וְעַלּוּ תְּרֵין מַלְאָכַיָּא לִסְדוֹם בְּרַמְשָׁא וְלוֹט יָתֵב בְּתַרְעָא (נ''י בִּתְרַע) דִּסְדוֹם וַחֲזָא לוֹט וְקָם לְקַדָּמוּתְהוֹן וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא:

וְאָתוּ תְּרֵין מַלְאָכַיָא לִסְדוֹם בְּרַמְשָׁא וְלוֹט יָתֵיב בְּתַרְעָא דִסְדוֹם וַחֲמָא לוֹט וְקָם לִקְדָמוּתְהוֹן מִתְרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגִיד אַנְפּוֹי עַל אַרְעָא:

המלאכים. ולהלן קראם אנשים, כשהיתה שכינה עמהם קראם אנשים. דבר אחר אצל אברהם שכחו גדול והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים: בערב. וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סניגוריא: ולוט ישב בשער סדום. ישב כתיב, אותו היום מנוהו שופט עליהם: וירא לוט וגו' . מבית אברהם למד לחזר על האורחים:

{{ע}} רצונו לתרץ בזה דמשמע מן הקרא שהיו מלאכים ממש שלבשו לבוש מלאכים, וזה אי אפשר שהרי לוט מצות אפה, ואם כן נראו לו בדמות אנשים, לכן פירש קראם אנשים כו', כלומר בקריאת השם לבד לא שנתפשטו מהגשמיות, ומה שקראם גבי אברהם אנשים הוא מפני כבוד השכינה, אבל גבי לוט שלא היתה השכינה קראם מלאכים: {{פ}} וקשה לפי פירוש זה פשיטא הוא שהמלאכים אינן נחשבים לכלום נגד השכינה, לכן אמר ד"א, ולד"א קשה אם כן יקראם בכל מקום אנשים, וכי תימא לא היינו יודעים שהיו מלאכים אם כן יקראם מלאכים, ואי משום להודיענו שהיו תדירים וכי לא ידעינן שאברהם צדיק גמור יותר מלוט, לכן צריך לטעם ראשון, (מהרש"ל): {{צ}} דקשה לרש"י למה כתיב חסר, דאין לדרוש כאן כמו גבי אברהם, ואם כן למה כתיב חסר, ועל זה פירש באותו יום, כלומר שישיבתו היה חסרה קודם לכן: {{ק}} ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהיה שופט לגמרי, ויש לומר מדכתיב יושב בשער, וסתם שער הוא מקום שדנין בו כדאשכחן גבי בועז (רות ד' א'), ועוד יש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ט') וישפוט שפוט, משמע שהיה שופט: {{ר}} ואין לומר שהיה מדקדק במצות, שהרי לא היה מדקדק על עבודה זרה מדהקדים לינה לרחיצה:

ופי' בערב. בפסח מצרים: אפים. עד שם אפיו בארץ והם הנחירים שהם גבוהים על הפנים:

ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. אעפ''י שהגיעו שם בלי איחור כאמרם גבריאל בשתים מיכאל באחת וכן הורה למעלה באמרו וילכו סדומה מכל מקו' לא נכנסו בסדום עד הערב שכבר נסתתמו טענות אברהם המליץ ונגמר הדין: ויקם לקראתם. פן ילינו ברחוב כמו שהיה אז המנהג בשאר הערים כשאין מכניס אורחים ויזיקו להם רשעי העיר: וישתחו אפים ארצה. כי היה תארם נורא בלי ספק:

ויבואו וגו' בערב. טעם הדבר למצוא הכנה ללוט להכניסם ולזכות בהצלתו, והגם שאמרו (ב''ר פ''נ) כי בזכות אברהם ניצול, אבל צריך למצוא לו זכות כל שהוא, ואם היו באים ביום אפשר שלא היו מניחים אותו בני העיר להכניסם כל עיקר: וירא לוט (וירץ) [ויקם] וגו'. פי' הכיר בהם כי הם מהמוכרים אצלו למשרתי עליון בהיותו בשכונת אברהם, והוא אומרו וירא, ולזה מסר נפשו עליהם עם בני העיר (וירץ) [ויקם] לקראתם. ואומרו להם ורחצו רגליכם כי כן היה מנהג אברהם עם אורחיו והלך לרגליו, ונכתב בתורה להודיענו הפרש שבין אברהם ללוט כאומרם ז''ל (שם) זה הקדים רחיצה וזה הקדים לינה קודם רחיצה כי לא היה מקפיד על כניסתם בביתו עבוזה זרה מה שאין כן אברהם וגו':

וַאֲמַר בְּבָעוּ כְעַן רִבּוֹנַי זוּרוּ כְעַן לְבֵית עַבְדְּכוֹן וּבִיתוּ וְאַסְחוּ רַגְלֵיכוֹן וּתְקַדְּמוּן וּתְהָכוּן לְאָרְחֲכוֹן וְאֲמָרוּ לָא אֶלָּהֵן בִּרְחוֹבָא נְבִית:

וַאֲמַר בְּבָעוּ כְּדוֹן רִבּוֹנֵי זוֹרוּ כְּדוֹן מִיכָּא וְעוּלוּ לְבֵית עַבְדֵיכוֹן וּבִיתוּ וּשְׁזוּגוּ רִיגְלֵיכוֹן וּתְקַדְמוּן וְתֶהֱכוּן לְאַרְחַתְכוֹן וְאָמְרוּ לָא אֲרֵי בְּשׁוּקָא נְבִית:

הנה נא אדני. הנה נא אתם אדונים לי אחר שעברתם עלי. דבר אחר הנה נא צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם. וזו היא עצה נכונה: סורו נא. עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסין שם לכך נאמר סורו (בב''ר נ ז) : ולינו ורחצו רגליכם. וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה (יח ד) ורחצו רגליכם. אלא כך אמר לוט אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה ואחר כך רחצו: ויאמרו לא. לאברהם אמרו (יח ה) כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול כי ברחוב נלין. הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין:

{{ש}} ופירושו עתה שעברתם עלי, אתם אדונים לי: {{ת}} ופירושו בבקשה מכם סורו וגו', דאם לא כן למה אמר סורו נא, היה לו לומר בואו אל בית עבדכם:

הנה נא אדוני. לשון רש"י הנה נא אתם אדונים לי אחר שעברתם עלי והנכון שהוא לשון תחינה אדני הנה נא בית עבדכם סורו נא אלי ומלת "סורו" כמו סורה שבה פה (רות ד א) סורה אדני סורה אלי אל תירא (שופטים ד יח) וטעם והשכמתם והלכתם לדרככם להגיד להם שלא יתעכבו בעיר אחר הבקר כי ידע בענין אנשי העיר ורשעם אבל היה חושב כי באור הבקר יעשוה או שראה אותם כהולכי ארחות לא יתעכבו בעיר ואמר והשכמתם והלכתם לדרככם אם תרצו

הנה נא אדוני. רבותי. לשון חול וכאשר תמצא מלת סור ואחריה מ''ם היא כמשמעה. ואם אחריה אל''ף הפתוח בפתח קטן טעמה שיסוד ממקומו וילך אל הקורא או אל המקום הנקרא כמו סורה אלי: ויאמרו לא. אם לא תפצר וזאת המלה רבוי דברים כטעם פיוסים. וכן ואון ותרפים הפצר:

והשכמתם וגו'. רמז להם שצריכין להתעלם מאנשי העיר ולהשכים בבקר ללכת כי חש על כבודם שלא ידעו מהם ויהיה מה שהיה:

וְאַתְקַף בְּהוֹן לַחֲדָא וְזָרוּ לְוָתֵהּ וְעַלּוּ לְבֵיתֵהּ וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתְּיָא וּפַטִּיר אֲפָא לְהוֹן וְאֲכָלוּ:

וּפַיֵיס בְּהוֹם לַחֲדָא וְזָרוּ לְוָותֵיהּ וְעָלוּ לְבֵיתֵיהּ וְעָבַד לְהוֹם מִשְׁתַּיָא וּפַטִירֵי אָפָא לְהוֹם וְדָמֵי לֵיהּ כְּאִילוּ אָכְלִין:

ויסרו אליו. עקמו את הדרך לצד ביתו: ומצות אפה. פסח היה:

{{א}} והא דאמר גבי אברהם (לעיל י"ח ו') לושי ועשי עוגות, ולא אמר מצות שהרי פסח היה והיה לו לומר עוגות מצות, יש לומר דאברהם ציוה שתעשה מצה עשירה לפי כבוד האורחים וק"ל:

ויפצר בם מאד. היה ללוט זכות בהפצירו בהם והיה לו חפץ טוב בהכנסת אורחים והיו ממאנים כדי לזכותו ולכן שמעו לו בסוף כי מתחלה לא היו רוצים לבא לביתו כי אינו צדיק תמים ורבותינו אמרו (ב"מ פז) מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול ואם כן יהיה כדרך מוסר בני אדם

משתה. קביעות סעודה על היין בהיות היין אהוב אצלו כמו שהוכיח סופו על תחלתו אבל אברהם לא עשה משתה זולתי ביום הגמל את יצחק לגדולי הדור שהיו מורגלים בכך בעת שמחתם כאמרם ז''ל קמי דשתי חמדא חמרא:

ומצת. ב' במסורה דין ואידך צלי אש ומצות, מלמד שפסח היה דילפינן מצות דהכא ממצות דהתם:

ויעש להם משתה ומצות וגו'. פי' כי הוא עשה משתה לכבודם אבל הם לא אכלו אלא מהמצות כי לוט לא קיים התורה כאברהם לזה לא רצו לאכול מזבחי משתהו כמו שאכלו מבן הבקר אשר עשה אברהם זולת מהמצות, ויודעים היו המלאכים שהוציא תרומותיו ומעשרותיו. או להיות שעדיין לא היו כהנים בעולם נעשו הם כהנים ואכלו תרומה אבל לא טבל, ולפי דברי ת''ל (שם) יום ט''ז בניסן היה והאכילם מצות ולהיות שצריכין שמירה הוצרך לאפותם בידו לשומרם והוא אומרו ומצות אפה:

עַד לָא שְׁכִיבוּ וְאֲנָשֵׁי קַרְתָּא אֲנָשֵׁי סְדוֹם אַקִּיפוּ עַל בֵּיתָא מֵעוּלֵימָא וְעַד סָבָא כָּל עַמָּא מִסּוֹפֵהּ:

עַד דְלָא שְׁכִיבוּ וְאַנְשִׁין רַשִׁיעִין דִבְקַרְתָּא אֵינָשֵׁי סְדוֹם אַחֲזָרוּ עַל בֵּיתָא מִטַלְיָא וְעַד סָבָא כָּל עַמָא מִסֵיפָא:

טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום. כך נדרש בבראשית רבה (נ ה) טרם ישכבו ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם, והוא אומר להם רבם רשעים. עודם מדברים בהם ואנשי סדום וגו' . ופשוטו של מקרא ואנשי העיר, אנשי רשע, נסבו על הבית. על שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב (יג יג) ואנשי סדום רעים וחטאים: כל העם מקצה. מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם, שאפלו צדיק אחד אין בהם:

{{ב}} אנשי רשע, כלומר כשרוצה לומר רשעים אומר אנשי סדום שאנשים רשעים היו: {{ג}} רצה לומר וכי אפשר דבר זה שמקום קטן כזה דהיינו מה שסובב הבית יחזיק כל אנשי העיר, ומתרץ שאין אחד מהם מוחה בידם, וכיון שלא מיחו הרי כאילו הם עצמו עשו:

נסבו. מבנין נפעל: כל העם מקצה. שלא היו סמוכים אל הבית:

ישכבו. ג' במסורה טרם ישכבו. ערלים ישכבו [יחזקאל ל' כב]. יחד על עפר ישכבו [איוב י א]. פירוש ערלים ישכבו העכו''ם שהם כאנשי סדום כי על סדומים וכיוצא בהם נאמר אותו פסוק: מקצה. ב' במסורה כל העם מקצה. כי נלכדה העיר מקצה. גבי נבוכדנצר לומר לך שראויין אלו למפולת כאלו ועוד כי כשנסעו מכאן נלכדה גם עירם מקצה:

טרם ישכבו. ולא אמר אחר אוכלם ואנשי וגו', מגיד שהיה דברים ביניהם באמצע, והוא אומרם ז''ל (שם) שהי' לוט מליץ טוב בעד סדום, וטעם שלא הפכו סדום אז תכף ומיד כבר פירשתי לעיל כי הם עדיין עודם בספק הצלה כאומרו ארדה נא ואראה וכן גם כן אמרו במדרש (שם) וז''ל היה לוט מבקש רחמים על סדום והיו מקבלים ממנו וכיון שאמרו הוציאם וגו' ונדעה וגו' אמרו לו עוד וגו'. עוד טעם שלא השחיתו סדום באותה שעה שהמתינו עד השכמת הבוקר כדי שיהיה זמן המיוחד לרחמים להציל את לוט מה שאין כן בלילה שתגבורת הדינים לא ימלט לוט. ורז''ל אמרו (שם) לפי שהיו עובדים לחמה וללבנה הלקו אותם לעיני השמש והירח ביום י''ו בניסן:

וּקְרוֹ לְלוֹט וַאֲמָרוּ לֵהּ אָן גֻּבְרַיָא דִּי אֲתוֹ לְוָתָךְ לֵילְיָא אַפֵּקִנּוּן לְוָתָנָא וְנִדַּע יָתְהוֹן:

וּקְרוֹ לְלוֹט וְאָמְרוּ לֵיהּ מַאן גוּבְרַיָא דְעָלוּ לְוָתָךְ לֵילְיָא דֵין אֲפֵּיקִינוּן לְוָותָן וּנְשַׁמֵשׁ עִמְהוֹן:

ונדעה אתם. במשכב זכר, כמו (פס' ח) אשר לא ידעו איש:

{{ד}} ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ח') הנה נא לי שתי בנות וגו', משמע דגם הם היו מבקשים מתחילה בענין הזה, דהיינו משכב זכר:

ונדעה אותם. כוונתם לכלות את הרגל מביניהם כדברי רבותינו (סנהדרין קט) כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבאו שם רבים והם היו מואסי הצדקה אבל לוט בעשרו וממונו בא אליהם או שבקש מהם רשות או שקבלוהו לכבוד אברהם והכתוב מעיד שזאת כוונתם שנאמר (יחזקאל טז מט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ומה שאמר (לעיל יג יג) רעים וחטאים לה' מאד שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים והוא שאמר (יחזקאל טז נ) ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט) היו בהם כל מדות רעות אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות ודע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם מפני שבעבור טובה נתגאו וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו (דברים כט כב) כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל כי שם היכל ה' ועוד אני עתיד לבאר זה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כד) אם יחייני הממית והמחיה

ונדעה אותם. כנוי לשכיבה:

וּנְפַק לְוָתְהוֹן לוֹט לְתַרְעָא וְדָשָׁא אֲחַד בַּתְרוֹהִי:

וּנְפַק לְוַתְהוֹם לוֹט לְתַרְעָא וְדָשָׁא אָחַד בַּתְרוֹי:

הפתחה. אל הפתח. תי''ו דלת סימן נקבה ונמצא חסר:

וַאֲמַר בְּבָעוּ כְעַן אַחַי לָא תַבְאִישוּן:

וַאֲמַר בְּבָעוּ לָא כְדוֹן אָחוּי תַּבְאִישׁוּן:

הָא כְעַן לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דִּי לָא יְדָעִנּוּן גְּבַר אַפֵּק כְּעַן יַתְהוֹן לְוָתְכוֹן וְעִיבִידוּ לְהֵן כִּדְתַקֵּן בְּעֵינֵיכוֹן לְחוֹד לְגֻבְרַיָּא הָאִלֵּין לָא תַעְבְּדוּן מִדַּעַם אֲרֵי עַל כֵּן עַלּוּ בִּטְלַל שֵׁרוּתִי:

הָא כְדוֹן אִית לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דְלָא שְׁמִישׁוּ עִם גְבַר אַנְפֵּיק כְּדוֹן יַתְהוֹן לְוַתְכוֹן וְעִיבִידוּ לְהוֹן כִּדְתַקִין קוּמֵיכוֹן לְחוֹד לְגוּבְרַיָא הָאִילֵין לָא תַעֲבְדוּן מִידַעַם בִּישׁ אֲרוּם בְּגִין כֵּן עָלוּ לְמֵיבַת תְּחוֹת טְלַל כְּשׁוּרָא הָדָא דִי לִי:

האל. כמו האלה: כי על כן באו. כי הטובה הזאת תעשו לכבודי על אשר באו בצל קורתי, תרגום בטלל שרותי, תרגום של קורה שרותא:

{{ה}} (ג"א), דאם לא כן וכי בשביל זה באו אצל לוט שלא יעשו להם דבר, הרי לא היו נרדפים קודם לכן מאנשי סדום:

אוציאה נא אתהן אליכם. מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב) בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן אמר לו הקב"ה לעצמך אתה משמרן והנה לוט היה מתירא עליהם כי היה חושב שהם אנשים אבל כאשר הכו בסנורים את אנשי העיר ואמרו לו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וישלחנו ה' לשחתה אז הכיר בהם והאמין לעשות כל אשר צוו ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד) יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה ועל כן לא אבו לשמוע לו וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו כי פילגש היתה לא אשת איש וכבר זנתה עליו ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה" אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב) מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר כמו שאמר האיש (שם כ ה) ויקומו עלי בעלי הגבעה ועל כן לא מיחו האחרים בידם והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה ולא נתכוונו למיתה שלה וגם לא מתה בידם וישלחוה מאתם כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם) וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה ועשו ההסכמה שלא מדעתם ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו ולא עליהם שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד) והנה שתי הכתות ראויות להענש כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין וגם את פי ה' לא שאלו בזה אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח) כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי" כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה" והוא כמו גורל ביניהם אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה" או אומר "אני ראשון" והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד) ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב) כי לא הרשה אותם אבל לא מנעם ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים ובני בנימין היו גבורים ועריהם בצורות והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר והוסיפו עונש על ענשם כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג) והזכירו עתה האחוה לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה והשם הרשה אותם עתה ביום השני ואמר עלו אליו כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך והם לא שאלו הנצוח כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה' והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה' והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה) ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח) רבים ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף והיה עונש שתי הכתות בשוה ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג) שהיה הקצף בפסלו של מיכה אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם לומר בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים ואחר המעשה נתחרטו כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד כי הכירו טעותם וענשם והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר והזכרנו סיבותיו

ידעו איש. לשון רבים ורבות בפעל שעבר בלא תוספת וי''ו פתוח שוה: האל. כמו האלה. ויאמר הגאון כי בעבור השלישי שלא בא אמר כן. וזה הטעם רחוק כי גם שתי הלשונות תמצאם בלשון ארמית:

אוציאה נא אתהן אליכם. חשב שיקומו לוקחי בנותיו וקאם שאון ביניהם:

וַאֲמָרוּ קְרֵב לְהַלָּא וַאֲמָרוּ חַד אֲתָא לְאִתּוֹתָבָא והָא דָיִין דִּינָא כְּעַן נַבְאֵשׁ לָךְ מִדִּילְהוֹן וּתְקִיפוּ בְגַבְרָא בְלוֹט לַחֲדָא וּקְרִיבוּ לְמִתְּבַר דָּשָׁא:

וְאָמְרוּ קְרִיב לְהַלָא וְאָמְרוּ הֲלָא בִּלְחוֹדוֹהִי אָתָא דֵין לְאִתּוֹתָבָא בֵּינָן וְהָא אִיתְעֲבִיד דַיְינָא וְדָאִין לְכוֹלָנָא וּכְדוֹן נַבְאִישׁ לָךְ יַתִּיר מִדִלְהוֹן וְאַתְקִיפוּ בְּגַבְרָא בְּלוֹט לַחֲדָא וְקָרִיבוּ לְמִתְבַּר דָשָׁא:

ויאמרו גש הלאה. קרב להלאה, כלומר התקרב לצדדין והתרחק ממנו, וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו (במדבר יז ב) זרה הלאה, (ש''א כ כב) הנה החצים ממך והלאה. גש הלאה המשך להלן, בלשון לע''ז טרי''י טי''י ד''י נו''ש [משוך את עצמך ממנו], ודבר נזיפה הוא לומר אין אנו חוששין לך, ודומה לו (ישעיה סה ה) קרב אליך אל תגש בי, וכן (ישעיה מט כ) גשה לי ואשבה, המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך. אתה מליץ על האורחין, איך מלאך לבך. על שאמר להם על הבנות, אמרו לו גש הלאה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו האחד בא לגור, אדם נכרי יחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט ונעשית מוכיח אותנו: הדלת. דלת הסובבת לנעול ולפתוח:

{{ו}} רצה לומר דלשון גש משמע שיקרב אליהם, והלאה משמע שיתרחק מהם, לכך מפרש קרב להלאה, כלומר לך מאתנו ונמצא שהוא מתקרב לאותו מקום שהולך לשם: {{ז}} יחידי מדכתיב האחד, נכרי מדכתיב האחד בא לגור, שהוא לשון גירות: {{ח}} מדכתיב וישפוט שפוט, שאין לפרש משפט, שאין כאן טוען ונטען:

ויפצרו באיש בלוט. לא מצאתי המלה הזאת רק בדברי הפיוסים אם כן נפרש זה שפייסו ממנו הרבה שיפתח להם הדלת וכאשר לא רצה לעשות כן נגשו לשבור אותו או שהיה עומד בפני הדלת ולא היה מניחם לקרבה אליו והם פייסו ממנו לסור מפניהם כי לא היו רוצים לפגוע בו וזה טעם גש הלאה שיגש למקום אחר

גש הלאה. מעל הפתח ונשבור הדלת: האחד בא לגור. היש גם אחד שיעשה כך:

האחד בא לגור וישפוט שפוט. הרי באותו יום מנוהו שופט עליהם כמו שפירש"י ולמה התרעמו עליו, והנכון הוא כפירוש המפרשים בכפל לשון וישפוט שפוט שאתה רוצה לשפוט דבר שפוט כבר כי כבר שם שם לו חק ומשפט שאורח ברגליו לא יבא אל היכלו של שום אחד, ואיך אתה רוצה לשנות החק השפוט כבר כי אדעתא דהכי לא קבלנוך לעשות חקים חדשים, ומה שתלו הדבר באחד בא לגור, כי אמרו שאין לך דין תושב אשר בידו לשנות החקים כפי צורך השעה, אלא גר אתה ואדעתא דהכי קבלנוך להתיישב עמנו, כדי שתסכים על כל החקים שלנו.

וְאוֹשִׁיטוּ גֻּבְרַיָּא יָת יְדֵיהוֹן וְאַיְתִיאוּ יָת לוֹט לְוָתְהוֹן לְבֵיתָא וְיָת דָּשָׁא אֲחָדוּ:

וְאוֹשִׁיטוּ גוּבְרַיָא יַת יְדֵיהוֹן וְהַנְעִילוּ יַת לוֹט לְוַותְהוֹן לְבֵיתָא וְיַת דָשָׁא אָחָדוּ:

ואת הדלת לגרו. כדי שילאו למצא הפתח ויפרסמו גודל רשעם:

וְיָת גֻּבְרַיָּא דִּי בִתְרַע בֵּיתָא מְחוֹ בְּשַׁבְרִירַיָּא מִזְּעֵירָא וְעַד רַבָּא וּלְאִיוּ לְאַשְׁכָּחָא תַרְעָא:

וְיַת גוּבְרַיָא דְבִתְרַע בֵיתָא מְחוּ בְּחַוַודְרוּרַיָא מִטַלְיָא וְעַד סָבָא וְאִישְׁתַּלְהִיוּ לְהַשְׁכָּחָא תַרְעָא:

פתח. הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין: בסנורים. מכת עורון: מקטן ועד גדול. הקטנים התחילו בעברה תחלה, שנאמר (פסוק ד) מנער ועד זקן, לפיכך התחילה הפרענות מהם:

בסנורים. מלה רביעית וחברתה במעשה אלישע. ופירושו מחשך העין והלב:

וילאו למצא הפתח. אעפ''י שהיו מוכי' בסנורי' טרחו למצוא הפתח כדי לשבור הדלת כאמר' ז''ל רשעים אפילו עומדים בפתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה:

וַאֲמָרוּ גֻּבְרַיָּא לְלוֹט עוֹד מָן לָךְ הָכָא חַתְנָא וּבְנָךְ וּבְנָתָךְ וְכֹל דִּי לָךְ בְּקַרְתָּא אַפֵּיק מִן אַתְרָא:

וַאֲמָרוּ גוּבְרַיָא לְלוֹט אִית טוּב מַאן לָךְ בְּקַרְתָּא קָרִיב אוֹ אָחָא הָכָא חַתְנָךְ בְּנָךְ בְּנָתָךְ הַנְפֵּק מִן אַתְרָא:

עוד מי לך פה. פשוטו של מקרא מי לך עוד בעיר הזאת חוץ מאשתך ובנותיך שבבית: חתן ובניך ובנותיך. אם יש לך חתן או בנים ובנות הוצא מן המקום: ובניך. בני בנותיך הנשואות. ומדרש אגדה עוד מאחר שעושין נבלה כזאת מי לך פתחון פה ללמד סניגוריא עליהם, שכל הלילה היה מליץ עליהם טובות, קרי ביה מי לך פה:

{{ט}} כי עוד מי לך פה משמע שלא ידעו, חתן ובניך וגו' עם הכנוי משמע שידעו, לכן פירש אם יש לך כו': {{י}} וא"ת מנא ליה לרש"י דילמא בניו היו ולא בני בניו, וי"ל מדכתיב חתן תחילה ואח"כ בניך ובנותיך, משמע דקאי בניך ובנותיך על חתן, דהיינו בנות הנשואות: {{כ}} והא דפירש לעיל (פ' ד' ד"ה טרם) שאמר לוט שרובם רשעים, י"ל מתחילה אמר כן, אבל אח"כ כשראה שהמלאכים רוצים להשחית היה מליץ עליהם, (מהרש"ל):

חתן ובניך ובנותיך. לשון רש"י מי משלך עוד בעיר חוץ מאשתך ובנותיך שבבית אם יש לך חתן או בנים ובנות הוצא מן המקום ואם כן יהיה דבורם כדרך בני אדם שהוא לא היה לו בנים כי אם בנות ורבי אברהם אמר חתן ובניך חתנים שהם כבניך ויתכן שהיו לו בנים גדולים נשואי נשים ודיבר עם חתניו תחילה כי היה סבור שבניו ישמעו לו וכאשר צחקו עליו חתניו וארכו הדברים ביניהם השחר עלה והמלאכים לא הניחוהו לקחת רק הנמצאים אתו בבית והנה זכותו של לוט היה מציל בנים ובנות וחתנים לא כאשר חשב אברהם שימית צדיק עם רשע וברור הוא שהיו המלאכים יודעים דעת עליון בזה כי גם צוער בתפלתו נמלטה ויתכן שהיה זה לכבוד האכסניא כי דרך מוסר לשלוחים להציל בעל ביתם וכל אשר לו כאשר עשו שלוחי יהושע (יהושע ו כג) שהצילו גם כל משפחת בעלת ביתם ובבראשית רבה (נ כא) לוט על ידי שכבד את המלאך נשא לו פנים

עוד מי לך פה. אם יש לך חתן ובניך. או חתנים שהם כבניך וכבנותיך. והנה פה טענה על האומר כי הא' הלך להציל את לוט. כי הנה שניהם דברו אליו. ועוד כי משחיתים אנחנו. גם האחד שדבר לוט אחר כן עמו שאמר לו ותגדל חסדך הוא אמר כי לא אוכל לעשות דבר:

מי לך פה. בגימטריא בועז רמז לבועז שיצא ממנו:

אֲרֵי מְחַבְּלִין אֲנַחְנָא יָת אַתְרָא הָדֵין אֲרֵי סְגִיאַת קְבִלְתְּהוֹן קֳדָם יְיָ וְשַׁלְּחָנָא יְיָ לְחַבָּלוּתַהּ:

אֲרוּם מְחַבְּלִין אֲנַחֲנָא יַת אַתְרָא הָדֵין אֲרוּם סַגִיאַת קְבֵילְתְּהוֹן קֳדָם יְיָ וְשַׁדְרָנָא יְיָ לְחַבְּלוּתָהּ:

כי משחיתים וגו'. הגם שאין משחית אלא אחד, לצד שהיו שניהם יחד היו אומרים לשון רבים שלא יהיה נראה כי מה שלפניו אינו אלא שמש בעלמא: או אפשר שעל גבריאל הוא אומר הוא וצבאו, או לצד שאין גבריאל יכול עשות דבר עד שיוציא רפאל את לוט הרי שגם רפאל גורם רעה לסדום ואין בדבר זה ב' שליחיות:

וּנְפַק לוֹט וּמַלֵּיל עִם חַתְנוֹהִי נָסְבֵי בְנָתֵהּ וְאֲמַר קוּמוּ פּוּקוּ מִן אַתְרָא הָדֵין אֲרֵי מְחַבֵּל יְיָ יָת קַרְתָּא וַהֲוָה כִּמְחָיִךְ בְּעֵינֵי חַתְנוֹהִי:

וּנְפַק לוֹט וּמַלֵיל עִם חַתְנוֹי דִנְסִיבוּ בְּרַתּוֹי וַאֲמַר קוּמוּ פּוּקוּ מִן אַתְרָא הָדֵין אֲרוּם מְחַבֵּל יְיָ יַת קַרְתָּא וַהֲוָה פִּתְגָמָא כְּתִימְהָא כִּגְבַר מְגַחֵיךְ בְּעֵינֵי חַתְנוֹי:

חתניו. שתי בנות נשואות היו לו בעיר: לוקחי בנותיו. שאותן שבבית היו ארוסות להם:

{{ל}} אבל אין לומר חתניו לוקחי בנותיו הכל אחד היו, דזה פשיטא אם חתניו היו ודאי לקחו בנותיו ולמה היה צריך לכתוב:

לוקחי בנותיו. ב' בנות אחרות היו לו ומתו בסדום והעד הנמצאות:

ויצא לוט. אחר שנלאו והלכו להם:

קומו צאו מן המקום ב' במסורה הכא ואידך קומו צאו מתוך עמי. מלמד שנתחלקו ישראל לכתות מהם שלא היו רוצים לצאת ומתו בג' ימי אפלה:

ויהי כמצחק בעיני חתניו. לפי שאמר להם כי משחית ה' את העיר הזכיר שם של רחמים על כן היה כמצחק בעיניהם כי אמרו וכי שם של רחמים ישחית ויחבל אבל האמת כן הוא כי רשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין.

וּכְמִסַּק צַפְרָא הֲוָה וּדְחִיקוּ מַלְאָכַיָּא בְּלוֹט לְמֵימָר קוּם דְּבַר יָת אִתְּתָךְ וְיָת תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ דְּאִשְׁתְּכַחַן מְהֵימְנָא עִמָּךְ דִּילְמָא תִלְקֵי בְּחוֹבֵי קַרְתָּא:

וּכְאִישׁוֹן מֵיסַק קְרִצְתָּא הֲוָה לְמֵיסוֹק וּדְחִיקוּ מַלְאָכַיָא בְּלוֹט לְמֵימַר קוּם דְבַר יַת אִנְתְּתָךְ וְיַת תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ דְהִשְׁתַּכְּחָן גַבָּךְ דִלְמָא תִּשְׁתֵּצֵי בְּחוֹבֵי יַתְבֵי קַרְתָּא:

ויאיצו. כתרגומו ודחיקו, מהרוהו: הנמצאות. המזמנות לך בבית להצילם. ומדרש אגדה יש, וזה ישובו של מקרא: תספה. תהיה כלה. (דברים ב יד) עד תם כל הדור, מתרגם עד דסף כל דרא:

וכמו. ואמר ר' יונה הספרדי המדקדק כי לא יתכן לאמר. וכמו עלה השחר. ושכח ורבו כמו רבו: ויאיצו. כמו ויציקו כמו אצים לאמר:

ויאיצו. כדי שתהא פורענותם בזריחת השמש אלהיהם הגדול כאמרם ז''ל בשעה שמלכי מזרח ומערב היו מניחין כתריהן על ראשיהם והיו' משתחוים לחמה מיד כועס:

וְאִתְעַכַּב וְאַתְקִיפוּ גֻּבְרַיָּא בִּידֵהּ וּבִידָא דְּאִתְּתֵהּ וּבִידָא דְתַּרְתֵּין בְּנָתֵהּ כִּרְחַם (נ''י כַּד חָס) יְיָ עֲלוֹהִי וְאַפְּקוּהִי וְאַשְׁרוּהי מִבָּרָא לְקַרְתָּא:

וְאִישְׁתְּהִי וְאַתְקִיפוּ גוּבְרַיָא בִּידֵיהּ וּבִידָא דְאִנְתְּתֵיהּ וּבִידָא דְתַרְתֵּין בְּרַתּוֹיֵי כַּד חַיְיסָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת עֲלוֹי וְאַפְקוֹהִי וְאַשְׁרִיוֹהִי מִבָּרָא לְקַרְתָּא:

ויתמהמה. כדי להציל את ממונו: ויחזיקו. אחד מהם היה שליח להצילו, וחברו להפוך את סדום, לכך נאמר (פסוק יז) ויאמר המלט, ולא נאמר ויאמרו:

{{מ}} כמו שפירש"י בעצמו בסמוך (פ' י"ז) גבי המלט על נפשך:

ויחזיקו האנשים. אמר רבי אברהם כי ויחזיקו יבאר שפחד ואין בו כח לברוח והנכון שהוא כמו ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ (שמות יב לג) אף כאן היו מושכים בהם בחזקה למהר לשלחם "בחמלת ה' עליו" - לא בזכותו רק בחמלת האל וברחמיו הרבים או יאמר שהחזיקו בו למהר להוציאם בעוד החמלה עליו פן יצא הקצף מלפני ה' ויספה

ואתמה מהפי' שחבר בן אפרים שאמר כי ויתמהמה. מגזרת מה. והנה שכח כי שני ההי''ן מפיקין. רק הוא לשון עכוב. ושרשו משולש והפ''א כפול: ויחזיקו. יבאר שפחד ואין בו כח לברוח:

בחמלת ה' עליו. אף על פי שבזכות אברהם היה נמלט כאמרו ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה הנה כיון שהיה מאחר ומתעכב אחר אזהרת המלאכים היה ראוי להיות נספה אבל היתה החמלה עליו כי לא במרד ולא במעל היה עכובו אלא מצד עצלה ונפש נבהלה:

ויחזיקו האנשים. הגם שאחד מהם הוא המציל את לוט אבל האחר שבא להפוך אין לו לעשות ב' שליחיות, אפשר לומר כי להיות שהמציל שהוא רפאל הוא המציל וגבריאל אינו אלא מסייע לא מקרי זה עושה ב' שליחיות. וטעם גבריאל שסייע אין זה אלא מכשירי השחתת סדום שלא יתעכב כל עוד שהיה לוט בתוכה והיה רפאל מונעו מעשות דבר עד שיצא לוט:

וַהֲוָה כַּד אַפִּיקוּ יָתְהוֹן לְבָרָא וַאֲמַר חוּס עַל נַפְשָׁךְ לָא תִּסְתְּכִי לַאֲחוֹרָךְ וְלָא תְקוּם בְּכָל מֵישְׁרָא לְטוּרָא אִשְׁתְּזֵב דִּלְמָא תִלְקֵי:

וַהֲוָה בְּאַפְקָתְהוֹן יַתְהוֹן לְבָרָא וְהָדָר חַד מִנְהוֹן לִסְדוֹם לְחַבְּלוּתָהּ וְחַד אִשְתָּאֵר עִם לוֹט וְאָמַר לֵיהּ חוּס עַל נַפְשָׁךְ לָא תִּסְתַּכֵּל לַאֲחוֹרָךְ וְלָא תְקוּם בְּכָל מֵישְׁרָא לְטַוְורָא אִשְׁתְּזִיב דִילְמָא תִּשְׁתֵּצֵי:

המלט על נפשך. דיך להציל נפשות, אל תחוס על הממון: אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה נצול, אינך כדאי לראות בפרענותם ואתה נצול: בכל הככר. ככר הירדן: ההרה המלט. אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר לעיל (יב ח) ויעתק משם ההרה. ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר (יג ג) אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, ואף על פי שכתוב (שם יח) ויאהל אברם וגו' , אהלים הרבה היו לו ונמשכו עד חברון: המלט. לשון השמטה, וכן כל המלטה שבמקרא אישמוציי''ר [להנצל] בלע''ז וכן (ישעיה סו ז) והמליטה זכר, שנשמט העבר מן הרחם, (תהלים קכד ז) כצפור נמלטה, (ישעיה מו ב) לא יכלו מלט משא, להשמיט משא הרעי שבנקביהם:

{{נ}} וא"ת והא לעיל מיניה (פ' ט"ו) כתיב פן תספה בעון העיר, משמע שלא הרשיע עמהם, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהכי קאמר פן תספה בעון העיר אם תשאר בעיר עמהם ולזה לא יועיל זכות אברהם, דהא אפילו זכות של צדיק עצמו אינו מועיל לזה, כדמצינו (לעיל י"ח ל"ב ברש"י ד"ה אולי) שעל פחות מעשרה צדיקים לא ביקש כו' להציל כל העיר בשבילם ונספו בעון העיר כיון שנשארו עמהם, ומה שכתב רש"י ובזכות אברהם אתה ניצול, ר"ל שתהיה נחשב כאילו לא הרשעת עמהם וכאילו אין אתה ראוי לעונש בשביל עצמך, ולכך תצא משם ואתה ניצול, אבל אם תשאר בעיר אצלם אפשר שתספה עמהם בעון העיר ולא יועיל לזה זכות אברהם, ועוד י"ל דלפי מה שכתב רש"י הכא אינך כדאי לראות כו' ממילא לא קשה מידי, דלפי זה לעיל נמי הכי קאמר פן תספה בעון העיר, לפי שאינך כדאי לראות בפורענותם, וא"כ תהיה נענש אם תשאר בעיר כמו שאירע לאשתו וק"ל: {{ס}} מקשים העולם הא פירש"י גבי ויזכור אלהים את אברהם (לקמן פ' כ"ט), שזכר ללוט שהיה יודע ששרה אשתו כו', וא"כ היה מצי לפרש משום האי טעמא ניצול שהוא זכות עצמו, וקשה נמי למה הזהירו שלא יביט אחוריו, (מהרמ"ש), וי"ל דאי לאו זכות אברהם שהיה צדיק גדול כ"כ שהוא כדאי להציל את לוט ממיתה, מדה כנגד מדה שהצילו לוט מן המיתה במה שלא גילה כו' לא היה לוט כדאי להנצל מתוך ההפיכה בשביל טובה זו, אילו עשה טובה זו לאדם אחר שאינו צדיק גדול כל כך כאברהם, וא"כ תלוי זכותו בטובה זו בזכות אברהם דוקא, וזה שאמר ויזכור אלהים את אברהם, דהיה לו לומר את לוט לפי פירש"י הנ"ל, אלא כדפרישית וק"ל:

אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר. שיעור הכתוב אל תעמוד בכל הככר ואל תביט אחריך אחר שתנצל כי עד היות לוט בהר לא תרד עליהם רעה ובעבור כן אמר "ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה" - בהיותי בככר כי אתה לא תאריך לי רק מעט כאשר אמרת מהר המלט ואמר רבי אברהם אל תביט אחריך אתה וכל אשר לך וכן לא תאכל ממנו ומה צורך לזה ואין העונש בכאן מפני שיעברו על אזהרת המלאך אבל הוא הזהירם מדעתו שיגיע להם עונש בהבטה ההיא והוא הזהיר את לוט לזכותו וכל השומע ונזהר הוא את נפשו הציל וענין איסור ההבטה אמר רש"י אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצל אינך רשאי לראות בפורענותן ועוד בו ענין כי הראות באויר הדבר ובכל החליים הנדבקים יזיק מאד וידביקם וכן המחשבה בהם ולכן יסגר האיש המצורע וישב בדד (ויקרא יג מו) וכן נשוכי חיות השוטות ככלב השוטה וזולתו כאשר יראו המים וכל מראה יחזו בהם דמות המזיק וישתטו וימותו כמו שאמרו במסכת יומא (פד) והזכירוהו אנשי הטבע ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה וקרוב אני לומר כי בהשחית ה' את הערים האלה היה המלאך המשחית עומד בין הארץ ובין השמים נראה בלהב האש כענין במלאך המשחית אשר ראה דוד (דהי"א כא טז) ולכן אסר להן ההבטה ובפרקי דרבי אליעזר (כה) כענין הזה אמרו להם אל תביטו לאחוריכם שהרי ירדה שכינתו של הקב"ה להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש עירית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה לאחריה לראות אם הולכות הן אחריה וראתה אחורי השכינה ונעשית נציב מלח

ומלת כהוציאם. שם הפועל. ואינו כמו להוציאם מארץ מצרים והמ''ם סי' הפועלי' והם המלאכים ואתם פועלים: אל תביט אחריך. אתה וכל אשר לך וכן לא תאכל ממנו:

אל תביא אחריך. כי הרעה תתפשט עדיך כמהלכת אחריך ולא תזיקך אבל אם תתעכב להביט תדבק בך כמו שקרה לאשתו כאמרו ותהי נציב מלח:

אל תביט אחריך וגו'. הטעם לצד כי הכרת פני האדם תענה בו מה פעל לזה לא יחזיר פניו למול העיר כי שם המשחיתים ויכירו בו סימן התיעוב ואין לו זכות להנצל מהם וצא ולמד מה עלתה לאשתו:

אל תביט אחריך. לפי שלוט ואשתו היו מצטערים על שלא הצילו גם את כל ממונם לכך נאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. מאחריה מבעי לה להביט ואם כדברי רז"ל (בר"ר נ.ד) שנעשית נציב מלח לפי שחטאה במלח שלא נתנה לעני, קשה. למה נענשה דווקא בפעם הזאת. אלא לפי שעכשיו נצטערה על איבוד ממונה והביטה במה שיהיה אחרי מות בעלה זה"ש מאחריו, כי אמרה שבעלה לא ישאיר אחריו מאומה ולא יהיה לה מקום לגבות כתובתה ממנו, ע"כ היתה הבטה זו לה למזכרת עון, כי מדת הדין קטרגה לאמר לא די שלא עשתה מן ממונה צדקה שנמשלה למלח על דרך (כתובות סו:) מלח ממון חסר. והיתה עיניה צרה גם באורחים, כי מצות אפה משמע הוא ולא היא. ואם כן חטא חטאה אשתו כי בתוך ההפכה הגדולה ההיא נצטערה על ממונה לא כדי לעשות בו צדקה, כי לאו בת הכי היתה על כן נענשה ותהי נציב מלח כי במלת ממון חסר חטאה ובמלח נדונה. אבל ללוט אמר דרך מוסר דייך שהצלת נפשך ואל תחוש על אבידת הממון שתעזוב אחריך ליורשים כי למה תביט אחריך במה שיהיה אחריך ותדאג על עולם שאינו שלך כי סוף שתעזוב לאחרים חילך. ובדרך זה נפרש בע"ה גם פסוק לא תפאר אחריך. (דברים כד.כ) ואם עדיין תצטער סוף סוף הרי בחייך מאין תאכל המן הגורן או מן היקב, ע"ז נאמר המלט אצל אברהם היושב בהר, כי סופך כתחילתך כמו שבתחלה מי גרם ללוט להיות לו צאן ובקר ואהלים ישיבתו עם אברהם גרמה לו, כך גם עתה המלט אליו וקרב לגבי דהינא ואידהן.

וַאֲמַר לוֹט לְהוֹן בְּבָעוּ כְעַן רִבּוֹנָי (נ''י יְיָ):

וַאֲמַר לוֹט לְוָתֵיהּ בְּבָעוּ מִינָךְ אַמְתִּין לִי שָׁעָה זְעִירָא עַד דְנִתְבּוֹעַ רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ:

אל נא אדני. רבותינו אמרו שם זה קדש, שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות. ותרגומו בבעו כען ה': אל נא. אל נא תאמר אלי להמלט ההרה: נא. לשון בקשה יט פן תדבקני הרעה. כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע. וכן אמרה הצרפית לאליהו (מ''א יז יח) כי באת אלי להזכיר את עוני, עד שלא באת אצלי היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה:

{{ע}} (מהרמ"ש), ולפי זה צריך לומר כדפירש"י אח"כ אל נא, אל תאמר אלי כו' נא, לשון בקשה, ור"ל דסכינא חריפא פסקי להאי קרא, והכי פירושו ויאמר לוט אליהם אל, ור"ל אל תאמר אלי וכו', ואח"כ מתחיל תפילתו להקב"ה, והכי פירושו נא ה' הנה מצא עבדך וגו' להחיות נפשי, וזהו שכתב רש"י נא לשון בקשה, ר"ל במלת נא מתחיל בקשתו, וכמו שכתב קודם זה ותרגומו בבעו כו', ר"ל בבעו הוא תרגום של נא לשון בקשה, ולכך מהפך רש"י הסדר לפרש תחילה מלת אדני שהוא קודש שהוא מאוחר בפסוק, ואח"כ אל נא שהם מוקדמים בפסוק, אלא כדפירש רש"י שבא לומר מאחר שרבותינו אמרו שם זה קדש כו', לכן צריך לומר שמלת אל נא מחולקים, ואל פירושו אל תאמר אלי כו' ונא לשון בקשה ודו"ק:

אל נא אדני. חול ונקמץ בעבור שהוא סוף פסוק. ויאמר רבי שמואל הספרדי הנגיד ז''ל כי אל נא מגזרת הואיל ועל דעתי שהוא כמו לא כי כשאמרו לו ההרה המלט השיב לא כן רבותי:

הָא כְעַן אַשְׁכַּח עַבְדָךְ רַחֲמִין קֳדָמָךְ וְאַסְגֵּיתָא טֵיבוּתָךְ דִּי עֲבַדְתָּ עִמִּי לְקַיָּמָא יָת נַפְשִׁי וַאֲנָא לֵית אֲנָא יָכִיל לְאִשְׁתֵּזָבָא לְטּוּרָא דִּילְמָא תְעַרְעִנַּנִי בִשְׁתָּא וְאֵימוּת:

הָא כְּדוֹן אַשְׁכַּח עַבְדָךְ רַחֲמִין קָדָמָךְ וְאַסְגֵיתָא טֵיבוּתָךְ דְעַבַדְתָּא עִמִי לְקַיְימָא יַת נַפְשִׁי וַאֲנָא לָא יְכִילְנָא לְאֵישְׁתֵּזְבָא לְטַוְורָא דִלְמָא תִירְעִינַנִי בִּישְׁתָּא וְאֵימוּת:

{{פ}} (נח"י), ואע"ג דלעיל (פ' י"ז ד"ה אל תביט) פירש אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול, י"ל שהאמת הוא כן, אבל לוט טעה בזה והיה סבור שבזכות עצמו הוא ניצול, והא דפירש הרב בסמוך (פ' כ"א ד"ה גם) אף כל העיר אציל בגללך, לאו למימר בזכותך אלא כדי שתנצל אתה, ומכל מקום הכל בזכות אברהם, (מהרמ"ש), אבל קשה איך טעה לוט והא כבר שמע ממלאך אל תביט לפי שהרשעת כו' ואתה ניצול בזכות אברהם כו', אלא י"ל דלא על הצלתו ממהפכת סדום קאמר, אלא על שאר הזמן שדר בסדום קאמר שהיה כדאי להנצל מעונש על מעשיו בהיותו נחשב צדיק כנגדם וק"ל:

ואמר לאחד מהם עבדך. שחשב בעיניו שהוא גדול גם יש במלאכים שרים. ותי''ו מות מובלע בתי''ו ומתי. כי התי''ו והיו''ד סי' היחיד בפעלים והיה כן בעבור התחברות שני תוי''ן. וכן אותו תשחית וכרת:

הָא כְעַן קַרְתָּא הָדָא קְרִיבָא לְמֵעִירוֹק לְתַמָּן וְהִיא זְעֵירָא אִשְׁתְּזֵב כְּעַן תַּמָּן הֲלָא זְעֵירָא הִיא וְתִתְקַיַּם נַפְשִׁי:

הָא כְּדוּן בְּבָעוּ קַרְתָּא הָדָא קְרִיבָא מוֹתְבָהָא וְחָמֵי לְמֵיעֲרוֹק לְתַמָן וְהִיא צִיבְחַר וְקַלִילִין חוֹבָהָא אִישְׁתְּזֵיב כְּדוֹן תַּמָן הֲלָא צִבְחַר הִיא וְתִתְקַיֵים נַפְשִׁי:

העיר הזאת קרובה. קרובה ישיבתה נתישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין. ומה היא קריבתה, מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתישב איש איש במקומו, והיא היתה בשנת מות פלג, ומשם ועד כאן חמשים ושתים שנה, שפלג מת בשנת ארבעים ושמונה לאברהם. כיצד, פלג חי (לעיל יא יט) אחרי הולידו את רעו מאתים ותשע שנה, צא מהם שלשים ושתים כשנלד שרוג, ומשרוג עד שנלד נחור שלשים, הרי ששים ושתים, ומנחור עד שנלד תרח עשרים ותשע, הרי תשעים ואחת, ומשם עד שנלד אברהם שבעים, הרי מאה ששים ואחת, תן להם ארבעים ושמונה הרי מאתים ותשע, ואותה שנה היתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן תשעים ותשע שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן חמשים ושתים שנה, וצוער אחרה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא חמשים ואחת: הלא מצער היא. והלא עונותיה מועטין, ויכול אתה להניחה: ותחי נפשי. בה, זה מדרשו. ופשוטו של מקרא הלא עיר קטנה היא, ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה ותחי נפשי בה:

{{צ}} וא"ת מנא ליה לרש"י דבשאר מקומות היה ישיבתן נ"ב שנה, דילמא הרבה שנים המתינו מלבנות אחר ההפלגה, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהא פירש"י תחילת דבור זה וז"ל ומה היא קריבתה מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו כו', ומשם ועד כאן נ"ב שנה כו', הרי שרש"י עצמו פירש הוכחתו דכשנתפלגו האנשים תיכף התחילו לבנות ולהתיישב איש איש במקומו, וכן הדעת נותנת באמת שמתחילה רצו לבנות העיר והמגדל להתיישב שם ואחר כך כשנפוצו משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות המגדל (לעיל י"א ח') באו כל אחד במקומו ונתיישבו שם, אבל מאמלטה נא גימטריא נ"א, אין הוכחה כלל שאינו פשוטו של מקרא רק רמז בעלמא לסיוע, וכן מוכח מלשון רש"י הרי מדור הפלגה כו', ואח"כ אמר הוא שנאמר אמלטה נא וגו' נא בגימטריא נ"א, וכן מבואר בפירש"י (ד"ה שישיבתה) ותוספות (ד"ה ושל) בפ"ק דשבת (י':), וגם בעין יעקב כתב שם וכן פירש"י בתורה, ודלא כמנחת יהודה: {{ק}} הרא"מ הקשה לא ידעתי איך יתוקן קושיית רבותינו שהקשו (שם) הא קחזי לה, והלא כל עצמן של רבותינו ז"ל שהוציאו מפשוטו אינו אלא מפני קושיא זו כדמפרש בפ"ק דשבת (י':), (ממ"ש), לא קשה מידי דפשוטו של מקרא שמפרש רש"י הוא אסיפא דקרא הלא מצער היא, ולא אתחילת הפסוק הנה וגו' קרובה וגו' והוא מצער, והכי פירושו הנה העיר הזאת קרובה וגו' ודאי צריך לומר כמדרשו ישיבתה קרובה, והיא מצער רצונו לומר עונותיה מועטים וכו', אבל הלא מצער דסיפא דקרא שפירש"י תחילה גם כן על פי מדרשו, וז"ש אח"כ ופשוטו של מקרא ר"ל מצער השני יכול להיות כפשוטו עיר קטנה אין לך להקפיד כו', ומה שהוכרח רש"י להביא הפשוטו של מקרא על סיפיה דקרא, דהא על כרחך צריך לומר דרישא דקרא הוא לפי מדרשו כנ"ל, י"ל שנראה שלפי מדרשו קשה הלא מצער השני כפול הוא, דלמה לו לומר שתי פעמים שעונותיה מועטים, לכך הביא הפשוטו שהלא מצער פירוש עיר קטנה:

מצער. קטנה מנזרת צעיד. והוא תאר השם ובא בלא סי' נקבה כמו שגל:

הנה נא העיר הזאת. קשה ממה נפשך אם נתחייבה העיר מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה מבלי בקשתו של לוט אין להם רשות להשחיתה: אכן יתבאר הענין על דרך אומרם במסכת שבת (י:) ישובתה של צוער נ''א שנה ושל סדום נ''ב וכו' ע''כ. וכפי זה דן לוט לפניהם כי עדיין לא נשלמה סאתה, והן אמת כי ישתנה הדין (ב''ק ס.) בין קודם שניתן רשות למחבל לאחר שניתן וכו' שהגם שעדיין לא נשלמה סאתה אף על פי כן ביון שניתן רשות למשחית אין לה זכות להמלט מהדין, וכפי זה הדבר תלוי ביד המשחית, לזה נתחכם לוט ושאל הדבר ממנו וקבל דבריו ואמר נשאתי פניר וגו', ותמצא שתכף הלך לו לוט מצוער כי ידא שהגיע זמן תשלום פורענותה:

וַאֲמַר לֵהּ הָא נְסֵיבִית אַפָּךְ אַף לְפִתְגָּמָא הָדֵין בְּדִיל דְּלָא לְמֵהְפַּךְ יָת קַרְתָּא דִּבְעִיתָא עֲלַהּ:

וַאֲמַר לֵיהּ הָא נְסִיבִית אַפָּךְ אוּף לְפִתְגָמָא הָדֵין בְּדִיל דְלָא אֶהֱפּוֹךְ יַת קַרְתָּא דְמַלֵילְתָּא לְאִשְׁתֵּזְבָא בָּהּ:

גם לדבר הזה. לא דיך שאתה נצול, אלא אף כל העיר אציל בגללך: הפכי. הופך אני, כמו (מח ה) עד בואי, (טז יג) אחרי רואי, (ירמיה לא יט) מדי דברי בו:

{{ר}} (ממ"ש), שלא תטעה לפרש הופך אותי שזה גם כן פירש אחד על מדבר בעדו, אבל לא יתכן כאן:

אוֹחִי לְאִשְׁתֵּזֵב תַּמָּן אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא עַד מֵיתָךְ לְתַמָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְּקַרְתָּא צוֹעַר:

אוֹחִי אִשְׁתְּזֵיב לְתַמָן אֲרוּם לָא יְכִילְנָא לְמֶעֱבַד מִדַעַם עַד מֵיעֲלָךְ לְתַמָן בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמָא דְקַרְתָּא זוֹעַר:

כי לא אוכל לעשות. זהו ענשן של מלאכים, על שאמרו (פסוק יג) כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהזקקו לומר שאין הדבר ברשותן: כי לא אוכל. לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד: על כן קרא שם העיר צוער. על שם (פסוק כ) והיא מצער:

{{ש}} אבל מדלעיל (פ' י"ז) דכתיב ויאמר המלט על נפשך, ולא כתיב ויאמרו אין ראיה, דילמא בהצלה לא היה אלא אחד, אבל בהפיכה היו שניהם יחדו: {{ת}} כלומר דעל כרחך אוהיא מצער קאי ולא אדסמיך ליה:

שִׁמְשָׁא נְפַק עַל אַרְעָא וְלוֹט עַל לְצוֹעַר:

שִׁמְשָׁא עָבְרִית יַמָא וּנְפַק עַל אַרְעָא בְּסוֹף תְּלַת שָׁעִין וְלוֹט עַל לְזוֹעַר:

השמש יצא וגו'. הפסוק מתחיל בה''א ומסיים בה''א מלמד שהלך ה' מילין קודם שיצא השמש:

וַיְיָ אַמְטַר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרֵיתָא וְאֶשָּׁתָא מִן קֳדָם יְיָ מִן שְׁמַיָּא:

וּמֵימְרָא דַיְיָ אָחִית מִיטְרִין דְרַעֲוָא עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה עַל מְנַת דְיַעַבְדוּן תְּתוּבָא וְלָא עָבְדוּ אֲרוּם אָמְרוּ לָא גְלֵי קֳדָם יְיָ עוּבְדִין בִּישַׁיָא הָא בְּכֵן נַחְתוּ עֲלֵיהוֹן כִּבְרֵיתָא וְאֵשָׁא מִן קֳדָם מֵימְרָא דַיְיָ מִן שְׁמַיָא:

וה' המטיר. כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו: המטיר על סדום. בעלות השחר, כמו שנאמר לעיל (פסוק טו) וכמו השחר עלה, שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה, אמר הקדוש ברוך הוא אם אפרע מהם ביום יהיו עובדי לבנה אומרים אלו היה בלילה כשהלבנה מושלת לא היינו חרבין, ואם אפרע מהם בלילה יהיו עובדי החמה אומרים אלו היה ביום כשהחמה מושלת לא היינו חרבים, לכך כתיב וכמו השחר עלה ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים: המטיר וגו' גפרית ואש. בתחלה מטר ונעשה גפרית ואש: מאת ה'. דרך המקראות לדבר כן, כמו (ד כג) נשי למך, ולא אמר נשי. וכן אמר דוד (מ''א א לג) קחו עמכם את עבדי אדוניכם, ולא אמר עבדי, וכן אחשורוש אמר (אסתר ח ח) בשם המלך, ולא אמר בשמי. אף כאן אמר מאת ה' ולא אמר מאתו: מן השמים. והוא שאמר הכתוב (איוב לו לא) כי בם ידין עמים וגו' , כשבא ליסר הבריות מביא עליהם אש מן השמים כמו שעשה לסדום, וכשבא להוריד המן מן השמים לישראל (שמות טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים:

{{א}} כלומר בית דינו וה' הסכימו לדבר זה, וא"ת למה הקדים הב"ד קודם ה', (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהב"ד לא נכתב בהדיא בקרא, רק נרמז באות וי"ו דוה', וא"כ איך אפשר להקדים ה' קודם הב"ד במלה אחת, ואין להקשות למה לא מפרש גם כן לעיל (י"ח י"ז) גבי וה' אמר המכסה אני מאברהם, וכן לקמן (כ"א א') גבי וה' פקד את שרה, והרא"ם נתן טעם לכולם ע"ש באורך, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, ר"ל כשאינו נמשך משלפניו דוקא, דאם לא כן היה לו לכתוב הפעולה קודם ה' כשהוא תחילת דיבור וענין, כגון הכי וימטר ה' ולא וה' המטיר, דמשמעותו אמצע ענין והרי הוא באמת תחילת ענין, לכך צ"ל לרמז בו הוא ובית דינו, אבל וה' אמר המכסה היא וי"ו החבור נמשך משלפניו ויקומו משם וגו' שהלכו להשחית, ועל ידי כן וה' אמר המכסה וגו' כפירש"י שם (ד"ה אשר) אני נתתי וכו' עד ולא אודיע לאב וכו', וכן וה' פקד וגו', פירש"י (שם) סמך פרשה זו לכאן ללמד כל המבקש וכו', שמע מינה דרש"י פירש וי"ו של וה' פקד להורות שנמשך למעלה, אבל הכא לא נמשך אשלפניו כלל, ואדרבה כתיב השמש יצא וכו' ואח"כ המטיר וגו', ובאמת המטיר קודם שיצא השמש, כמו שכתוב (לעיל פ' ט"ו) וכמו השחר עלה וגו', ופירש"י (כאן בסה"ד) בזמן שהחמה ולבנה שולטים וכו' ודו"ק: {{ב}} כלומר דוה' המטיר לא קאי אקרא שלפניו השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, ואח"כ כשבא לצוער המטיר, אלא הכי קאמר וה' המטיר כלומר כבר קודם שבא לוט לצוער, אלא מעלות השחר קודם שיצא השמש על הארץ: {{ג}} וקשה והלא כולם יהיו נשחתים ומה יכולים לדבר, וי"ל דהקב"ה היה רוצה להראות שאע"פ שלא יהיה להם פתחון פה, אפילו הכי לא יחזרו בתשובה, (מהרש"ל). (מהרמ"ש), לא קשה מידי דרצה לומר עובדי חמה ולבנה שבשאר מקומות יאמרו כן, ולא עובדי חמה ולבנה שבסדום שנשחתים, והא דפירש"י לא היינו חריבין דמשמע שאותן שבסדום יאמרו כן על עצמן, י"ל דגם על אותן שבשאר מקומות שייך לשון זה כאילו מדברים על עצמן, על דרך ויחד יתרו (שמות י"ח ט') נעשה בשרו חדודין (רש"י שם בשם מ"א): {{ד}} דקשה לרש"י למה כתיב המטיר ולא כתיב השליך. (מהרמ"ש), קשה לרש"י המטיר וגו' דברים סותרים זה את זה גפרית אינו מטר, לכן פירש בתחילה וכו':

וה' המטיר על סדום. כתב רש"י בכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו מאת ה' ולא כתב מאתו דרך מקראות לדבר כן נשי למך (לעיל ד ג) ולא אמר נשי ודוד אמר קחו עמכם מעבדי אדניכם (מלכים א א לג) ולא אמר מעבדי ואחשורוש כתבו בשם המלך (אסתר ח ח) ולא אמר בשמי ואני תמה על הרב ז"ל שכתב מן ההגדות דעות חלוקות ומשוה אותם שזה מחלוקת הוא בבראשית רבה (נא ב) ושם עוד דעת שלישית אבא חלפי ברבי סמקי בשם רבי יהודה ב"ר סימון וה' המטיר על סדום זה גבריאל מאת ה' מן השמים זה הקב"ה אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו אמר רבי יצחק בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שההדיוט מזכיר שמו שני פעמים בתורה ויאמר למך לנשיו וגו' הנה אלו שלש מחלוקות בדבר שרבי יהודה ב"ר סימון ייחס השם הראשון לגבריאל שהוא השליח לשחת ונקרא השליח בשם השולח ורבי אלעזר אמר כי הוא ובית דינו הסכימו במשפט ומאתו בא ורבי יצחק אמר שהוא דרך הלשון ואם הבינות מה שכתבתי למעלה תדע כוונתם ב"הוא ובית דינו" ויהיה פשוטו של מקרא ברור לפניך וכן וה' אמר (לעיל יח יז) ושמרו דרך ה' למען הביא ה' שלא אמר שמרו דרכי למען אביא וכן אמר כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' וכן ויהי בשחת אלהים וגו' (להלן פסוק כט)

מאת ה'. לשון צחות והטעם מאתו וכן תמצא בפסוק אחד ה' פעמים בני ישראל:

מאת ה' מן השמים. לא שהעלה נשיאים מקצה הארץ באופן שיתהלכו באויר כמו שיקרה בברקים ואבני אש בטבע:

וַהֲפַךְ יָת קִרְוַיָּא הָאִלֵּין וְיָת כָּל מֵישְׁרָא וְיָת כָּל יָתְבֵי קִרְוַיָּא וְצִמְחָא דְּאַרְעָא:

וְהָפַךְ יַת קִרְוַויָא הָאִילֵין וְיַת כָּל מֵישְׁרָא וְיַת כָּל יַתְבֵי קִירְוַויָא וְצִמְחָא דְאַרְעָא:

ויהפוך את הערים וגו' . ארבעתן יושבות בסלע אחד והפכן מלמעלה למטה, שנאמר (איוב כח ט) בחלמיש שלח ידו וגו' :

וצמח האדמה. נשרפו האילנות:

ויהפוך. שנהפך הארץ ההיא ויושביה לטבע גפרית ואש כמו הפך את מימיהם לדם ובהם נהפך לטבע מלח אותו הטל שעלה קודם הזריחה כאמרו גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמשפט כל לחות תפל מעורב עם חלקים שרופים:

וְאִסְתְּכִיאַת אִתְּתֵהּ מִבַּתְרוֹהִי וַהֲוַת קָמָא דְּמִלְחָא:

וְאִיסְתַּכְּלַת אִינְתְּתֵיהּ מִבָּתַר מַלְאָכָא לְמִנְדוֹעַ מַה הֲוֵי בְּסוֹף בֵּיתֵיהּ דְאִיבָהּ דְהִיא הֲוַות מִבְּנַתְהוֹן דִסְדוֹמָאֵי וּמְטוּל דְחָטָת בְּמִלְחָא בְּפִירְסוּמֵי עַנְיָא הָא הִיא עֲבִידָא עַמוּד דְמֶלַח:

ותבט אשתו מאחריו. מאחריו של לוט: ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה:

{{ה}} דקשה לרש"י למה לא כתיב מאחריה, אלא הכי פירושו כשהיתה מאחריו היתה מבטת, ומהרש"ל פירש מאחריו של לוט שהיתה סוברת מאחר שהיא נצלת בעבורו רשאית היא לראות מאחוריו, אך מאחוריה לא תביט עכ"ל:

מאחריו. מאחרי לוט שהיה הולך אחריהם מאסף לכל ביתו ממהרם להמלט

מאחריו. מאחרי לוט: נציב. כטעם מצבה כי נשרפו עצמי' בגפדית והיתה עם מלח כי כן כתוב גפרית ומלח וגו' כמהפכת סדום. גס זה הפסוק יורה שנמלטה צוער גם כן אמד המלאך:

(ותבט) אשתו. בגימטריא היא עירית:

וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא לְאַתְרָא דִּשַׁמֵשׁ תַּמָּן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ:

וְאַקְדִים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא לְאַתְרָא דְשַׁמֵשׁ תַּמָן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ:

אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. אל המקום שלוה שם המלאכים כי שם היתה עליו יד ה' וזה כי חשב לבקש עליהם רחמים אחרי שלא מצא להם זכות בדין:

וְאִסְתְּכִי עַל אַפֵּי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְעַל כָּל אַפֵּי אַרְעָא דְּמֵישְׁרָא וַחֲזָא וְהָא סְלִיק תְּנָנָא דְּאַרְעָא כִּתְנָנָא דְּאַתּוּנָא:

וְאוֹדִיק עַל אַנְפֵּי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְעַל כָּל אַנְפֵּי אֲרַע מֵישְׁרָא וַחֲמָא וְהָא סְלֵיק קוּטְרָא דְאַרְעָא הוּא כְּקוּטְרָא דְאַתּוּנָא:

קיטור. תמור של עשן טורק''א [לפיד] בלע''ז : כבשן. חפירה ששורפין בה את האבנים לסיד, וכן כל כבשן שבתורה:

כקיטור. בעשן מגזרת קטורת. הכבשן. מקום אש דולקת תמיד:

וישקף. השקפת איבה על רב רשעם: וירא והנה עלה קיטור הארץ. ובכן ראה שאין עוד להתפלל עליהם:

וַהֲוָה בְּחַבָּלוּת (נ''י כַּד חֲבַל) יְיָ יָת קִרְוֵי מֵישְׁרָא וּדְכִיר יְיָ יָת אַבְרָהָם וְשַׁלַּח יָת לוֹט מִגּוֹ הֲפֶכְתָּא כַּד הֲפַךְ יָת קִרְוַיָּא דִּי הֲוָה יָתֵב בְּהֵן לוֹט:

וַהֲוָה בְּחַבְּלוּת יְיָ יַת קִירְוֵי מֵישְׁרָא וּדְכִיר יְיָ יַת זְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם וּשְׁלַח יַת לוֹט מִגוֹ הֲפֵיכְתָּא כַּד הָפַךְ יַת קִירְוַיָא דִי הֲוָה יָתִיב בְּהוֹן לוֹט:

ויזכור אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה (יב יט) אחותי היא, ולא גלה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו:

{{ו}} (ממ"ש), דכל מקום שנאמר ויזכור צריך לומר שהזכירה נאמרה על אותו שהוצרך לישועה והצלה, כמו ויזכור אלהים את רחל וגו' (לקמן ל' כ"ב), וגם בחנה ויזכרה ה' (שמואל-א' א' י"ט), אבל כאן יהיה הזכירה לאברהם וישועה ללוט, לכן פירש ויזכור אלהים את לוט שצריך לישועה, ומה שכתוב את אברהם, ר"ל זכר ללוט הטובה שעשה עם אברהם, ואת אברהם כמו עם אברהם וק"ל: {{ז}} והקשה מהרא"ם אבל עם כל זה יש לשאול מדוע לא נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב את ארצו ומקום מולדתו והלך אחריו בכל מקום שהלך, ולי נראה שאין זה טענה לרבותינו ז"ל, דיש לומר דמה שהלך לוט עם אברהם לא היה לטובת אברהם אלא לטובתו, שאם ימות אברהם יירש הוא אותו, כמו שפירש"י גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' (לעיל י"ג ז'), אבל מה שלא גילה אותן ששרה אשתו היא, חשבה לטובה לו כיון שהליכתו לא היה אלא לירשו, היה לו לגלות ששרה אשתו היא ויהרגו את אברהם כיון שנתן עיניו בממון, לכן חשבה לטובה ודו"ק:

ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט. ענין הכתוב הזה כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך והוא שנאמר (לעיל יב ד) וילך אתו לוט כי לצוות שלו הלך ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם כי בעבורו הוא גר בסדום ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו וגם זה היה הענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו

אשר ישב בהן. באחת מהן וכן ויקבר בערי גלעד. בן אתונות. באש ישרפו אותו ואתהן:

מתוך ההפכה בהפוך את הערים. בהיות שנמלט בזכות אברהם מתוך ההפכה בעוד שהיה האל ית' הופך את הערים קודם שיצא לוט מכל הככר ולזה לא היה זוכה בשום פנים אחרי שלא נמלט קודם התחלת הפורענות בעצלותו כאמרו ויתמהמה לפיכך ירא לשבת בצוער כי חשב שההפכה תמתין גם לצוער עד שימלט הוא ממנה בזכות אברהם ושאחרי צאתו משם תתפשט ההפכה גם בצוער:

וּסְלֵק לוֹט מִצּוֹעַר וִיתֵב בְּטוּרָא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵהּ עִמֵּהּ אֲרֵי דָּחִיל לְמִתַּב בְּצוֹעַר וִיתֵב בִּמְעַרְתָּא הוּא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵהּ:

וּסְלֵיק לוֹט מִן זוֹעַר וְיָתִיב בְּטַוְורָא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵיהּ עִמֵיהּ אֲרוּם הֲוָה דָחִיל לְמֵיתַב בְּזוֹעַר וִיתֵיב בִמְעַרְתָּא הוּא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵיהּ:

כי ירא לשבת בצוער. לפי שהיתה קרובה לסדום:

כי ירא לשבת בצוער. כתב רש"י לפי שהיא קרובה לסדום ואינו כן אבל מפני שהיא מן המקומות שנגזרה עליהם ההשחתה ובתחנתו של לוט הניחה המלאך בעבור שלא יוכל להמלט ההרה בו ביום חשב בלבו כי לא יאריך לו עוד אחרי שיש לו זמן רב להמלט ההרה ולכך אמרה בתו ואיש אין בארץ שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער

וישב בהר. כי חשב שההפכה תתפשט בכל הככר עד ההר כמו שהורה המלאך באמרו ההרה המלט:

וַאֲמֶרֶת רַבְּתָא לִזְעֶרְתָּא אֲבוּנָא סִיב וּגְבַר לֵית בְּאַרְעָא לְמֵיעַל עֲלָנָא כְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא:

וַאֲמָרַת רַבְּתָא לִזְעֵירְתָּא אָבוּנָא סִיב וּגְבַר לֵית בְּאַרְעָא לְמֵיעַל עֲלָנָא כְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא:

אבינו זקן. ואם לא עכשיו אימתי, שמא ימות או יפסוק מלהוליד: ואיש אין בארץ. סבורות היו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול:

ותאמר הבכירה. אמר רבי אברהם יתכן שהיתה לו אשה אחרת ומתה בתחילה ואין צורך כי "הבכירה" הפך "צעירה" כל גדול באחוה יקרא "בכור" וכל קטן ממנו צעיר לו והפרי הראשון בשנה יקרא "בכורים" וכן בכורי דלים (ישעיהו יד ל) המוקדמים בדלות שהם דלי הדלים וכן בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה (יהושע ו כו) וכן תרגם אונקלוס רבתא

ותאמר הבכירה. יתכן שהיתה לו אשה אחרת ומתה בתחלה והבנות חשבו כי אש וגפרית הי' בכל הארץ כמבול המים:

אבינו זקן. ולא יתאמץ. להרחיק נדוד אל ארץ אחרת: ואיש אין בארץ לבא עלינו. אין איש בזה הגליל ראוי לבא עלינו כדרך כל הארץ שהמנהג הוא שלא תנשא האשה אלא להגון לה:

כדרך. ב' במסורה כדרך כל הארץ. כדרך יום כה. גבי שליו מה כאן תשמיש המטה אף להלן וזהו מה שאמרו ז''ל שנתאוו לעריות בשאלת השליו:

אִיתָא נַשְׁקֵי יָת אֲבוּנָא חַמְרָא וְנִשְׁכּוּב עִמֵּהּ וּנְקַיֵּם מֵאֲבוּנָא בְּנִין:

אִיתָא נַשְׁקֵי יַת אָבוּנָא חֲמַר וְכַד יְהֵי רַוֵי נְשַׁמֵשׁ עִימֵהּ וּנְקַיֵים מֵאֲבוּנָא בְּנִין:

וטעם ונחיה מאבינו זרע. באולי כי אמרו נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו כי ירחם האלהים ונוליד זכר ונקבה ויתקיים העולם מהם כי עולם חסד יבנה (תהלים פט ג) ולא לחנם הצילנו ה' והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהם שישא אותן כי בן נח מותר בבתו (סנהדרין נח) או שהיה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם ולא נעשה כן מעולם וכן רבותינו בהגדות מגנים את לוט מאד (נזיר כג)

ונחיה. ג' במסורה ב' כאן ואידך ונחיה סוס ופרד ולא נכרית מהבהמה. מלמד שעשו בנות לוט מעשה בהמה:

וְאַשְׁקִיאָה יָת אֲבוּהֶן חַמְרָא בְּלֵילְיָא הוּא וְעַלַּת רַבְּתָא וּשְׁכִיבָא עִם אֲבוּהָא וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ:

וְאַשְׁקִיאָן יַת אֲבוּהוֹן חֲמַר בְּלֵילָא הַהוּא וְרָוָא וְקָמַת רַבְּתָא וְשַׁמֵישַׁת עִם אֲבוּהָא וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכָּבָהּ וְלָא יְדַע בְּמִיקְמָהּ:

ותשקין וגו' . יין נזדמן להן במערה להוציא מהן שני אמות: ותשכב את אביה. ובצעירה כתיב (פסוק לה) ותשכב עמו, צעירה לפי שלא פתחה בזנות אלא אחותה למדתה, חסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה. אבל בכירה שפתחה בזנות פרסמה הכתוב במפורש: ובקומה. של בכירה נקוד, לומר הרי הוא כאלו לא נכתב, לומר שבקומה ידע ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות (אמר רבי לוי כל מי שהוא להוט אחר בלמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו) :

{{ח}} כתב הרא"ם אבל יש לתמוה איך הניח דעת מי שאמר בבראשית רבה (נ"א י') ומניין היה להם יין במערה אלא מתוך שהיה להם הרבה היו כונסים אותן למערות, ותפס דעת רבי יודן בר סימון שאמר נעשה להם מעין כו', שנראה מזה דלשם שמים נתכונה, ורש"י (ד"ה ותשכב) פירש בכירה שפתחה בזנות, שמע מינה לשם זנות נתכוונו ולא לשם שמים, ותירץ דעת רש"י אפילו לדברי האומר לדבר זנות נתכוונו זימן להם הקב"ה יין כדי להוציא מהם ב' האומות, והנ"ל כתבתי: {{ט}} וא"ת והא כתיב ולא ידע בשכבה ובקומה, וי"ל מתחילה לא ידע בשכבה ובקומה, ואח"כ בליל שני כשהתחיל לשתות יין היה נזכר מה שעשה ואפילו הכי שתה, (מהרש"ל).(ג"א), וא"ת למה כתיב ובקומה מאחר שידע, וי"ל שודאי בקומה ממטתו ידע, אבל לא ידע שבעלה, (מהרמ"ש), אבל קשה על זה דלפי זה ידע בקומה ממטתו, והדרא קושיא לדוכתא הא כתוב לא ידע בשכבה ובקומה, אלא הכי פירושו בשעת קומה ממטתו לא ידע, והנקוד בא לומר שאח"כ נודע לו משכיבה וקימה, כמו שצריך לומר גם כן לפשוטו שבשעת קימה נודע לו דממילא נודע לו גם משכיבה שאין קימה בלא שכיבה, ומ"ש רש"י לומר שבקומה ידע, ר"ל לאפוקי בין שכיבה לקימה לא ידע ודו"ק:

בשכבה. שם הפועל ואם הוא בחירק וכן בשברי לכם:

ובקומה. נקוד על הוא''ו לומר ששכבה עמו קודם ו' שעות וקודם חצות בעוד ששנתו חזק ועל כן לא ידע בקומה אבל רות לא שכבה עם בועז אלא לאחר ו' שעות היינו דכתיב ותקם בטרום יכיר איש את רעהו בוי''ו שלא קמה עד לאחר ו' שעות ע''כ ידע בקומה:

וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַאֲמֶרֶת רַבְּתָא לִזְעֶרְתָּא הָא שְׁכֵיבִית רַמְשָׁא עִם אַבָּא נַשְׁקִנֵּהּ חַמְרָא אַף בְּלֵילְיָא וְעוּלִי שְׁכִיבִי עִמֵּהּ וּנְקַיֵּם מֵאֲבוּנָא בְּנִין:

וַהֲוָה מִיוֹמָחֳרָא וַאֲמָרַת רַבְּתָא לִזְעֵירְתָּא הָא כְּבַר שִׁמְשֵׁית רַמְשִׁי עִם אַבָּא נַשְׁקִינֵיהּ חַמְרָא אוּף בְּלֵילָא דֵין וִירְוֵי וְעוּלִי שִׁימוּשִׁי עִמֵיהּ וּנְקַיֵים מֵאָבוּנָא בְּנִין:

הצעירה הן שכבתי אמש. ס''ת למפרע שינה לומר לך שישן היה ולא הרגיש בה:

וְאַשְׁקִיאָה אַף בְּלֵילְיָא הַהוּא יָת אֲבוּהֶן חַמְרָא וְקָמַת זְעֶרְתָּא וּשְׁכִיבַת עִמֵּהּ וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ:

וְאַשְׁקִיאָן אוּף בְּלֵילָא הַהוּא יַת אֲבוּהוֹן חֲמַר וְרַוֵי וְקָמַת זְעֵירְתָּא וְשַׁמִישַׁת עִמֵיהּ וְלָא יָדַע בְּמִשְׁכְּבָהּ וְלָא בְּמִקְמָהּ:

וְעַדִּיאַן תַּרְתֵּין בְּנַת לוֹט מֵאֲבוּהֶן:

וְאִתְעַבְּרַן תַּרְתֵּין בְּנַת לוֹט מֵאֲבוּהוֹן:

ותהרין וגו' . אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו בעצמן והוציאו ערותן לחוץ ונתעברו מביאה ראשונה:

{{י}} פירוש רבעו, דמתרגמינן לרבעה למשלט, ויש גורסין עדותן בדל"ת, והיא היא, אלה בתולי בתי (דברים כ"ב י"ז), תרגום יונתן אלה עדות בתי:

וִילִידַת רַבְּתָא בַּר וּקְרַת שְׁמֵהּ מוֹאָב הוּא אֲבוּהוֹן דְמוֹאָבָא עַד יוֹמָא דֵין:

וִילֵידַת רַבְּתָא בַּר וּקְרַת שְׁמֵיהּ מוֹאָב אֲרוּם מֵאֲבוּהָא אִתְעַבָּרַת הוּא אֲבוּהוֹם דְמוֹאֲבָאֵי עַד יוֹמָא דֵין:

מואב. זו שלא היתה צנועה פרשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון (דבר' ב יט) אל תתגר בם כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם, אבל לצערן התיר לו:

מואב. כמו מאב: וטעם עד היום. שלא התערב עמם גוי זר או זה הדבר ידוע עד היום:

(לז - לח) ותקרא שמו מואב. ותקרא שמו בן עמי. להורות של נתעברו מאדם בלתי הגון: הוא אבי מואב הוא אבי בני עמון. שירשו ארץ כי מפני שהיתה כוונת הנשים רצויה היה זרעם לשני גוים יורשי אברהם בקצת כאמרם בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה:

וּזְעֶרְתָּא אַף הִיא יְלִידַת בַּר וּקְרַת שְׁמֵהּ בַּר עַמִּי הוּא אֲבוּהוֹן דִּבְנֵי עַמּוֹן עַד יוֹמָא דֵין:

וּזְעֵירְתָּא אוּף הִיא יְלִידַת בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ בַּר עַמִי אֲרוּם בַּר אֲבוּהָא הוּא אֲבוּהוֹן דְעַמָא דְעַמוֹנָאֵי עַד זְמַן יוֹמָא דֵין: