[לשון החברים] יברכנו אלקים וייראו אתו כל אפסי ארץ דהנה, יש מדת נצחון ומחלקת ומלחמה ומהיכן בא מדה זו ? מדמים שעדין לא עבד בהם השם יתברך כמו שכתוב: "ויז נצחם" ופרש רש"י: דמים ולא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו (עוקצין פרק ג) ו במחלקת יש בחינת העושה שלום והוא בחינת העלאת מיין נוקבין למשל, כשנופל לאדם איזה קשיא, הוא בחינות מחלקת והתרוץ, הוא בחינת העושה שלום והוא העלאת מיין נוקבין ולפעמים, שלום עושה שלום במקום אחר והוא העלאת מיין נוקבין למקום אחר ותורה ותפלה, הוא גם כן בחינת העלאת מיין נוקבין, שהוא שלום כמו שכתוב "בורא ניב שפתים שלום" "ועושה שלום ובורא את הכל" כי בשעת בריאה נפלו עולמות למטה והעולמות הם אותיות ונתפזרו לכמה ניצוצות ועל ידי העלאת מיין נוקבין של תורה ותפלה נעשה צרוף מהניצוצות, ונעשה עולם וזה "ונתתי שלום בארץ" כי מהארציות נתעלה הניצוצות, ונעשה שלום וזהו "ולאמר לציון עמי אתה", אל תקרי עמי אלא עמי בשתפי וכו כי הוא גם כן כמו בורא במלולו שמים וארץ כנ"ל ובחינה זאת נעשה בכל יום, עד ביאת משיח, עד "וביום ההוא יעמדו רגליו על הר הזיתים" שהוא בחינת רגלין ו תורה ותפלה, הם גם כן בחינת עמידה תורה כמו שכתוב: "ואתה פה עמד עמדי, ויתיצבו בתחתית ההר" ותפלה "ויעמד פינחס ויפלל" והוא בחינת רגלין ועל ידי בחינת רגלין דתורה ותפלה נתקרבו, בחינת: "ועמדו רגליו על הר הזיתים" כמו שכתוב "צדק לפניו יהלך" ו צדק הוא תורה ותפלה כמו שכתוב: "צדק תדברון" וזה פרוש: שותא דינוקא בשוקא דאבוה ודאמא (סכה נ"ו) כי על ידי הדבורים של תורה ותפלה, נעשה בחינות שוקין ורגלין "ובדבר ה שמים נעשו" לכן יש ניצוצות שנפלו בכל דבר במאכל ובמשתה ובמלבוש והתענוג שיש מן הדבר מאכל ומשתה, הוא הניצוצות ו הניצוצות הם אותיות ו קדם שמוציא אל הדבור, הם בחינת דם והוא בחינת נפש, כמו שכתוב: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" וכשיצאה לדבור, הוא בחינת: "נפשי יצאה בדברו" ו קדם היא בחינת: "צולע על ירכו" ובהיציאה אל הדבור, הוא בחינת: "ויבן את הצלע" ומפני שניצוצות הנ"ל קדם הדבור אין להם צרוף והם בבחינת שברים ומחלקת כי כל ניצוץ מתגבר על חברו ובהוציאו אל הדבור, הוא בצרוף, והוא בחינת שלום נמצא, שצריך בהניצוצות הנ"ל, לדבר בדברי תורה ותפלה, ולא בדברים אחרים וזהו פרוש הגמרא (סכה נ"ג תענית כ"ה) : לוי הטיח דברים כלפי מעלה ואטלע שהוא בחינת צולע על ירכו כי מכח שהוציא הניצוצות בדברים אחרים נשאר בבחינת: צולע על ירכו ו צריך לדבר בתורה או בתפלה עד שיהיה הגוף בטל ואפס וזה פרוש הפסוק "והיו לבשר אחד" שיהא הגוף אחד עם הדבור, עד שיהא כאפס ובמה הוא בא לדבר זה ? ביראה כי אמרו חז"ל (בבא בתרא י) : גוף קשה פחד שוברו ו פחד, הוא פחד יצחק, הוא יראה וזה פרוש הפסוק: "יברכנו אלקים וייראו אותו" כלומר כי הברכה כשיהיה בבחינת יראה "כל אפסי ארץ" כלומר כל ארציות נעשים אפס, כמה שכתוב: "והיו לבשר אחד" ו בתורה ותפלה יש שני גונים מחשבה וצעקה והוא בחינת משה ודוד כי הצעקה בחינת: "חכמות בחוץ תרנה" ובמחשבה בחינת "חמוקי ירכיך" במשה כתיב ויצעק משה, וכתיב: "וילך וידבר" וכו כלומר שהיה מקהיל קהלות ברבים וזה בחינת: "חכמות בחוץ תרנה" ובדוד כתיב "במקהלות ברכו אלקים" והוא גם כן : "חכמות בחוץ תרנה" [גם זאת התורה, הלשון אינו מתקן ומסדר כלל, גם חסר הרבה וכל אשר מצאה ידי להבין מדברים אלו בעזר ה יתברך, הכרחתי לחזר ולכתבם במהדורא תנינא] יברכנו אלקים וייראו אתו כל אפסי ארץ (תהלים ס"ז) כי יש מדת נצחון ומחלקת ומלחמה ומדה זאת באה מדמים שעדין לא עבד בהם את השם יתברך כי עקר מדת הנצחון הוא מהדמים כמו שכתוב (ישעיה ס"ג) : "ויז נצחם", ופרש רש"י: דמים וצריך כל אחד לבטל מדת הנצחון והמחלקת, ולרדף אחר השלום כי לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום (עוקצין פ"ג) וזה זוכין על ידי שידבר הרבה בתורה ותפלה על ידי זה יזכה לשלום כי כשיש מחלקת, צריכין לעשות שלום וזה העושה שלום, הוא בבחינת העלאת מיין נוקבין כי כשנופל לאדם איזה קשיא, הוא בחינת מחלקת כי חלוק לבו, ואינו מבין הדבר כי נראה לו כאלו הדברים סותרין זה את זה, וחולקין זה על זה והתרוץ הוא בחינת העושה שלום כי על ידי התרוץ הוא עושה שלום בין הדברים הנראים כחולקים וסותרים זה את זה וזהו בחינת העלאת מיין נוקבין [כי עקר בחינת העלאת מיין נוקבין הוא בחינת השתוקקות ואהבה שמעורר אחד לגבי חברו כגון כשאחד משתוקק להשם יתברך, או לנסע לצדיק אמתי זהו בחינת העלאת מיין נוקבין שעל ידי זה מתחברין ומתקשרין להשם יתברך ולצדיקיו נמצא שזה העושה שלום, שמכניס אהבה בלב כל אחד לגבי חברו ומקרבם יחד, ועושה שלום ביניהם זהו בחינת העלאת מיין נוקבין] ולפעמים זה השלום עושה שלום במקום אחר והוא בחינת העלאת מיין נוקבין למקום אחר וכל הדבורים שמדברים בתורה ותפלה, הם בבחינת העלאת מיין נוקבין כידוע (ישעיה נ"ז) : "בורא ניב שפתים שלום" וזה עקר תקון הבריאה, כמו שכתוב: "עושה שלום ובורא את הכל" כי בשעת בריאה נפלו עולמות למטה [על ידי שבירת כלים כידוע] והעולמות הן בחינת אותיות ונתפזרו לכמה ניצוצות ועל ידי העלאת מיין נוקבין של תורה ותפלה נעשה צרוף מהניצוצות והאותיות, ונעשה עולם וזהו בחינת שלום כי קדם שמכניס אלו הניצוצות והאותיות תוך דבורי תורה ותפלה אין להם שום צרוף וחבור והם בבחינת שברים ומחלקת כי כל ניצוץ מתגבר על חברו וכשמכניסם אל הדבור דקדשה הוא מצרפם ומחברם, שזהו בחינת שלום כי על ידי הדבור דקדשה של תורה ותפלה נעשה העלאת מיין נוקבין, שעל ידי זה נעשה שלום כנ"ל שעל ידי זה נתתקנין ונתחדשין כל העולמות הנפולין ונחשב כאלו בראן מחדש וזהו מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (הקדמת הזהר דף ה) "ולאמר לציון עמי אתה", אל תקרי עמי אלא עמי בשתפי, מה אנא בורא שמים וארץ במלולי, אף אתה כן וכו כי בודאי הוא בורא שמים וארץ בדבורי תורה ותפלה כי חוזר ומחדש ומתקן העולמות הנפולין כנ"ל וזה בחינת (ויקרא כ"ו) : "ונתתי שלום בארץ" כי מהארציות נתעלין הניצוצות, ונעשה שלום שזהו עקר תקון הבריאה כנ"ל על כן צריכין לדבר רק דבורים קדושים, ולא דברים אחרים כדי להעלות הניצוצות הנ"ל, לתקן כל העולמות כי עקר הבריאה היתה על ידי הדבור, כמו שכתוב (תהלים ל"ג) : "בדבר ה שמים נעשו" ו על ידי השבירה נפלו ניצוצות בכל הדברים במאכל ובמשתה ובמלבוש, ובכל התענוגים שבעולם כי התענוג שיש בהדבר שאוכל ושותה וכיוצא בזה הוא מהניצוצות שנפלו לשם והנצוצות הם אותיות כנ"ל וקדם שמוציאם אל הדבור, הם בבחינת דם, שהוא בחינת נפש כמו שכתוב (ויקרא י"ז) : "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" וכשמוציאם על ידי הדבור, זהו בחינת (שיר השירים ה) : "נפשי יצאה בדברו" ואז מעלה הניצוצות ומחברם יחד ועושה שלום ביניהם וזהו שאמרנו למעלה שעל ידי הדמים שלא עבד בהם את השם יתברך מזה בא נצחון ומחלקת כי עקר הנצחון והמחלקת, הוא מבחינת הניצוצות הנפולין הנ"ל קדם שמחברם ומתקנם, שאז הם בבחינת מחלוקת כנ"ל ואזי הם בבחינת דמים כנ"ל ועל כן צריך לעבד את השם יתברך בכל הטפי דם שנמצאים בו דהינו שידבר הרבה בתורה ותפלה, עד שיהיה נעשה מכל הדמים דבורים של תורה ותפלה כי הדבור הוא מהנפש, שהוא בחינת דמים כנ"ל ואזי מבטל כל הנצחון והמחלקת הנמשך מהניצוצות הנפולין הנ"ל שהם הם בחינת הדמים שעדין לא עבד בהם את השם יתברך כנ"ל ובחינה זאת של ברור הניצוצות, נעשה בכל יום עד ביאת המשיח עד שיתקים (זכריה י"ד) : "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" (כמובא בכתבי האריז"ל) כי עקר תקון הניצוצות, הוא בבחינת רגלין (כמבאר במקום אחר) כי תורה ותפלה הם בחינת עמידה, שהוא בחינת רגלין תורה, כמו שכתוב (דברים ה) : "ואתה פה עמד עמדי" (שמות י"ט) "ויתיצבו בתחתית ההר" (תהלים ק"ו) "ויעמד פינחס ויפלל" (שם פ"ה). "צדק לפניו יהלך", צדק, הוא בחינת הדבור של תורה ותפלה כמו שכתוב (שם נ"ח) : "צדק תדברון" על ידי זה נתתקנין הרגלין, בבחינת: "צדק לפניו יהלך" ועל ידי זה זוכין לבחינת: "ועמדו רגליו ביום ההוא" וכו [וזה בחינת שותא דינוקא וכו עין לעיל, זה איני מבין כלל] כי קדם התקון, דהינו קדם שמוציא הניצוצות אל הדבור דקדשה אזי הם בבחינת: "צולע על ירכו" (בראשית ל"ב) שהוא בחינת פגם הרגלין ואחר כך כשמוציאם אל הדבור, ובונה מהם דבור דקדשה זהו בחינת (שם ב) : "ויבן את הצלע" שמתקן בחינת צולע על ירכו (מגלה כ"ב:) : לוי הטיח דברים כלפי מעלה ואטלע, זה בחינת צולע על ירכו כי מחמת שפגם בהדבור, על כן אטלע כי נשאר בבחינת צולע על ירכו שהוא בחינת פגם הדבור כנ"ל וצריכין לדבר בתורה ותפלה, עד שיהיה הגוף בטל ואפס וזהו בחינת (בראשית ב) : "והיו לבשר אחד", שיהא הגוף אחד עם הדבור (תהלים י"ט) "ולילה ללילה יחוה" כמבאר במקום אחר (לעיל בסי יט אות ג ובלקו"ת סי פב) שהיא בחינת הצלע הנ"ל, בחינת: ויבן את הצלע שעל זה נאמר: והיו לבשר אחד דהינו, שיתבטל הגוף לגמרי כאין וכאפס על ידי דבורי תורה ותפלה ולבוא לזה, לבטל הגוף לגמרי הוא על ידי יראה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא דף י) : גוף קשה פחד שוברו ופחד הוא בחינת (בראשית ל"א) : "פחד יצחק" דהינו יראה וזה פרוש הפסוק יברכנו אלקים, זה בחינת שלום כי לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום וייראו אתו, הינו יראה, שעל ידי זה נתבטל הגוף לגמרי, על ידי דבורי תורה ותפלה כנ"ל כל אפסי ארץ, הינו שכל הארציות נעשים אפס ואין, כי נתבטלים לגמרי כנ"ל אזי זוכין לברכה, שהוא בחינת שלום, בחינת יברכנו אלקים וכנ"ל ובתורה ותפלה יש שני גונים מחשבה וצעקה וכו [גם זה לא הבנתי כלל]