הַמְרַגֵּל ((א)) בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י''ט ט''ז}: אֵיזֶהוּ רָכִיל? זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר: כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי עָלֶיךָ, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא עָשָׂה לְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת, הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא לָשׁוֹן הָרָע וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה, וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִמְצָּא מוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵרוֹ. כל זה שכתבנו מבואר ברמב''ם פ''ז מהלכות דיעות ובסמ''ג לאוין ל''ת ט' עיי''ש. והנך רואה מדבריהם שלאו זה כולל לשה''ר ג''כ, וכן איתא בהדיא בירושלמי פ''א דפיאה הלכה א' דלאו זה כולל שניהם. ועיין בחלק שני בתחלת הלכות רכילות מה שנכתוב בענין איסור רכילות במקוה''ח ובבאר מים חיים שם. ומ''ש דעובר היינו בין בפניו בין שלא בפניו כמו שכתב הרמב''ם בעצמו באותו הפרק בהלכה ה' וכמו שנברר אם ירצה השם לקמן בכלל ג' בשם כל הראשונים, ורק המספר לבד עובר על לאו זה ולא המקבל.

וְעוֹבֵר נַמֵּי {גם כן} ((ב)) הַמְסַפֵּר אוֹ הַמְקַבֵּל בְּלָאו {שְׁמות כ''ג א'} דְּ וְקָרֵי בֵּהּ נַמֵּי לֹא תַשִּׂיא, וְאִם כֵּן לָאו זֶה כּוֹלֵל לִשְׁנֵיהֶם. כן איתא להדיא בפסחים (קי''ח ע''א) עיי''ש, וכן כתב הרמב''ם להדיא בפ' כ''א מהלכות סנהדרין הלכה ז' וז''ל אסור לדיין שישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו וכו' שנאמר לא תשא שמע שוא ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשה''ר ומספר לשה''ר וכו'. וכן כתב ג''כ כלשון הזה בסה''מ שלו מצוה רפ''א, (ובסמ''ג לאוין י' משמע דעיקרו דהאי לאו קאי לענין לשה''ר עיי''ש וכן משמע במכילתא כהסמ''ג שזה לשון המכילתא לא תשא שמע שוא הרי זה אזהרה למקבל לשה''ר, דבר אחר הרי זה אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו משמע דעיקר קרא אתי אזהרה לקבלת לשה''ר. ועי' בספר דינא דחיי לבעל כנה''ג שהאריך בזה), ופשוט הוא דלאו זה כולל אפילו לשה''ר על דבר אמת כיון דלאו זה כולל נמי שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו כדאיתא בשבועות (ל''א ע''א) ובסנהדרין (ז':) ושם בוודאי אפילו על אמת אסרה התורה ואעפ''כ קראתו התורה שמע שוא או משום השומע שלא ידע את הדבר הזה שהוא אמת ואתה משיאו להאמין דבר שהוא אסור להאמין או משום שהתורה ירדה לסוף דעת המספר שכיון שהוא מספר טענותיו שלא בפני בעל דינו אי אפשר שלא יערב בתוך הטעמת דבריו דבר שאיננו אמת כ''כ ועיין בשבועות (ל''א ע''א) ברש''י ד''ה שמע שוא וא''כ פשוט הוא דה''ה לענין לשה''ר וק''ו בזה שבזה בוודאי לא יבוא בעל דין שכנגדו להכחישו ולהראותו שמה שסיפר עליו איננו אמת כ''כ ע''כ בודאי לא יבוש לערב בתוך הסיפור דבר שאיננו אמת כדי להטעים את הדבר לפני השומע וכן כתב בספר יד הקטנה בפרק ט' מהלכות דיעוח שלו דלאו זה כולל בכל גווני עי''ש. ולאו זה כולל נמי להמקבל ג''כ כנ''ל ובין על לשה''ר ובין על רכילות כמו שמבואר בהדיא בשערי תשובה לרבינו יונה במאמר רי''ג ובמאמר רכ''ה ע''ש וידוע דאיסור לשה''ר הוא בפניו ושלא בפניו כדלקמן הרי דלאו זה כולל בכל השמונה אופנים.

וְעוֹבֵר נַמֵּי ((ג)) הַמְסַפֵּר בְּמַה דִּכְתִיב {דברים כ''ד ח'}: , וּפֵרְשׁוּ בְּסִפְרָא {בחקתי פרשה א' ג'} דְּמַה שֶּׁכָּתְבָה הַתּוֹרָה ''לִשְׁמֹר מְאֹד'', הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ מִלְּהִזָּהֵר מִלָשׁוֹן הָרָע, שֶׁלֹּא תָּבֹא עָלֶיךָ הַצָּרַעַת עַל יְדֵי סִפּוּר הַזֶּה. מקור הדברים הוא בספרא [ריש פ' בחוקותי] הביאו הרמב''ן בפ' תצא וז''ל זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וגו', יכול בלבבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות הרי שמירת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכתב הרמב''ן על זה וזה לשונו: ופירושה, כי אצלם ''השמר בנגע הצרעת'' מנגע הצרעת, לשמור מאוד שלא תבואך, ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים, וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים שתהא מזכיר זאת בפיך עכ''ל. ואף שאפשר לומר דאף לדברי רמב''ן איננו לאו גמור רק מריבויא בעלמא דלשמור מאוד דריש הספרא ועיקר הלאו דהשמר וכל שמירה הוא ל''ת אתי לקציצת בהרת שהוא לאו גמור לכל מוני המצות, עכ''פ דינא דאורייתא הוא מריבויא דקרא שציונו הש''י לשמור מאוד שלא להסיח מלבנו מלהזהר מלשה''ר כדי שלא יביא אותנו האיסור לצרעת. ומה שמנינו אותו בגררא דלאוין אף דקי''ל השמר דכתיב אצל עשה עשה, והכא כתיב אצל זכור שהוא עשה כדלקמן בעשין אות א' וכן משמע בספר חרדים, משום דלענ''ד נראה דהכא שאני כיון דעיקר קרא זה אתי ללאו גמור והוא לאו דקציצת בהרת אפשר דגם זה נכנס בכלל לאו, ובפרט לפי מה שכתב המהרש''א בשבועות (דף כ') בחידושי אגדות דכל היכי דיש בענין הזה לאו ג''כ אז חוזר הענין לכללו דכל היכי דכתיב שמירה הוא ל''ת, א''כ בענין לשה''ר דיש ג''כ לאו דלא תלך רכיל כמו שכתב הרמב''ם אתי ג''כ האי שמירה ללאו. ומה שסתמנו הדברים וכללנו לאו זה אף ברכילות, משום דבאמת רכילות מביא ג''כ לידי צרעת כדמוכח בערכין (ט''ז ע''א) בגמרא דמשני הא דאהנו מעשיו נגעים באים עליו פירש''י שנתקוטטו על ידו, ועוד ראיה מדואג שנענש בצרעת כדאיתא בסנהדרין (ק''ו ע''ב) ודואג רוכל היה כדאיתא בכמה מקומות. וכללנו נמי אף שלא בפניו ממעשה דמרים דהיתה ג''כ שלא בפני משה כדאיתא בספרי פ' תצא ואעפ''כ נענשה בצרעת ובוודאי על אמת ג''כ העונש הזה כדאיתא ברז''ל ג' אמרו אמת דואג ובני רמון הבארותי וכו' ואעפ''כ נענש דואג וכנ''ל ואין חילוק בין איסור רכילות ללשה''ר וכנ''ל. אך על המקבל צ''ע אם הוא שותק ואינו מסייע לו בשום דיבור רק שהוא מאמין לו בלבו אם גם הוא נלקה בצרעת עבור זה וצ''ע.

וְעוֹבֵר נַמֵּי ((ד)) הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל בְּלָאו {ויקרא י''ט י''ד} דְּ כִּי כָּל אֶחָד נוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי חֲבֵרוֹ, שֶׁיַּעֲבֹר עַל לָאוִין הַמְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. אַךְ יֵשׁ חִלּוּק בֵּין הַמְסַפֵּר וְהַמְּקבֵּל בָּזֶה, דְּהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלָאו זֶה בֵּין אִם הַשּׁוֹמְעִים רַבִּים אוֹ מֻעָטִים, וְאַדְּרַבָּה כָּל שֶׁיִּתְרַבּוּ הַשּׁוֹמְעִים, יִתְרַבֶּה עָלָיו הַלָּאו הַזֶּה, כִּי הוּא נוֹתֵן מִּכְשׁוֹל לִפְנִי כַּמָּה אֲנָשִׁים. לֹא כֵן הַמְקַבֵּל, אֶפְשָׁר דְּאֵינוֹ עוֹבֵר בְּלָאו זֶה, רַק אִם הוּא לְבַדּוֹ שׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ עַתָּה הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת, וְאִלּוּ הָיָה הוֹלֵךְ עַתָּה מֵאֶצְּלוֹ, לֹא הָיָה לוֹ אֶל מִי לְסַפֵּר הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא שֶׁלּוֹ, אְבָל אִם יֵשׁ בִּלְעָדָיו שׁוֹמְעִים אֲחֵרִים בְּעֵת מַעֲשֶׂה, אֶפְשָׁר, דְּאֵין עוֹבֵר הַשּׁוֹמֵעַ על לָאו זֶה, כִּי אִם עַל לָאוִין אֲחֵרִים הַמְּפֹרָשִׁים בִּפְתִיחָה זוֹ, עַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חיִּים. וְכָל זֶה אִם בָּא אַחַר הַתְחָלַת הַסִפּוּר, אֲבָל הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לְסַפֵּר לְפָנָיו, אַף שֶׁבָּאוּ אַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁמוּעָה הָרָעָה הַזֹּאת עוֹד אֲנָשִׁים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר בְּכָל גַּוְנִי {בכל האופנים} כִּי עַל יָדוֹ הֻתְחַל הָאִסוּר. וְעַל כָּל פָּנִים צָּרִיךְ לְהִזָּהֵר מְאֹד מֵחֲבוּרוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁלֹּא לֵישֵׁב עִמָּהֶם, כִּי לְמַעְלָה כֻּלָּם נִכְתָּבִין בְּשֵׁם חֲבוּרַת רֶשַׁע כִּי כֵן אִיתָא {כתוב} בְּצַּוָּאַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל שֶׁצִּוָּה לְהוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּנִי, אַל תֵּשֵׁב בַּחֲבוּרוֹת הָאוֹמְרִים גְּנַאי מֵחַבְרֵיהֶם, כִּי כְּשֶׁהַדְּבָרִים עוֹלִים לְמַעְלָה בַּסֵפֶר נִכְתָּבִין, וְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם נִבְתָּבִין בְּשֵׁם חְבוּרַת רֶשַׁע. שהוא ל''ת גמורה ונמנית בסה''מ להרמב''ם מצוה רצ''ט ובסמ''ג לאוין סימן קס''ח. ומה שכתבתי דשייך בזה לפני עור הוא פשוט ממה דאמרינן בבבא מציעא (דף ע''ה:) דהלוה ברבית ג''כ עובר על לאו דלפני עור משום דאי לא היה לוה ממנו לא היה מלוהו ולא היה בא לידי עבירה וה''נ כן הוא אילו לא היו שומעים ממנו לא היה מדבר אל הקיר, והמספר בוודאי ג''כ עובר על לאו דלפני עור כי הוא נותן מכשול לפני המקבל וגדולה מזו אמרו בב''מ (דף ע''ה:) דהמלוה לחברו שלא בעדים עובר על לפני עור ונפסק בפוסקים ופרש''י כי עולה על רוחו לכפור עכ''ל. וא''כ ק''ו בנידון דידן דמה התם בוודאי אין רצונו של מלוה שיכפור לו הלוה הלואתו ואעפ''כ אמרינן דעובר משום דמכין לו סיבת העבירה וכן בהמכה לבנו גדול אמרינן במועד קטן דעובר משום לפני עור והטעם משום דגורם לו לחטוא נגדו אף דבודאי אין רצונו של אביו שיתריס הבן נגדו וק''ו בנידון דידן שהוא מטעים את הדברים באזניו ומפתהו עד שמקבל את הדבר דעובר. וכן משמע מלשון הרמב''ם בסה''מ מצוה רצ''ט וז''ל הזהיר מהכשיל קצתינו וכו' או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא לעון ובעזרתו הכשילו ויפתהו ויעזרהו להשלים העבירה או יכין לו סיבת העבירה ומאלו הפנים אמרו במלוה ולוה בריבית דשניהם עוברים בלאו דלפני עור כי כל אחד משניהם עזר את חברו והכין לו להשלים את העבירה עכ''ל הטהור. וה''נ דכוותיה בלשה''ר. לענין המספר והמקבל. ומ''ש בפנים חילוק לענין מקבל הוא מעבודה זרה (דף ו') דאמרינן שם דלפני עור מן התורה אין עובר רק בדקאי בתרי עברי דנהרא וע''ש בר''ן לענין דרבנן. ומה שלא החלטתי דבר זה וכתבתי בלשון אפשר משום דיש לי צ''ע אולי גם בזה עובר על לפני עור כיון דחזינן דהקפידה התורה על המספר על שהוא משיא שמע שוא כדאיתא בפסחים (קי''ח.) קרי ביה נמי לא תשיא אפשר דעובר על כל אחד מהשומעים בלאו זה דומיא דמאכיל איסור לכמה אנשים דכל שיתרבו האוכלים יתרבה האיסור על המאכיל וא''כ ממילא עבר כל אחד מהשומעים על לאו דלפני עור על שהוא מכשיל את המספר בלאו דלא תשיא וצ''ע. ודע דלאו זה דלפני עור שייך בכל השמונה אופנים בפשיטות כיון דעצם האיסור של לשון הרע שייך בכל האופנים וכנ''ל, א''כ ממילא שייך לפני עור ג''כ בכל האופנים.

וְעוֹבֵר נַמֵּי הַמְסַפֵּר ((ה)) לָשׁוֹן הָרָע בְּלָאו {דברים ה' י''א} דְּ, שֶׁהוּא אַזְהָרָה לְגַסֵי הָרוּחַ, כִּי כֵּיוָן שֶׁהוּא מַלְעִיג וּמִתְלוֹצֵּץ עַל חֲבֵרוֹ, מִסְתָמָּא הוּא מַחֲשִׁיב אֶת עַצְּמוֹ לְחָכָם וּלְאִישׁ בַּאֲנָשִׁים, כִּי אִלּוּ הָיָהִ מַכִּיר אֶת נִגְעֵי עַצְּמוֹ, לֹא הָיָה מַלְעִיג מֵחֲבֵרוֹ, וְיָדוּעַ מַּאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסוֹטָה {דף ד'}, שֶׁעֲוֹן הַגַּאֲוָה קָשֶׁה עַד מְאֹד, כִּדְאִיתָא שָׁם, שֶׁעֲבוּר זֶה אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְהוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּשְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו, וְהוּא נִקְרָא תּוֹעֵבָה, עַיֵּן שָׁם בַּגְּמָרָא. וּבִפְרָט אִם בַּסִפּוּר הַזֶּה שֶׁל קְלוֹן חֲבֵרוֹ הוּא מְכַבֵּד אֶת עַצְּמוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר בְּלָאו זֶה, מִלְּבַד מַה שֶּׁכְּרָתוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ''ל בְּרוּחַ קָדְשָׁם מֵעוֹלָם הַבָּא וְאָמְרוּ {ירושלמי, חגיגה פרק ב' הלכה א'}: ''הַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא''. כן איתא בסוטה (דף ה') ואיתא בסמ''ג בהקדמה שרמזו לו על לאו זה מן השמים שלא ישכח מלמנותו ומנאהו בל''ת ס''ד ע''ש. ומש''כ מסתמא הוא מחשיב את עצמו וכו' כן כתב ר''י בש''ת במאמר קע''ד עי''ש. ודע, דלאו זה אין שיך בעניננו, כי אם בלשה''ר ולא ברכילות, ורק להמספר בלבד, אמנם אפילו על אמת ואפילו שלא בפניו. ולענין המתכבד בקלון חברו עיין בשה''ק שכתב דזה דווקא בפניו וכוונתו דשלא בפניו אין חמור כ''כ לענין עוה''ב אבל איסור גאוה ושארי איסורים יש גם שלא בפניו כמו שכתבנו ופשוט.

וְעוֹבֵר נַמֵּי הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל ((ו)) בְּלָאו {ויקרא ב''ב ל''ב} דְּ , אַחֲרֵי שֶׁאֵין בָּזֶה תַּאֲוָה וְלֹא הֲנָאָה גַּשְׁמִית, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִתְגַּבֵּר יִצְּרוֹ עָלָיו, עַל כֵּן נֶחְשָׁב הֶעָוֹן הַזֶּה כְּמֶרֶד וּפְרִיקַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּעָלְמָא, וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בָּזֶה. וְזֶה דִּבַּרְנוּ אֲפִלּוּ בִּסְתַם אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וּבִפְרָט אִם הוּא אִישׁ חָשׁוּב, שֶׁהַכלּ מִסְתַּכְּלִין עַל מַעֲשָׂיו, בְּוַדַּאי מִתְחַלֵּל הַשֵּׁם עַל יְדֵי זֶה. וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִם הָיָה הָעֲבֵרָה הַזֹּאת בָּרַבִּים, בְּוַדַּאי שֶׁהַחֵטְא גָּדוֹל עַד מְאֹד, שֶׁנִּקְּרָא מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בָּרַבִּים. הוא ממה שכתב הרמב''ם בספר המצות ל''ת ס''ג וז''ל שהזהירנו מחילול השם וכו' והעון הזה יחלק לשלשה חלקים וכו' והחלק הב' כשיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה וכו' הנה זה מחלל השם גם כן ולוקה ולפיכך אמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את השם אלהיך אני ה', כי זה מכוין להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה, ופירושו הרי הוא כמכוין להכעיס בזה הענין שאין לו הנאה גשמית בה. וכן מוכח להדיא בספר החינוך בהעתיקו את דברי הרמב''ם ובמצוה רצ''ה עי''ש, שכתב שזה יראה הכעסה בזה הדבר וכו' ומשמע מדבריהם שאפילו אם הוא מרויח ממון על ידי העון אף על פי כן נקרא מחלל שם שמים אחרי שאין לו מזה הנאה גשמית, וכן מוכח מדהביא הרמב''ם ראיה מכתוב ולא תשבעו וזה הכתוב מיירי בכפירת ממון כמ''ש בסה''מ ל''ת רמ''ט, וק''ו בעניננו שאין לו שום הנאה כמ''ש בתענית (דף ח') לעתיד לבוא מתקבצות וכו' אצל הנחש ואומרים לו: ארי דורס ואוכל וכו' אתה מה הנאה יש לך? והוא משיב להם: ומה יתרון לבעל הלשון? ועי''ש ברש''י שפרש שמספרין לשה''ר אף על פי שאין לו הנאה, א''כ בוודאי נקרא מחלל השם עי''ז, וכן משמע בספר יראים לרבנו אליעזר ממיץ שעבירה זו יכנס על פי התורה בכלל חילול השם שז''ל במצוה ו' את ה' אלהיך תירא ותן כבוד לשמו ושמור מחללו דכתיב בפרשת אמור ולא תחללו את שם קדשי, ומקרא זה נוקב ויורד עד תהום, ועל לאו זה ידוו כל הדווים כי חילול השם ישנו בכמה דברים ואין להם שיעור שכל המבזה אפילו מצוה אחת ומיקל כלל בכבוד שמים נקרא מחלל השם עכ''ל. ובפרט בל''ת זו של לשה''ר ורכילות אנו רואין בעו''ה שכל הרגיל בה הרי היא כהפקר בעיניו ואינה נחשבת ברעיוניו לל''ת כלל שאפילו אם ידבר רע על חברו ויגנהו בתכלית הגנות אם תשאלהו למה דברת לשה''ר או רכילות יאמר לך על זה אלף התירים שדבר זה איננו בכלל לשה''ר, ואם תברר לו בראיות שדבר זה הוא בכלל לשה''ר גמורה יחזור מדיבורו ויאמר אף אם דבר זה הוא בכלל לשה''ר אבל על איש כזה בוודאי לא כוונה התורה מפני שהוא איש צבוע או חנף ומצוה לפרסמו ועוד שראיתי עליו עולה פלונית ופלונית. הקיצור כל מה שתרצה להראותו את גודל עונו שעבר ע''י דיבורו שדיבר עד עתה יוסיף לדבר עליו עוד יותר לשה''ר ויותר רכילות ויוציאנו ג''כ מעמיתך שהוא אינו בכלל ישראל לפי שיטת יצה''ר שלו. הנמצא כזה בכל עונות שבעולם, למשל אם נראה שאחד נכשל באכילת חזיר בשוגג ונוכיח אותו על מה שעבר על תורת ה' ולא השגיח על עצמו שלא לבוא לזה היתכן שיקח עוד חתיכת חזיר בפני המוכיח אותו ויאכל בפניו (אם לא במי שהמיר את דתו ח''ו ויצא מכלל ישראל לגמרי ובאיש כזה אין אנו מדברים), ובעון המר הזה שעליו יש ג''כ לאו מפורש בתורה וענשו חמור עד מאוד כאשר ביארנו כמה פעמים מן הש''ס והפוסקים אנו רואים בעו''ה שכל מה שנוכיח לאיש על מה שדיבר לשה''ר או רכילות על פלוני יחזור ויגנהו עוד יותר ויותר עד שכמעט עפ''י הדין ננעלה מצות הוכחה על זה (ואי''ה לקמן בהלכות לשה''ר כלל ו' יבואר זה), אין זה כי אם מפני רוב ההרגל נעשה הדבר הזה בעוה''ר כהפקר א''כ בוודאי נכנס דבר זה בכלל מיקל בכבוד שמים ומחלל השם עי''ז. ומ''ש ובפרט אם הוא איש חשוב וכו'. שזה לשון הרמב''ם בסה''מ שם והחלק המיוחד הוא שיעשה אדם ידוע במעלה ובטוב פעולה אשר נראה בעיני ההמון שהיא עבירה ואין ראוי לנכבד לעשות דמיון הפועל ההוא אף על פי שהפועל מותר הנה הוא חלל השם ומייתי ע''ז גמרא דיומא בפ' יוה''כ בסופו היכי דמי חילול השם כגון דשקיל בשרא מבי טבחא ולא יהיב דמי לאלתר וכן כתבו כולם הסמ''ג והחינוך והספר יראים להרא''מ שאפילו דבר שהוא מותר מן הדין אך לעיני ההמון נראה דבר זה לאיסור עובר בזה על ל''ת דאוריתא של ולא תחללו את שם קדשי, שאין כח לא בתשובה לכפר ולא ביסורין למרק ולא ביוה''כ אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר ונגלה וכו' עד תמותון כי ע''י שאדם חשוב עובר על התורה נעשה שם קדשו יתברך ותורתו חולין אצל ההמון. וכיוצא בזה כתב הרמב''ם בפ''ה מהלכות יסודי התורה הלכה י''א ע''ש שכתב או שדיבורו אינו בנחת עם הבריות ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים אלו עי''ש. ובפרט בעון זה שבאמת הוא עון גדול בלא''ה כמה צריך הבן תורה להתחזק בזה תמיד שלא ישמע מפיו שום גנאי כדי שלא יהיה מצות ה' כהפקר ח''ו. ומש''כ ואם היה העבירה הזאת ברבים וכדומה הוא ממה שכתב ברמב''ם ובספר המצות הנ''ל עי''ש. ודע דעון חילול השם אין שיעור לענשו כמפורש בקידושין סוף פרק קמא שאם היו עונותיו וזכיותיו מחצה על מחצה וחילול השם בכלל מכרעת לכף חוב ובאבות תנן דאפילו חילל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם. ודע דלאו דלא תחללו שכתבנו הוא בכל השמונה אופנים כיון דאיסורו הוא בכל הח' האופנים וכנ''ל.

וְלִפְעָמִים ((ז)) עוֹבֵר הַמְסַפֵּר גַּם כֵּן בְּלָאו {ויקרא י''ט י''ז} דְּ, כְּגוֹן אִם בְּפָנָיו שָׁלוֹם יְדַבֵּר אֶת רֵעֵהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַבְאִישׁ אֶת רֵיחוֹ בִּפְנִי אֲחֵרִים, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִם בְּפֵרוּשׁ מְצַּוֶּה לָהֶם, שֶׁלֹּא יֵלְכוּ וְיוֹדִיעוּהוּ, דִּבְוַדַּאי עוֹבֵר עַל לָאו זֶה. ואף שאמרו בגמרא דערכין (ט''ז:) דבשנאה שבלב הכתוב מדבר והובא דבר זה ברמב''ם במדע פ''ו הלכה ה' וז''ל והמכה חבירו והמחרפו אע''פ שאינו רשאי אינו עובר בלא תשנא. כוונתו דוקא מחרפו, אף שגברה שנאתו עד שפלטה לחוץ עכ''פ ידע חבריו איך להשמר ממנו, אבל בשנאה שבלב אף דלא ידע איך להשמר ממנו, ולכן אסרה התורה את זה בפרטיות וא''כ בעניננו הנ''ל הוא תרתי לגריעותא. שגברה שנאתו כ''כ עד שפלטה לחוץ. שלא ידע חבירו איך להשמר ממנו כיון שבפניו הוא מדבר עמו בדרך שלום ואהבה ואך שלא בפניו הוא מכהו בלשון פיו. וב''ה שמצאתי כן בסה''מ להרמב''ם מצוה ש''ב וז''ל הזהיר אותנו משנוא קצתנו את קצתנו וכו'. ולשון ספרא לא אמרתי אלא בשנאה שבלב. אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר על לאו זה ועובר על לא תקום ולא תטור ואהבת עכ''ל. הרי שביאר הרמב''ם בפרוש והראה לו וכו' והודיעו וכו' וכן החינוך כתב ג''כ כלשון הזה של הרמב''ם. ולאו דלא תשנא שייך בד' אופנים הראשונים ורק במספר ושלא בפניו.

וְלִפְעָמִים שֶׁהַמְסַפֵּר עוֹבֵר גַּם כֵּן ((ח-ט)) עַל לָאו {ויקרא י''ט י''ח} דְּ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׂנְאָה עָלָיו עַל דָּבָר, שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ טוֹבָה בִּדְבַר שְׁאִילַת מָמוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה (כְּמו שׁכָּתַבתִּי בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים, בְּשֵׁם הָרְאֵ''ם) וְלֹא הֵיטִיבוֹ, וַעֲבוּר זֶה נוֹטֵר לוֹ שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה אַחַר כָּךְ עָלָיו שׁוּם דְּבַר גְּנַאי, מְפַרְסְמוֹ בִּפְנִי אֲנָשִׁים. וְהוּא עוֹבֵר מִתְּחִלָּה עַל הַנְּטִירָה שֶׁבַּלֵּב, עַל לָאו דְּ''לֹא תִטֹּר", וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁנּוֹקֵם מִמֶּנּוּ, וְסִפֵּר עָלָיו עֲבוּר זֶה הַדִּבְרֵי גְּנוּת שֶׁרָאָה עָלָיו, עוֹבֵר עַל לָאו דְּ''לֹא תִקֹּם'', אֶלָּא צָּרִיךְ שֶׁיִּמְחֶה הַדָּבָר מִלִּבּוֹ. והוא נמנה לכל מוני המצות. ומה שכתבתי בפנים בדבר שאילת ממון שז''ל הגמרא (יומא כ''ג.) איזו היא נקימה, אמר לו השאילני מגלך א''ל לאו, למחר א''ל השאילני קרדומך א''ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר ליה השאילני מגלך א''ל לאו, למחר א''ל השאילני קרדומך א''ל הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה ומה שכתבתי בפנים והיוצא בזה הוא משום דבאמת הא דנקט הגמרא השאילני מגלך או קרדומך לאו דוקא דה''ה לכל הטובות אשר בין אדם לחבירו אסור לנקום או אפילו לנטור בלבו בלבד דכן כתב הר''א ממיץ בהספר יראים שלו וז''ל במצוה קצ''ז (בס''י השלם מ') מנלן דבממון משתעי קרא ולא בדברים צא ולמד מי''ג מדות שהתורה נדרשת בהן במה הכתוב מדבר בממון פעולת שכיר עשק וגזל פרט גניבה כחש ממון ושקר. ולאו דוקא שאילת כלים, דהא לאו כלים כתיב בקרא, אלא אפילו שאר ממון דלאו כלים נינהו למדנו שמוזהרין ישראל שלא למנוע לעשות צדקה וגמ''ח בממון בשביל שלא עשה הוא עמו כהוייתו שזו היא נקימה וגם מוזהרין וכו' שזו היא נטירה עכ''ל. ומה שכתבתי בפנים על הנטירה שבלב על הלאו דלא תטור כן כתב ר''י בש''ת במאמר ל''ח דאין העונש בזה על הדיבור אלא על נטירת הלב, וכן כתב בספר החינוך במצוה רמ''ב וז''ל שם אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו עכ''ל. וכן מוכח מהרמב''ם בסוף הלכות דיעות שכתב דצריך שימחה הדבר מלבו. ומה שכתבתי בפנים לענין לא תקום ולא תטור הוא שייך בכל האופנים ורק להמספר, ואולם אם המקבל סייע בהסיפור ונהנה ממנו עבור שלא הטיב עמו ג''כ גם הוא עובר בלא תקום ולא תטור. ומה שציירתי בדבר שאילת ממון ולא ציירתי בפשיטות כגון ששפך עליו דברי בוז משום דהרבה פוסקים סוברים דמן הדין אין עובר על זה בלאו דלא תקום ולא תטור כיון שציערו צער הגוף וראיתם הוא מיומא (דף כ''ג.) דקמשני הגמרא ההוא בממון הוא דכתיב וכו' עי''ש. מזה מוכח דאם ציער צער הגוף מותר לשום הדברים על לבו ולזכרו (אך לענין לנקום ממנו במה שכתבנו בפנים דהיינו לילך ולגלות גנותו בפני בני אדם משום זה צריך עיון גדול, ונראה דאסור, כי לו יהי דאיננו עובר על הלאו דסיפור לשה''ר עכ''פ עובר על הלאו דלא תשיא משום השומע ועוד איזה איסורים הנזכרים בפתיחה הזו ששיך גם בזה ולקמן בכלל ט' בהלכות רכילות נאריך בזה איה''ש). ורק אם ביקש ממנו מחילה מצוה להעביר על מידותיו, א''כ ליכא בזה הלאו דלא תטור, וכן כתב הסמ''ג בל''ת י''ב ובש''ת במאמר ל''ח ע''ש. אבל מדברי ספר החינוך במצוה רמ''א משמע דמה''ת נאמרו הלאוין דלא תקום ולא תטור אפילו אם ציערו צער הגוף דז''ל במצוה הנ''ל שלא לנקום כלומר שנמנענו לקחת נקמה מישראל הענין הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו בא' מכל הדברים ונוהג רוב בני העולם הוא שלא יסורו מלחפש אחר מי שהרע להם עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם ומזה הענין ימנענו הש''י באומרו לא תקום, ולשון ספרא עד היכן כוחה של נקימה. א''ל השאילני מגלך וכו'. משרשי המצוה שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב ועד רע הוא סיבה שתבוא אליו מאת הש''י, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצונו ב''ה, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עונותיו גרמו לו והש''י גזר עליו בכך ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו כי העון הוא המסבב וכמו שאמר דוד ע''ה הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא וכו' עכ''ל. וז''ל ג''כ שם במצוה רמ''ב שלא לנטור כלומר שנמנענו מלנטור בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל ואע''פ שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול כמעשיו אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו ועל זה נאמר לא תטור, ולשון ספרא עד היכן כוחה של נטירה א''ל השאילני מגלך ולא השאילו וכו' ומדכתב שהרע או ציער וכו' או יכאיבוהו לאדם וכו' וגם ממה שהביא מהמעשה דשמעי בן גרא והתם הלא חירף לדוד המלך ע''ה, וכן ממש''כ בהלאו דלא תטור שהרע לנו אחד מישראל מכל אלו מוכח דעת החינוך דמה''ת אסור לנקום ולנטור בכל גווני אח''כ, רק בשעת מעשה מותר להשיב על חירופין מן הדין, רק משום מצוה ומדה טובה בעלמא אמרו הנעלבים ואינם וכו' שומעין חרפתם ואינם משיבין וכו' וכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו כמ''ש החינוך במצוה של''ח עי''ש. וסברא נכונה היא דבעת מעשה החירוף א''א בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין אם לא מי שברכו ה' במידות קדושות וכמ''ש החינוך במצוה של''ח עי''ש, אבל אח''כ שכבר נח רוגזו אסרה התורה להעיר רוחו ולנקום ממנו ואפילו רק לנטור השנאה בלב אסור אלא בהרחב זמן מעט אח''כ צריך לשכוח הדבר מלבו וכהאי גוונא איתא בח''מ בסימן תכ''א סי''ג בהגה''ה במ''ש וכן הוא לענין גידופים וביושים המתחיל פורע הקנס שמדמה דין זה לדין הנזכר שם במחבר ועי''ש בסמ''ע שהוא ממש כסברתנו הנ''ל. אבל צ''ע מה יעשה בגמרא יומא הנ''ל שמחלק בין צער הגוף לדבר שבממון וגם על הרמב''ם יש תימה שלא העתיק דבר זה להלכה משמע שגם הוא ס''ל כהחינוך דאסור בכל גוונא מה יעשה בגמרא הנ''ל ואולי דסברת הרמב''ם והחינוך דהא דמתיר הגמרא בצערא דגופא נדחה בקושית והא תניא הנעלבין וכו' והא דקמשני במסקנא דנקט ליה בליביה לא קאי רק על ת''ח משום דחרפו בפרהסיא ואיכא בזיון התורה וכמ''ש בסוף הלכות ת''ת ועיין בלח''מ שם ובסמ''ג במצוה זו. היוצא מדברינו אם ציערו צערא דגופא מחלוקת בין הראשונים אם מותר מן התורה לנקום ממנו וספיקא דאוריתא לחומרא. אבל אם העולה שיש לו עליו הוא עבור עניני ממון לכולי עלמא אסור לנקום ממנו בכל גוונא כמ''ש בפנים. ואל תקשה על דברינו מדברי הספר יראים שהעתקנו דבריו למעלה דמשמע מיניה לכאורה דדוקא מממון לממון אבל אם דיבר עליו לשה''ר או רכילות זה לא הוי ממון דזה אינו דכוונת היראים רק להסביר מנא ידע הגמרא דאם ציערו צער הגוף מותר לנקום ולנטור ממנו דילמא אסרה התורה בכל גווני ולזה הסביר היראים באחת מי''ג מידות דמה שהוא ציערו מתחילה היה בעניני ממון אבל הנקימה והנטירה גופא שאסרה התורה ודאי דאסרה בכל גווני וראיה ע''ז דהרי משמע מגמרא דיומא הנ''ל דצערא דגופא חמור מממון וכיון דאסרה התורה לנקום ולנטור בממון עאכ''ו היכי דהנקימה יהיה בצער הגוף דאסור הרי דהלימוד של י''ג מדות לא קאי רק במה שהוא ציערו מתחילה. ועוד דכיון שאסרה התורה אפילו בלב לבד לנטור כמו שהוכחנו לעיל מהרמב''ם ושאר פוסקים ממילא אסור בכל גווני הנקימה והנטירה, דאי לא תימא הכי רק דגזרת הכתוב דוקא מממון לממון אסור אבל מותר לצערו בצער הגוף א''כ עכ''פ הוא נוטר בלב אלא ודאי כמו שכתבנו ונקימה דומיא דנטירה דמיירי בכל גווני ואע''פ שבאופן זה הוא דבר פשוט מ''מ אם הענין היה להיפך הוא צע''ג לפי דברי היראים כגון אם חרפו אם מותר לנקום ממנו בענין ממון ואין כונתי לענין גזל ח''ו רק לענין שאילת כלים וצדקה וגמ''ח וכיוצא בזה, מי נימא כיון דצערי צערא דגופא מותר לנקום ממנו בכל גווני מן התורה רק משום מצוה בעלמא דכל המעביר על מידותיו דכיון דמותר מן התורה לנקום ולצערו צער הגוף כמו שעשה לו עאכ''ו למנוע ממנו טובת ממון דקל הוא מצער הגוף כמו שמוכח מגמרא דיומא הנ''ל או דאפשר דמה שכתב היראים הנ''ל באחד מי''ג מידות דבממון אסור לנקום הכונה אפילו אם ציערו צער הגוף אסור לנקום ממנו בענין ממון דאפשר דכללה התורה בזה הבנין אב ב' פנים א' להתירא ואחד לאיסורא, ההתירא דהיינו אם הראשון ציערו בגוף מותר לנקום ממנו בגוף, והאיסור, אם הראשון שעשה לו היה בעניני ממון או שהנקימה יהיה בעניני ממון גזרת הכתוב הוא דאסור וצ''ע. וכל זה לשיטת היראים והסמ''ג והר''י הנ''ל אבל לפי מ''ש לעיל בשם הרמב''ם והחינוך דאסור מן התורה בכל גווני אם כן אין נפקא מיניה כלל בזה.

וְאִם קָם ((י)) וְהֵעִיד עָלָיו לִפְנִי בֵּית דִּין בִּדְבַר אִסוּר בִּיחִידִי, כֵּיוָן שֶׁאֵין יָכוֹל לָבוֹא מִזֶּה שׁוּם תּוֹעֶלֶת לְעִנְיַן מָמוֹן וּשְׁבוּעָה וְלֹא לְעִנְיַן לִפְסֹל אֶת הָאִישׁ הַזֶּה מֵחֶזְקַת כַּשְׁרוּתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא עֵד אֶחָד בַּדָּבָר, אִם כֵּן שֵׁם בִּישׁ בְּעָלְמָא הוּא דְּקָא מַפִּיק עָלָיו, וְעוֹבֵר עַל יְדֵי זֶה גַּם כֵּן עַל לָאו {דברים י"ט ט''ו} דְּ, וּצְּרִיכִין בֵּית דִּין לְהַלְקוֹתוֹ עֲבוּר זֶה הַדָּבָר. הוא ממ''ש בפסחים (דף קי''ג) דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא נגדיה לזיגוד א''ל טוביה חטא וזיגוד מינגד אמר ליה אין דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת את לחודיה אסהדת ביה שם רע בעלמא הוא דקא מפקת ביה ואף שבפירוש רשב''ם שם בדיבור המתחיל שם רע וכו' הרי אתה עובר על לאו דלא תלך רכיל בעמיך ובד''ה דכתיב לא יקום וכו' משמע דעיקר הלאו דלא יקום נאמר רק להורות שאין נאמן בעדותו ביחידי ולא יקבלו בית דין את דבריו וכן משמע מספר המצות להרמב''ם במצוה רפ''ח שעיקר לאו זה נאמר רק על ב''ד מ''מ העתקתי לאו זה מפני שיטת הסמ''ג בסימן רי''ג והיראים בסימן רמ''ד שזה לשונם לא יקום עד אחד באיש תניא בספרי אין לי אלא בדיני ממונות דיני נפשות מנין ת''ל לכל עון קרבנות מנין ת''ל ולכל חטאת וכו' וכי מאחר שסופנו לרבות הכל מה ת''ל וכו' ר' יוסי אומר לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה ע''כ לשון הספרי. ולמדנו מכאן שעד אחד שיודע בחבירו עון דבר שאינו ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו ואם קם והעיד עליו היה לוקה דשם ביש בעלמא קמפיק עליה כדאמרינן בפסחים במעשה הנ''ל דנגדיה רב פפא לזיגוד ופי' משום לאו דלא יקום, אמנם אותו מלקות מדרבנן היה, שהרי במסכת סנהדרין (דף י') למדין מכות מדיני נפשות בגזירה שוה דרשע רשע ודיני נפשות אין דנין אלא בזמן שסנהדרין נוהגת עכ''ל הסמ''ג והיראים הנ''ל. משמע בהדיא מדבריהם דבזמן הבית היה זיגוד חייב מלקות מן התורה משום לאו הנ''ל. והנפקא מיניה בין הדיעות האלו הוא רק לענין מלקות דאוריתא אבל מכות מרדות מדרבנן לכולי עלמא היה חייב כמו שהעתקתי בפנים וראיה ממעשה דזיגוד הנ''ל. ודע דלאו זה שייך אפילו ברכילות כגון אם הוא קם והעיד עליו לפני ב''ד מה שהוא עשה לפלוני או שדיבר על פלוני רעה והעד יודע שעדותו לא יתקבל בבית דין כדי לחייב עי''ז להשכנגדו אפילו שבועה או מטעם שאין שייך בדבר זה שבועה או מטעם שהוא גרמא בעלמא נמצא דעל ידי עדותו לא יצא שום תועלת רק לעורר מדנים בין איש לרעהו ע''כ עובר על לאו זה, דכלל כללה לנו התורה שאסור לקום ולהעיד עליו בדבר שלא יבוא תועלת מעדותו בין בבין אדם למקום ובין בין אדם לחבירו רק שיתעורר ע''י זה מדנים עליו, אפילו הוא יודע בעצמו שהדבר אמת. וכן מצאתי בהדיא בביאור הגר''א על ח''מ בסימן כ''ח שאפילו בדיני ממונות אם לא יבוא מזה תועלת להשכנגדו אף לענין שבועה, אסור להעיד מן התורה, ולאו זה שייך אפילו אם הוא יודע בעצמו שהדבף הזה הוא אמת, כמו שמוכח שם בפסחים ממעשה הנ''ל ולמספר (לפי שיטת היראים והסמ''ג) וכ''ש לב''ד שלא יקבלו את דבריו ביחידי שעליהם בוודאי נאמר הלאו זה כמו שכתב הרמב''ם בספר המצות מצוה רפ''ח ובהלכות עדות פ''ה עיין שם, ולאו זה אין שייך כי אם בפניו דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין.

וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ ((יא)) הוּא בִּמְסַפֵּר בִּיחִידִי אוֹ שׁוֹמֵעַ בִּיחִידִי, אֲבָל אִם הוּא מְדַבֵּקּ עַצְּמוֹ לַחֲבוּרָה שֶׁל אַנְשֵׁי רֶשַׁע וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע כְּדֵי לְסַפֵּר לָהֶם אוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מֵהֶם, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל לָאו {שמות כ''ג ב'} דְּ {לפי מה שכתב רבנו יונה במאמר ג'}, שֶׁהוּא אַזְהָרָה, שֶׁלֹּא לְהַסְכִּים וּלְהִתְחַבֵּר עִם עוֹשֵׂי עָוֶל, אַךְ שֶׁהֵם רַבִּים, וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּאוֹת ו' בְּמִּצְּוַת עֲשֵׂה, שָׁם תִּרְאֶה שֶׁעוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְּוַת עֲשֵׂה עַל יְדֵי הִתְחַבְּרוּתוֹ הָרָעָה הַזֹּאת, וְעַיֵּן לְעֵיל בְּאוֹת ד' בִּפְנִים בַּמֶּה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּשֵׁם פִּרְקֵּי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּצַּוָּאָתוֹ לִבְנוֹ עַל עִנְיָן זֶה. כל זה הוא לענין לאו דאורייתא ובלאו הכי יש על זה איסורים דרבנן ולאוין מדברי קבלה כמעט עד אין מספר כמ''ש ובדרך חטאים וגו' ובמושב לצים וגו' ובמשלי כמה כתובים ע''ז וכמה מאמרי חז''ל ואיה''ש בחלק שלישי יתבאר היטב גודל גנותם. ודע דלאו זה דלא תהיה אחרי רבים וגו' הוא שייך בכל ח' אופנים בפשיטות וכנ''ל.

וְאִם הוּא מַחֲזִיקּ בַּמַּחְלֹקֶת ((יב)) עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ עוֹבֵר עוֹד עַל לָאו {במדבר י"ז ה'} דְּ שֶׁהוּא אַזְהָרָה, שֶׁלֹּא לְהַחֲזִיק בְּמַּחְלֹקֶת כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין {דף ק''י}. דז''ל הגמרא אמר רב וכו' כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר לא יהיה כקרח וגו' ועיין בסמ''ג ל''ת קנ''ז וברבינו יונה במאמר נ''ח משמע מדבריהם שהוא לאו גמור ועיין בספר המצות שורש ח' וברמב''ן שם. ודע דלאו זה שייך בין בלשה''ר ובין ברכילות ואפי' על אמת ובין בפניו ובין שלא בפניו ולהמספר, ואפשר דגם על המקבל שייך לאו זה דאילו היה מראה פנים נזעמים להמספר עבור זה להראותו שאינו רוצה בלשה''ר שלו ממילא היה נשקע המחלוקת.

וּפְעָמִים הַרְבֵּה מָצּוּי עוֹד לָאו אֶחָד, וְהוּא לְפִי מַה שֶּׁרְגִילִין הַרְבֵּה פְּעָמִים לְבַזּוֹת לַחֲבֵרוֹ ((יג)) בְּמַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים אוֹ בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה אוֹ בְּמִעוּט חָכְמָתוֹ בַּתּוֹרָה אוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ, כָּל אִישׁ לְפִי עִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר נֹאמַר לוֹ דְּבָרִים, אֲשֶׁר יַכְעִיסוּהוּ וְיַבְהִילוּהוּ, וְלֹא יוּכַל לְהֵעָזֵר מֵהֶם, אֲפִלּוּ אִם הָיָה הַדָּבָר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְּמוֹ, עוֹבֵר עַל לָאו {ויקרא כ''ה י''ז} דְּ דְּאַיְרֵי בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, כִּדְאִיתָא בְּבָבָא מְצִּיעָא {דף נ''ח:}, וְקַל וָחֹמֶר אִם הָיָה זֶה בִּפְנֵי אֲנָשִׁים. וְנִמְּצָּא לְפִי זֶה, שֶׁהַמְגַנְּה לַחֲבֵרוֹ בֵּין בִּרְכִילוּת וּבֵין בְּלָשׁוֹן הָרָע בְּפָנָיו וּבִפְנִי אֲחֵרִים, מִלְּבַד שֶׁיֵּשׁ עָלָיו לָאו דְּלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, עוֹבֵר גַּם כֵּן בְּלָאו זֶה. כדאיתא בב''מ (דף נ''ח ע''ב) במשנה כשם שיש אונאה בממון כך יש אונאה בדברים וכו' היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו' לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך וכו' ומה שכתבנו במיעוט חכמתו וכו' דבאמת הא דנקט הגמרא בעל תשובה או מעשי אבותיך לציור בעלמא נקט וה''ה לשאר דברים אשר יצער בזה את חבירו כדאיתא בח''מ בסי' רכ''ח כגון אם נשאל שאלה לא יאמר לו מה תשיב אתה בדבר הזה והוא יודע שאינו יודע וכיוצא בזה עיי''ש. ומ''ש אשר נאמר לו דברים אשר יכעיסוהו ויבהילוהו הוא ממה שכתב הרמב''ם בספר המצות במצוה רנ''א וזה לשונו הזהירנו מהונות קצתינו את קצתינו והוא שנאמר לו דברים אשר יכעיסוהו ויבהילוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם וכן כתב בספר החינוך במצוה של''ח וז''ל שלא להונות לאחד מישראל בדברים כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם וכו' וסיים החינוך ע''ז והעובר על זה והכאיב את ישראל באותן שפירשו ז''ל כנ''ל וכיוצא בהם עובר על לאו ואין לוקין לפי שאין בו מעשה, וכמה מלקות בלי רצועה של עגל יש ע''ז ביד האדון המצוה ית' ויתעלה עכ''ל. ובאמת לאו של אונאת דברים גדול מאונאת ממון כמ''ש בב''מ שם עי''ש ומ''ש בפנים וק''ו אם היה זה בפני אנשים כן איתא להדיא בש''ת לר''י במאמר רי''ד עי''ש. ומ''ש בין בלשה''ר משום דכל אלו הדברים שכתבתי באות זה הוא לשה''ר גמורה ג''כ מן הדין לבד מהאיסור של אונאת דברים כמ''ש בש''ת במאמר הנ''ל וכן מוכח מהרמב''ם בפ''ז מהלכות דיעות הלכה א' ובהלכה ה' עי''ש שכ' בין בגופו או בממונו או להצר לו וכו' וכמו שנבאר הכל איה''ש לקמן בהלכות לשה''ר בכלל ה'. ומ''ש בין ברכילות היינו שאומר לו בפניו ובפני מי שדיבר עליו מה שאמר לו עליו מתחלה בינו לבין עצמו דמן הסתם מצטער על זה כי הטבע שאין החי יכול להכחיש את החי ואין בו כח להעזר מזה הצער וכנ''ל. ודע דלאו זה שייך בד' אופנים הראשונים ולהמספר בלבד ורק בפניו

וְאִם גִּנָּהוּ כָּל כָּךְ בַּדְּבָרִים הַנַּ''ל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם בְּפָנָיו וּבִפְנִי אֲחֵרִים, ((יד)) עַד שֶׁנִּשְׁתַּנָּה פָּנָיו עַל יְדֵי זֶה, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל לָאו {ויקרא י''ט י''ז} דְּ שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה בָּזֶה, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הַתּוֹכָחָה וּבֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ שֶּׁלֹּא לְדַבֵּר אִתּוֹ קָּשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ, קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַתּוֹכָחָה וּבִפְנִי אֲחֵרִים. וְכָל זֶה שֶּׁלֹּא הָיָה בָּרַבִּים, אֲבָל אִם הִלְבִּין אֶת פָּנָיו בָּרַבִּים, כְּבָר כְּרָתוּהוּ רַזַ''ל מֵעוֹלָם הבָּא וְאָמְרוּ: הַמַּלְבִּין אֶת פְּנִי חְבֵרוֹ בָּרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא *. הגה''ה: ודע, דאצל הולכי רכיל מצוי מאד לאו זה, על ידי מה שקורין בלשון אשכנז ''אויס פירין''. ואסביר לך זה בלשון הקדש כדי לידע כמה לאוין דאוריתא באין על ידי מדה גרועה הזו. והוא, כשיספר לו ראובן לשמעון: לוי דבר עליך לפני כך וכך, (ותכף עובר ראובן בזה על לאו ד''לא תלך רכיל בעמך'' ושאר לאוין ועשין וכנ''ל), ושמעון מאמין לדבריו, (והוא עובר על לאו ד''לא תשא שמע שוא'' ושאר לאוין ועשין וכנ''ל), ואחר כך כשפוגע שמעון בלוי, הוא מתחיל לחרפו ולבזותו, (והוא עובר בזה על לאו ''ולא תונו איש את עמיתו'', דכי משום שהוא מקבל לשון הרע עליו וחושב שהוא דבר עליו לשון הרע, התר לו להונות אותו?) ולוי עומד ומשתאה: על מה ולמה אתה מחרפני. ? עד ששמעון בכעסו מספר לו: למה גנית אותי לפני ראובן? וכי סבור אתה שאיני יודע, והלא ראובן ספר לי. (ועובר הוא גם כן על לאו ד''לא תלך רכיל'' וגו', כמו שמפרש בכל הפוסקים דקאי על אמת), והוא מתרץ את דבריו לומר: כי שקר ענה בי ראובן לפניך, וחנם חרפתני. ואחר כך כשפוגע שמעון בראובן, היצר מסיתו לגמר עוד הענין הרע הנ''ל בכי טוב ואומר לו: מפני שקרנותך הסיתני לבלע את לוי חנם, והלא הוא אזמר: לא היו דברים מעולם, ועברה גוררת עוד עברה, ואומר לו ראובן לשמעון: לך עמי ותראה שאני אומר אלו הדברים בפניו ממש, ומסתמא הבא לטמא פותחין לו, והולך עמו ופוגע בלוי ואומר לו שמעון לראובן: אמר בפניו. ומלביש את עצמו במדת העזות לאמר: אתה דברת עליו לפני כך וכך, (והוא עובר עוד הפעם על לאו ד''לא תלך רכיל'', וכנ''ל אף על אמת), ותכף מתלבן פני לוי, (ועובר ראובן גם כן על לאו ד''לא תשא עליו חטא'' וכנ''ל), ולוי משיב: אמת דברתי, אבל לא באפן זה ובנגון זה אמרתי, כידוע, כי כמה דברים משתנין בתנועה אחת, ושמעון משיב: עתה אף אם תכחיש אלף פעמים לא אאמינך, אחרי שאמר הדברים בפניך (ועובר גם כן עוד על לאו ד''לא תשא שמע שוא'' כמו שאברר לקמן, שמן התורה אסור להאמין בשום אפן, וכי מפני שהרשע הזה הלביש את עצמו במדת החצפה והעזות ואמר בפניו, התר לאו ד''לא תשא שמע שוא'', וכמו שיברר לקמן, אם ירצה השם, בכלל ז' סעיף ב'). הנך רואה, שכמה מהלאוין הנ''ל באו מצד אהבת המדה הגרועה הנ''ל, שאלו היה ראובן זה הולך בדרכי השם יתברך, היה לו לשתק ולקבל על עצמו חשדו של שמעון, שיחשדהו לשקרן בענין לוי, ולא לילך עם שמעון אצל לוי ולהוסיף עונות על עונו הראשון דרכילות. ד' ישמרנו ממדה הגרועה הזאת. היינו שנתבייש ותפסתי לשון הגמרא דז''ל הגמרא בערכין (דף ט''ז ע''ב) הוכח תוכיח יכול אפילו משתנין פניו ת''ל ולא תשא עליו חטא. ומה שכתבתי ובינו לבין עצמו כן כתב הרמב''ם בפ''ו מהלכות דיעות ה''ח וז''ל המוכיח וכו' לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא וכו' מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכ''ש ברבים וכו' כך אמדו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה''ב וכו ע''ש. ודע דרש''י פירש שם בערכין ופניו משתנים דהיינו אם הוכיחו ברבים ואפשר דרש''י לא פליג אהרמב''ם רק נקט מלתא דפסיקא דברבים הדרך שתמיד משתנין פניו אפילו אם לא דיבר לו קשות אבל אם דיבר לו קשות עד שעי''ז נתבייש אפילו בינו לבין עצמו עובר על לאו זה וכן מוכח מל' הברייתא דלא נקטה רק אם משתנים פניו משמע בכל אופן שמשתנין פניו אפילו בינו לבין עצמו ומהסמ''ג ל''ת ו' ומשאר ראשונים משמע נמי שסוברים דעובר על לאו זה בכל אופן כמו שכתבנו וזע דלאו דלא תונו וכו' עיקרו קאי אפילו אם המצטער אינו מתבייש על ידי זה רק צער בעלמא כמו שמצוייר שם בגמרא בהרבה אופנים לא יתלה עיניו וכו' וכיוצא בזה. והלאו דלא תשא וכו' עיקר הלאו נאמר רק על שלא לבייש ובוודאי המבייש עובר ג''כ על ולא תונו שהמתבייש מצטער ג''כ. והא דכתבה התורה להלאו דלא תשא עליו חטא, כדי למסמכיה לדין הוכחה, להורותינו דאפילו במקום תוכחה אסור לבייש. ומ''ש בפנים דעובר בלא תשא היינו בארבעה אופנים הראשונים ורק המספר ובפניו.

וְאִם הוּא יָתוֹם אוֹ אַלְמָנָה, ((טו)) אֲפִלּוּ הֵם עֲשִׁירִים, וְסִפֵּר גְּגוּתָם בִּפְנֵיהֶם, עוֹבֵר עוֹד עַל לָאו אַחֵר וְהוּא {שמות כ''ב כ''א}: , שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה בָּזֶה שֶּׁלֹּא לְהַקְנִיטָן אוֹ לְהַכְאִיב לִבָּן בְּשׁוּם מִין צַּעַר. וְעָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה {שם כ''ג}: ''וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם'' וְגוֹ'. כן כתב הרמב''ם בהלכות דעות פרק ו' ה''י. ומ''ש וסיפר גנותם וכו' דזה לשון הרמב''ם בסה''מ מצוה רנ''ו שהזהירנו מענות היתום והאלמנה שנאמר כל אלמנה וכו' והאזהרה הזאת כוללת שלא יענה אותם לא במאמר ולא במעשה אבל ידבר עמהם דברים טובים ורכים וכו' וז''ל הרמב''ם בהלכות דעות חייב אדם להזהר באלמנות ויתומים וכו' והאיך נוהגין עמהן לא ידבר אליהם אלא רכות ולא ינהג בהן אלא מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים ויחוס על ממונן יותר מממון עצמו, כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או איבד ממונן הרי זה עובר בל''ת וכל שכן המכה אותן או המקללן, ולאו זה אע''פ שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, ברית כרותה ממי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר כי אם צעק יצעק אלי וגו' במה דברים אמורים בזמן שעינה אותן לצורך עצמו אבל אם עינה אותן הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר, ואעפ''כ לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד שנאמר כי ה' יריב ריבם עכ''ל הרמב''ם. וכן כתב הסמ''ג בל''ת ח'. וז''ל הרבינו יונה בשערי תשובה במאמר כ''ד בא''ד ומי שיציק ויצער אלמנה ויתום בין בגזל ובין בעושק ובין בהכלמה וכל מיני צער חייב מיתה בידי שמים, וכן כתב החינוך במצוה ס''ה שאפילו בדיבור בעלמא אם מצער אותן עובר ג''כ בלאו זה עי''ש. ושיטת רש''י בפ' משפטים משמע דהוא הדין בכל אדם שהוא אומלל יש גם כן לאו זה עי''ש. ומה שכתב בפנים דעובר היינו בארבע אופנים הראשונים ובפניהם ורק המספר. אף דהשומע בפניהם את בזיונם ושותק יש לו ג''כ בוודאי עונש על זה. אך לא לאו זה.

וְלִפְעָמִים עוֹבֵר ((טז)) עוֹד עַל אִסוּר חֲנֵפָּה, שֶׁהוּא לְהַרְבֵּה גְּאוֹנִים {הרא''ם בעל התוספות, וגאון ורבי שלמה בן גבירול} לָאו גָּמוּר, וְהוּא לָאו {במדבר ל''ה ל''ג} דְּ, כְּגוֹן, אִם מִתְכַּוֵּן בְּסִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע וְהָרְכִילוּת כְּדֵי לְהַחֲנִיף לְהַשּׁוֹמֵעַ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שִׂנְאָה מִכְּבָר, וְעַל יְדֵי זֶה יִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי, כִּי הַמְּעַט מִמֶּנּוּ, אֲשֶׁר אֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְּוַת הוֹכָחָה (שֶׁהוּא מִצְּוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא) לְהוֹכִיחוֹ עַל הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ, אֲבָל גַּם יַחֲזִיק בְּסִפּוּרָיו אֶת הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם מִכְּבָר, וְעַל יָדוֹ יִשְׁנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְיִוָּלֵד מִזֶּה מַחְלֹקֶת חֲדָשָׁה וְעוֹד כַּמָּה קִלְקוּלִים, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ. דְּעָוֹן זֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, מָצוּי הַרְבֵּה מְאֹד, וְהוּא כְּשֶׁאֶחָד מְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, וְהַשּׁוֹמֵעַ אַף שֶׁמַּכִּיר שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא יּמן הַדִּין הוּא, אַף עַל פִּי כֵן הוּא גַּם כֵּן מְנַעְנֵעַ רואשׁוֹ לְדָבָר זֶה, וּמַחֲלִיק גַּם הוּא אֶת הַדָּבָר בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁמוֹסִיף אֵיזֶה תֵּבוֹת לַפְּגָם, מִפְּנֵי שֶׁהַמְסַפֵּר, לִפְעָמִים הוּא בַּעַל הַבַּיִת חָשׁוּב וְכַדּוֹמֶּה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת אוֹ שֶׁיָּרֵא, שֶׁיַּחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְאֵינוֹ חָכָם וְכַדּוֹמֶה. וְעַל כֵּן יְסִיתֶנּוּ הַיֵּצֶר מִפְּנֵי הַדְּחַק, שֶׁיַּסְכִּים גַּם הוּא לָזֶה. אֲבָל תֵּדַע אָחִי שֶׁזֶּה הוּא בְּעֶצֶּם לָאו דַּחֲנֵפָּה, אֲפִלּוּ אִם רַק יוֹסִיף אֵיזֶה תֵּבוֹת כַּאֲשֶׁר מִתְבָּאֵר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. עִנְיָן כָּזֶה שַׁיָּךְ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר {משלי כ''ג ב'}: ''וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה'', וְחַיָּב אָדָם לִמְסֹר עַצְמּוֹ לַסַכָּנָה, וְאַל יַשִּׂיא אֶת נַפְשׁוֹ עֲוֹן אַשְׁמָה כָּזֶה. וְעַל פִּי הַתּוֹרָה צָרִיךְ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה עַל כָּל פָּנִים לְהִתְחַזֵּק מְאֹד שֶׁלֹּא לְסַיְּעוֹ אֲפִלּוּ בִּתְנוּעָה אַחַת, שֶׁיֵּרָאֶה מִמֶּנָּה שֶׁהוּא מַסְכִּים לְסִפּוּרוֹ, וְעַל זֶה שַׁיָּךְ מַאֲמַר חֲזַ''ל בְּעֵדֻיּוֹת {פרק ה' משנה ו'}: מוּטָב שֶׁיִּקָּרֵא אָדָם שׁוֹטֶה כָּל יָמָיו וְכוּ'. וְזֶה הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא מֵבִין, שֶׁדְּבָרָיו בְּתוֹכָחָה לֹא יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְסַפֵּר, דְּאִי לָאו הָכִי בְּוַדַּאי חַיָּב לְהוֹכִיחוֹ גַּם כֵּן עַל זֶה, כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר אִם יִרְצֶּה הַשֵּׁם לְקַמָּן בְּהִלְכוֹת לָשׁוֹן הָרָע כְּלָל ו'. דזה לשון הרא''ם בעל התוספות במצוה נ''ה [בד''א רמ''ח] צוה צורינו בפרשת ואלה מסעי ולא תחניפו את הארץ ותניא בספרי הרי זו אזהרה לחנפים וכו' ויזהר אדם מן חנופה שכן עונשה מרובה דא''ר כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה וכו' ואר''ח וכו' ד' כיתות אין מקבלין פני השכינה כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשה''ר. כת חנפים מנין שנאמר כי לא לפניו חנף יבוא וכו' והמחניף נקרא מטמא ארץ ועובר על לא תחניפו ולא תטמאו וגורם לשכינה להסתלק מישראל דכתיב ולא תחניפו וסמיך ליה ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה וכו'. ומ''ש בפנים שדבר זה הוא בכלל חנופה וכתבתי המעט ממנו וכו' הכל לקוח מדברי ר''י במאמר קפ''ז ובסוף מאמר קצ''ב עי''ש. ודע דלאו זה שייך בד' אופנים הראשונים ובפניו ושלא בפניו ורק להמספר, וזה באופן הראשון שציירתי בפנים. כי באופן השני שכתבתי בפנים עיקר האיסור דחנופה הוא שייך למקבל לבד. ומה שכתבנו באופן השני דזה הוא ממש לאו דחנופה כשמוסיף איזה תיבות הוא ממה שאמרו בסוטה פרק ואלו נאמרין על אגריפס שהיה קורא בתורה וכשהגיע לפסוק לא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו וכו' אחינו אתה באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני עון החנופה, וכן כתב רבינו יונה במאמר קפ''ז החלק הראשון הוא כאשר הכיר או ראה או ידע כי יש עול בכף חבירו וכי החזיק בתרמית או כי יחטא איש לאיש בלשון הרע או באונאת דברים ויחליק לו לשון וכו'. ומה שכתבנו וחייב אדם למסור עצמו וכו' הוא ברבינו יונה במאמר הנ''ל ומוכיח מגמרא דסוטה הנ''ל. ומה שכתבנו לבסוף בוודאי חייב להוכיחו, דאם הוא מתעצל להוכיחו במקום שיש תועלת נקרא גם הוא חנף כמו שהביא הרא''ם ראיה מקדושין פרק בתרא (ע':) דאמר רב נחמן לרב יהודא השתא דאתי מר לישתעי מר דיניה דלא לימא מיחנפי רבגן אהדדי פירוש אי שתיקנא עכ''ל היראים. וכדומה לזה כתב רבינו יונה במאמר קצ''ה עי''ש. ועיין במאמר קצ''ז ומה שנכתוב לקמן בהלכות לשה''ר כלל ו' [במ''ח סק''ט] מכח הוכחה. ודע דאופן השני שכתבנו בפנים שייך בלשה''ר ואפילו על אמת ואפילו שלא בפניו ורק להמקבל.

וְלִפְעָמִּים ((יז)) יֵשׁ עוֹד לָאו אַחֵר, לְפִי מַה שֶּׁמָּצּוּי, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁמְּדַבֵּר עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע מִתּוֹךְ כַּעַס, וּבִשְׁעַת מַעֲשֶׂה הוּא מְקַלְּלוֹ גַּם כֵּן, וּפְעָמִים הוּא מְקַלְּלוֹ בַּשֵּׁם אֲפִלּוּ בְּלַעַ''ז, וְהוּא עוֹבֵר בָּזֶה עַל לָאו גָּמוּר {ויקרא י''ט י''ד} דְּ (וְכַוָּנַת הַכָּתוּב הוּא אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ, וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ חֵרֵשׁ וְכַמְבֹאָר בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט בְּסִימָן כ''ז סָעִיף א'). אף שלאו זה אין שייך מן המנין דלא בא ע''י לשה''ר עצמו מכל מקום חשבתי אותו מפני ששכיח הוא מאד לבוא עי''ז בעו''ה. ולאו זה הוא אפילו במקללו שלא בפניו ורק להמספר. ולא יקשה עלי הקורא נעים כיון שע''י לשה''ר יש כל כך לאוין למה מקשה הגמרא בכתובות (מ''ו ע''א) אזהרה למוציא שם רע מנין ולא הביא אף לאו אחד מלאוין שמנינו לבד לא תלך רכיל, דזה פשוט דהגמרא רוצה למצוא לאו מיוחד שיהא ראוי ללקות עליו, וכן משמע בתוס' שם (מ''ה:) בד''ה ר''י עי''ש. דכל הלאוין שהבאנו הם לאוין שבכללות למשל הלאו דאל תונו וכו' כולל גם כן ענינים אחרים וכנ''ל, וכן ג''כ השמר בנגע הצרעת עיקרו אתי לקוצץ בהרת ועוד דעל ז' דברים נגעים באין אף דהוא סמוך לזכור וכו' כדאיתא למעלה בשם הספרי עם כל זה אין מפורש בו הלאו. חִשַּׁבְנוּ שִׁבְעָה עָשָׂר לָאוִין הָרְגִילִין לָבוֹא עַל יְדֵי סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, אֲפִלּוּ הוּא מְסַפֵּר רַק לְיִשְׂרָאֵל. דְּאִם הוּא מַלְשִׁין עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנִי כּוּתִי, אִסוּרוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר חָמוּר, וְנִכְנָס לִפְעָמִים בִּכְלַל מָסוּר כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם לְקַמָּן בְּהִלְכוֹת לָשׁוֹן הָרָע בִּכְלָל שְׁמִינִי. וְהַרְבֵּה מֵהַלָּאוִין הַנַּ''ל, שֶׁחַיָּבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ עַל גְּנוּת דְּאַלְמָנָה וְיָתוֹם וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְהַרְבֵּה מֵהֶן שֶׁנּוֹגֵעַ בְּעִנְיַן עוֹלָם הַבָּא, כְּגוֹן, מַלְבִּין פְּנִי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים וּמִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ, לְמִי שֶׁמַּרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ בֶּעָוֹן הֶחָמוּר הַזֶּה שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם הַכֹּל לְקַמָּן.