וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח מְאָה וְתַמְנִין וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת לָמֶךְ:

וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וְתַמְנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:

וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי מְתוּשֶׁלַח תְּשַׁע מְאָה וְשִׁתִּין וּתְשַׁע שְׁנִין וּמִית:

וַחֲיָא לֶמֶךְ מְאָה וְתַמְנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בָּר:

שממנו נבנה העולם:

וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ נֹחַ לְמֵימָר דֵּין יְנַחֲמִנָּנָא מֵעוֹבָדָנָא וּמִלֵּאוּת יְדָנָא מִן אַרְעָא דִּי לַטְטַהּ יְיָ:

ינח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרשה והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו, ינח ממנו. ואם לא תפרשהו כך, אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם:

וַחֲיָא לֶמֶךְ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת נֹחַ חֲמֵשׁ מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן:

וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וְשַׁבְעִין וּשְׁבַע שְׁנִין וּמִית:

וַהֲוָה נֹחַ בַּר חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד נֹחַ יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת:

אמר רבי יודן מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקדוש ברוך הוא אם רשעים הם יאבדו במים ורע לצדיק זה, ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תבות הרבה, כבש את מעינו ולא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות, וראוי לענש לעתיד, וכן לפני מתן תורה: והלא יפת הוא הגדול, אלא בתחלה אתה דורש את שם שהוא צדיק, ונלד כשהוא מהול, ושאברהם יצא ממנו :

וַהֲוָה כַּד שְׁרִיאוּ בְנֵי אֱנָשָׁא לְמִסְגֵּי עַל אַפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא אִתְיְלִידוּ לְהוֹן:

וַחֲזוֹ בְנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנַת אֱנָשָׁא אֲרֵי שַׁפִּירָן אִנוּן וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכֹּל דִּי אִתְרְעִיאוּ:

בני השרים והשופטים. . כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח ואתה תהיה לו לאלהים, ראה נתתיך אלהים: אמר רבי יודן טבת כתיב, כשהיו מטיבין אותה מקשטת לכנס לחפה, היה גדול נכנס ובועלה תחלה: אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה:

וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַם דָרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעַלָם בְּדִיל דְאִנוּן בִּשְׂרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא אַרְכָא יְהִיבַת לְהוֹן מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן:

לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם: לאורך ימים, הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים: כמו בשגם, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, כיוצא בו עד שקמתי דבורה, כמו שקמתי. וכן שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם: עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. ואם תאמר משנלד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מקדם ומאחר בתורה, כבר היתה הגזרה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם . יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו:

גִּבָּרַיָּא הֲווֹ בְאַרְעָא בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וְאַף בָּתַר כֵּן דִּי יַעֲלוּן בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוַת בְּנַת אֱנָשָׁא וִילִידָן לְהוֹן אִנוּן גִּבָּרַיָּא דִּמֵעָלְמָא אֱנָשִׁין דִּשְׁמָא:

על שם שנפלו והפילו את העולם, ובלשון עברית לשון ענקים הוא: בימי דור אנוש ובני קין: אף על פי שראו באבדן של דור אנוש שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם: היו יולדות ענקים כמותם: למרוד במקום: אותן שנקבו בשמות עירד, מחויאל, מתושאל, שנקראו על שם אבדן שנמוחו והותשו. דבר אחר אנשי שממון, ששממו את העולם:

וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא מַחְשְׁבַת לִבֵּהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא:

וְתַב יְיָ בְּמֵימְרֵהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ לְמִתְּבַר תָּקְפְּהוֹן כִּרְעוּתֵהּ:

נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה ממרידן: האדם: של מקום, עלה במחשבתו של מקום להעציבו, זהו תרגום אנקלוס. דבר אחר וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ, וכן כל לשון נחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות ובן אדם ויתנחם, ועל עבדיו יתנחם, וינחם ה' על הרעה, נחמתי כי המלכתי, כלם לשון מחשבה אחרת הם: נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו נעצב המלך על בנו. וזו כתבתי לתשובת המינים, גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו אין אתם מודים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנלד, אמר לו הן. אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נלד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן. אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושמחתי את הכל. אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקדוש ברוך הוא, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם:

וַאֲמַר יְיָ אֶמְחֵי יָת אֲנָשָׁא דִּי בְרֵאתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא אֲרֵי תָבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּנוּן:

הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי: אף הם השחיתו דרכם. דבר אחר הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו: חשבתי מה לעשות להם על אשר עש י ת י ם:

וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם יְיָ: פפפ: