסֵף וְאַרְהָטוּהִי מִן בֵּית אֲסִירֵי וְסַפַּר וְשַׁנִּי כְסוּתֵהּ וְעַל לְוַת פַּרְעֹה:

וְשָׁדַר פַּרְעה וּקְרָא יַת יוֹסֵף וְדִילוּגֵיהּ מִן בֵּית אֲסִירֵי וְסַפֵּר וְשַׁנִי כְּסוּתֵיהּ וְעַל לְוַת פַּרְעה:

מן הבור. מן בית הסוהר שהוא עשוי כמין גמא, וכן כל בור שבמקרא לשון גמא הוא, ואף אם אין בו מים קרוי בור פוש''א בלע''ז : ויגלח. מפני כבוד המלכות:

{{צ}} גבי כי שמו אותי בבור (לעיל מ' ט"ו) היה אפשר לומר שהוא בור ממש, אלא שאחר כך נתנוהו בבית הסוהר, אבל הכא צריך לפרש כן, דלא תימא אחר שיצא שר המשקים מבית הסוהר שמו אותו שנית בבור, לכן פירש שבור הוא בית הסוהר מדכתיב ויריצהו מן הבור, ובבור אין שייך לשון ריצה כי אם משיכה, כדכתיב (לעיל ל"ז כ"ח) וימשכו את יוסף מן הבור: {{ק}} פירש דלמעלה כתיב ששמוהו בבית הסוהר, וכאן כתיב ויריצהו מן הבור, לכן פירש שהוא עשוי וכו', (מהרש"ל): {{ר}} (נח"י), דאם לא כן היו בגדים לחים ופשיטא שהיה צריך להחליפם גם בלא כבוד המלכות, ולמה הוצרך לומר ויחלף שמלותיו, לכן פירש הוא בית הסוהר, אם כן לא היה בו מים ולמה החליף שמלותיו, אלא משום כבוד המלכות: {{ש}} דאי משום שמחה הא לא ידע עדיין איך דינו יצא, שעדיין לא בא לפני פרעה ומי יודע אם יכול לפתור אותו או לא:

ויריצהו. שלוחי פרעה: ויגלח. המגלח:

ויריצוהו מן הבור. כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע כאמרו כי קרובה ישועתי לבא וכאמרו לו עמי שומע לי וכך היה ענין מצרים כאמרו כי גורשו ממצרים כאמרם ז''ל שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו'. וכן אמר לעשות לעתיד כאמרו ופתאום יבא אל היכלו האדון וכו': ויחלף שמלותיו. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק:

וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף חֶלְמָא חֲלֵמִית וּפָשַׁר לֵית לֵהּ וַאֲנָא שִׁמְעֵית עֲלָךְ לְמֵימַר דְּאַתְּ שָׁמַע חֶלְמָא לְמִפְשַׁר יָתֵהּ:

וַאֲמַר פַּרְעה לְיוֹסֵף חֶלְמָא חֲלֵימִית וּמַפְשַׁר לֵית יָתֵיהּ וַאֲנָא שְׁמָעִית עֲלָךְ לְמֵימָר אִין אַנְתְּ שְׁמַע חִילְמָא אַנְתְּ פְּשַׁר לֵיהּ:

תשמע חלום לפתר אתו. תאזין ותבין חלום לפתר אתו: תשמע. לשון הבנה והאזנה, כמו (להלן מב כג) שומע יוסף, (דברים כח מט) אשר לא תשמע לשונו, אינטינדר''א בלע''ז :

תשמע חלום לפתור אותו. שתבין ענין החלום לפתור אותו כפי חכמת הפתרון ולא תפתור במקרה:

ופותר אין אותו. פירוש שהיו לו פותרים אלא שלא היה צודק החלום על פי הפותרים, והוא אומרו ופותר אין אותו והכוונה בזה שיפתור פתרון שיצטדק עם החלום: ואני שמעתי וגו'. צריך לדעת אומרו. לאמר. עוד אומרו תשמע פשיטא שלא יפתור קודם שישמע והיה לו לומר שמעתי עליך פותר חלום: אכן הכוונה היא שנתחכם פרעה לחייב יוסף לפתור החלום מבלי תת אמתלאות, ובא בטענה לומר כי הוא יוסף פיו העידו כי הוא פותר חלומות, ומעתה לא ימנע מחלוקה או יפתור חלומו של פרעה או יתחייב על אשר רימה בני אדם שהוא פותר ואין בפיהו נכונה, והוא אומרו ואני שמעתי עליך לאמר פידוש שאתה אומר תשמע חלום לפתור אותו, כמו שכן היה אחר האמת שאמר לשר המשקים ושר האופים (מ' ז') ספרו נא לי וגו', ומן הסתם שר המשקים הודיע הדברים כמות שהם לפרעה או פרעה בחן כי לא יגידו שריו חלומות לנער עברי עבד אם לא ששאל הוא להגידו, ומעתה יתחייב לפתור חלומו של פרעה לצדק דבריו:

וַאֲתֵיב יוֹסֵף יָת פַּרְעֹה לְמֵימַר בַּר מִן חָכְמְתִי אֶלָּהֵן מִן קֳדָם יְיָ יִתֹּתַב יָת שְׁלָמָא דְפַרְעֹה:

וְאָתֵב יוֹסֵף יַת פַּרְעה לְמֵימָר בַּר מִינִי לָא אִית גְבַר דְפָשַׁר חֶלְמִין בְּרַם מִן קֳדָם יְיָ יִתּוֹתַב שְׁלָמָא דְפַרְעה:

בלעדי. אין החכמה משלי אלא אלהים יענה, יתן עניה בפי לשלום פרעה:

{{ת}} דאי אפשר לפרש כאן כמו בלעדי אשר אכלו הנערים (לעיל י"ד כ"ד), דפירושו חוץ מה שאכלו, דהיאך שייך לומר חוץ מאלהים יענה כו', וגם אין לומר שפירושו אלא אלהים, שהרי דעתו של יוסף לפתור לו חלומו, אלא הכי פירושו בלעדי הם ב' תיבות בל עדי, ועדי פירוש משלי כמו שמפרש ואזיל:

בלעדי. מלה אחת מורכבת משתי מלות. והטעם שב אל תשמע חלום לפתור אותו. אמר יוסף בלעדי פתרוני יענה אלהים את שלום פרעה. וי''א כי טעמו בעבור שאמר לו כי אתה פותר חלום אמר בלעדי הוא הפותר והוא אלהים שיענה את שלום המלך: וטעם יענה. שימציא תמיד. וכן כי האלהים מענה בשמחת לבו. וכן הארץ תענה והוא קרוב ממשמעו: הוסיף דלות.ותחת מראה אמר תאר. כי זה קרוב מזה:

בלעדי. אע''פ שאמרת ופותר אין אותו כאלו אני יחיד בזאת החכמה אני חושב שיש בלי ספק פותר בלעדי: אלהים יענה. יעשה שאענה בפתרוני. את שלום פרעה. דבר שיהי' שלום פרעה שהחלומות הולכים אחר הפה:

ויען יוסף לאמר וגו'. פי' השיבו למה שטען בתיבת לאמר כי הוא אומר לשמוע חלום לפתור, בלעדי לא היו כן הדברים, ומה שאמר הוא כי אלהים ימציא פתרונים לחלומות על יד בני אדם כמו שמצינו שכן אמר יוסף לשר המשקים ושר האופים (שם) הלא לאלהים פתרונים פי' לא יחסרו הפתרונים ואמר ספרו לי אולי ימצא פתרון ולעולם אינו מייחד עצמו לומר כי הוא מפשר חלומות, וכמו כן הוא אומר לו אלהים יענה וגו'. והוצרך לומר יענה שלום, נתכוון לומר לו שלא יקפיד אם יהיה פתרון החלום מגיד רעתו כי מה' מענה דבר ולא יקפיד לומר כי החלומות הולכים אחר הפה, ונתן טעם באומרו שלום פרעה כי המלך ישתנה בדבר זה, ולזה אם יגיד רע לא ממנו יצאו הדברים, וכמו כן הוא אומרו עתה אלהים יענה אתשלום פרעה: עוד ירצה באומרו אלהים יענה כי אין סדר אופן פתרונו כסדר פתרון בר הדיא (ברכות נו.) וכיוצא בו שיטה החלום לאשר יחפוץ אלא אמיתות משמעות הדברים, ולזה אמר אלהים וגו':

וּמַלֵּיל פַּרְעֹה עִם יוֹסֵף בְּחֶלְמִי הָא אֲנָא קָאֵם עַל כֵּיף נַהֲרָא:

וּמַלֵיל פַּרְעה עִם יוֹסֵף לְמֵימָר חָמֵי הֲוֵית בְּחֶלְמִי הָא אֲנָא קָאִי עַל כֵּיף נַהֲרָא:

וְהָא מִן נַהֲרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן פַּטִּימָן בְּשַׂר וְשַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וְרַעְיָן בְּאַחֲוָה:

וְהִנֵה מִן נַהֲרָא סַלְקַן שְׁבַע תּוֹרָתֵי פַּטִימָן בְּשַר וְשַׁפִּירָן לְמֶחְמֵי וְרַעֲיָין בְּגוֹ גוּמַיָא:

וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן חֲסִיכָן וּבִישָׁן לְמֶחֱזֵי לַחֲדָא וַחֲסִירָן בְּשָׂר לָא חֲזֵתִי כְוָתְהֵן בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְבִישׁוּ:

וְהָא שְׁבַע תּוֹרָתֵי חוֹרָנִין סָלְקָן בַּתְרֵיהֶן חֲשִיכָן וּבִישָׁן לְמֶחֱמֵי לַחֲדָא וְחַסְיַין בְּבִישְרֵהוֹן לָא חָמִית דִכְוַותְהוֹן בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְבִישׁוּ:

דלות. כחושות, כמו (ש''ב יג ד) מדוע אתה ככה דל, דאמנון: ורקות בשר. כל לשון רקות שבמקרא חסרי בשר, ובלע''ז בלושי''ש :

{{א}} ולא מלשון עוני: {{ב}} פירוש משום דאמרינן (ירושלמי ברכות ט' ז') כל אכין ורקין מיעוטין הן, ורקות דהכא נמי מיעוט הוא, ומהו ממעט ממעט בשר, אבל אין פירושו כמו ריק בציר"י ומעלומי העי"ן:

לא ראיתי כהנה. לא קרה זה ע''ד רעיונך על משכבך סליקו:

וַאֲכָלָן תּוֹרְתָּא חֲסִיכָתָא וּבִישָׁתָא יָת שְׁבַע תּוֹרְתָּא קַדְמָיָתָּא פַּטִּימָתָא:

וַאֲכִילָן תּוֹרָתֵי חֲשִכְתָּא וּבִישְׁתָא יַת שְׁבַע תּוֹרָתֵי קַמְיָיתָא וּפַטִימָתָא:

וַעֲלָא לִמְעֵיהֶן וְלָא אִתְיְדַע אֲרֵי עַלּוּ לִמְעֵיהֶן וּמֶחֱזֵיהֶן בִּישׁ כַּד בְּקַדְמֵיתָא וְאִתְּעָרִית:

וְעָלָא לִמְעֵהֶן וְלָא אִשְׁתְּמוֹדַע אֲרוּם עָלַן לִמְעֵהֶן וּמֶחְמֵיהֶן בִּישׁ הָא כִּדְבְקַדְמֵיתָא וְאִיתְעָרִית:

ומראיהן. ומראה כל אחת מהן רע. ופה הוסיף לפרש חלומו שראה שבאו הפרות הטובות בקרב הרעות והיו כאשר היו בראשונה:

ולא נודע כי באו אל קרבנה. ע''ד ואכלתם ולא תשבעו כאמרם ז''ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו:

וַחֲזֵית בְּחֶלְמִי וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד מָלְיָן וְטָבָן:

וַחֲמִית בְּחֶלְמִי וְהָא שְׁבַע תּוּבְלִין סַלְקָן בְּקַנְיָא חָד מַלְיָין וְטָבָן:

וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא נָצָן לָקְיָן שְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בַּתְרֵיהוֹן:

וְהָא שְׁבַע תּוּבְלֵי נָצַן לַקְיַין שְׁקִיפַן קִידוּם צָמָחָן בַּתְרֵיהֶן:

צנמות. צונמא בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לחלוח, וקשות כסלע, ותרגומו נצן לקין, נצן אין בהן אלא הנץ לפי שנתרוקנו מן הזרע:

{{ג}} וקשה למה מביא התרגום והלא הביא התרגום של יבש כסלע, ונראה לי דקשה לרש"י שפרעה אמר ליוסף שהשבלים צנומות, ויוסף לא פירש על זה כלום אלא על רעות ודקות, וגם בחלומו לעיל לא אמר צנומות, אלא על כרחך צריך לומר שפרעה היה רוצה לבדוק את יוסף אם אמת יפתור או לא, ואמר לו דבר שלא ראה מעולם, ואמר אם יבין את זה יבין החלום לפתור, ויוסף הבין את הדבר ולא פתר לו כלום על זה, כך צריך אתה לפרש פשוטו של קרא. וקשה לרש"י על זה מהיכן ידע יוסף את זה וכי נביא היה, לכך מביא התרגום הראשון של צנומות שהוא יבש כסלע, ויוסף היה מבין זה מכח סברא שזה הדבר לא היה בחלומו, כי אם היה זה לא היה קיום לעולם שיהא קללה כל כך שיהא יבש כסלע, אלא צריך להיות שיהיה לו לחלוחית מעט, ועדיין קשה מנלן שצנומות הוא לשון סלע דילמא הוא לשון נצן לקין, לכן פירש שבזה התרגום גם כן משמע שאין בו לחלוחית כי נצן הוא לשון שאין בו אלא נץ, (מהרש"ל):

צנומות דקות. צונמא בלשון ארמי סלע הרי הן כעץ בלא לחלוח וקשות כסלע ותרגומו נצן לקיין נצן אין בהן אלא הנץ לפי שנתרוקנו מן הזרע לשון רש"י והשבלים בעת שנתרוקנו מן הזרע אין בהן נץ וכן פרעה לא ראה אותן בעת הנצן כי מלאות וטובות ודקות ושדופות קדים ראה אותן וכן צנומות שיהיה כמו סלועות מלשון צונמא אינו נכון והשבלים הדקות אינם קשות כסלע אבל פירוש צנומות פרודות לחתיכות הרבה והוא לשון רבותינו (ברכות לט) פת הצנומה בקערה מברכין עליה המוציא פת החתוכה והוא הפת שאדם עושה ממנו חתיכות ונותן המרק עליו בקערה ואוכלו חתיכה חתיכה בלא בציעה אחרת והוא לשון התרגום גם כן שאמר נצן לשון חתוך וחסרון ממה שאמרו הם ז"ל (ב"ב נד) מליא במליא נצא בנצא לא הויא חזקה שקל מוליא ושדא בנצא הויא חזקה המקום שהוא גבוה שלם העפר נקרא מליא ושהוא חסר העפר ובו חסרון נקרא נצא אף כאן הפך מלאות צנומות ונצן הפך מליאן והענין כי לא היו השבלים מלאות הגרגרים אבל היה בהם מקומות חסרים אין בהם גרגרים ומקום אחר גבוה שבו הגרגרים שלקו והם רקות ולכך אמר יוסף במקום צנומות רקות כי היו בהן מקומות רקים אין בהם גרגרים כלל

צנומות. אין לו חבר במקרא וטעמו כמו רקות. וי''א שפירושו צלמים כי כן בלשון ישמעאל:

וּבְלָעָן שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא טָּבָתָא וַאֲמָרִית לַחֲרָשַׁיָּא וְלֵית דִּי מְחַוֵּי לִי:

וּבָלְעָן תּוּבְלַיָא לַקְיָיתָא יַת שְׁבַע תּוּבְלַיָא טַבְתָא וַאֲמָרִית לְחַרְשַׁיָא וְלֵית דְמִתְנֵי לִי:

ואין מגיד לי. שראה שכלם חשבו שהם שני חלומות ופתרו אותם על שני דברים והוא הכיר ששניהם היו חלום אחד כאמרו וארא בחלומי:

וַאֲמַר יוֹסֵף לְפַרְעֹה חֶלְמָא דְפַּרְעֹה חַד הוּא יָת דִּי יְיָ עָתִיד לְמֶעְבַּד חַוִּי לְפַרְעֹה:

וַאֲמַר יוֹסֵף לְפַרְעה חֵילְמָא דְפַרְעה חַד הוּא מַה דַיְיָ עָתִיד לְמֶעֱבַד תָּנֵי לְפַרְעה:

חלום פרעה אחד הוא. ולפיכך טעו הפותרים: את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. לפיכך לא ידעו זה החרטמים כי לא נודע להם בלהטיהם אבל הגיד לפרעה בלבד:

את אשר האלהים וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות נה.) ג' דברים הקב''ה מכריז עליהן והם שבע ורעב ופרנם, והוא אומרו את אשר האלהים עושה בכבודו שלא על ידי שליח הגיד וגו', שבע אלו שני שבע. רעב אלו שני רעב. פרנס ירא פרעה איש וגו'. והגם שלא אמר לו מי זה האיש, אף על פי כן אחר האמת תמך גורלו במה שמנע הפתרון מכל חכמיו וגילה לו את יוסף על ידי שר המשקים שספר לו העובר עליו ונתגלגלו הדברים ונתגלה לו יוסף וישיתהו על ארץ מצרים. ואומרו הגיד לפרעה פי' שיש סיפוק בידו לעשות תיקון כמו שאמר לבסוף (פסוק ל''ג) ירא פרעה וגו' וחמש וגו':

שְׁבַע תּוֹרְתָּא טָבָתָא שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן וּשְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא טָבָתָא שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן חֶלְמָא חַד הוּא:

שְׁבַע תּוֹרָתָן טַבְתָן שְׁבַע שְׁנַיָיא אִינוּן מְבַשְרָן וּשְׁבַע שׁוּבְלַיָא טַבְתָא שְׁבַע שְׁנַיָיא הָאִלֵין אִינוּן מְבַשְרָן חֶלְמָא חַד הוּא:

שבע שנים' שבע שנים. כלן אינן אלא שבע, ואשר נשנה החלום פעמים לפי שהדבר מזמן, כמו שפרש לו בסוף (פסוק לב) ועל השנות החלום וגו' . בשבע שנים הטובות נאמר (פסוק כה) הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך, ובשבע שני רעב נאמר (פסוק כח) הראה את פרעה, לפי שהיה הדבר מפלג ורחוק, נופל בו לשון מראה:

{{ד}} דקשה לרש"י למה פתר יוסף שחלום אחד הוא, כיון שחלם אותו ב' פעמים בפרות ובשבלים ודאי ב' חלומות הם, ועל זה פירש ועל וכו':

וּשְׁבַע תּוֹרְתָּא חֲסִיכָתָא וּבִישָׁתָא דְסָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן וּשְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא דִּשְׁקִיפָן קִדּוּם יְהֶוְיָן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא:

וּשְׁבַע תּוֹרָתָא כְּחִישְׁתָּא וּבִשְׁתָא דְסַלְקָן בַּתְרֵיהֶן שְׁבַע שְׁנַיָיא חוֹרַנְיָיתָא אִינוּן מְבַשְרָן וּשְׁבַע תּוּבְלַיָיא לַקְיָיתָא שְׁקִיפַן קִידוּם הֵם הָכִי מְבַשְרָן דִיהֶוְוַין שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא:

יהיו שבע שני רעב. בעבור שהשבע בארץ מצרים איננו חדוש גדול כי הוא כגן ה' (לעיל יג י) הזכיר תחילה פתרון הרעות כי הוא החדוש ותועלת החלום כי האלהים ברחמים הראה לפרעה הרעב להחיות לפליטה גדולה וזה טעם ותחילנה שבע שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף (להלן מא נד) כי לא נודע דברו רק בשנות הרעב

יהיו שבע שני רעב. טעם שלא אמר כן על שבע שני שבע, לצד שגם בימים ההם היו שני שבע ואין דבר חדש כל כך אלא שיתרבה השבע כאומרו (כ''ט) שבע גדול שהחידוש הוא היות השבע גדול, לזה לא אמר אלא דבר חדש מופלא שהוא שני רעב: עוד נראה כי לצד שהשבע אינו אלא לצורך תיקון שני רעב כמו שגילה לבסוף שצוה ללקט תבואות שני שבע לשני רעב, לזה לא הזכיר אלא שני הרעב כי הוא עיקר הודעת החלום אליו:

יהיו שני רעב. הוא הדבר אשר דברתי וגו'. יש כאן ספק למה התחיל יוסף הפתרון בשני הרעב, היה לו להתחיל בפתרון שבע שני השבע הקודמים לשני הרעב, ועו"ק מה שאמר הוא הדבר אשר דברתי, כאילו הוכיח דבריו לקיים פתרונו ומה הוכחה יש כאן. ואומר אני שכך פירושו שיוסף שפט בשכלו שיהיו שני שבע ושני רעב, לפי שראה ענין אכילה בפרות ובליעה בשבלים שאכלו ובלעו הרעות את הטובות, ועיקר ההוכחה היתה מן השבלים דווקא כי מן אכילת הפרות לא יכול להוכיח כלום שמדבר בשני שובע ורעב, כי אולי יתקיים החלום ממש ששבע פרות כחושות יאכלו שבע פרות שמנות, או שמא פתרונו ששבע אנשים רשעים דלים ורקים יאכלו את שבע אנשים צדיקים וטובים, או את ממונם או את גופם, כי זה בנמצא שרשע מכתיר את הצדיק וכ"ש (חבקוק א.יג) כבלע רשע צדיק ממנו. אמנם אחר שסיפר לו ענין בליעת השבלים, הנה בליעה זו אי אפשר לה להתקיים כי השבלים בעלי נפש הצומחת אין בהם רוח חיים שיוכלו לבלוע האחת את חברתה, ואף אם נאמר שהוא משל ודמיון מ"מ אין מראין לאדם דבר שאינו בנמצא כלל, כמו שאין מראין לאדם פילא דעייל בקופא דמחטא, ומזה שפט בשכלו שאין זה בליעה ממש אלא כליון של ז' שני הרעב שיכלו ויבלו ויבלעו את ז' שני השבע, ע"כ התחיל יוסף בפתרון שבע שבלים הרעים לומר כי המה יבלעו וישחיתו את שבע שני השבע כי א"א לפותרם בענין אחר, והמה בנין אב על כל פרטי החלום מאחר שנראין הדברים שהכל חלום אחד הוא, וכמו ששבע שבלים הרקות והרעות הם שבע שני רעב, כך המלאות הם שבע שני שבע, וכן הוא ענין הפרות. ולפי שעיקר ההוכחה, שעשה יוסף על כל הפתרון היה מן שבע שבלים הרקות ומבליעתן שבלעו את הטובות, על כן אמר אחר שאמר יהיו שני רעב, הוא הדבר אשר דברתי את אשר האלהים עושה הראה לפרעה, כי בזה היתה דעתי חלוקה מן החרטומים כי המה פתרו החלום על הדברים שהקב"ה עושה ע"י שליח, כגון כבישת האפרכיות הקב"ה עושה ע"י שליח, וכן ענין הבנות על ידי מלאך הממונה על ההריון, וכל מה שנעשה על ידי שליח אינו נעשה כל כך במהירות כמו הדברים הנעשים על ידי הקב"ה בעצמו, וענין הפרנסה הקב"ה עושה בעצמו לא על ידי שליח, כי ד' מפתחות בידי הקב"ה וסימנם מפת"ח, מטר פרנסה תחיה חיה, ע"כ אמר יוסף בפתח דבריו על מה שאמר פרעה ואין מגיד לי, אמר יוסף חלום פרעה אחד הוא, והוצרך לתת טעם מיד על השנות החלום, ואמר את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, כי פתרונה מענין הדברים שהקב"ה עושה בעצמו לא על ידי שליח, ע"כ נשנה החלום כי כל מה שנעשה ע"י הקב"ה נעשה במהירות. ואח"כ אמר יוסף דבר זה מפורש ביותר, ואמר על השנות החלום וגו' כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו. ועל כן אמר יוסף הוא הדבר אשר דברתי אשר האלהים עושה וגו', כבר הקדמתי לך לומר שחלום זה הוא מן הדברים שהקב"ה עושה בעצמו, אבל עדיין לא הוכחתי שיהיה כדברי, שיהא כל הפתרון מענין שובע ופרנסה ומזון, אבל עכשיו שאני רואה ענין בליעת השבלים הרקות שאי אפשר לפתרו כ"א על ענין שבע שני רעב, א"כ מכאן הוכחה לדברי, והוא הדבר אשר דברתי שאת אשר האלהים עושה, דהיינו עניני פרנסה הראה לפרעה, כדי שיתקן ענין הרעב כי ספק בידו לעשות ופירוש זה יקר וברור. ומ"ש ועתה ירא פרעה. הזכיר לשון ועתה לפי שממהר האלהים לעשותו ע"כ אמר ועתה היינו תכף ומיד ירא פרעה. ומה שהקשה הרמב"ן הליועץ נתנו למלך כו' נראה לי שזה מעין הפתרון, שהרי הרחיק פתרון החרטומים בעבור שקשה לו למה הראה ה' דווקא לפרעה כזאת כמבואר למעלה, ע"כ אמר בפתרונו שלכך הראה ה' לפרעה דווקא, כי שירא איש חכם ונבון לתקן פרצה זו.

הוּא פִתְגָּמָא דִּי מַלֵּילִית עִם פַּרְעֹה דִּי יְיָ עָתִיד לְמֶעְבַּד אַחֲזֵי לְפַרְעֹה:

הוּא פִּתְגָמָא דְמַלֵילִית עִם פַּרְעה מַה דַיְיָ עָתִיד לְמֶעֱבַד אַחְמֵי יַת פַּרְעה:

הוא הדבר. ענין הרעב הוא הדבר שאמרתי שהגיד לפרעה כדי שלא תכרת הארץ ברעב: הראה את פרעה. שני השבע להודיעו במה יושיע את עמו מן הרעב:

הָא שְׁבַע שְׁנִין אָתְיָן שׂוֹבְעָא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

הָא שְׁבַע שְׁנַיָיא אַתְיָין שׁוֹבְעָא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

שבע גדול. שם כמו רעב. על כן יטעה האומר בתפלת שבת ובשובע כלכלתנו בוי''ו כי שובע שם הפועל הוא והנכון ובשבע כלכלתנו בלא וי''ו:

שבע. ב' במסורה הכא ואידך וימלאו אסמיך שבע. לומר שכל כך יהיה השובע שיתמלאו כל האוצרות:

הנה שבע שנים וגו'. דקדק לומר בכל ארץ מצרים ב' פעמים ולא אמר בארץ סתם כמו שאמר בסמוך, לומר כי השבע אינו אלא בארץ מצרים אבל הרעב הוא בכל העולם, ולזה כשאמר וכלה הרעב לא אמר ארץ מצרים בלבד אלא את הארץ בין ארץ מצרים בין שאר הארצות, וכמו שכן היה דכתיב (פסוק נ''ו) והרעב היה על כל פני הארץ, ובשבע אמר הכתוב (נ''ג) ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים הרי זה מגיד כי לא היה שבע אלא בארץ מצרים שאם לא כן לא היה צריך לומר אשר היה בארץ מצרים, והודעת דבר זה ליוסף היתה ממה שראה כי הפרות היו כל כך דקות ורעות מזה דן שאם היה השובע בעולם לא היו במצרים כל כך בשבע שני הרעב כי יביאו לחם משאר הארצות אלא ודאי שהרעב הוא בכל העולם ובזה אין מפלט להם, והשבע אין לו ממה להוכיח כי יהיה בכל הארצות:

וִיקוּמוּן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא בַּתְרֵיהֶן וְיִתִנְשֵׁי כָּל שׂוֹבְעָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וִישֵׁיצֵי כַפְנָא יָת (עַמָּא דְ) אַרְעָא:

וִיקוּמוּן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא מִן בַּתְרֵיהוֹן וְיִתְנְשֵׁי כָּל שׁוֹבְעָא דַהֲוָה בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וִישֵׁצֵי כַפְנָא יַת דַיְירֵי אַרְעָא:

ונשכח כל השבע. הוא פתרון הבליעה:

וְלָא יִתְיְדַע שׂוֹבְעָא בְּאַרְעָא מִן קֳדָם כַּפְנָא הַהוּא דִּיהֵי בָתַר כֵּן אֲרֵי תַקִּיף הוּא לַחֲדָא:

וְלָא יִתְיְדַע שׁוּבְעָא דַהֲוָה בְּאַרְעָא מִן כַּפְנָא הַהוּא דִיהֵי מִן בָּתַר כֵּן אֲרוּם תַּקִיף הוּא לַחֲדָא:

ולא יודע השבע. הוא פתרון (פסוק כא) ולא נודע כי באו אל קרבנה:

{{ה}} ואם תאמר ולמה לא פירש על ונשכח כל השבע הוא פתרון אכילת הפרות הטובות, ולמה מפרש הבליעה דהיינו בליעת שבלים, יש לומר משם דלשון ולא נודע ולשון ולא יודע תרוייהו הם מלשון הודעה, משום הכי פירש על מלת ולא יודע הוא פתרון ולא נודע, מה שאין כן מלת ונשכח שאין פירושו לשון הודעה, משום הכי פירש על פתרון הבליעה וק"ל:

וטעם ולא יודע השבע. ממראיהן רע כאשר בתחלה:

וְעַל דְּאִתַּנֵּית חֶלְמָא לְפַרְעֹה תַּרְתֵּין זִמְנִין אֲרֵי תַקִּין פִּתְגָּמָא מִן קֳדָם יְיָ וְאוֹחִי יְיָ לְמֶעְבְּדֵהּ:

וּמִן בִּגְלַל דְאִיתְנֵי חֵילְמָא לְפַרְעה תַּרְתֵּין זִמְנִין אֲרוּם תַּקִיף פִּתְגָמָא מִן קֳדָם יְיָ וּמוֹחִי יְיָ לְמֶעֱבְדֵיהּ:

נכון. מזמן:

{{ו}} ולא כמו אמת נכון הדבר, שפירושו מכוון:

ועל השנות החלום אל פרעה פעמים. טעם השנות החלום שנשנה שני פעמים בלילה אחד כי היה אפשר שיראה בחלום אחד הפרות והשבלים להודיעו כי אין חריש וקציר ועשה ממנו שני חלומות באים זה אחר זה בלילה אחד ואין דרך החולמים כן להודיעו כי הדבר מזומן וממהר האלהים לעשותו וזה טעם פעמים כי לא נשנה בפעם אחת ורבי אברהם מפרש כי השנות החלום בפרות ובשבלים לעד כי הדבר נכון וקיים אבל בעבור כי היה פעמים בלילה אחד לעד כי ממהר האלהים לעשותו ואם כן נאמר שהיה די בשבלים כי הוא המודיע הרעב

ועל השנות. בנין נפעל מגזרת שנים וטעמו הפרות והשבלים גם הוא לעד כי הדבר נכון הוא ובעבור היות שני החלומות בלילה אחד לעד כי ממהר האלהים לעשותו:

ועל השנות וגו'. רמז לב' דברים על הכפל ועל השינוי שלא בא החלום ב' כחלום ראשון שבע פרות וגו' שאז יחשוב כי דמיון הראשון עשה רושם בדעתו ועלה על משכבו ב' פעמים, ולכן בא החלום בסרר חדש שבע שבלים וגו' הרי זה בא ללמד כי נכון הדבר ומעם האלהים בא אליו החלום ולא דמיון כוזב: ואומרו וממהר האלהים וגו'. פירוש מה שבא החלום כפול בלילה אחת ולא בא בב' זמנים מרוחקים לומר אליו שהזמן קרוב הוא ולא לזמנים רחוקים יגיד:

וּכְעַן יֶחֱזֵי פַרְעֹה גְּבַר סוּכְלְתָן וְחַכִּים וִימַנִינֵיהּ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וּכְדוּן יֶחְמֵי פַּרְעה גְבַר סוּכְלְתָן וְחַכִּים וְיִמְנִינֵיהּ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

ירא פרעה איש נבון וחכם. אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ ואמר לו שיהיה נבון וחכם נבון שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו ולתת להם כדי חיותם וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה וחכם שידע לקיים התבואה שלא תרקב שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו כגון חומטין שהזכירו רבותינו (שבת לא) והכסף החי הממית הכנימה וכיוצא בהן ואמרו בבראשית רבה (צ ה) ערב בהן עפר וקיסומיות דברים שמקיימין את התבואה ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו כי החכם עיניו בראשו

ועתה ירא פרעה. מאחר שהאל ית' הגיד הרעב העתיד למען תתור להושיע את עמך והראך השבע להודיעך במה תושיע ראוי לך למען לא תחטא לו שתראה איש נבון וחכם עיוני ומעשי בהנהגת המדינות שישים הוא לב לזה ומלכא לא להוי נזיק:

ועתה ירא וגו'. טעם יוסף שנעשה יועץ למלך והוא לא בקש ממנו אלא פתרון החלום, כי בא לתת לו טעם אשר הראהו ה' את אשר הוא עושה כי הוא כדי שיפקד פקידים וגו'. עוד להיות שהראוהו בחלום שבלעו הפרות הרקות לפרות הבריאות זה יגיד כי יתפרנסו שני רעב משני שבע, ולזה אמר ירא פרעה וגו': איש נבון וחכם. לדעת אופן אוצרות התבואה לבל תרקב וזה מהתבונה. ואומרו וחכם שיודע כלליות החכמות לדעת חכמת התשבורת וההנדסה והמספר, והקדים נבון כי הוא דבר המעכב יותר כדי שתתקיים התבואה:

יַעְבֵּד פַרְעֹה וִימַנֵּי מְהֵימְנִין עַל אַרְעָא וִיזָרֵז יָת אַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא:

יַעֲבֵיד פַּרְעה וְיִמַנֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין עַל אַרְעָא וְיִפְקוּן חַד מִן חַמְשָׁא מִן כָּל עִיבּוּרָא דְאַרְעָא דְמִצְרַיִם בִּשְׁבַע שְׁנֵי שׁוֹבְעָא:

וחמש. כתרגומו ויזרזון וכן (שמות יג יח) וחמושים:

{{ז}} לא שיקח החומש, לפי שלא נזכר בעשייתו רק הקבוץ והוא הזירוז:

יעשה פרעה. זו העצה או יקנה. כמו עשה לי את החיל הזה: וחמש. שיקנה החומש:

יעשה פרעה ויפקד. ותעשה שזה הנבון שתבחר יפקד פקידים בכל עיר ועיר למען יכירוהו לשר עליהם והיו לאחדי' בידו בכונה אחת ולא יהיו חלוקי דעות כענין וקמת ועלית אל המקום:

ויפקד. ב' במסורה הכא ואידך ויפקד המלך פקידים. אחשורוש הפקיד פקידים לקבץ לו נשים על כן נתרושש כמו שדרשו חז''ל וישם המלך אחשרש מס, שנעשה רש והיינו דכתיב אל תתן לנשים חילך אבל יוסף הפקיד פקידים לקבץ בר על כן העשיר וליקט כל הכסף:

יעשה פרעה. כוונת הדברים הם כי השכיל יוסף שטעם החלום הוא לצד כי ה' מביא שבע שני שבע בשופע יותר על שאר השנים כדי שתהיה התבואה לשבע שני רעב וזולת הודעת החלום כשתבוא תבואת שנה ראשונה מרווחת אז כשתבוא שנה שניה יתרשלו זורעי תבואה כי יאמרו הרי עשתה תבואה שנה ראשונה לשלש שנים, וגם לצד הריבוי תזול התבואה ויתעצלו מטרוח בחרישה וזריעה ומכשיריה, וגם הזורעים בשנה שניה כשיתברך יוסיפו עוד להתעצל מלזרוע עוד, ומה גם בעבור שלש או ארבע שנים הן לא יעשה עבודה בשדה לזרוע ולחרוש, אשר על כן הודיע אלהים כי מה שהוא נותן ביותר בשנים אלו הוא למזון שבע שני הרעב, ולזה אמר לפרעה יעשה פרעה ויפקד וגו' פירוש שישתדל הוא במעשה זה וגם יעשה לאחרים כדי שלא יתעצל אדם בדבר זה בהכנת שבע שני השבע לזרוע בכל היכולת, וחמש פירוש יזרזם לבלתי התרשל מטעם ראות הדבר מרובה ביותר. או יאמר וחמש שיקח הוא מכולן חמישית לפרעה, הגם שהמשפט הוא מעשר (ש''א ח' י''ז) יקח בשנים אלו חמישית בשכר הודעת הדבר ממנו, וגם שיעשה עמהם חסד שכל התבואה שתהיה לפרעה לא נשלח בה יד אלא תהיה עומדת לפרנסתם למוכרה להם בשני הרעב כאומרו והיה האוכל לפקדון בזה רמז למה שכתבנו כי לא ישלח יד בה גם שלא ימכור מהתבואה לזולת בשני רעב עד שיקדמו הם לקנות צורכם וכמו שאפרש בפסוק שאחר זה:

וְיִכְנְשׁוּן יָת כָּל עִיבוּר שְׁנַיָּא טָבָן דְּאָתְיָן הָאִלֵּין וְיִצְבְּרוּן עִיבוּרָא תְּחוֹת יְדָא מְהֵימְנֵי דְפַרְעֹה עִיבוּרָא בְּקִירְוַיָּא וְיִטְּרוּן:

וְיִכְנְשׁוּן יַת כָּל עִיבּוּר שְׁנַיָא טַבְתָא דְאַתְיַין אִלֵין וְיִצְבְּרוּן עִיבּוּרָא תְּחוֹת אַפִּיטְרוֹפִּין דְפַּרְעה וִישַׁווּן עִבּוּרָא בְּקִרְוַיָיא וְיִנְטְרוּן:

את כל אכל. שם דבר הוא, לפיכך טעמו באל''ף ונקוד בפתח קטן, ואוכל שהוא פועל, כגון (ויקרא ז כה) כי כל אכל חלב, טעמו למטה בכף ונקוד קמץ קטן: תחת יד פרעה. ברשותו ובאוצרותיו:

{{ח}} פתח קטן הוא סגול וקמץ קטן היא צירי:

ויצברו בר. הפקידים וי''א כי טעם בר להיותו עם שבליו. והנכון בעיני שנקרא בר אחר מלאכת לזרות או להבר. והאומר כי אויר מצרים לח בעבור היאור ולא יעמד שם דגן ז' שנים. יוכל לערבו עם דברים שיעמידוהו:

ויקבצו. ב' במסורה דין ואידך ויקבצו את כל נערה. זה שאמר הכתוב דגן ותירוש ינובב בתולות:

וִיהֵי עִיבוּרָא גְּנִיז (לְעַמָּא דְ) לְאַרְעָא לִשְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא דִּי תְהֶוְיָן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְלָא תִשְׁתֵּיצֵי עַמָּא דְאַרְעָא בְּכַפְנָא:

וִיהֵי עִיבּוּרָא גְנִיז בִּמְעַרְתָּא בְּאַרְעָא לְמִזַן מִנֵיהּ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא דִיתִיהֶוְיַן בְּאַרַע דְמִצְרַיִם וְלָא יִשְׁתֵּצֵי עַמָא דְאַרְעָא בְּכַפְנָא:

והיה האכל. הצבור כשאר פקדון הגנוז לקיום הארץ:

{{ט}} רוצה לפרש מה שרוצין להניח באוצר הוא כשאר פקדון הגנוז, ורוצה לפרש לא שיתנו לאיש אחר, אלא יהיה גנוז כשאר פקדון כמו כסף וזהב: {{י}} רוצה לפרש לא לאדמה אלא לבריות:

והיה האוכל לפקדון לארץ. אמר שיהיה האוכל פקדון ביד פקידי פרעה לצורך הארץ לשבע שני הרעב ולא יוציאו ממנו לדבר אחר שלא תכרת הארץ ברעב כאשר לא מתו הפרות בכחשיהן

לשבע שני הרעב אשר וגו'. פירוש קודם כל דבר יהיה סיפוק ארץ מצרים לפרנס רעבונם ואחר כך לשאר ארצות, והוא אומרו אחר סיפור רעב מצרים ולא תכרת הארץ וגו' כאן כלל כל הארץ:

וּשְׁפַר פִּתְגָּמָא בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עַבְדּוֹהִי:

וּשְׁפַר פִּתְגָמָא קֳדָם פַּרְעה וְקָדָם כָּל עַבְדוֹי:

וייטב הדבר. עצת יוסף ודרכיו:

וַאֲמַר פַּרְעֹה לְעַבְדוֹהִי הֲנִשְׁכַּח כְּדֵין גְּבַר דִּי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בֵּהּ:

וַאֲמַר פַּרְעה לְעַבְדוֹי הַנִשְׁכַּח כְּדֵין גְבַר דִי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בֵּיהּ:

הנמצא כזה. הנשכח כדין, אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו. הנמצא לשון תמיהה, וכן כל ה''א המשמשת בראש תבה ונקודה בחטף פתח:

{{כ}} לא כמו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו (דברים ד' ל"ב), שפירושו שאין כדבר הגדול הזה בכל העולם כולו, דאם כן היה לו לתרגם האשתכח כדין, ומדתרגם הנשכח, משמע אם נלך כו', ויהיה הנו"ן נו"ן האית"ן מלשון עתיד, ולא נו"ן הנפעל מלשון עבר, והוכחת התרגום דאי הוה פירושו הנמצא בכל העולם כדבר הזה קשה למאי נפקא מינה אמר פרעה זה, בשלמא אי פירושו אם נלך וכו', אתי שפיר דיוסף אמר לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', ואמר פרעה לעבדיו אם נלך ונבקשנו כלום נוכל למצוא כמותו, לכך אנו צריכין לפקוד את יוסף על זה: {{ל}} ולהכי מביא התרגום לפרש הנמצא כזה, רצה לומר עתה אם נמצא כזה, ולא שיהיה פירוש מעולם, שהרי היה אברהם יצחק ויעקב, לכך צריך לפרש עתה, וזה מבואר בתרגום יותר מבקרא, דבתרגום אם בא לומר אם נמצא כבר הוה ליה למימר אם אשתכח כדין, אבל במקרא אין חילוק בין לשון עתיד בין לשון עבר שהוא מלת הנמצא וכו', והתרגום מדקדק גם כן מן הקרא שזה אינו לשון עבר מדכתיב הנמצא כזה וגו', היה לו לומר הנמצא איש אשר רוח אלהים בו כזה, אלא משום הכי אמר כזה בתחילה כדי שיהא מוסב איש אשר רוח אלהים על כזה, כלומר שאין איש כזה ברוח אלהים וכו', וכל זה כדי להורות לנו שקאי על נלך ונבקשנו עתה ודו"ק, (מהרש"ל):

וטעם הנמצא כזה. בעבור שהיה עברי והם שנואי נפש המצריים לא יאכלו מגעם ולא יתחברו עמהם כי טמאים הם אצלם על כן לא רצה למנותו משנה בלא רשותם ולכך אמר להם שלא ימצאו מצרי כמוהו כי רוח אלהים בו ואחרי שהודו אמר ליוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת כי מאשר היה הפתרון טוב ונכון בעיני פרעה ובעיני עבדיו היה בעיניהם כאלו כבר בא הכל כמו שפתר להם ויתכן שירמוז "את כל זאת" גם למה שספר לו שר המשקים וכמוהו (לעיל כט יג) ויספר ללבן את כל הדברים האלה הברכות הנזכרות קודם לכן אמר אחרי שהודיע אלהים אותך החכמה הגדולה הזאת לפתור כל החלומות הנעלמים והסתומים ולא יפול דבר מכל דבריך אין נבון וחכם בכל ענין כמוך וראוי אתה לנהוג שררה ומלכות ולהיות לי למשנה

הנמצא כזה. בנין נפעל והוא פועל עבר כאומר הנמצא בעולם כזה. ויתכן להיות הנו''ן סימן המדברים הנמצא אנחנו כזה. דברי פרעה אל עבדיו:

הנמצא כזה וגו'. טעם שלא אמר הנמצא איש אשר וגו' כזה, כי אז היה נשמע כי נמצא איש אשר בו רוח אלהים אלא שאינו בדומה ולא כן נתכוון לומר אלא שלא נמצא מין זה שיש בו רוח וגו' לא ממנו ולא מקצתו:

וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף בָּתַר דְּאוֹדַע יְיָ יָתָךְ יָת כָּל דָּא לֵית סָכְלְתָן וְחַכִּים כְּוָתָךְ:

וַאֲמַר פַּרְעה לִיוֹסֵף בָּתַר דְאוֹדַע יְיָ יָתָךְ יַת כָּל דָא לֵית סוּכְלָתָן וְחַכִּים כְּוָותָךְ:

אין נבון וחכם כמוך. לבקש איש נבון וחכם שאמרת, לא נמצא כמוך:

{{מ}} דאי לספר בשבחו של יוסף בא למה משבחו בפניו, ועוד למה לא היה משבח אותו כבר כשספר לו חלומו, אלא ודאי זאת הוא תשובה למאמר יוסף שאמר ירא פרעה, כלומר מאחר שרוח אלהים בך שאתה יודע ענין הרעב, ואם כן תדע גם כן איך ומה לעשות בזה לאסוף התבואה:

אין נבון וגו'. פי' אין נבון וחכם שיהיה ראוי לעשות דבר זה כמותך שאתה יש בך רוח אלהים כמו שאמר למעלה שהוא יותר מנבון וחכם:

אַתְּ תְּהֵי מְמַנָּא עַל בֵּיתִי וְעַל מֵימְרָךְ יִתְּזַן כָּל עַמִּי לְחוֹד כָּרְסֵי מַלְכוּתָא הָדֵין אֵיהֵי יַקִּיר מִנָּךְ:

אַנְתְּ תְּהִי אַפִּיטְרוֹפּוֹס עַל בֵּיתִי וְעַל גְזֵירַת מֵימַר פּוּמָךְ יִתְּזִינוּן כָּל עַמִי לְחוֹד כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא אֱהֵא רַב מִינָךְ:

ישק. יתזן, יתפרנס. כל צרכי עמי יהיו נעשים על ידך, כמו (לעיל טו ב) ובן משק ביתי, וכמו (תהלים ב יב) נשקו בר, גרנישו''ן בלע''ז : רק הכסא. שיהיו קורין לי מלך: כסא. לשון שם המלוכה כמו (מלכים א א לז) ויגדל את כסאו מכסא אדני המלך:

{{נ}} פירוש כך תרגומו ופירושו יתפרנס, והא דלא כתיב יתזן, יש לומר דהייתי אומר דלא מינהו אלא על מזונות, לכך כתיב ישק שפירושו כל צרכי עמי וכו':

אתה תהיה. שר על ביתי: ישק. דגשות השי''ן לחסרון נו''ן נשק והוא נגיד החיל. וי''א שהוא מגזרת נשיקה בדרך רחוקה: רק הכסא אגדל ממך. ידוע כי אגדל פועל עומד וטעמו לא תהיה לי גדולה ממך רק גדולת הכסא. ואין כי מנעורי גדלני כאב פועל יוצא. רק פירושו גדל עמי. ודרך אגדל ממך במקרא ידועה כמו נובלת עלה. ותאבדו דרך:

ישק. ב' על פיך ישק. ואידך שפתים ישק משיב דברים נכוחים. בשביל שהשיב דברים נכוחים זכה לועל פיך ישק כל עמי:

וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף חֲזֵי מַנֵּיתִי יָתָךְ עַל כָּל אַרְעָא:דמִצְרָיִם:

וַאֲמַר פַּרְעה לְיוֹסֵף חֳמֵי דְמַנִית יָתָךְ סַרְכָן עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

נתתי אתך. מניתי יתך, ואף על פי כן לשון נתינה הוא, כמו (דברים כו יט) ולתתך עליון, בין לגדלה בין לשפלות נופל לשון נתינה עליו, כמו (מלאכי ב ט) נתתי אתכם נבזים ושפלים:

{{ס}} דאם הוא נתינה ממש מאי על ארץ מצרים, היה לו לומר בארץ מצרים, ועוד הא כבר היה בארץ מצרים:

ראה נתתי אותך. שמתיך למעלה על כל ארץ מצרים:

ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ראה והתבונן היטב להנהיג בתכלית הטוב כי דבר גדול נתתי בידך:

וְאַעְדִּי פַרְעֹה יָת עִזְקְתֵהּ מֵעַל יְדֵהּ וִיהַב יָתַהּ עַל יְדָא דְיוֹסֵף וְאַלְבִּישׁ יָתֵהּ לְבוּשִׁין דְּבוּץ וְשַׁוִּי מָנִיכָא דְדַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ:

וְאַעֲדִי פַּרְעה יַת עִזְקָתֵיהּ מֵעַל יְדֵיהּ וִיהַב יָתָהּ עַל יְדָא דְיוֹסֵף וְאַלְבִּישׁ יָתֵיהּ לְבוּשִׁין דְבוּץ וְשַׁוֵי מְנִיכָא דְדַהֲבָא עַל צַוָורֵיהּ:

ויסר פרעה את טבעתו. נתינת טבעת המלך הוא אות למי שנותנה לו להיות שני לו לגדלה: בגדי שש. דבר חשיבות הוא במצרים: רבד. ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד. וכן (משלי ז טז) רבדתי ערשי, רצפתי ערשי מרצפות. בלשון משנה (מדות א ח) מקף רבדין של אבן, (יומא מג ב) על הרובד שבעזרה, והיא רצפה:

{{ע}} דמצרים היו עובדין לנילוס, ונילוס הוא פישון, ולכך נקרא פישון משום שהוא מגדל פשתן כדפירש רש"י בפרשת בראשית (לעיל ב' י"א ד"ה פישון), הילכך בגדי פשתן חשובין להן וק"ל. (דב"ט), והנה בא אלי חכם מארץ ישראל ואמר לי שאין פירושו פשתן, כי בגדי שש הוא דבר חשוב נעשה מצבעונים הרבה ממשי, והוא מלבוש שלובשין על כל הבגדים ואינו השש הנזכר במלאכת המשכן, ומשמעות דברי רש"י כדבריו שפירש דבר חשיבות הוא במצרים, ואילו היה רוצה לפרש שהוא פשתן לא הוה ליה לפרש רק בגדי שש חשיבות הוא במצרים, וגם בפרשת תרומה (שמות כ"ה ד' ד"ה ושש) פירש שש פשתן, וכאן לא פירש שהוא פשתן רק שהוא דבר חשוב: {{פ}} רוצה לפרש דכך נאמר שם על הרובד, והיא רצפה:

ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו. נתינת טבעת המלך היא אות למי שנותנה להיות שני לו לגדולה לשון רש"י והנכון שטבעת המלך היא חותמו כענין וחתמו בטבעת המלך (אסתר ח ח) והנה נתן לו החותם להיות נגיד ומצוה בכל המלכות ויחתום בטבעת המלך כל אשר יחפוץ

בגדי שש. מפורש בפרשת ויקחו לי תרומה: רביד הזהב. כמו מרבדים רבדתי ערשי:

וְאַרְכֵּיב יָתֵהּ בִּרְתִכָּא תִנְיֵתָא (נ''י תִנְיָנָא) דִּי לֵהּ וְאַכְרִיזוּ קֳדָמוֹהִי דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא וּמַנִּי יָתֵהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וְאַרְכֵּיב יָתֵיהּ בִּרְתִיכָא תִּנְיֵיתָא דִלְפַרְעה וַהֲווֹ מְקַלְסִין לִקְדָמוֹי דֵין אַבָּא לְמַלְכָּא רַב בְּחָכְמָתָא וְרַכִּיךְ בִּשְׁנַיָיא וּמָנֵי יָתֵיהּ סַרְכָן עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם:

במרכבת המשנה. השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו: אברך. כתרגומו דין אבא למלכא. רך בלשון ארמי מלך. בהשותפין (בבא בתרא ד א) לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה דרש ר' יהודה אברך זה יוסף שהוא אב בחכמה ורך בשנים, אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית עד מתי אתה מעות עלינו את הכתובים, אין אברך אלא לשון ברכים, שהכל היו נכנסין ויוצאין תחת ידו, כענין שנאמר ונתון אותו וגו' :

{{צ}} זה חבר למלך: {{ק}} פירוש לדידך צריך אתה לחלק את התיבה לשתי תיבות וזה דוחק, ואם תאמר למה לא פריך נמי אלעיל שתרגם דין אבא למלכא, צריך נמי לפרש אב דהיינו אבא ורך היינו מלך כדפירש רש"י לעיל, ויש לומר דלעיל לא צריך לחבר אליו תיבה אחרת, אבל לפירוש זה צריך לחבר אל אב בחכמה, ואל רך צריך לחבר אליו בשנים, וזה דוחק: {{ר}} והכי פירושו של אברך, דהכל היו באין אליו ואומרים לו אברך לך:

במרכבת המשנה. השניה למרכבתו המהלכת אצל שלו לשון רש"י והנה הוא שם וכן כהני המשנה (מלכים ב כג ד) את משנה התורה הזאת (דברים יז יח) והנכון כי משנה תאר כמו ואנכי אהיה לך למשנה (שמואל א כג יז) כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש (אסתר י ג) וכן כסף משנה (להלן מג יב) תאר כמו כסף שני וכבר הביאו המדקדקים (רד"ק בספר השרשים שורש שנה) ראיה בהיות אלה כולם בסגול ומשנה התורה וכל השמות בצרי כמשפט הסמיכות והענין כי יש למלך מרכבת ידועה לו כמו שנאמר (אסתר ו ח) וסוס אשר רכב עליו המלך ואחרת ידועה למשנהו ואחריו לשליש

המשנה. מגזרת שנים. כי המלה כאחד ואחריו המשנה כמו שני לו. ואחריו השליש כמו שלישי: מרכבת. עץ נתונה על ארבעה סוסים. ומרכבת שלמה לעדה: אברך. כל אדם קורא לפניו אכרע ואשתחוה. וזו המלה מבנין הכבד הנוסף. ויברך על ברכיו מהקל וכלם מגזרת ברכים. ויאמר רבי יונה המדקדק הספרדי כי אברך שם הפועל והאל''ף תחת ה''א. כמו אשכם ושלוח. ולפי דעתי שאל''ף אשכם לשון המדבר:

ויקראו לפניו אברך. כמו הברך. כלומר כל איש יכרע על ברכיו כמו שהיו צועקי' לפני המלך לומר לעם כי לו תכרע כל ברך: ונתון אותו על כל ארץ מצרים שקבלו כלם שלטנותו כמנהג לכל שלטון חדש:

אברך ונתון וגו'. פי' ב' דברים אלו היו קוראין לפניו להודיע ולהשמיע כי הוא השליט בארץ מצרים כמלך:

וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף אֲנָא פַרְעֹה וּבַר מֵימְרָךְ לָא יְרִים גְּבַר יָת יְדֵהּ לְמֵיחַד זֵין וְיָת רִגְלֵהּ לְמִרְכַּב עַל סוּסְיָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וַאֲמַר פַּרְעה לְיוֹסֵף אֲנָא פַרְעה מַלְכָּא וְאַנְתְּ אַלְקַפְטָא וּבַר מִמֵימְרָךְ לָא יְרִים גְבַר יְדֵיהּ לְמִיסוֹר זַיְינֵיהּ וְיַת רִיגְלֵיהּ לְמִירְכְּוּב עַל סוּסְיָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם:

אני פרעה. שיש יכולת בידי לגזור גזרות על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו: ובלעדיך. שלא ברשותך. דבר אחר אני פרעה אני אהיה מלך ובלעדיך וגו' וזהו דגמת (פסוק מ) רק הכסא: את ידו ואת רגלו. כתרגומו:

אני פרעה. אני לבדי המלך ואין אדם שיהיה ברשותו זולתך: וטעם רגלו. לו רשות ללכת או על דרך משל והוא הנכון:

אני פרעה ובלעדיך וגו'. פירוש המלכות היא שלי כי פרעה שם מלכות יגיד ובלעדיך לא ירים וגו', פי' אחריו תהיה מעלתו שבלעדיו לא וגו' ולזה אמר בתוספת וא''ו להיות שקדם הזכרת מעלתו באומרו אני פרעה כמו שפירשתי:

וּקְרָא פַּרְעֹה שׁוּם יוֹסֵף גַּבְרָא דְמִטַּמְרָן גָּלְיָן לֵהּ וִיהַב לֵהּ יָת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן לְאִתְּתָא וּנְפַק יוֹסֵף (שַׁלִּיט) עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וּקְרָא פַרְעה שְׁמֵיהּ דְיוֹסֵף גַבְרָא דִטְמִירָן מְפַרְסֵם וִיהַב לֵיהּ יַת אָסְנַת דִילֵידַת דִינָה לִשְׁכֶם וּרְבֵיתָה אִיתַּת פּוֹטִיפֶרַע רַבָּא דְטָנִיס לְאִינְתּוּ וּנְפַק יוֹסֵף שַׁלִיט עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם:

צפנת פענח. מפרש הצפונות, ואין לפענח דמיון במקרא: פוטי פרע. הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו, לפי שלקח את יוסף למשכב זכר:

{{ש}} דייק מדכתיב ויקרא פרעה שם יוסף וגו' ויתן לו את אסנת וגו', רצה לומר פרעה נתן ליוסף את אסנת ומאי נפקא מינה בזה, ואם כן על כרחך צריך לומר דפוטיפרע הוא פוטיפר, ויש נפקותא גדולה בזה שפרעה היה רוצה ליתן גדולה ליוסף ללובשו בגדי מלוכה, ופרעה ירא כיון דעבד הוא לא יניחו לו גדולה זו, ועוד בנימוסי מצרים כתיב אין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים, לכך רצה ליתן ליוסף בת אדוניו של יוסף, דאם האדון נתן לעבדו אשה הוא משוחרר וכל שכן אם נותן לו בתו שהוא משוחרר, אם כן שמע מינה דפוטיפרע הוא פוטיפר וק"ל: {{ת}} והסירוס נלמד מלשון פרע, ולא מלשון פוטיפר כנזכר לעיל: {{א}} ואם תאמר הא לעיל (ל"ט י"ט) כתיב כדברים האלה עשה לי עבדך, ופירש רש"י שם (ד"ה ויהי) בשעת תשמיש אמרה לו כך, ויש לומר דלא היה משמש עמה ממש אלא היה מגפף ומנשק, ומשום הכי נקט נמי רש"י ענייני תשמיש כאלה ולא תשמיש ממש, ועוד יש לומר שהיה סריס ביצים ולא סריס גיד, כמו שפירש הרד"ק:

צפנת פענח. אמר ר' אברהם אם היא מלה מצרית לא ידענו פירושה ואם מתורגמת לא ידענו שם יוסף ועל דעת הראשונים שאומרים "המפענח נעלמים" יתכן שקרא לו שם נכבד כלשון ארצו כי שאל לו או שהיה המלך יודע שפת ארץ כנען הקרובה אליו וענינו צפונה מגלה וכן בתו קראה שם משה רבינו כלשון עמו מן המים משיתיהו (שמות ב י) ואל תשתומם בעבור שקראוהו סופרי המצריים מוניוס כי ישנו השמות ללשון מובן או מורגל להם כאשר יעשה התרגום בקצתם כגון בין קדש ובין שור (לעיל כ א) בין רקם ובין חגרא וכן בהרבה מן השמות ובקצתם לא ישנה דבר כאשר עשה בסיחון מלך חשבון ובעוג מלך הבשן וזולתם הרבה וזה לפי מה שהיו נקראים בלשון ארמית בדורו וכן עשו הנוצרים המעתיקים "בת פוטיפרע כהן און" - הוא פוטיפר ונקרא פוטיפרע על שם שנסתרס מאליו לפי שלקח יוסף למשכב לשון רש"י והוא מדרש רבותינו (סוטה יג) והוצרך ממנו רש"י (להלן מז כב) לומר כי כל "כהן" משרת לאלהות חוץ מזה שהוא לשון גדולה שהרי שר הטבחים היה וכן כהן מדין (שמות ב טז) ואני אומר כי לדברי רבותינו היה פוטיפר שר לפרעה וכאשר נסתרס בגופו והכירו בו וקראוהו פוטיפרע נתבייש בדבר ופירש משררתו והכניס עצמו בבית עבודה זרה ונעשה כומר לעבודה זרה כי כן מנהג הנכבדים ואפשר שהיה און שם עבודה זרה שלו וכן כהן מדין כומר כמו שאמרו (סנהדרין פב) ביתרו שהיה מפטם עגלים לעבודה זרה והאמת כי לשון כהונה שרות אבל לא לאלהות בלבד כי הנה ובני דוד כהנים היו ( ח יח) ובמקומו בדברי הימים (א יח יז) ובני דוד הראשונים ליד המלך וכן מוליך כהנים שולל (איוב יב יט) שהם משרתי המלך וכן יכהן פאר (ישעיהו סא י) יתלבש פאר ככהן העובד שיעשו לו בגדים שלא כשאר העם לכבוד ולתפארת וכן ומיודעיו וכהניו (מלכים ב י יא) ראשי משרתיו

צפנת פענח. אם זו המלה מצרית לא ידענו פירושה. ואם היא מתורגמת לא ידענו שם יוסף. ויהי פירוש פענח כאשר תרגם המתרגם ארמית והיא מלה מרובעת: כהן און. עובד השם או עובד עו''ג כי אין כהן בכל המקרא כי אם משרת על דעתי: ויצא יוסף. יצא שמו. כטעם ויצא לך שם בגוים או יצא ועבר על כל מקום והכריזו עליו כדי שיכירוהו:

ויצא יוסף על ארץ מצרים. יצא מלפני פרעה באופן מורה שהיה שליט על כל ארץ מצרים:

צפנת פענח. נוטריקון צדיק פטפט נפש תאוה פוטיפר ענה נפשו חנם. ד''א צופה פודה נביא תומך פותר עניו נביא חוזה:

וְיוֹסֵף בַּר תְּלָתִין שְׁנִין כַּד קָם קֳדָם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וּנְפַק יוֹסֵף מִן קֳדָם פַּרְעֹה וַעֲבַר (שַׁלִּיט) בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וְיוֹסֵף בַּר תְּלָתִין שְׁנִין כַּד קָם קֳדָם פַּרְעה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּנְפַק יוֹסֵף מִלְוַת פַּרְעה וְעָבַר רַב וְשַׁלִיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם:

ויעבור בכל ארץ מצרים. לפקוד הערים ולסדר עניניהם כענין וסבב המצפה ועלה בית אל בענין שמואל:

ויעבור בכל ארץ מצרים. פי' לדעת שדותיה לדעת את אשר יכין עשות וגם אוצרותיה להכין מקומות הצריכין לאצור וההכנות כפי תבונותיו:

וּכְנָשׁוּ דָיְרֵי אַרְעָא בִּשְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא עִיבוּרָא לְאוֹצָרִין:

וְאַצְלָחַת אַרְעָא דְכָל תּוּבָלָא עָבַד מְלֵי תְּרֵין קוּמְצִין בְּשֶׁבַע שְׁנֵי שׁוּבְעָא עַד דְיִמְלוּן כָּל אוֹצְרַיָא:

ותעש הארץ. כתרגומו, ואין הלשון נעקר מלשון עשייה: לקמצים. קומץ על קומץ, יד על יד היו אוצרים:

{{ב}} פירש ותעש הארץ שעשתה אוצרות, ופירוש הארץ אנשי הארץ, כמו ארץ כי תחטא:

לקמצים. קומץ על קומץ יד על יד היו אוצרים לשון רש"י ותרגום אונקלוס לאוצרים כי החפירות העשויות בארץ לאוצרים או לדברים אחרים יקראו קמצים באחת הפחתים ( יז ט) תרגם יונתן בחדא מן קומציא וכן כל פחת (ישעיה כד יז יח) תרגם קמצא והוא קרוב מן חופר גומץ (קהלת י ח) כי הגימ"ל תשמש בכאן כמו קו"ף כאשר תשמש כמו כ"ף באל יחסר המזג (שיר השירים ז ג) מן מסכה יינה (משלי ט ב) וכנה אשר נטעה ימינך (תהלים פ טז) שהוא כמו גנה (ישעיהו א ל) ויסכרו מעינות תהום (לעיל ח ב) כטעם ויסגרו על ארץ מכורתם (יחזקאל כט יד) מכורותיך ומולדותיך (שם טז ג) וסכרתי את מצרים (ישעיהו יט ד) הכ"ף והגימ"ל בהם שוים וישתוו הקו"ף והכ"ף תמיד כמו קובע (שמואל א יז לח) וכובע (יחזקאל כז י) תקן משלים הרבה (קהלת יב ט) כמו מי תכן את רוח ה' (ישעיהו מ יג) ורבותינו יאמרו מלשון קישוט תכשיטים (שבת סג) ותקשיט (ירושלמי כתובות פ"ו ה"ג) וכן ויציקו את ארון האלהים ויעל אביתר עד תום כל העם לעבור מן העיר ( טו כד) אמר בו התרגום ואקימו ית ארונא עשאו כמו ויציגו וכענין שנאמר בו (שם ו יז) ויביאו את ארון ה' ויציגו אותו במקומו מלשון אציגה נא עמך (לעיל לג טו) והצגתיו לפניך (להלן מג ט)

לקמצי'. בכל שבולת עשתה קמצים:

וּכְנַשׁ יָת כָּל עִיבוּר שְׁבַע שְׁנִין דִּי הֲווֹ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וִיהַב עִיבוּר בְּקִרְוַיָּא עִיבוּר חֲקַל קַרְתָּא דִּי בְסַחְרָנָהָא יְהַב בְּגַוָּהּ:

וּכְנַשׁ יַת כָּל עִיבּוּר שְׁבַע שְׁנֵי שׁוּבְעָא דַהֲווֹ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וִיהַב עִיבּוּרָא בְּקִרְוַיָא עִבּוּר חַקְלֵי קַרְתָּא דִבְחוֹזְרָנָהָא כְּנַשׁ בְּגַוָוהּ:

אכל שדה העיר אשר סביבתיה נתן בתוכה. שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ונותנין בתבואה מעפר המקום ומעמיד את התבואה מלירקב:

{{ג}} רוצה לפרש דבפסוק משמע שכל האוכל הגדל סביב העיר היה נותן בתוך אותה העיר ולא בעיר אחרת, וטעמא מאי, ועל זה פירש לפי שכל ארץ וארץ וכו': {{ד}} יש אומרים שהוא פירוש אחר והכי פירושו כל האוכל היו מוליכין אותו למצרים מקום שהיה יוסף שם, והא דכתיב בקרא אוכל שדה העיר וגו' נתן בתוכה, הכי פירושו שצריך ליתן מעפר שגדלה שם בתוכה, אבל אחר כך היו מוליכין אותה למצרים:

ויקבץ את כל אוכל. יוסף הנזכר למעלה וגם אחרי כן ויצבור יוסף בר וכן כי חדל לספור יוסף הנזכר ואמר רבי אברהם כי אין פירושו "כל" כי ברעב היו מתים וכן וכל הארץ באו מצרימה רק טעמו שקבץ כל אשר יכול והנכון בעיני שקבץ את הכל אל תחת ידו והוא נתן להם ממנו בכל שנה כדי פרנסתם שלא יבזבזוהו והוא שאמר ויקבצו את כל אכל השנים הטובות ויצברו בר תחת יד פרעה אוכל בערים ושמרו ומפני שאמר ויקבצו את כל אכל ואמר ויצברו בר וכן ויקבוץ את כל אוכל ויצבור יוסף בר יורה שקבצו כל הנאכל לאדם בר ולחם ומזון אפילו תאנים וצמוקים וכיוצא בהן ויצברו מהם הבר אל תחת יד פרעה והוא התבואה שהובאה ברחת ובמזרה לזרות ולהבר ויתן בערים כדי אכלם מכל הפירות והיה כל האוכל למשמרת לצורך שני הרעב שיקחו ממנו כדי חיתם והנשאר בבר קיים באוצרות ויתכן שנתן להם דמים כשער הזול מגנזי המלך ולכן היה הבר לפרעה ומכרו להם בשני הרעב כמו שכתוב (להלן מז יד) וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים או שלקחו המלך בחזקה כי אמר אני שמרתיו אבל אונקלוס תרגם אכל ובר בשוה

את כל אוכל. אין פי' כל כי היו מתים ברעב. וכן וכל הארץ באו. רק טעמו שקבץ כל אשר יכול:

ויקבוץ את כל וגו'. לפי מה שפירשנו בפירוש (פסוק ל''ד) וחמש את וגו' שיטול החומש יהיה פירוש אומרו ויקבוץ את כל אוכל פי' הנוגע לחלק המלך כרשום בדברי יוסף, ולכשנפרש אומרו וחמש ויזרז אפשר לפרש אומרו ויקבוץ את כל כפשטו שהיה קונה כל התבואה שעשתה השנה ביותר על השנים, כי לצד שהוא דבר יתר לזורעי אדמה ימכרו הנותר:

וּכְנַשׁ יוֹסֵף עִיבוּרָא כְּחַלָּא דְיַמָּא סַגִּי לַחֲדָא עַד דִּי פְסַק לְמִמְנֵי אֲרֵי לֵית מִנְיָן:

עד כי חדל לספר. עד כי חדל לו הסופר לספר, והרי זה מקרא קצר: כי אין מספר. לפי שאין מספר, והרי כי משמש בלשון דהא:

{{ה}} כי משמע לשון אשר, כדפירש רש"י עד אשר חדל לו לסופר לספור: {{ו}} דחדל משמע שמעצמו חדל, ולמה לא ספר יותר מפני כי אין מספר, כלומר שהוא יודע שבודאי לא יהיה לו מספר, שכל כך הרבה יהיה וחדל מתחילה הסופר לספור, (מהרש"ל):

אין מספר. לא היה עוד מספר נקרא בשם באופן שיצוייר בנפש:

עד כי חדל וגו'. פי' חדלו לספור אוצרי התבואה אשר ליוסף לצד כי אין מספר מהמביאין שלא היו סופרים לצד טורח שבת מדהבה ולא מדדו את אשר יביאו, והגם שהיו מביאין חומש למה שפירשנו באומרו וחמש, אף על פי כן היו מחלקים התבואה לה' חלקים ונותנים חלק אחד ולא היו יודעים כמה עולה לחשבון המובא, וזה הוא שיעור הכתוב עד כי חדל סופרו של יוסף לספור כי אין מספר לתבואה מהמביאין ויצטרך לספור הפרט ולצרף החשבון לזה חדל לספור:

וּלְיוֹסֵף אִתְיְלִיד תַּרְתֵּין בְּנִין עַד לָא עַלַּת שַׁתָּא דְכַפְנָא דִּילִידַת לֵהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן:

וּלְיוֹסֵף אִתְיְלִידוּ תְּרֵין בְּנִין עַד לָא עָלַת שַׁתָּא דְכַפְנָא דִילִידַת לֵיהּ אָסְנַת דְרִיבַת בְּבֵית פּוֹטִיפֶרַע רַבָּא דְטָנִיס:

בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון:

{{ז}} ואף על גב דכתיב (לקמן פ' נ"ד) ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, צריך לפרש ויהי רעב בכל הארצות אפילו באוצרות, אבל בכל ארץ מצרים היה לחם באוצרות, והא דיצחק שימש מטתו בשנת רעבון, בפרשת תולדות פירשתי, כתב רא"ם ואם תאמר והא לוי היה משמש מטתו בשנת רעבון, דהא יוכבד נולדה לו בין החומות כדפירש רש"י בפרשת ויגש (לקמן מ"ו ט"ו ד"ה שלשים), ובאותו זמן רעב היה, יש לומר דחשוכי בנים מותר לשמש מטתו אפילו בשנת רעבון:

וליוסף. ב' במסורה וליוסף יולד שני בנים בטרם וגו'. ואידך וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו. כדאמרינן כל המשתף עצמו עם הצבור בצרתם זוכה ורואה בנחמת צבור.

וליוסף יולד וגו'. קשר הכתוב עם שלמעלה ממנו. לומר השגת הטוב של יוסף בז' שני שבע כי מלבד כי צבר בר הרבה והצליח גם כי נזכר לטובה בבנים, וקריאת שם בניו כן יגיד כי הוא שבע רצון כי נשהו ה' כל עמלו והפרהו ה', ופריה זו כוללת בנים ועושר וכבוד: בטרם תבא שנת וגו'. במסכת תענית (יא.) דרשו ז''ל מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעב. ובהכרח לומר שדרשתם היא באם אינו ענין ליוסף שהרי הוא עדיין לא קיים פריה ורביה ואמרו שם בש''ס בפירוש שחשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעב ולא מצינו שהיו ליוסף בנים קודם אפרים ומנשה וכפי הדין אפילו בשבע שני רעב היה לו לשמש, אלא שהכתוב נדרש באם אינו ענין. ומעתה לא קשה מה שהקשו התוס' שם מיוכבד שנולדה בין החומות ששמש לוי בשני רעב כי כשירדו אבותינו מצרימה היתה שנה שניה לשני רעב, ונדחקו לומר שמדת חסידות שנו ולוי לא היה חסיד בדבר זה, ואין נראין דבריהם לא במה שאמרו מדת חסידות כי מכתוב דרשו לה, ולא במה שיצא מדבריהם כי לוי לא היה חסיד העידה עליו התורה (ברכה לג ח) לאיש חסידך כי הוא היה חסיד שבשבטים, והגם שעל זרעו הוא אומר הענפים יגידו על השורש, וקושית התוס' אינו קושיא, כי דרשת חכמים היא באם אינו ענין ולוי לצד שהיה חסר נקבה לא נמנע מלשמש מטתו כהלכה (יבמות סא: אהע''א סי' א'): ועוד לא אמרו איסור דבר זה אלא לצד צער ישראל ולא לצד צער האומות כי ירעבו כי לא מעלין ולא מורידין, ואז לוי אין חיוב למנוע עצמו לצד צרת האומות כי יעקב היתה לו תבואה כאומרם ז''ל (תענית י:) ולא היה שולח בניו לשבור בר אלא לצד מראית העין דכתיב (מ''ב א') למה תתראו. והגם שאמרו (ב''ר פ' צ''א) ששלמו שערי מכדא זה היה אחר שנה ראשונה. אבל שנה ראשונה ודאי שהיה להם תבואה, ולזה היה מותר לו לשמש, ובשביל יוסף אין להם למנוע עצמן בשביל חשש רעב יחיד, ויוסף אם לא היה טעם שהיה חשוך בנים אפשר שהיה נמנע לצד חשש אביו ואחיו כי ירעבו והם רבים:

בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לעשות צרכיו בשני רעבון, ולפ"ז היה לו לומר וליוסף יולד שני בנים בשנת השובע, ויש כדמות סמך לדברי בית שמאי שאומרים (יבמות סא:) שאם יש לאדם שני בנים קיים מצות פ"ו, ואם לא הגיד לנו הכתוב שיולד לו שני בנים בטרם יבא שנת הרעב הייתי אומר שלכך קרא שם שני אפרים כי הפרני אלהים, לפי שנולד בשנת הרעב שכל העולם היו רעבים וליוסף היה בר ופירות לרוב, אבל עכשיו שקראו אפרים קודם שנת הרעב, ודאי קראו כך לפי שאז יצא ידי מצות פריה ורביה, זה"ש כי הפרני אלהים אחר היות לו שני בנים כדברי ב"ש, אמנם לדברי בית הלל שסוברים בן ובת דווקא אין לפרש כך, ויכול להיות רמז מכאן למ"ש שלא יבעול אדם כשהוא רעב ולא כשהוא שבע (רמב"ם הל. דעות ד.יט) על כן לא נאמר בשנת השבע כי מדבר בזמן הממוצע בין שובע לרעב.

וּקְרָא יוֹסֵף יָת שׁוּם בּוּכְרָא מְנַשֶּׁה אֲרֵי אַנְשְׁיַנִי יְיָ יָת כָּל עַמְלִי וְיָת כָּל בֵּית אַבָּא:

וּקְרָא יוֹסֵף שׁוּם בּוּכְרָא מְנַשֶׁה אֲרוּם אַנְשְׁיַינִי יְיָ יַת כָּל לֵיאוּתִי וְיַת כָּל בֵּית אַבָּא:

כי נשני אלהים. טעמו כי אמר. ויאמר רבי יהודה המדקדק הראשון כי נשני על משקל חנני. ויאמר רבי משה הכהן הספרדי כי הפתח תחת חירק:

כי נשני אלהים. כענין לעתיד כאמרו כי נשכחו הצרות ה ראשונות:

וְיָת שׁוּם תִּנְיָנָא קְרָא אֶפְרָיִם אֲרֵי אַפְשַׁנִּי יְיָ בְּאַרַע שִׁעְבּוּדִי:

וְיַת שׁוּם תִּנְיַין קְרָא אֶפְרַיִם אֲרוּם אָמַר תַּקִיף יָתִי יְיָ בְּאַרַע סִיגוּפִי וְהֵיכְדֵין עָתִיד לְמִתְקוֹף בֵּית אַבָּא הָכָא בְּסִיגוּפֵיהוֹם:

וּשְׁלִימַת שְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא דִּי הֲוָה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וּשְׁלִימָן שְׁבַע שְׁנֵי שׁוּבְעָא דְהַוָאָה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וּשְׁרִיאַת שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא לְמֵיעַל כְּמָא דִּי אֲמַר יוֹסֵף וַהֲוָה כַפְנָא בְּכָל אַרְעֲתָא וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה לַחְמָא:

וּשְׁרִיאָן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא לְמֵיתֵי הֵיכְמָא דַאֲמַר יוֹסֵף וַהֲוָה כַפְנָא בְּכָל אַרְעָתָא וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה לַחְמָא:

ויהי רעב בכל הארצות. אשר סביב ארץ מצרים כי מה יעשו הרחוקות אם היה בהן רעב כזה וכך אמרו בבראשית רבה (צ ו) בשלש ארצות בפינקיא ובערביא ובפלישטני

ותחלינה. מבנין הקל פעל הכפל: בכל הארצות. סביבות מלכות מצרים:

ותחלינה וגו'. כאשר אמר יוסף הוצרך לומר כאשר אמר יוסף, שבזה נתאמתו דבריו בפתרון החלום יותר, כי מקודם יאמר האומר כי מקרה היה שבאו שני השבע, אבל כאשר שלמו שבע שני שבע והתחילו שני רעב אז צדקו דברי יוסף: או ירצה על זה הדרך ותחלינה שבע וגו' ותאמר איך ירגישו בהכר הרעב בתחילת שנת רעבון אחר כל השבע וכל אחד אוצרותיו מלאות בר לא יוכר הרעב תיכף, לזה פירש הכתוב כאשר אמר יוסף פירוש שאמר להם (ל''א) ולא יודע השבע בארץ פי' יאכלו ולא ישבעו, ודבר זה הוכר בהתחלת השנה:

וּכְפָנַת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּצְוַח עַמָּא קֳדָם לְפַרְעֹה עַל לַחְמָא וַאֲמַר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרָאֵי אִיזִילוּ לְוַת יוֹסֵף דִּי יֵימַר לְכוֹן תַּעְבְּדוּן:

וּכְפֵינַת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דְלָא הֲוַת מַפְקָא בַּר זַרְעָא וּצְוַח עַמָא קֳדָם פַּרְעה בְּגִין לַחְמָא וַאֲמַר פַּרְעה לְכָל מִצְרָאֵי אִיזִילוּ לְוַת יוֹסֵף דְיֵימַר לְכוֹן תַּעֲבְדוּן:

ותרעב כל ארץ מצרים. שהרקיבה תבואתם שאצרו חוץ משל יוסף: אשר יאמר לכם תעשו. לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות:

{{ח}} דייק מדכתיב אשר יאמר לכם תעשו, למה כתיב בלשון אמירה ולא כתיב אשר יצוה, אלא ודאי אמירה היינו מילה, כדכתיב גבי דוד (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך, והמפרשים הרבו בזה ועיין שם:

לכם תעשו. בגימטריא המילה תעשו שצוה אותם למול:

לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. פירש"י בקש מהם שימולו, טעמו של דבר הוא לפי שמצינו שהערלה נקראת חרפה, כמ"ש (בראשית לד.יד) כי חרפה היא לנו לתת אחותנו לאיש אשר לו ערלה, והרעב נקרא ג"כ חרפה שנאמר (יחזקאל לו.ל) ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים, ע"כ חשב שבהסרת חרפת הערלה יוסר מהם חרפת הרעב, כי הסרת הערלה היא הסרת מותרות הדמים המסבבים העיפוש, ורקיבת התבואה באה ג"כ מצד המותרות והפסולת שבתבואה הגורם הריקוב והעיפוש, וזכות ברית המילה הועיל גם לנח שנאמר (בראשית ו.יח) והקימותי את בריתי אתך פירש רש"י על התבואה והפירות של ירקבו, וכן השיב להם יוסף שימולו, על מה שאמרו אספנו תבואה והרקיבה, וזה מדה כנגד מדה שאם האדם מסיר מתוכו הפסולת שבו, גם ה' יתן הטוב ויסיר הפסולת שבתוך התבואה ממש, שא"א לאדם להסירו, ורז"ל אמרו (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר (משלי ו.כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם כי הבועל ארמית משכה ערלתיה ועוד שהמילה תיקון האבר שלא ירבה במשגל, והמצרים היו שטופי זימה ע"כ היו צריכין תיקון זה בשנת הרעב, ומטעם זה נאמר ביוסף (בראשית מט.כד) ותשב באיתן קשתו, שכבש יצרו באשת פוטיפר ע"כ משם רועה אבן ישראל, כי זכה משם שתבואתו לא הרקיבה והיה רועה וזן אבן ישראל בזכות שלא היה רועה זונות.

וְכַפְנָא הֲוָה עַל כָּל אַפֵּי אַרְעָא וּפְתַח יוֹסֵף יָת כָּל דִּי בְהוֹן עִיבוּרָא וְזַבִּין לְמִצְרַיִם וּתְקֵיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וְכַפְנָא הֲוַת עַל כָּל אַנְפֵּי אַרְעָא וּפְתַח יוֹסֵף יַת כָּל אוֹצְרִין דִבְהוֹן עִיבּוּרָא וְזַבִּין לְמִצְרָאֵי וּתְקֵף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

על כל פני הארץ. מי הם פני הארץ, אלו העשירים: את כל אשר בהם. כתרגומו די בהון עבורא: וישבר למצרים. שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, כאן משמש לשון מכר, (להלן מג ב) שברו לנו מעט אכל, לשון קנין. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו (ישעיה נה א) ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב:

{{ט}} אבל העניים כובשין את פניהם לארץ ואין נושאין פניהם: {{י}} רוצה לפרש שלא תאמר אף על גב שהוא לשון מכר, מכל מקום הוא נמי לשון דגון, וכיון דנכתב בלשון שבר אם כן דוקא גבי תבואה שייך לכתוב לשון שבר גבי קנין, כיון דלשון מכר ולשון דגון שייך בתבואה, אבל גבי יין או שאר משקים לא שייך לכתוב לשון שבר, כיון דאין שייך בהם לשון דגון, ומפרש שאף ביין וכו':

וישבר למצרים ויחזק הרעב בארץ מצרים. יאמר כי לא פתח יוסף אשר בהם עד שחזק הרעב בארץ לא כאשר צעקו אל פרעה מיד כי העם צועקים כשיש להם מחיה מעט והוא רצה שלא ישאר להם כלום זה טעם והרעב היה על כל פני הארץ כי טרם פתחו אוצרותיו היה הרעב על כל פני הארץ ועוד חזר לבאר שלא מכר להם עד שחזק עליהם מאד או שיפליג הכתוב לומר שהיה רעב של מהומה

ויפתח יוסף את כל. האוצרות שהיו עמם: וישבר למצרים. פי' נתן שבר למצרים וטעמו קנין:

ויפתח יוסף את כל אשר בהם. להראותם שהיה בידו כדי לפרנסם: ויחזק הרעב. גם בשאר מזונות בלבד הלחם:

ויפתח יוסף את כל. טעם שפתח כל האוצרות ולא הספיק בצריך. נתכוון לבדוק בכולן לדעת את אשר יקדים למכור ואת אשר יוכל להתעכב יותר ולא יפסד: עוד להיות שאוכל שדה העיר [אשר] (נתן) סביבותיה [נתן בתוכה] לזה נתחכם ופתח כל האוצרות שבכל מקום ומקום כדי שכל עיר ועיר תהיה סמוכה על מה שלפניה ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו. גם לא יצטרכו לטרוח להביא כולן ממקום אחד. גם אולי שנתכוון לפתוח כולן כדי כשיראו אנשי העיר כל הריבוי לא ירעבו כי הרעבון יכנס בלב אדם כשיראה שיש מחסור, וכשיראו כל אוצרות הנפתחות יתקרר חום הרעב שבלבם בוער, ואף על פי כן מודיע הכתוב ויחזק הרעב ולא הועיל בהם לצד חוזק הרעב:

וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא עַלּוּ לְמִצְרַיִם לְמִזְבַּן עִיבוּרָא מִן יוֹסֵף אֲרֵי תְקֵיף כַּפְנָא בְּכָל אַרְעָא:

וְכָל דַיְירֵי אַרְעָא עָלוּ לְמִצְרַיִם לְמִיזְבַּן עִיבּוּרָא מִן יוֹסֵף אֲרוּם תַּקִיף כַּפְנָא בְּכָל אַרְעָא:

וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף. (סרסהו ופרשהו וכל הארץ באו מצרים אל יוסף) . אם תפרשהו כסדרו היה צריך לכתוב לשבור מן יוסף:

לשבור אל יוסף. הפוך וכן הוא וכל הארץ באו מצרים אל יוסף לשבור: