מי שרוצה כבוד הוא שוטה כי למשל שר גדול שלח פקיד לעיר אחד מהעירות שלו למקום רחוק והפקיד הנ"ל לקח לעצמו שם כל הכבוד כי הערלים לא ידעו שהוא עבד השּׂר וסברו שהוא בעצמו השּׂר וכשהיו צריכים אליו היו נופלים לפני רגליו, ונותנים לו כל הכבוד והיו קוראים אותו עם כל הכנויים של כבוד השיכים להשּׂר פעם אחד בא השּׂר בעצמו לשם ובא הפקיד לפניו ושאל לו על עסקי המדינה ומדוע אלו הערלים אינם עובדים עבודתם וקרא לשוטר אחד, ושאל אותו השּׂר על עסק העיר והערל השוטר לא הכיר את השּׂר רק את הפקיד ותכף נפל לרגלי הפקיד וחלק לו כל הכבוד השיך להשּׂר והשיב לו על עסק שאלתו אזי נתהפכו פני הפקיד כשולי קדרה, ונתביש מאד כי אין בזיון גדול מזה שבעיני השּׂר נותנים לו כבוד הזה כמו כן עקר הכבוד הוא רק מהדבור כי איבר מהאדם כגון יד אינה יכולה לחלק לו כבוד כי גם אינו נכר בהיד בעצמה תבנית האדם וכן אפלו פני האדם אינו מיחד להאדם בעצמו כי נמצא גם חיה שיש לה פני אדם כגון קוף ואין זה גדר האדם ועל כן אינו מקבל כבוד כי אם מהדבור שבזה מבדל האדם מחי ועל כן מאחר שעקר הכבוד הוא בהדבור והדבור הוא היכל המלך, כי "היכל" גימטריא "אדני", בחינת הדבור כמו שכתוב (תהלים נ"א) : "אדני שפתי תפתח" (עין תקון י"ח). אם כן רוצה לקבל כבוד בהיכל המלך ואין בזיון גדול מזה, כידוע בחוש שבודאי יתביש העבד מאד כשיחלקו לו כבוד גדול לפני המלך כנ"ל במשל הנ"ל