עלו זה בנגב ועליתם את ההר (במדבר י"ג) ופרש רש"י: פסלת ארץ ישראל הכלל הוא, ש הדבורים של צדיק שמדבר בתורה או בתפלה נקרא ארץ ישראל כי ארץ היא בחינת נפש, כמו שכתוב (תהלים קמ"ג) : "נפשי כארץ" וכו ו נפש הוא בחינת דבור כמו שכתוב (שיר השירים ה) : "נפשי יצאה בדברו" ו כשהצדיק מדבר בתורה או בתפלה, נקרא ארץ ישראל ו הדבורים שהוא מדבר עם המון עם בשיחת חלין הוא נקרא פסלת ארץ ישראל ו למה מדבר שיחת חלין כדי לקשר את המון עם אל הדעת, שהוא בחינת הר דאיתא בגמרא אין הר לבנון (צריך לומר: לבנון, עין גטין נ"ו, ועין ילקוט פרשת ואתחנן בשם ילמדנו) אלא בית המקדש, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון" ו בית המקדש הוא בחינת דעת דאיתא בגמרא (ברכות ל"ג) : כל מי שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו שבית המקדש נתן בין שתי אותיות, ודעת נתן בין שתי אותיות כי על ידי תורה ותפלה אי אפשר לקשרם אל שרשם, מחמת שהם רחוקים מן האמת כדאיתא בתלמי המלך (מגלה ט) : כשהושיב ע"ב זקנים לכתב לו ספר תורה, וכתבו כלם אלקים ברא בראשית וכו כי הוא רחוק מן האמת, והצרכו להפך את הצרופים כך הצדיק שרוצה לקשר את המון עם הרחוקים מן התורה האמתיות צריך לדבר עמהם שיחת חלין, ולהלביש בהם התורה רק שהוא מדבר בצרופים ו נקרא פסלת ארץ ישראל, כי אף שהם פסלת ארץ אף על פי כן יש בהם תורה, שהיא בחינות ישראל וזהו פרוש הפסוק עלו, הינו שאתם המון עם עולים זה בנגב, זה הוא בחינת הצדיק, כמו שכתוב (קהלת יב) : "כי זה כל האדם" ודרשו רבותינו ז"ל (שבת ל) שכל העולם לא נברא אלא לצות לזה הינו הצדיק הוא בנגב, הינו פסלת ארץ ישראל, הינו שיחת חלין ועל ידי זה יכול לקשר אתכם ו עליתם את ההר, הינו הדעת הנ"ל. ועוד, כי לפעמים הצדיק נופל ממדרגתו וכשבא אחד מן המון עם ומדבר עמו דברים של הבלי העולם והצדיק נהנה ממנו אז הוא מחיה להצדיק והצדיק בא למדרגתו ואחר כך יכול הצדיק להעלותם לבחינת הדעת עלו זה, הינו כשהצדיק צריך לעלות למדרגתו צריך אתה להיות בנגב הינו לדבר עמו שיחת חלין כדי להחיותו ועל ידי זה ועליתם את ההר שיוכל אז הצדיק לקשר אתכם לבחינת דעת הנקרא הר כנ"ל