מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מישבין עצמן והעקר להשתדל לישב עצמו היטב מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני העולם הזה הן תאוות הנכנסות לגוף הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד ואז בודאי ישוב אל ה. אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המח כרצונו ועל כן קשה לו לישב דעתו רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המח כרצונו, ויוכל לישב דעתו כי שמחה הוא עולם החרות בבחינת (ישעיה נ"ה) : "כי בשמחה תצאו" שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות ועל כן כשמקשר שמחה אל המח אזי מחו ודעתו בן חורין, ואינו בבחינת גלות ואזי יוכל להנהיג את מחו כרצונו ולישב דעתו מאחר שמחו בחרות ואינו בגלות כי על ידי גלות אין הדעת מישב כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (מגילה יב:) על בני עמון ומואב דמיתבא דעתיהו מחמת שלא הלכו בגלות שנאמר (ירמיה מ"ח) : "שאנן מואב מנעוריו וכו ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו" וכו ולבוא לשמחה הוא על ידי מה שמוצא בעצמו איזה נקדה טובה על כל פנים כמבאר על פסוק: "אזמרה לאלקי בעודי" [בלקוטי הראשון, בסימן רפב], עין שם לו לשמח במה שזכה להיות מזרע ישראל, שלא עשני גוי וכמו שאנו אומרין : ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו וכו ונתן לנו תורת אמת וכו מכל זה וכיוצא בזה ראוי לו לקח לו שמחה לשמח דעתו כנ"ל (שבת עז:) בדיחא דעתהּ, שהוא דבר גדול דהינו שמקשר השמחה למחו ודעתו ואזי המח משחרר ויש לו ישוב הדעת כנ"ל וגם למעלה נעשה מזה יחוד גדול על ידי בדיחא דעתהּ