[לשון רבנו, זכרונו לברכה] דרשו יי ועזו בקשו פניו תמיד (תהלים ק"ה) א. כי עקר הבריאה היא בגין דישתמודעין לה (זהר בא מב) כמו שכתוב (ישעיה מ"ג) :לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ב. ו גוף ונפש, הם בחינת אדם ובהמה, חמר וצורה, חכמה וסכלות בחינת אור וחשך (קהלת ב) : "כיתרון אור מן החשך" וכו וכמו שאמרו (רבותינו, זכרונם לברכה, ברכות ל"ג) : גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר:" כי אל דעות ה" (תהלים קי"ח). "אל ה ויאר לנו", וכתיב (שם פ"ב) : "לא ידעו ולא יבינו". והם בחינת חיים ומיתה, כמו שכתוב (קהלת ז) : "החכמה תחיה" וכו וכתיב (איוב ד) : "ימותו ולא בחכמה" (עיין ב"ר פ כ"ו ל"א איכה ג) : "במחשכים הושיבני" וכו. והם בחינות שכחה וזכרון, כמו שכתוב (תהלים ל"א) "נשכחתי כמת מלב", וכתיב (שם צ"ח) : "זכר חסדו" וזה שאמרו רז"ל (אבות פרק ג) : השוכח דבר אחד ממשנתו כאלו מתחיב בנפשו שנאמר: "רק השמר לך ושמר את נפשך מאד פן תשכח". והם בחינת חכמות התורה שחכמות חיצוניות הם חמר וסכלות, ובחינת בהמה, כנגד חכמות התורה ג. ו צריך כל אדם להכניע החמר הינו בחינות מיתה, בחינת סכלות של הגוף של הארבע יסודות כמו שכתוב בזהר (בראשית כז:) "ויקח ה אלקים את האדם" מאן נטל לה, מארבע יסודין דילה, דאפריש לה מתאוה דילהון ו זה נעשה על ידי התענית שעל ידי התענית מחלישין הארבע יסודות ונתבטל החמר בחינת החמר, סכלות חשך, שכחה, בהמה ונתגבר ונתעלה בחינת השּׂכל, והצורה, האור והזכרון, אדם וזה שאמרו רז"ל (ברכות ו:) אגרא דתעניתא צדקתא כי צדקה רמז לאור, כמו שכתוב (מלאכי ג) : "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה" (לך לך ע"ו:). "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" דאנון רחיקין מאוריתא (במדבר י"ט) "זאת התורה אדם" אדם מ"ם סתומה הוא בחינת תענית שהוא בחינת עולם הבא, דלית בה אכילה ושתיה (תקון כ"א) דלת, הוא רמז לארבע יסודין שנשפלים על ידי התענית אלף, כמו שכתוב (איוב ל"ג) : "ואאלפך חכמה" וזה שכתוב בזהר (בהקדמה י"ג:) "נעשה אדם" על ידי התענית נתהוה בחינת אדם כתיב הכא נעשה וכתיב התם "ושם האיש אשר עשיתי עמו" מה התם צדקה, אף כאן צדקה [פרוש: כי בזהר מפרש שם שעל ידי צדקה הוא בדיוקנא דאדם ולמד שם ממקרא זה, "נעשה אדם" כתיב הכא עשיה, וכתיב התם "ושם האיש אשר עשיתי עמו" וכו, לענין צדקה וכו ורבנו זכרונו לברכה, מביא ראיה מזה לענין תענית כי צדקה ותענית הם בחינה אחת, כי אגרא דתעניתא צדקתא כנ"ל ועל כן מבאר מזה שעל ידי התענית שהוא בחינת צדקה נעשין בגדר אדם שהוא הדעת האמתי של התורה, שהוא בחינת אור ונפש וכו כי הכנעת החמר והגוף בחינת בהמה וכו לגבי הנפש שהוא בחינת אדם הוא על ידי התענית, שהוא בחינת צדקה כנ"ל] ד. אבל יש שני בחינות צדקה כי יש צדקה בחוץ לארץ, ויש צדקה בארץ ישראל ו צדקת ארץ ישראל, היא גדולה ולמעלה מצדקת חוץ לארץ (עיין הלכות צדקה סי רנ"א ס"ג) וכן יש שני בחינות תורה כי אין דומה התורה היוצאת מהבל שיש בו חטא להתורה היוצאת מהבל שאין בו חטא (שבת קי"ט:) כי אין הדין נמתק, ואין העולם מתקים, אלא על הבל פה של תינוקות (שם בהקדמה דף א:) "הנצנים נראו בארץ" אלין אבות העולם "עת הזמיר הגיע" כד אתא עדן לקצצא חיביא מן עלמא "וקול התור נשמע" דא קלא דינוקא דרביא דלעי באוריתא (שיר השירים א) : "תורי זהב", וכתיב (שמות כ"ה) : "ועשית שנים כרבים זהב" על ידי קלא דינוקא דרביא, נתגלו האבות בעולם להגן נמצא כשאתה רוצה שיתגלו על ידך האבות בעולם כדי לדחות הדין, והחשך, שכחה, וסכלות, מן העולם צריך שיהיה לך הבל שאין בו חטא ו על ידי צדקה דארץ ישראל תכלל עצמך באוירא דארץ ישראל שהוא בחינות הבל הקדוש שאין בו חטא וזה פרוש (ויקרא כ"ו) : "וזכרתי את בריתי יעקב" וכו פרוש: אימתי יתגלון האבות בעולם כד "הארץ אזכר" על ידי אוירא דארץ ישראל ועל ידי הבל שאין בו חטא, שהיא בחינת הבל פיהם של תינוקות כי כן נתברכו תינוקות כמו שכתוב (בראשית מ"ח) : "הוא יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי" שעל ידי התינוקות נתגלו האבות להגן על ידי צדקה דארץ ישראל, יכללו באוירא דארץ ישראל, אויר הקדוש שהוא בחינת הבל שאין בו חטא וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית י"א:) : היושב בתענית נקרא חסיד שנאמר: "גומל נפשו איש חסד" כי התענית הוא גמילות חסדים לנפשו הינו לתורה, כמו שכתוב (תהלים י"ט) "תורת ה תמימה משיבת נפש" בגלל כן נקרא איש חסיד כי מבטל הדין והחשך, וממשיך חסדים בעולם ה. וזה פרוש (סנהדרין צ"ו:) שלשה הזהרות שהזהיר רבי יהודה בן בתירא מנציבין הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אנסו והזהרו בורידין כרבי יהודה והזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה כי אלו השלשה בחינות, הם כלם רומזים להתעלות הנפש, והשּׂכל והתורה, והזכרון. זקן זה ששכח תלמודו מחמת אנסו, הוא בחינת מיתה, וסכלות, מחמת שכחה (נדרים כ"ז) והזהיר רבי יהודה לכבדו ש על ידי הכבוד יתבטל ממנו השכחה ויתגלה הנפש, הינו זכרון התורה כי שרש התורה היא כבוד השם יתברך, כמו שכתוב "לכבודי בראתיו" וכו וכמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ו) : אין כבוד אלא תורה ו. וזהו: הזהרו בורידין כרבי יהודה כי הדם הוא הנפש שבא בגלגול ו צריך השוחט לכון להעלות הנפש שבדם גם עקר חסרון הפרנסה שנתמעט בדורות הללו אין זה אלא על ידי השוחטים שאינם מהגנים (אבות פרק ג) : אם אין תורה אין קמח, תורה היא בחינת נפש כנ"ל על ידי זה אין קמח, הפרנסה נתמעט ובשביל זה החליף נקרא מאכלת, כמו שכתוב (בראשית כ"ב) : "ויקח את המאכלת" כי יש שוחט הגון מאכיל ומפרנס לישראל כי השוחט הגון הוא מלביש את הנפש שבחי במדבר הינו בדבור הברכה שהוא מברך ו הדבור הוא בחינת שכינה, כמו שכתוב (פתח אליהו) : מלכות פה (ישעיה ל"ד) : "חרב לה מלאה דם", כי השכינה נקראת חרב לה (כמובא בזהר הקדוש, ובפרדס) והיא בחינת דבור, שהוא בחינת חרב פיפיות, לשון פה כמו שכתוב (תהלים קמ"ט) : "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות" וכו וכשהנפש באה בתוך חרב לה, בתוך הדבור, בבחינת מיין נוקבין אזי השכינה מזדוגת על ידי המיין נוקבין שיש לה, בבחינת: "חזי במה ברא קאתינא" (זהר ויקרא י"ג) וזה "חרב לה מלאה דם", מנפשות העולות בה בבחינת מיין נוקבין ועל ידי הזווג, היא מקבלת פרנסה לישראל וזה פרוש (איכה ה) "בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר" הינו כשהשוחט אינו הגון ואינו מעלה את הנפש, בבחינת מיין נוקבין וכשעומד עם החליף לשחט את החי, הוא עומד כרוצח נפשות והחליף שלו הוא חרב המדבר, ואינו חרב לה, שהוא חרב המדבר ויש צער להנפש החי שצועקת בקול מר (שיר השירים ה) "נפשי יצאה" כשיצאת בשביל להכניס בדברו של הברכה, בבחינת מיין נוקבין בקשתיו ולא מצאתיו, קראתיו ולא ענני כי אינו שם בשעת הברכה, וחושב מחשבת פגול מצאני השומרים הסבבים בעיר, הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי הינו שמעלה שהיה להנפש בבחינת חי, גם זה לקח ממנה כי עכשו אין לה מנוח לכף רגלה אוי לו להשוחט הזה ! אוי להנפש, שהרג את הנפש ומסר אותה בכף אויביה ואין להשכינה מיין נוקבין, להמשיך טרף לביתה ועל ידי זה "בנפשנו נביא לחמנו" ביגיעה וטרחא גדולה וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים קי"ח) : קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כי ים סוף נקרע לשנים עשר קרעים (פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ב ובתקון כ"א) כנגד שתים עשרה בדיקות הסכין (רא"ש חולין פ"א סי כ"ד) שעל ידיהם קשים מזונותיו של אדם וכו וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות נ"ה) : שלחן דומה למזבח כי שעור פגימות החליף, כשעור פגימות המזבח (חלין י"ז:). גם על השחיטה גימטריא תל"ז ובזעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג) ראשי תבות גימטריא תל"ז [עם הארבע תבות] לרמז חסרון הפרנסה על ידי שוחטים שאינם מהגנים וזה פרוש (תהלים קי"א) : "טרף נתן ליראיו" כי טרף יש לו שני משמעות, לשון טרפה, (כמובא בזהר סוף משפטים דף קכ"א:) : ולשון מזון לרמז, כשישראל שומרים את עצמם מטרפה על ידי זה יש להם פרנסה וזה פרוש (שבת ק"ד).מנצפך צופים אמרו מנצפך הוא בחינת ורידין, בחינת רי"ו דין וצופים, אלו נביאים שיניקתם מבחינת כרבים, בחינת תינוקות, בחינת הבל שאין בו חטא בחינת אוירא דארץ ישראל, ששם מקבלין רוח הקדש כמובא בזהר (לך לך פ"ה:) "ויקם יונה לברח תרשישה" ואלו הצופים, הינו אלו שהם בבחינת הבל שאין בו חטא הם נהירין ב"ורידין, רי"ו די"ן, במנצפ"ך ומעלין את הנפש בבחינת מיין נוקבין וממשיכים שפע ו השפע מכנה בשם אמר כי מתחלה היא אור, ואחר כך נעשה מים, ואחר כך רקיע וכשממתיקים את המנצפך, ועושים ממנצפך, אדני כי מריו נעשה צורת אלף, ונעשה אדני ו אדני הוא דבור, הוא השכינה, כמו שכתוב (תהלים נ"א) : "אדני שפתי תפתח" ומהבל הזה, הינו אדני יוצא השפע, ונתחלק לכל אחד לפי בחינתו (תהלים ס"ח) : אדני יתן אמר, המבשּׂרות צבא רב לכל אחד לפי בחינתו וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין ק"ד:) : "אכלי עמי אכלו לחם אדני לא קראו" רב אמר אלו הדינים ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות מר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי רב אמר אלו הדינין, הינו רי"ו דין שאינם מעלין את הנפש בבחינת מיין נוקבין שאין עושין מרי"ו דין אדני רמז לשוחטים שאינם מהגנים שמקלקלים הדינים הינו רי"ו דין מנצפך הדמים שהם הנפשות, הם חמש אותיות כנגד חמשה דמים כידוע רמז לחמש בחינות שיש לנפש, כמו שאמרו חז"ל (ברכות י) : הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי וכו ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות שמקלקלין את ההבל שאין בו חטא כשדבורו והבלו של השוחט אינו בבחינת הבל שאין בו חטא בחינת אוירא דארץ ישראל על ידי זה, "אכלי עמי", הפרנסה נתמעט כי כשיש להשוחט בחינת הבל שאין בו חטא בחינת חרב לה, בחינת צדקה דארץ ישראל, בחינת נפש, בחינת תורה כנ"ל גם הנפש שעולה מהחי להמדבר שלו גם כן נתעלה בבחינות מעלות אלו הנזכר ז. וזהו פרוש: הזהרו בבני עם הארץ כי זה ידוע, שהנפשות הנכבדות [הנעשקות] בתוך הטקלא, האמור בזהר (סבא משפטים דף קי"ג, ובשאר מקומות), בקלפות נגה וקלפות נגה רוצה שישתקע שם הנפש אזי היא נותנת אותן בתוך טפת זווגו של עם הארץ כדי שיתטנף הנפש ההיא ביותר נמצא שבני עמי הארץ הם נפשות יקרות אלא שהם כצפרים האחוזות בפח (קהלת ט) מאין אנו יודעים הדר תפארתם אלא על ידי תורתם כשאנו רואים שהם תלמידי חכמים, בידוע שיש להם נפש יקרה וכל התורה שהם מגלים, הוא הכל גלוי להשוחט כי הנפש היא [בחינת תורה] כנ"ל והתורה שהם מגלים בני עמי הארץ, הם בחינת ניצוצות ועולה להשכינה בבחינת מיין נוקבין, בבחינת: חזי במאי ברא קאתינא ובשביל זה צריך לכבדם כי על ידי הכבוד יתגלה ביותר התורה מהתעלמותה הינו הנפש כי שרש הכל הוא הכבוד, כמו שכתוב "לכבודי בראתיו" וכו ו הנפש משתוקקת להכלל בו בשרשו וזה.הזהרו בבני עמי הארץ לכבדם כדי שישתוקק התורה, שהיא הנפש, להכלל בשרשו, שהוא הכבוד ועל ידי זה, מהם תצא תורה וזה פרוש: דרשו ה על ידי איזה חכמה תוכל לדרש אותו הדר מפרש, ועזו הינו על ידי התורה ולא על ידי חכמות אחרים שהם סכלות וחשך, כנגד חכמות התורה ו על ידי מה תזכה לחכמות התורה בקשו פניו תמיד, על ידי צדקה של ארץ ישראל (בראשית רבה פרשה מ"ד, קהלת רבה סדר א). אין בקשת פנים אלא צדקה כמו שכתוב (תהלים פ"ה) : "צדק לפניו יהלך" ו אין תמיד אלא ארץ ישראל ( "שוחר טוב" תהלים ק"ה ועין "ראשית חכמה" שער התשובה פרק ו) כמו שכתוב (דברים י"א) : "תמיד עיני ה אלקיך בה"