[לשון רבנו, זכרונו לברכה] הצילה מחרב נפשי מיד כלב וכו (תהלים כ"ב) כי כל הפוגם בברית, אין יכול להתפלל בבחינת: "כל עצמותי תאמרנה" (תהלים ל"ה) וכשאין מתפלל בבחינת: "כל עצמותי" אזי כלבא נחת ואכל קרבנו (עיין תקו"ז תי כ"א דמ"ה ודס"ב:) הינו תפלתו ו כשמתפלל וטועם מתיקות בדבורי התפלה זאת הבחינה נקראת "כל עצמותי תאמרנה" ו אין יכול לטעם מתיקות בתפלה אלא כשתקן פגם הברית כי מיין מתיקין, זה בחינת מיין דדכין, (עיין זוהר שמות ו ובזוהר נשא קכ"ד קכ"ה: ישעיה יג) ומי שהוא בבחינת מיין מתיקין, אזי דבוריו מתוקים וטובים וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזניו, כמו שאמרו (ברכות ט"ו) : השמע לאזנך וכו אזי נכנסים מתיקות המיין לתוך עצמותיו, בבחינת (משלי ט"ו) : "ושמועה טובה תדשן עצם" וכשעצמות מרגישין מתיקות הדבורים, זה בחינת: "כל עצמותי תאמרנה" ואז אריה נחת ואכל קרבנה כי עצם זה בחינת אריה (כמו שכתוב בתקונים תקון ג בהי"א תקונים האחרונים) אבל מי שפגם בבריתו, הוא בבחינת מיין מרירין בבחינת (שמות ט"ו) "ולא יכלו לשתות מים ממרה מיין מסאבין, זרע טמא אזי אין יכול להתפלל בבחינת: "כל עצמותי תאמרנה" ואז כלבא נחת שהוא בחינת מיין מרירין, שצווח הב הב ו הוא בחינת מרה דאית לה תרי פיות ו הוא בחינת: "חרב פיות" (משלי ה) בחינת גיהנם דאית לה תרי בנות, שצווחין הב הב (כמו שכתוב בתקונים שם) וזה בחינת חולאת שקורין ברעכניש, רחמנא לצלן, ששובר עצמות של אדם וזה מחמת קלקול המח שבעצמות בחינת מיין מסאבין, מיין מרירין שבא החולאת הזאת מחמת תאות נאוף וזה שנצטוינו בקרבן פסח (שמות י"ב) : "ועצם לא תשברו בו" [וכתוב בזהר (בא מ"א:) : שהיו מקימין בעצמות "לכלב תשליכון אותו" וזה היה קשה מאד להמצרים עין שם] כדי שיבחינו כל אחד מישראל את עצמו, אם בריתו על תקונו כי בפסח כתיב בו (שם) : "וכל ערל לא יאכל בו" כי עקר הפסח תלוי במצות מילה כידוע וכשהשליכו את עצמותיו לכלבים וראו אם שלטו בהם הכלבים, חס ושלום היו יודעים שאין הברית, חס ושלום, על תקונו וזה מה דאיתא בזהר (פרשת קדושים דף פ:) "אל תהיו כסוס כפרד" לענין טמאת הברית "אין הבין", ומביא הפסוק: "והכלבים עזי נפש" עין שם וזה:הצילה מחרב נפשי ומיד כלב (עיין רע"מ פנחס רכ"ד:) אבל הושיעני מפי אריה הינו כשאריה יאכל קרבני, זה לי לישועה וזהו אצל חרב וכלב כתוב לשון הצלה, ואצל אריה כתיב ישועה. ודע ש עזי פנים שיש בדור הן הן הכלבים, כמו שכתוב (ישעיה נ"ו) : "והכלבים עזי נפש" והן עומדין וחולקים על תפלת איש הישראלי שעדין לא תקן בריתו בשלמות וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית י"א:). צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא, ליכול כלבא שירותא כי בודאי הצדיק אכילתו היא יקר הערך כי משביע את נפש דקדשה כמו שכתוב (משלי י"ג) : "צדיק אכל לשבע נפשו" ו האי צורבא מרבנן דמרעיב את נפשו, ואין יודע להשביע נפשו בשביל זה ליכול כלבא שירותא, שגם בהם כתיב: "לא ידעו שבעה" כי גם הוא אין יודע איך להשביע את נפשו היקרה. ובשביל זה נקרא כלב בשם שגל (ראש השנה ד) כי הוא בא על תאות המשגל כנ"ל ו דוקא שאין צריך להתענות ומתענה אזי ליכול כלבא שירותא אבל מי שצריך להתענות בודאי צריך להתענות ומצוה הוא (עיין ב"ח או"ח סי תקע"א) וזה בחינת דיתיב בתעניתא, יתיב דיקא יתיב, הוא מורה על הדבר שאין משתנה כמובא [עד כאן לשונו ז"ל]